יום שני, 9 במרץ 2015

הסאטירה כאמצעי ביקורת

הצעת העשרה להוראה: הסאטירה כאמצעי ביקורת על הממסד השלטוני – עיון ודיון במשל "השר" מאת קרילוב
הסאטירה היא סוגה ספרותית או צורת כתיבה השמה ללעג מגרעות שונות באדם יחיד, בקבוצה או בחברה כולה, על ידי הצגתן בהגזמה, באור מגוחך, אירוני או סרקסטי.
הסאטירה עוסקת בבעיות המעסיקות את החברה ואת הציבור, חושפת את המציאות החברתית והפוליטית באור נלעג ומגוחך, יוצאת כנגד תופעות הראויות לגנאי כמו שחיתות, רדיפת בצע, מוסר לקוי וחוסר יעילות. לרוב, שימוש בסאטירה מעורר צחוק, אך מטרתה המרכזית היא ביקורת באמצעים קומיים.

לפנינו כאן משל מאת קרילוב – "השר", שהוא במובהק סאטירה פוליטית. מוצע לקרוא את המשל ולדון בסוגיות האזרחיות הבאות בו לידי ביטוי, בהקשר לנושאים שונים המצויים בתכנית הלימודים באזרחות: מנגנונים בלתי פורמליים של פיקוח, ביקורת והגבלת השלטון (ראו בספר הלימוד: "ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית", פרק 24: עקרון הגבלת השלטון, עמ' 287-286) , המינהל הציבורי ומושג הביורוקרטיה (פרק 34: הרשות המבצעת – הממשלה, עמ' 390-389).

איוון אנדריביץ' קרילוב (1844-1768) היה סופר רוסי. במהלך חייו עבד כפקיד בשירות המדינה ובמסגרת זו נחשף לכל תחלואי הביורוקרטיה של ארצו. לכך היתה השפעה על יצירתו.
כסופר נודע קרילוב בעיקר בזכות המשלים שפירסם. במשליו יצא כנגד הפגמים בחברה הרוסית של זמנו: שוחד, עיוות דין, גאווה ועריצות של אנשי השלטון. במשליו קרילוב גם ליגלג על חולשות שמאפיינות כל חברה ובכל זמן, כמו צביעות, טיפשות, עצלות וחנופה.

הַשַּׂר / א.א.קרילוב
מוֹשֵׁל קַדְמוֹן אֶחָד הִגִּיע
לְשַׁעֲרֵי עוֹלַם-אֱמֶת.
בִּלְשׁוֹן-אָדָם פְּשׁוּטָה: הוּא מֵת.
בְּבֵית-הַדִּין שֶׁבָּרָקִיעַ
מִיָּד נֶחְקַר כַּהֲלָכָה:
"מֵאַיִן בָּאתָ? מַה שִׁמְךָ?"
-"הָיִיתִי בְּפָרַס אֲחַשְׁדַּרְפַּן-הַמֶּלֶךְ,
אַךְ מִהְיוֹתִי חַלָּשׁ וְלֹא כָּל-כָּךְ בָּרִיא,
לֹא בְּעַצְמִי נִהַלְתִּי אֶת הַפֶּלֶךְ –
הִנַחְתִּי זֹאת לְמְזְכִּירִי".

-"וּמַה בְּעַצְמְךָ עָשִׁיתָ שָׁם?"
-"אָכַלְתִּי, שָׁתִיתִי וְיָשַׁנְתִּי וְטִיַּלְתִּי,
וְרַק חָתַמְתִּי מִדֵּי יוֹם
מַה שֶׁעוֹזְרִי הִגִּיש לַחְתֹּם".

-"אִם-כֵּן" – נִשְׁמַע הַצַּו – "קָחוּהוּ חִישׁ גַּן-עֶדְנָה!"

-"מָה? אֵי הַצֶּדֶק כָּאן? הַגֶּד-נָא!"
קָרָא דַיָּן לִנְשִׁיא-הַדִּין.

-"אָחִי" – הֵשִׁיב הַלָּז: "חֲשֹׁב-נָא וְתָבִין,
וְכִי אֵינְךָ רוֹאֶה? טִפֵּשׁ הוּא הַמָּנוֹחַ.
תָּאֵר לְךָ מַה-סוֹף יָכוֹל הָיָה לִצְמֹחַ,
לוּ הַמּוֹשֵׁל חֲסַר-הַמֹּחַ
הָיָה עוֹסֵק בְּעִנְיָנִים
שֶׁל אֶזְרָחָיו הַמִּסְכֵּנִים?
הֲרֵי גָלִיל שָׁלֵם מַחֲזִיר הָיָה לְתֹהוּ.
עַל כֵּן לִפְרָס מֵאֵין כָּמוּהוּ
רָאוּי הַשַׁר הַמְצוּיָּן -
כִּי לֹא עָסַק בְּשׁוּם עִנְיָן".


לדיון:

1.סאטירה עושה שימוש בהומור והקצנה. כיצד בא הדבר לידי ביטוי במשל זה?
2.ממה נובעת, לדעתכם, הנטייה לבקר בצורה חריפה (ואף לתקוף) את מוקדי הכוח בחברה ובמדינה ואת הממסד השלטוני?
3.באיזו מידה, לדעתכם, מסייעת הסאטירה בהשרשת נורמות שלטוניות תקינות? או שמא יוצרת למעשה זילות של הממסד השלטוני?