יום שלישי, 26 במרץ 2019

האם יכולה הספרות להגן על הדמוקרטיה


"אדם יוצר רוע, כשם שדבורה יוצרת דבש",
או האם יכולה הספרות להגן על הדמוקרטיה?
                                                   מאת ד"ר שלמה הרציג

בשעה ששורות אלה נכתבות אנו מצויים פחות משלושה שבועות לבחירות הארציות לכנסת העשרים ואחת. לכאורה, חגיגה לדמוקרטיה בישראל. בפועל, מסתבר, מאיימות לא מעט סכנות על יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית. אם בעבר הלא-רחוק נדמתה זו כחזקה ובלתי ניתנת לערעור, הרי שבשנים האחרונות מתחזקת התחושה בציבוריות הישראלית, שערכי השוויון והחירות העומדים בבסיס המשטר הדמוקרטי בישראל ובעצם, בעולם כולו, אינם איתנים ויציבים כבעבר.
ואם לדייק יותר, הרי שמצד אחד, מתגברים האיומים, מבית ומחוץ, על קיומה של מדינת ישראל כמולדתו של העם היהודי, כולל קריאה נוקבת לביטולו של חוק השבות, ומן העבר האחר בולט בחומרתו שיח הערעור על ערכים דמוקרטיים והומניסטיים מובהקים דוגמת שוויון אזרחי במדינת ישראל, מדיניות כלכלית שיש בה מקום גם ל'צדק חברתי', מניעת גזענות, שמירה על עקרון הפרדת הרשויות ועל עצמאותו של בית המשפט העליון, מתן לגיטימציה לדעות מכל קצוות הקשת הפוליטית ועוד.  במקומם אנו מוצאים רצון ברור לפגוע בלימודי האזרחות בבתי הספר דווקא בשל ערכי החופש והשוויון, שהם מקדמים. בהצהרותיהם של פוליטיקאים לא מעטים, בעיקר מחוגי  הימין התאוקרטי, בולטת גם - ולא לטובה מבחינת עיקרי הדמוקרטיה הישראלית - החתירה הברורה להעדפת זהותה היהודית של מדינת ישראל על חשבון זהותה הדמוקרטית.
אולי לא היה מקום להזדעק כל כך אלמלא התחושה, שבשם קידומם של ערכים זהותיים פרטיקולאריים של הרוב היהודי במדינת ישראל מוקצים מחמת מיאוס ערכים מוסריים אוניברסליים, ויחד עמם מוקרבים למולך הפטריוטיזם ואהבת המולדת, גם ערכיה של הדמוקרטיה המהותית וזכויות האדם בראשם. ובאחת, דומה כי רטוריקה כוחנית-מניפולטיבית, הקרובה (מדי) ברוחה למקובל במשטרים טוטליטריים, הולכת וכובשת את השיח החברתי והפוליטי בישראל. ואם לצטט ממאמרו של רמי לבני הרי ש"החברה הישראלית נעשית אפתית, קהה, משתמטת סדרתית. כפי שאינה מתמודדת עם הגזענות הפושה בה, עם העדר התרבות הדמוקרטית ושקיעת אתוס שלטון החוק, עם העוני ועם פערים חברתיים מהגדולים בעולם המפותח. היא נטשה גם את מידת הסולידריות שלה, ופירקה את המכנה המשותף שחיבר בין אזרחיה, יסודות שבזכותם קמה, וזכתה בהישגים כבירים. היא התפצלה לשבטים מנותקים, במקום הסולידריות והשותפות, היא נשטפה בדת ובאמונות טפלות, בצד בידור זול להמונים" ("מאמרים ומכתבים", הארץ, יום ראשון, 24.03.2019).
אגב, מגמה זו של ערעור על ערכים דמוקרטיים איננה מיחדת את מדינת ישראל, והיא בולטת בעצמתה גם ברחבי העולם המכונה ה'נאור', שאך לפני עשורים אחדים חגג את ניצחונה הסופי, כביכול, של הדמוקרטיה המערבית, הליבראלית-קפיטליסטית, על האידאולוגיות הטוטליטריות ('קץ ההיסטוריה' בלשונו של פוקויאמה). דומה כי בעשורים האחרונים התהפך עלינו הגלגל, דווקא במדינות הדגל של הדמוקרטיה הליבראלית עם הרמת ראשם של הפופוליזם ושל הלאומנות הדורסנית על גרסאותיהן השונות. ובאחת, רוחות אנטי דמוקרטיות מנשבות במדינות בעלות מסורת דמוקרטית ארוכת שנים (ארה"ב, אנגליה, הודו) ועל אחת כמה וכמה במדינות שערכי הדמוקרטיה המהותית עדיין לא הכו בהן שורש (רוסיה, הונגריה, פולין, תורכיה ועוד).
  ומה יש לספרי הלימוד ב'אזרחות' בישראל לומר על היחסים שבין דמוקרטיה לטוטליטריות? נתבונן, למשל, בספר לימוד ה'אזרחות' לחטיבה העליונה ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית מאת ד"ר דוד שחר, שחלק ניכר ממנו מוקדש לדמוקרטיה בישראל. למעשה, כל חלק ג של הספר: " מהי דמוקרטיה? ישראל מדינה דמוקרטית" (עמ' 153 – 301) דן בעקרונות המשטר הדמוקרטי, ובדרכי יישומו במדינת ישראל. בחלק זה עומד המחבר על היות הדמוקרטיה מסגרת מדינית שמקורות הסמכות והריבונות שלה הם העם, או נציגיו הנבחרים (שם, עמ' 155). כך למשל, אליבא דאברהם לינקולן, נשיא ארה"ב בשנים 1861 – 1865 , המצוטט בספר, דמוקרטיה היא שלטון העם באמצעות העם ולמען העם (שם, עמ' 158).
לשון אחר,  בניגוד למשטר הטוטליטארי, שבו יחיד או קבוצה מצומצמת ופריווילגית של אוליגרכים הם הריבון, והם המכתיבים את 'כללי המשחק' במדינה, לאו דווקא לטובת תושביה, כפי שמוכיח הניסיון ההיסטורי והפוליטי רב השנים, במשטר דמוקרטי העם כולו, וליתר דיוק, אזרחי המדינה, הם הריבון ועל פיהם יישק דבר. יתר על כן, כדברי פרופ' עמוס שפירא המלמד סנגוריה על המשטר הדמוקרטי כמשטר של צדק פוליטי, ואף דבריו מובאים בספר הלימוד דלעיל: "דמוקרטיה מהווה משטר צודק, היות שמקופלים בה עקרונות כמו שלטון הרוב, חופש הפרט, שלטון החוק, שוויון, הדדיות, הגינות, טובת הכלל ושלטון המעוגן בהסכמת הנשלטים. לאלו ניתן להוסיף את החתירה לכיבוד ציפיות סבירות, ואת השאיפה לאפשר לכל להעלות את דרישותיהם ולבטא את צורכיהם תוך כדי תהליך מתמיד של איזון בין תביעות נוגדות." (שם, עמ' 159).   
במקביל, ניתן לבחון את הדרך (למצער, אחת הדרכים) בה מתמודדת הספרות עם המתח החריף שבין דמוקרטיה לדיקטטורה. בשל קוצר היריעה תיבחן ברשימה זו יצירה פרדיגמטית אחת בלבד המצויה בתכנית הלימודים בספרות לבית הספר העל-יסודי הכללי בפרק 'רומן ונובלה'. הכוונה לספרו של הסופר וליאם גולדינג "בעל זבוב", שראה אור בשנת 1954. רומן זה אף זיכה את מחברו בפרס נובל לספרות לשנת 1983.
 "בעל זבוב" הוא רומן אלגורי רב אנפין המתאר את קורותיה של קבוצת ילדים אנגלית, כולם בני טובים ובעלי חינוך בריטי הולם (כולם בנים, אגב, ואין ביניהם אף לא נערה אחת),  שככל הנראה נמלטו, באמצע המאה הקודמת  ממלחמה אטומית המתרחשת ברקע. בעקבות התרסקות מטוסם, נקלעו הילדים בעל כורחם לאי בודד כשהם מנותקים מן העולם החיצוני, ומבלי שיימצא בקרבם אף לא מבוגר-אחראי אחד. טייס המטוס אמנם הספיק לצנוח ממנו, אך נהרג בנחיתה, וגופתו שנתלתה על ענפי העצים בפסגת האי תהפוך, מאוחר יותר, ל'מפלצת' בדמיונם החרדתי של הנערים.
 עיקרה של עלילת הספר נסב סביב תהליכי הסתאבותה של חברת הילדים, שמתחילים את דרכם כחברה דמוקרטית ושוויונית למהדרין ומסיימים אותה כפראים צמאי דם. היסוד האלגורי ביצירה הוא דו כיווני. בהיבט אחד שלו - הממד הדיאכרוני-השתלשלותי - מתאר הרומן את ההיסטוריה של האנושות, מן ה'סוף' אל ה'התחלה', כלומר מן התרבות והציוויליזציה אל הפראות והברבריות. ובנוסח אחר, קבוצת הילדים התמימה, כביכול, מאפשרת למחבר הרומן לדמיין באמצעותה, ב'תנאי מעבדה', את תהליכי התפתחותה של החברה האנושית על כל גחמותיה, יצריה ותאוותיה, כולל פולחן האלילות והקרבת הקרבנות המאפיין את ראשית דרכה. ממד אלגורי נוסף, סינכרוני ביסודו, טמון במערכת היחסים בין הילדים באי ובמהלך הטרגי של הפיכתם מחברת מופת שוויונית ודמוקרטית לחברה אלימה ומעוותת, שאף היא יציר כפיהם, אולי אף יותר מזו המוקדמת, שכן הראשונה מייצגת את שרידי החינוך הבריטי הטוב שקיבלו הילדים, ואלו זו האחרונה היא פרי מעלליהם בלבד. אגב, שם הספר מתייחס לאל הכנעני בעל זבוב, שמשמש גם שם נרדף לשטן.
לפי האנציקלופדיה המקוונת 'ויקיפדיה' בתקופה בה נכתב הספר הייתה נפוצה ספרות האיים באירופה. ספרים רבים נכתבו על פי הדפוס בו קבוצת ילדים נקלעת לאי בודד,  מנותקת מהעולם המוכר לה, ומצליחה במשך הזמן ליצור באי חברה אוטופית   המחקה את המודל המוכר של חברה מערבית דמוקרטית-נאורה ומיישמת את ביצועיה. דוגמה מובהקת לכך יכול לשמש ספרה של מירה לובה ''אי הילדים'' משנת 1947 (תורגם ועובד מגרמנית לעברית על ידי ימימה טשרנוביץ). ספרה של לובה מוקע ומושמץ היום בשל הסטריאוטיפים המגדריים והאחרים, שבהם הוא גדוש, אך אין ספק באשר לטוב לבם ולנכונות לסיוע ולשיתוף פעולה חברתי אמיץ של מרבית הילדים (והמבוגרים) המאכלסים את עלילת הספר.
מתוך ראייה פסימית הרבה יותר משל מרבית מחברי ספרות האיים המסורתית, באשר ל'טבע האדם', ויליאם גולדינג, בספרו "בעל זבוב", מתריס כנגד האופטימיזם הנבוב (לדעתו) של ספרות האיים הקלאסית. כאמור, החברה אותה בונים הנערים ברומן שלו שונה עד מאוד מן הדגם הטיפוסי של ספרות זו. חרף חינוכם הטוב מתנתקים הנערים מהחברה התרבותית הנאורה ונסחפים בהדרגה אחר יצריהם עד להפיכתם לחברה פראית ורצחנית בה האדם מתגלה
במרעו.
אמנם בתחילת דרכם על האי הבודד פועלים הילדים יחד במטרה לשרוד, ומנהיגים בתוכם כללי התנהגות דמוקרטיים ושוויוניים למדי. כך, למשל, נבחר ראלף למנהיג הילדים על האי בהצבעה חופשית (באורח אירוני, התואם גם מודלים 'דמוקרטיים' בני זמננו, הבחירה בו נבעה בעיקר מחזותו המצודדת). בנוסף, רשות הדיבור באספות הילדים ניתנת רק למי שמחזיק בידו בתורו את הקונכייה שמצאו על החוף;  הקונכייה, משמשת את הילדים גם כשופר הזעקה לאספות ולצרכים נוספים. עוד הישג של התבונה, בהובלתו של ראלף  הוא רעיון הדלקת מדורה בראש ההר, כדי לאותת לספינות מזדמנות, והחלטה לבנות סוכות מגורים להגנה מפני פגעי האקלים בלילה. אגב, שתי החלטות אחרונות אלה (ובעצם, גם ההחלטות הדמוקרטיות הנוספות) אינן צולחות לאורך זמן, כיוון שהן מצריכות סבלנות, אורך רוח ודחיית סיפוקים, תכונות שהילדים (ומבוגרים?) אינם מצטיינים בהן. הסוכות נותרות רק בראשית בנייתן, והאש נכבית בשל הזנחה וחוסר טיפול וכך מוחמצת גם אנייה החולפת לה ליד האי מבלי לגלותם.
בתוך פרק זמן קצר, ובשל ויכוחים וחיכוכים המתגלעים ביניהם, הילדים  מתפצלים לשתי קבוצות: הקבוצה של ראלף, שדמותו כמנהיג משקפת, בדרך כלל, את קול התבונה והסובלנות, גם אם לא באופן מושלם, שכן גם ראלף אינו נקי מחולשות אנוש, וכמנהיג הוא מתאפיין ברכות יתר מצד אחד, ובהתנשאות כלפי ''חזרזיר'' - הילד השמן, הממושקף וחולה הקצרת, ובקצרה, הילד הדחוי, שאיש אינו זוכר את שמו ורק כינוי הגנאי דבק בו - מצד שני. ראלף מנסה בתחילה לקרב את החברה שהילדים בונים על האי לחברה האנגלית-מערבית ממנה הם באו. פעולותיו נשענות על הידע שנטמע בו כנער בוגר-יחסית (הוא בן 12) ומשכיל, הצועד בגאווה בעקבות אביו שלדבריו משמש מפקד בחיל הים הבריטי. ראלף אף מעניק לג'ק מרידיו, במטרה להשקיט את כעסו של זה האחרון על שלא נבחר למנהיג הילדים, את האחריות על קבוצת נערי המקהלה, שבראשם הוא (ג'ק) עמד בעבר. אך זעמו ותסכולו של ג'ק על שלא נבחר להנהגה גדולים מכדי לשאת את הובלתו של ראלף, ובהמשך עלילת הרומן הוא מנהיג את ה'אופוזיציה' הרצחנית לראלף.
  גם "חזרזיר" הילד הדחוי משקף בדבריו את קול השפיות, והוא מנסה תמיד לחשוב באופן הגיוני ושקול, אך חולשתו הגופנית והמנטלית היא בעוכריו והילדים מלגלגים עליו ומתעללים בו, כדרכם של ילדים (ומבוגרים?) כלפי החלש מהם. אפילו העובדה שמשקפיו של "חזרזיר" מאפשרים לילדים להדליק אש על האי איננה מסייעת לו בשיפור מעמדו בקרב הילדים, והוא מושלך אל תחתית הסולם החברתי. יתר על כן, גניבת משקפיו, בהמשך העלילה, וניסיונו להשיבם אליו יובילו בסופו של דבר למותו האכזרי.
קבוצתו של ראלף הולכת ומאבדת מכוחה ככל שמתקדמת עלילת הסיפור. כאמור, ניסיונו של ראלף לממש את ההחלטה לבנות סוכות על החוף כושל אל מול פיתויי הצייד שמניח ג'ק בפני הילדים. סמכותו של ג'ק, היפוכו המחלט-כמעט של ראלף, על האי הולכת ומתחזקת דווקא בשל קשיחותו, ובשל יכולתו לתת דרור ליצרי הקבוצה. ג'ק הוא מנהיג סמכותני, המונע על ידי הצורך בסיפוק מידי ועל ידי רדיפת הכוח והשררה. למרבה האירוניה, ג'ק הוא מי שעמד, לפני האסון, בראש מקהלה כנסייתית באנגליה המתורבתת, אך על האי הוא מתנהג בצורה ברוטאלית וקורא לילדים להצטבע כפראים, להכין לעצמם כלי נשק ולצאת לצייד, כדי לאכול בשר, ולא להסתפק בשפע הירקות והפירות ובמים הטעימים שהאי מציע לשוכניו. בפועל, קבוצתו של ג'ק הולכת ומשתלטת על האי; פיתויי הצייד, הבשר והדם מושכים את לב הילדים הרבה יותר מבשורת השלום התבונית אך האנמית של ראלף. בזה אחר זה הם עורקים מקבוצתו של ראלף לקבוצתו של  ג'ק עד שלקראת סיום עלילת הרומן נותרים יחד ראלף ו"חזרזיר" לבדם אל מול כל היתר.
 בתהליך הדרגתי, אך מהיר למדי, ג'ק הופך לעריץ אכזר, בלתי סובלני וטוטליטרי המייסד לו ממלכה משלו על פסגת האי. המחיר שגובה הפראות והברבריות גבוה מאוד - היא גורמת למותו של סיימון, נער עדין וחולמני, שרצה לספר לחבריו את האמת אודות ה'מפלצת' שזיהו כביכול הילדים על פסגת ההר. סיימון, שירד מן ההר  נקלע, שלא בטובתו, לטקס פגאני של פולחן צייד, שפיתחו הילדים על האי. במהלך הטקס הם דוקרים חזיר מדומיין, ולמעשה דוקרים למוות בכידוני הצייד שלהם את סיימון שפרץ במפתיע לתוך מעגל הרוקדים. אגב, סוגיית ה'מפלצת' שעל האי מעניינת במיוחד, שכן היא משקפת לא רק טעות בזיהוי, קרי, מחשבה שהצנחן המת שמיתרי מצנחו נתפסו בענפי העצים שעל ההר היא בעצם 'מפלצת', אלא אותה נטייה חברתית מובנית בנפש האדם לגלות 'מפלצות' ו'אויבים' בכל מקום, ובכך לממש צורך רצחני לפגוע בהם ו'להציל את המולדת' (מזכיר משהו?). כך הופכת ה'מפלצת' והפולחנים שמקיימים הילדים סביבה לנושא קיומי ופוליטי מרכזי ביצירתו של גולדינג.
בתוך כדי מאבקי הכוח בין שתי קבוצות הילדים - למעשה קבוצת הרוב של ג'ק שעל ההר אל מול שרידי קבוצתו של ראלף שעל החוף - נרצח גם "חזרזיר". קבוצתו של ג'ק גנבה את משקפיו של ''חזרזיר'' כדי להדליק לעצמם אש, וכאשר עלו הוא וראלף אל פסגת האי לדרוש את רכושם בחזרה, רוג'ר, אחד מבני חבורתו המקורית של ג'ק, דחף לעברם סלע ענקי, שפגע ב"חזרזיר" והעיפו לתהום של 40 רגל, שם התרסק אל סלעי הים. הקונכייה שבידו באמצעותה התכוון לעמוד על זכויותיו, התרסקה אף היא לעשרות רסיסים לבנים. ריסוקה של קונכיית-רשות הדיבור היא הסמל המובהק של ריסוקה של הדמוקרטיה שכוננה חבורתו של ראלף על האי.
לקראת סופה של עלילת הרומן, מנהלים חברי הקבוצה של ג'ק - למעשה, הילדים כולם, שכבר זנחו לחלוטין את תרבותם המקורית והפכו לפראים מצובעים, מלוכלכים וצמאי דם - מצוד אחר ראלף במטרה להרוג אותו. תוך כדי כך גורמים הילדים לשרפה המשתוללת באי. עשן השרפה - שמחליפה, באופן סמלי, את המדורה שהתקיימה קודם לכן - מושך את תשומת לבה של ספינה שעוברת במקום, ואנשיה מחלצים את הילדים. הספר מסתיים בנזיפתו של הקצין מפקד הספינה, אשר אומר לילדים, ודבריו מקבלים כמובן ממד אירוני לנוכח כל מה שהתרחש על אדמת האי קודם לכן: "הייתי חושב שחבורת נערים בריטים...תגלה יתר תושייה[1]". לבסוף החבורה כולה עוזבת את האי וחוזרת לציוויליזציה.
לסיכום, האי שבו מתרחשת עלילת הספר יכול היה להיות גן-עדן: לנערים הניצולים היו די מים מתוקים ומזון ולא היו בו חיות טורפות. אך, למרות האפשרות הקסומה של קיום אוטופי ברוח 'ספרות האיים' הקלאסית על האי, הנערים הרסו את האי, שרפו אותו, תוך שהם פוגעים והורגים זה את זה. במובלע, וגם במפורש (חלקה הראשון של כותרת מאמר זה היא למעשה ציטוט מדברי המחבר) טוען גולדינג, שבני האדם גם בנסיבות אידאליות נוטים להחצין את הרוע שבתוכם, ומתקשים לחיות בשלום זה עם זה. המפלצת שאותה רוצים הילדים להרוג בטקסי הפולחן, שהם מקיימים על האי אינה דבר חיצוני להם, אלא היסוד השטני הקיים בתוכם, ומה גם מבוגרים, כפי שמעידה המלחמה המתחוללת במציאות שמחוץ לאי.
בוויכוח אודות "טבע האדם", מתוך הנחה מודרניסטית, שאכן טבע כזה קיים - תמונת העולם הפוסט-מודרנית שוללת את קיומו של 'טבע אדם' אחדותי ואוניברסלי - עמדת מחברו של "בעל זבוב" היא ברורה ורוויה פסימיזם עמוק. בלשונו של ספר בראשית הנתמך על ידי הוגים דוגמת הובס (1588 – 1679) וזיגמונד פרויד (1856 – 1939), היינו אומרים כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית, ח' 21). עלילת הרומן חושפת את החינוך, התרבות והיכולת לשתף פעולה בצורה וולונטרית והוגנת, כקליפה דקה על פני אוקיינוס גועש של יצרים ותאוות רצח המוליכות את האדם לעבר ברבריות מסוכנת, או אם תרצו לעבר הפאשיזם והנאציזם, שתוצאותיהם האיומות נחשפו במלחמת העולם השנייה, ואשר בעקבותיה גם נכתב ספרו זה של ויליאם גולדינג.
 אך בצד האפשרות לקרוא את "בעל זבוב" קריאה דטרמיניסטית וחסרת תקווה, ואת מהלכי עלילת הרומן כביטוי עמוק לטבעה המהותי של החיה האנושית - שכוחות האור הדמוקרטיים לעולם ניגפים בה בפני כוחות השחור הטוטליטאריים - ניתן לקרוא בהם גם כבמעין קריאת השכמה וצלצול הזהרה מפני האפשרויות הקשות הצפויות לנו אם לא נתעשת, ובמובן זה, היצירה בת הששים וחמש שנה רלוונטית גם לזמננו ולחברתנו הדמוקרטית בישראל ובעולם כולו.
.


[1] ויליאם גולדינג (1965) "בעל זבוב", עם עובד, תל-אביב, תרגמה מאנגלית: אסתר כספי, עמ' 191.  ב – 2011 הספר ראה אור מחדש בתרגומו של אמיר צוקרמן

יום ראשון, 9 בדצמבר 2018

חוק יסוד: הלאום


ד"ר דוד שחר
חוק יסוד במחלוקת:
'ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי'

במושגים "חוקה", "חוקתיות" ו"חוקי יסוד" נכללים היבטים שונים הנוגעים למבנה, לסמכויות, לתחומי פעולותיהם של מוסדות השלטון וליחסי הגומלין ביניהם, וכן היבטים הנוגעים לאופייה ולדמותה של החברה והמדינה. היבטים אלה מהווים יסודות חוקתיים שהחברה והמדינה אמורות לחיות ולתפקד על פיהם.
הכרזת העצמאות, חוקי היסוד, חוק השבות, חוק האזרחות, חוק הדגל הסמל והמנון המדינה, חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה וחוק יום העצמאות –הם כולם ביטויים בעלי תוכן ומשמעות חוקתיים בדמוקרטיה הישראלית. בתוך מכלול חוקתי זה, לחוקי היסוד יש מעמד מיוחד. בהחלטת הכנסת משנת 1950 ("החלטת הררי") הוצהר על קביעת חוקה למדינת ישראל כיעד שיוגשם בהדרגה – "פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו", היינו ההחלטה תמומש באמצעות חקיקת חוקים הנקראים "חוקי יסוד" אשר יתאגדו בעתיד, באישור הכנסת, לכלל חוקה כתובה ושלמה.
מרבית חוקי היסוד שנחקקו עד כה עוסקים במוסדות המדינה ובתפקודם: הכנסת, הממשלה, נשיא המדינה, השפיטה, מבקר המדינה, הצבא. מקצתם עוסקים בנושאים מרכזיים בחיי המדינה, כמו קרקעות המדינה, מעמדה של ירושלים כבירת ישראל, משק המדינה. שני חוקי יסוד נוספים – חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עוסקים בזכויות אדם (חירויות הפרט).
משנת 2011 הועלו בכנסת (הכנסת ה-18) הצעות לחוק יסוד שיעגן את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי ("חוק לאום"). גרסה ראשונה של החוק הועלתה באותה שנה על ידי חברי הכנסת אבי דיכטר וזאב אלקין. בשנת 2014 (בכנסת ה-19) חודשה היוזמה להעברתו של החוק וחברי הכנסת יריב לוין ואיילת שקד ניסחו גרסה מרוככת של הצעת החוק, שבה נכללה, שלא כמקודם, מחויבות לזכויות אדם, וכן הפניה להכרזת העצמאות. הצעות חוק אלה עוררו מחלוקות רבות בכנסת, ומתוך המודעות והרגישות לבעייתיות של "חוק לאום", הצעות החוק לא קודמו.
בשנת 2017 (בכנסת ה-20) הוקמה בכנסת ועדה משותפת לוועדת הכנסת ולוועדת החוקה חוק ומשפט לשם הכנתה מחדש של הצעת 'חוק לאום' ולאישורה בכנסת. על פי תפיסתם של מקדמי ההצעה לחוק לאום, חוק זה נועד להשלים את המהלך החוקתי של חוקי היסוד שאושרו בשנת 1992- חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק; שני חוקי היסוד הללו דאגו לעגן את אופייה הדמוקרטי של ישראל, ועתה – כך סברו – יש להשלים את המלאכה באמצעות חוק יסוד שישיב את האיזון בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובעיגון אופייה היהודי גם כן.

ביולי 2018 אושר בכנסת (הכנסת ה-20), ברוב של 62 בעד, 55 נגד ושני נמנעים, חוק יסוד חדש – חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: חוק יסוד: הלאום). החוק לפי יוזמיו ועל פי תוכנו נועד לעגן בחקיקת יסוד את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי ולהוסיף למערך החוקתי של המדינה סדרת הוראות ועקרונות העוסקים במאפייניה היסודיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית, המהווים חלק מהחוקה הישראלית העתידית.


חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי

          עקרונות יסוד
1. (א) ארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל.
    (ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את      
    זכותו הטבעית, התרבותית וההיסטורית להגדרה עצמית.
    (ג) מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם    
    היהודי.
סמלי המדינה
2. (א) שם המדינה הוא "ישראל".
             (ב) דגל המדינה הוא לבן, שני פסי תכלת סמוך לשוליו, ומגן דוד תכול במרכזו.
             (ג) סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים, עלי זית בשני צדדיה והמילה "ישראל"   
             למרגלותיה.                               
    (ד) המנון המדינה הוא "התקווה".
             (ה) פרטים לעניין סמלי המדינה ייקבעו בחוק.
בירת המדינה
3. ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל.
שפה
4. (א) עברית היא שפת המדינה.
    (ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית  
    במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.  
    (ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה  
    הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה.
קיבוץ גלויות
5. המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות.
הקשר עם העם היהודי
6. (א) המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים 
    בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.
    (ב) המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי.
    (ג)המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם 
    היהודי בקרב יהדות התפוצות.
התיישבות יהודית
7. המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם
    הקמה וביסוס שלה.
לוח רשמי
8. הלוח העברי הוא לוח רשמי של המדינה ולצדו ישמש הלוח הלועזי כלוח רשמי;
    השימוש בלוח העברי ובלוח הלועזי ייקבע בחוק.
יום העצמאות וימי זיכרון
9. (א) יום העצמאות הוא יום החג הלאומי הרשמי של המדינה.
    (ב) יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה הם ימי זיכרון
    רשמיים של המדינה.
ימי מנוחה ושבתון
10.שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הקבועים במדינה; למי שאינם יהודים זכות 
    לקיים את ימי המנוחה בשבתם ובחגיהם; פרטים לעניין זה ייקבעו בחוק.
נוקשות
11.אין לשנות חוק יסוד זה אלא בחוק יסוד שהתקבל ברוב של חברי הכנסת.


'חוק יסוד: הלאום' הוא למעשה חוק הצהרתי בעיקרו, שמרבית סעיפיו אינם חורגים מהמורשת הציונית המרכזית. בחוק כלולה אמירה מפורשת אודות היחס הרצוי שבין העם, הארץ והמדינה. החוק מעגן את העובדה שארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ובמובן זה מושג הארץ קודם למושג המדינה, כשם שגם העם קודם למושג המדינה ואינו נגזר מן המדינה. בנוסף לכך נקבעו בחוק זה דברים מקובלים כמו שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושהוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית וההיסטורית להגדרה עצמית; ששם המדינה הוא ישראל; שירושלים היא בירת המדינה; שקיבוץ גלויות כערך ציוני ויהודי פירושו שהמדינה פתוחה לעלייה יהודית; ושהתיישבות יהודית היא ערך לאומי ועל המדינה לקדם אותה.
באופן עקרוני 'חוק יסוד: הלאום' מקבע ברמה של חוק יסוד שורה של עניינים, סמלים ועקרונות בסיסיים אשר עד כה נקבעו והוסדרו במסגרת של חוקים רגילים, ומבלי לשנות בהם דבר הלכה למעשה, אבל מקנה להם כעת עקרונית מעמד חוקתי במסגרת חוק יסוד המגדיר כאמור את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי. כך, למשל, סמלי המדינה – הדגל, הסמל וההמנון – כבר קיבלו ביטוי בחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש"ט – 1949; בירת המדינה – ירושלים השלמה והמאוחדת – קיבלה ביטוי בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל; קיבוץ גלויות – קיבל ביטוי בחוק השבות, תש"י – 1950 ובחוק האזרחות, תשי"ב – 1952; הקשר עם העם היהודי- קיבל ביטוי בחוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית  - הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשי"ג – 1953; יום העצמאות וימי הזיכרון – קיבלו ביטוי בחוק יום העצמאות, תש"ט – 1949, בחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, תשכ"ג – 1963, ובחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט – 1959; ימי מנוחה ושבתון – קיבלו ביטוי בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח - 1948 ובחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951; לוח רשמי – קיבל ביטוי בחוק השימוש בתאריך העברי, תשנ"ח – 1998; העברית כשפת המדינה – קיבלה ביטוי בסעיף 82 לדברי המלך המועצה על ארץ ישראל 1922 עד 1947 (חקיקה בריטית  שעוגנה במשפט של מדינת ישראל והעניקה לעברית ולערבית מעמד של שפות רשמיות במדינה). 'חוק יסוד: הלאום' מקנה אפוא לכל הנושאים והעקרונות שבהם עוסקים החוקים שהוזכרו לעיל מעמד חוקתי במסגרת חוק יסוד המגדיר, כאמור, את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי.

*

מאז שנחקק, 'חוק יסוד: הלאום' מעורר ויכוחים סוערים בין אלה שרואים בו עיגון חשוב של הערכים היהודיים של מדינת ישראל ושל אופייה הלאומי כמדינת לאום של העם היהודי, לבין אלה שרואים בו חקיקה מפלה החותרת תחת האופי הדמוקרטי של מדינת ישראל.
האם 'חוק יסוד: הלאום' אכן מפלה ובעייתי כמו שטוענים מתנגדיו, או להיפך, חוק חשוב וראוי, כדברי מצדדיו?

תומכי החוק הטוענים בזכותו מעלים נימוקים שונים ביחס לחשיבותו ונחיצותו:
א. מקובל לכלול בחוקות של מדינות לאום אתניות שיש בהן מיעוטים אתניים סעיפים המעגנים את הזהות הלאומית של המדינה על פי קבוצת הרוב בה. ישראל הינה מדינת לאום אתנית וביסוס הזהות היהודית-ציונית שלה על ידי קיבוע אופייה הלאומי של המדינה ושימור עצמה כמדינה יהודית (מדינת לאום של העם היהודי) אינם מהווים מהלך חריג ביחס למקובל במדינות לאום רבות בעולם.
ב. 'חוק יסוד: הלאום' אינו מהווה כמובן את כל החוקה העתידית של מדינת ישראל, אלא רק את הפרק הלאומי שלה. יתר על כן, זכויות הפרט כבר מעוגנות ב'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'  וב'חוק יסוד: חופש העיסוק'. אמנם השוויון אינו מוזכר בחוקי יסוד אלה, אך בג"ץ פירש את "כבוד האדם" ככולל גם שוויון, ומשום כך יש בישראל הגנה משפטית על השוויון כנורמה חוקתית. שני חוקי היסוד הללו דאגו לעגן את אופייה הדמוקרטי של ישראל, ועתה 'חוק יסוד: הלאום' משלים את החסר – עיגון אופייה היהודי של המדינה.
ג. במדינת ישראל מובטחות זכויות הפרט לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין, וביחס למיעוטים החיים בה המדינה גם מעניקה להם זכויות קיבוציות החיוניות לשמירה על זהותם וייחודם הלאומי. וראו למשל, המעמד שהיה לשפה הערבית כשפה רשמית וכעת על פי חוק יסוד: הלאום – שפה בעלת מעמד מיוחד, הקמת מערכת חינוך נפרדת במגזר המיעוטים המתנהלת בשפה הערבית, סמכות שיפוטית בלעדית לבתי הדין הדתיים בתחום המעמד האישי, פטור קבוצתי מחובת השירות הצבאי לערביי ישראל. עם זאת, חשוב להבין שמדינת ישראל אינה מדינה דו-לאומית או רב-לאומית ואין לראותה כמדינה דו-לשונית, ולכן אין מקום לעגן ב'חוק יסוד: הלאום' את השוויון בהקשר הלאומי שמשמעותו תהיה למעשה הכרה בקיומה של ישראל כמדינה דו-לאומית או רב-לאומית.
ד. אין בחוק אמירות מפורשות המתירות אפליה של מי שאינו יהודי. כך, למשל, התיישבות מצויה ביסוד החזון הציוני, ולכן קובע 'חוק יסוד: הלאום' ש"המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי ותפעל על מנת לעודד ולקיים הקמה וביסוס שלה". לא נאמר בחוק דבר - ואף אין כל כוונה כזו – על פגיעה בזכויות של המיעוטים בישראל לקבלת סיוע לבניית יישובים שלהם או אף להתגורר ביישובים יהודיים. כך גם ביחס לשפה – העברית הוגדרה ב'חוק יסוד: הלאום'  כשפת המדינה, ובכך ניתן ביטוי למרכזיות השפה באופייה של המדינה כמדינת לאום של העם היהודי . ויחד עם זאת, לצד מתן עדיפות ומעמד של בכורה לשפה העברית, הודגש בחוק שאין בכך "כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה", ונקבע שלשפה הערבית יינתן "מעמד מיוחד במדינה", שיוסדר בחוק.

כאמור, 'חוק יסוד: הלאום' מעורר מחלוקת והפולמוס סביבו נמשך ומלווה בביטויי מחאה שונים ובעתירות לבג"ץ בדרישה לבטל את החוק כולו או חלק מסעיפיו, או לתקנו. לעומת התומכים ב'חוק יסוד: הלאום'  הטוענים נחרצות בזכותו, המתנגדים לחוק רואים בו חוק מזיק או שגוי ולמצער, חוק מיותר. נימוקיהם נוגעים לרוח הכללית העולה לדעתם מן החוק והיא שישראל היא יהודית ושל היהודים בלבד. עוד טוענים הם שבחוק אין אזכור בשום צורה להיותה של מדינת ישראל דמוקרטיה, ובהקשר לכך מוסיפים טיעונים שונים כנגד החוק:
א. החוק מחליש את האיזון העדין בין היסוד היהודי של מדינת ישראל לבין היסוד הדמוקרטי שלה. החוק מציין אחת-עשרה פעמים את המושג "יהודי" לרבות בשם החוק בהקשרים של לאומיות, מולדת היסטורית, התיישבות, מעמד, שפה לאומית ועוד, ובכל מה שקשור ללא-יהודים – אלה נזכרים פעם אחת בלבד בהוראה המתירה להם לחוג את חגיהם לפי אמונתם.
ב. החוק מתעלם מכל היבט דמוקרטי של מדינת ישראל ומחליש כאמור את האיזון בין היסוד היהודי לבין היסוד הדמוקרטי שלה, גם בדברים נוספים: אין בו אזכור לזכויות קבוצתיות של המיעוטים בישראל, ובניגוד להכרזת העצמאות אין בו גם אזכור לערך השוויון. בנוסף, אין בחוק גם התייחסות לחשיבות השמירה על הדמוקרטיה בישראל, ואפילו צמד המלים "יהודית ודמוקרטית" אינו מוזכר.
ג. 'חוק יסוד: הלאום' מבליט משמעותית את הזיקה של העם היהודי למדינה ולארץ ומצהיר כי "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי", ולא מכיר, או אפילו מתעלם מהיותה של ארץ ישראל גם מולדתם של המיעוטים החיים במדינה.
ד. הסעיף "התיישבות יהודית" ב'חוק יסוד: הלאום' עלול לתת לגיטימציה חוקתית להקמת יישובים נפרדים ליהודים.
בשנת 2001 אושר בכנסת חוק ועדות הקבלה המאפשר ליישובים קטנים לקיים ועדות קבלה על בסיס "התאמה למרקם החברתי של היישוב", ועם זאת, נכתב בחוק זה בפירוש, שאסור להפלות אדם בשל גזע, לאום או דת. 'חוק יסוד: הלאום' עלול לקבוע נורמה המאפשרת להקים יישובים של יהודים בלבד המבוססים על לאום ומדירים מתוכם אזרחים בעלי זהות אתנית שונה.
ה. 'חוק יסוד: הלאום' מבוסס על יסודות אתניים, שסביבם מבקשים יוזמי החוק לגבש זהות לאומית משותפת. החוק מדגיש את הזהות הלאומית-אתנית-תרבותית ולא את זו הדתית. כך, אם תתעורר בעיה חדשה או עיון חוזר בנושא דת ומדינה, לא יוכלו העותרים או המשיבים להסתמך על חוק זה, אך אם יתעוררו ויכוחים בנושא השסע הלאומי, יתכן והמחלוקות תתבררנה לאור חוק זה באופן שונה מאשר בתקופה שהוא לא היה קיים, והדבר עלול לבוא על חשבון המיעוטים בישראל ולרעתם.

לפתחנו מונחת אפוא השאלה: כיצד למנוע את המצב שחידוד הזהות הלאומית של המדינה לא יחשב כמהלך פוגעני באזרחיה הלא-יהודיים? כיצד למנוע מצב ש'חוק יסוד: הלאום' יהפוך לחוק מפלג המקצין שסעים אתניים-לאומיים במדינת ישראל?
הכרה בזהות הלאומית של המדינה איננה אמורה לפגוע בהיותה דמוקרטית, וחיזוק הממד הלאומי של המדינה אינו פסול מעיקרו, והרי אין בחוק אמירות מפורשות המתירות אפליה של מי שאינו יהודי. אולם החוק מתמקד בהיות המדינה מדינת לאום של העם היהודי בלי לכלול מרכיב משלים – התייחסות לאופי הדמוקרטי של המדינה.
דומה אפוא שיש מקום לשינוי או תיקון בחוק על מנת להפוך אותו לראוי יותר, המקובל על מרבית חלקיה של החברה הישראלית. כך, למשל, ניתן לכלול בחוק את המשפט ברוח הכרזת העצמאות – "ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ומקיימת שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה", או לכלול את האמירות ש"ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא מדינת הלאום של העם היהודי ומדינתם של כל אזרחיה". עיקרו של דבר, שינוי או תיקון בחוק באמצעות ביטויים משלימים הקבועים בהכרזת העצמאות עשויים לרצות את המיעוטים בישראל ולפחות את חלקם, ולתת ביטוי לממד הדמוקרטי השוויוני, כך ש'חוק יסוד: הלאום' ישקף יותר את מהותה הרצויה של מדינת ישראל.
   

יום חמישי, 20 בספטמבר 2018

גל חדש בשירת המחאה האזרחית/מזרחית


גל חדש בשירת המחאה האזרחית/מזרחית בת זמננו
כתב: ד"ר שלמה הרציג

'זהויות של אזרחים וקבוצות במדינה ישראל' הוא תת-נושא מרכזי בפרק 'מדינת ישראל – מדינה יהודית' בספר לימוד באזרחות לחטיבה העליונה – ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית מאת ד"ר דוד שחר (כנרת, 2013). מקומו של הדיון בסוגיית הזהויות בחברה הישראלית, ממש בסמוך לתחילת הספר, מעיד על החשיבות הרבה שיש לנושא זה בתכנית הלימודים באזרחות. וכך כותב מחבר הספר על מהותה של הזהות האזרחית, האישית והקבוצתית: "הזהות היא מכלול מרכיבים, תפיסות ועמדות שבאמצעותם האדם או הקבוצה מגדירים את עצמם ועל פיהם מזהים אותם האחרים. הזהות שיש לאדם או לקבוצה מקנה משמעות לשיוך או לשייכות, מבחינה חברתית, דתית, תרבותית או לאומית." (עמ' 51)
הדיון הנרחב, בהמשך הפרק, באותן זהויות שונות ומגוונות של יחידים וקבוצות במדינת ישראל מטרים פרק מאוחר יותר בספר (פרק 13): 'חיים משותפים בחברה הישראלית (שסעים ודרכים לצמצומם)'. בפרק זה האחרון  – המשקף היטב את משבר הזהויות בחברה הישראלית, ואת המעבר הבלתי נמנע ממדיניות 'כור ההיתוך' לתפיסת ה'רב-תרבותיות' - מוקדש מקום נכבד ל''(ה)שסע העדתי'', וכך נכתב בו: "מדינת ישראל היא "מדינת עליה", ועובדה זו היא הרקע לקיומו של שסע עדתי הנובע ממתיחות על רקע תרבותי-אתני-יהודי הקשור לקבוצות המוצא היהודיות המרכיבות את החברה הישראלית. בעיקרו של דבר מדובר בשסע שנוצר בין "האשכנזים" – יוצאי אירופה ואמריקה, לבין "המזרחים" – יוצאי אסיה ואפריקה." (שם, עמ' 148). להמחשת מקורותיו ומשמעויותיו הפסיכולוגיות והחברתיות של השסע העדתי בישראל מביא ד"ר שחר  קטע מספרו של דן סואן ארץ עברה וזעם, שסעים וזהות בחברה הישראלית (הוצאת אח, 2003, עמ' 245), שנפתח בזו הלשון: "תנאי להבנת המתחים הבין-עדתיים, תחושות הקיפוח וההתפרצויות על רקע זה הוא הכרה בעובדה, שקליטת הגירה או עליה היא תהליך שיש בו שני צדדים: קולט ונקלט. כאשר התהליך נעשה בתנאים של אי שיווין – וכאלה הם פני הדברים בדרך כלל – ההגמוניה היא בידי הקולט, שהינו הגדול והוותיק ולעיתים גם העשיר, המשכיל והמיומן. בנסיבות כאלה נוטה הקולט לכפות את רצונו על הנקלט והתוצאה היא בדרך כלל תחושת קיפוח ותסכול בקרב האחרון." (שם).
בעשורים האחרונים אנו עדים לביטויים הולכים ומחריפים של תהליכי פיצול ופרוק של הזהות הישראלית האחדותית, שאפיינה, במידה רבה, את ראשית הדרך במדינת ישראל ("פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", אמיר גלבוע, שירים בבוקר בבוקר, 1953); לתהליכים אלו מתלווים קולות  של מחאה כנגד הקיפוח על רקע עדתי, ממשי או מדומיין, בעבר ובהווה. מחאה זו מוצאת את ביטויה במגוון ערוצים חברתיים (הרשתות החברתיות), פוליטיים (פעילות מפלגתית) ואסתטיים (יצירות ספרות, הצגות תיאטרון, סרטי קולנוע וטלוויזיה, מיצגים אמנותיים). אחד הביטויים המילוליים המובהקים ביותר של משבר הזהות בחברה הישראלית ושל המחאה על רקע עדתי הקשורה בו – ותודה לפוליטיקה של הזהויות - מצוי בתחום הספרות, ובאופן מובהק, דווקא בחטיבת השירה.
את פריצת הדרך בנושא זה, שהיה מושתק למדי עד לפני כארבעים שנה, בצע המשורר, חתן פרס ישראל לספרות ולשירה עברית לשנת 2015, ארז ביטון. די להביט בשמות ספריו המוקדמים: מנחה מרוקאית  (עקד, 1976) וספר הנענע (עקד, 1979), כמו גם בכמה משמות השירים שבהם (רובם, אגב, מתכנית הלימודים בספרות לחטיבה העליונה בבית הספר הממלכתי והכללי) דוגמת: "שיר זהרה אלפסיה"; "שיר קניה בדיזנגוב"; "חתונה מרוקאית"; "שיר נער שוליים ועובדת סוציאלית" "דברי רקע ראשוניים"; "תיקון הריחות"; "תקציר שיחה", כדי להיווכח עד כמה מסגירים שמות אלה לא רק את עולמות התוכן שלהם, אלא גם מרמזים על זהותו העדתית של מחברם, ומניה וביה על יסוד המחאה הגלום בהם. בשיריו הראשונים, שהתקבלו בהערכה רבה בקהילת קוראי הספרות, נתן ארז ביטון ביטוי לרצון להנכיח את שורשיו היהודיים-צפון-אפריקאים, ללבטי הזהות שלו - המתח בין 'מזרח' ל'מערב' בעולמו הרגשי והתרבותי, לרגשי האשם המפעמים בו על רקע 'נטישת' תרבותו  המזרחית האותנטית, וגם ביטוי, ראשוני בדרך כלל, למחאה כנגד הקיפוח התרבותי של תרבות המזרח (וראו, למשל, שירו המכונן "שיר זהרה אלפסיה", שהפך לדגל במאבק התרבותי-אזרחי לקימום תרבות המזרח). לצדו של ביטון בהתוויית הדרך לשירה המזרחית ניתן לציין משוררים דוגמת שלמה זמיר, שלמה אביו, פרץ דרור בנאי ואחרים, שפעלו (חלקם עדיין פעילים) ברפובליקה הספרותית במחצית השנייה של המאה העשרים, בין אם נתנו בכתיבתם ביטוי ישיר לתודעה ה'מעמדית-אתנית', ובין אם לאו.
אלא שבשנים האחרונות צומח בישראל דור חדש לשירת המחאה האזרחית-מזרחית שהוא שונה במידה רבה מדור 'האבות המייסדים', שהחלו את דרכם בצעדי מחאה מהוססים על רקע אתני-עדתי. המאפיין הבולט בכתיבתם של קבוצה דורית זו, רובם ככולם בשנות השלושים לחייהם, הוא טון תקיף ובלתי מתנצל ואפילו, יש לומר, מיליטנטי כלפי התרבות ההגמונית-האשכנזית. הדמויות הבולטות בקבוצת משוררים זו, רובם ככולם ממוצא מזרחי, המכנה עצמה קבוצת 'ערס פואטיקה' (בעקבות ערבי הקראת שירת מחאה 'מזרחית', שיסדה המשוררת עדי קיסר) הן עדי קיסר עצמה ולצידה המשוררים: רועי חסן, שלומי חתוכה, מתי שמואלוף, שלומי דדון, תהילה חכימי ועוד רבים נוספים. אמנם קבוצה זו אימצה לעצמה את ארז ביטון כאב רוחני, אך, כאמור, המגמה המסתמנת בשיריהם היא לוחמנית לאין שיעור מזו שהתווה להם האב המייסד.
כך למשל שירה של עדי קיסר "אני המזרחית" (שחור על גבי שחור, גרילה תרבות, 2014) – השיר אגב נכנס לתכנית הלימודים בספרות לחט"ע בתשע"ז, בעקבות המלצות ועדת ביטון לקידום מעמדם של משוררי ה'מזרח' - מבטא זעם גלוי, בוטה ומתריס כנגד "אתם" מדומיין המייצג, מן הסתם, את הממסד ההגמוני ה'לבן'. וכך נשמע הבית הראשון בו (השיר נקרא לראשונה באחד מערבי 'ערס פואטיקה'): אֲנִי הַמִּזְרָחִית / שֶׁאַתֶּם לֹא מַכִּירִים /  אֲנִי הַמִּזְרָחִית / שֶׁאַתֶּם לֹא מַזְכִּירִים / שֶׁיּוֹדַעַת לְדַקְלֵם / אֶת כָּל הַשִּׁירִים / שֶׁל זֹהַר אַרְגּוֹב / וְקוֹרֵאת אַלְבֶּר קָאמִי / וְבּוּלְגָּקוֹב / מְעַרְבֶּבֶת הַכֹּל לְאַט לְאַט / עַל אֵשׁ קְטַנָּה / חָלָב וּבָשָׂר / שָׁחֹר וְלָבָן / הָאֵדִים מַרְעִילִים / אֶת הַשָּׁמַיִם כָּחֹל לָבָן / שֶׁלָּכֶם /  מָה תַּעֲשׂוּ לִי? קו האופי המתקומם והגאה  של השיר מלווה אותו לכל אורכו, וכל אחד מארבעת בתיו הראשונים – השיר הוא בן חמישה בתים - נחתם בהיגד המתריס 'מה תעשו לי'? זאת ועוד, פתיחת השיר "אני המזרחית" מחצינה זהות היברידית המערבת, ללא הפרד, בין תרבות 'נמוכה/מזרחית' (זוהר ארגוב) ל'גבוהה/מערבית/רוסית' (אלבר קאמי ובולגאקוב). גם המשך השיר מציג זהות מעורבת של הדוברת בו כחלק ממגמת ההיחלצות מן הסטיגמה שהחברה הישראלית הטילה עליה עוד מילדותה ("אולַי בִּגְלַל זֶה קָרְאו לִי בְבֵית הַסֶפֶר /  כּוּשִית בַּהַפְסָקות"): אֲנִי נוֹשֶׁמֶת בְּעִבְרִית / קוֹנָה בְּאַנְגְּלִית / אוֹהֶבֶת בַּעֲרָבִית / כַּפָּרָה עַל הַסּוּרַכּ / מִתְבַּכְיֶנֶת בְּמִזְרָחִית  בסיום השיר מאמצת עדי קיסר את הזמרת והיוצרת המנוחה אהובה עוזרי כאם רוחנית ואת שירהּ "אני המזרחית" היא  חותמת בארבעת הטורים המסיימים את שירה אהובה עוזרי "אמי, אמי": "אִמִּי אִמִּי פִּתְחִי הַדֶּלֶת / כֹּל גּוּפִי רוֹעֵד מִקֹּר / אִמִּי אִמִּי פִּתְחִי הַדֶּלֶת / עַל כְּתֵפִי מַשָּׂא כָּבֵד."
יוצר צעיר נוסף בן אותה קבוצה הוא המשורר רועי חסן, שפרץ לתודעה הציבורית ב – 31 באוקטובר 2013 עם שיר פרובוקטיבי לא פחות מזה של עדי קיסר - ויש שיאמרו אף יותר - בשם "במדינת אשכנז", שהטור הראשון שבו 'מתכתב' להכעיס עם השיר השני 'משירי ארץ אהבתי' הידועים כל כך של לאה גולדברג. השיר של ''במדינת אשכנז'' ראה אור לראשונה מעל דפי המוסף "ספרים" של עיתון הארץ, וזהו הבית הראשון שבו: בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ / לֹא לְשֻׁתָּף / רוֹחֲצִים יָדַיִם בַּסַּבּוֹן וְגַם אָז / נוֹגְעִים מֵרָחוֹק / לֹא תּוֹקְעִים כַּף / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי אֹכֶל / חָרִיף וּבַיִת חָם / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה / אֲנִי חַפְלָה / אֲנִי כָּבוֹד / אֲנִי עַצְלָן / אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם / כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן / אֲנִי הַהֶרֶס / הַחֻרְבָּן / הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן / הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה / בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט / אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים / וּקְמֵעוֹת / אֲנִי עַרְס /  אֲנִי יָאלְלָה / כַּפַּיִם / וּמוּסִיקָה זוֹלָה / תַּת תַּרְבּוּת / תַּת רָמָה / אֲנִי שֹׁרֶשׁ עִקֵּשׁ / וְקוֹץ בַּתַּחַת / אֲנִי שַׁקְרָן / הָרֵי הַגִּזְעָנוּת הִיא נַחֲלַת הֶעָבָר / וּמֵתָה מִזְּמַן / אֲנִי לָקְחוּ לִי / שָתוּ לִי / אֲנִי סְתָם בַּכְיָן / אֲנִי עֶצֶם / בִּלְתִּי מְזֹהֶה / תָּקוּעַ לְךָ כָּאן...
למותר לציין, שהשיר כתוב במודוס האירוני, והוא מעמיד קטלוג מפורט של כל הסטראוטיפים הידועים של ה'מזרחי', כפי שהוא משתקף בתודעה המערבית-אשכנזית המלעיזה. השיר איננו סובל מעודף תחכום, אבל אולי זהו הדבר שהופך אותו לישיר ואפקטיבי כל כך בהעברת המסרים ה'פוליטיים' שלו. כאמור, רועי חסן משתמש בכל הדימויים המוכרים של המזרחי, כדי 'להכניס להם' על כל מה שעוללו הם ה'אשכנזים' לשבט המזרחי. ב'הפוך על הפוך' מציג המשורר את דמותו – דמות מדומיינת, כמובן, שהיא הייצוג האולטימטיבי של המזרחי המצוי, כפי שהיא מצטיירת בעיניים אשכנזיות טיפוסיות. בדרך זו המשורר מציב מראה אירונית בפני המבט האשכנזי על ה'אובייקט' המזרחי המופיע כאן בשלל מופעים דוחים - עצלן, ערס, פרימיטיבי, חסר מוסר עבודה, תת-רמה וכו' – הלקוחים היישר מן התקשורת הכתובה והאלקטרונית. אגב, כל הדימויים המעוותים הללו מהדהדים את הדרך בה נתפס היהודי בעיני האנטישמיים ואת הסטראוטיפים של ה'שחורים' בעיני הגזענות הלבנה.
אגב, בבית השני בשיר (השיר הוא בן חמישה בתים, לא שווים באורכם) יוצא המשורר חוצץ כנגד מערכת החינוך ה'לבנה' שאיננה 'סופרת' את ה'שחורים', הן באמריקה והן בישראל. שיאו של הבית השני בסירוב לאמץ את הפואטיקה של המשוררים הקאנונים בישראל (אשכנזים כמובן) והצהרה על יציאה לדרך פואטית חדשה: וְלֹא כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי שִׁירָה וּמְשׁוֹרְרִים / כִּי לֹא סִפְּרוּ לִי שֶׁשִׁטְרִית וּבִּיטוֹן וְדָדוֹן וְחָתוּכָּה / גַּם כּוֹתְבִים שִׁירִים / וּבְכָל זֹאת בָּנִיתִי לְעַצְמִי סִפְרִיָּה / שֶׁל שִׁירָה וְסִפְרוּת אַשְׁכְּנַזִּית / וּכְמוֹ אָתֵאִיסְט הַקּוֹרֵא בִּכְתָבִים  קְדוֹשִׁים / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לַחֲשֹב / כָּךְ קָרָאתִי אֵת כֻּלָּם / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לִכְתֹּב

עוד דוגמא לשילוב בין פעילות ספרותית לפעילות אזרחית-פוליטית מצויה בכתיבתו של המשורר שלומי חתוכה הידוע הן בזכות שירתו האיכותית-המיליטנטית, והן בזכות מאבקו החריף להנכחת סיפורם של ילדי תימן החטופים בתודעה הציבורית הישראלית; מאבק שאותו הוא מכיר באופן אישי, שכן דודתו היא אחת הקרבנות של חטיפה זו. את מאבקו של חתוכה על הזיכרון הקולקטיבי בישראל ניתן לזהות, בין היתר, בשיר: "קופסה שחורה" (מזרח ירח, טנג'יר, 2015) וכך נפתח השיר: אֲנִי קֻפְסָה שְׁחוֹרָה / מַקְלִיט טִיסָה 742, 1952, / וְרָשַׁמְתִּי הַכֹּל, / רָשַׁמְתִּי הַכֹּל. / רָשַׁמְתִּי אֶת הוֹרָאוֹת הַסּוֹכְנִים :/ "הוֹתִירוּ לְמַטָּה אֵת סִפְרֵי הַתּוֹרָה / וְהַתַּכְשִׁיטִים / וַעֲלוּ עְרֹמִים כִּי / הַמָּטוֹס לֹא יַמְרִיא / הִקְלַטְתִּי אֶת הַכַּיָּסִים / וְהַטַּיָּיסים:
"
זֶהוּ הַפּוֹעֵל הַפָּשׁוּט, הַטִּבְעִי, הַמְּסֻגָּל לַעֲבֹד בְּכָל, בְּלִי בּוּשָׁה, בְּלִי פִילוֹסוֹפְיָה, וּבְלִי שִׁירָה" – הָא..
וכך מסתיים  השיר:
הָרַגְלַיִם רָשְׁמוּ עֲקִירוֹת, / הַיָּדַיִם נִקְּיוֹנוֹת, / הָעֵינַיִם רָשְׁמוּ מַבָּטִים / שֶׁרָשְׁמוּ אוֹתִי, / וְאָזְנָיי רָשְׁמוּ מִלִּים / שֶׁאָבַד פִּשְׁרָן / וּבִמְקוֹמָן הִכְתִּיבוּ לִי / שָׂפָה חֲדָשָׁה: / אָבָק אֲנָשִׁים, / פְרֵענְקִים, / צָ׳חְצָ׳חִים. / אֲנִי קֻפְסָה / שְׁחוֹרָה / מַקְלִיט טִיסָה 742, 1952 / נוֹתַרְתִּי שָׁלֵם / מֻקָּף בִּשְׁבָרִים / קוֹלִי יִשָּׁמַע / אַחֲרֵי הַדְּמָמָה / וְרָשַׁמְתִּי הַכֹּל, / רָשַׁמְתִּי הַכֹּל.
המשורר בשיר "קופסה שחורה" מדמה עצמו לאותה קופסה ידועה המתעדת ומקליטה את כל הפעילות האנושית והמכנית במטוס, ושפענוחה עשוי לשפוך אור על תאונה אם, חס וחלילה, תתרחש במהלך הטיסה. אלא שבמקרה דנן לא מדובר בתאונה אווירית רגילה, אלא בחבלה זדונית בתהליך הקליטה של הקולטים את הנקלטים במהלך הטיסה מתימן לארץ של אחרוני העולים מתימן בעליית 'מרבד הקסמים', בשנת 1952. המשורר טרם נולד באותה העת (חתוכה הוא יליד שנת 1979), אך הוא מתעד את אירועי אותה עלייה, כפי שסופרו לו, מן הסתם, על ידי הוריו. ובאותה עלייה, כך שלומי חתוכה, נתגבשו היחס המשפיל ונוצרו הסטראוטיפיים השליליים כלפי 'התימנים' כפי שמתאר השיר, לכל אורכו: החילון הכפוי, ההסללה לעבודות פיזיות פשוטות, כפיית השפה והתרבות הקולטת על העולים מתימן, כינויי הגנאי לכל עולי המזרח בפי האשכנזים (אָבָק אֲנָשִׁים, / פְרֵענְקִים, / צָ׳חְצָ׳חִים). בהצהרתו לאורך השיר, ובמיוחד בסיומו הכפול: "רשמתי הכול" טמונה לא רק שבועה שלא לשכוח את כאב הדיכוי, הגזענות וההשפלה, אלא גם הבטחה מרומזת לסגור חשבון עם הקולטים-המשפילים ולנקום בהם בבוא העת.
ואם לקשור את דיוננו האידאולוגיים והספרותיים לשאלות אזרחיות, הרי שאחת מזכויות היסוד במדינה דמוקרטית היא הזכות לחופש הביטוי והדעה ועמה גם חופש ההפגנה והמחאה. וכך אומר דוד שחר בספר לימוד האזרחות שעמו פתחנו את דיוננו הנוכחי, מדינה יהודית ודמוקרטית: "זכות ההפגנה פירושה, הלכה למעשה, שלכל אדם ולכל קבוצת אנשים יש החופש למחות בפומבי, (הדגש במקור – ש.ה) לתמוך ברעיון, להתנגד לרעיון, ולעורר אנשים לפעילות. הזכות להפגין מוכרת כאחד מיסודות הדמוקרטיה ותכליתה לאפשר לאזרחי המדינה ולתושביה להשפיע על מקבלי ההחלטות ועל תהליכי קבלת ההחלטות." (עמ' 231)
בעידן תקשורת ההמונים הכתובה ובעיקר האלקטרונית והדיגיטאלית, הולכת ותופסת המחאה ברשת את מקומה המשמעותי לצד המחאה ה'פיזית' בהפגנות ההמונים. עצומות נחתמות בהמוניהם באינטרנט ו'קולות קוראים' ממלאים את הרשתות החברתיות. אין תמה, אפוא, שגם השירה הפכה להיות 'כלי נשק' אפקטיבי במאבקים חברתיים ואידאולוגיים מימין ומשמאל, ממזרח וממערב. אכן, בשירת המחאה האזרחית/מזרחית לעיתים קרובות הממד הפוליטי משתלט על הממד הפיוטי והשירים – וראו, כל אחד מן השירים בהם דנו במאמר זה – הופכים להיות 'שטוחים', חד ממדיים וחוטאים בהכללות, ואפילו בגזענות, רחמנא ליצלן, (כן, כן, אותה גזענות שכנגדה הם מפנים אצבע מאשימה נוקבת וחריפה). אלא שזו דרכה של ספרות מחאה אזרחית 'מזרחית' או 'מערבית', ומן הסתם היא תמשך כל עוד הפוליטיקה של הזהויות מושלת בכיפה. ובכלל, מי קבע ששירה חייבת להיכתב על פי דפוס אחד קבוע ויציב?! כתיבתם של משוררי הגל החדש בשירה המזרחית מוכיחה, שניתן להרחיב לאין שיעור את מנעד השפה, הפואטיקה, וכלי המחאה החברתית בכיוונים ובדרכים שלא ידענום עד כה.