יום ראשון, 27 ביוני 2021

רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת

 

 ד"ר דוד שחר

רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת או "הפוך על הפוך" על פי המחזה "עננים" מאת אריסטופאנס   משל ונמשל

 

יכולתם של מתחסדים וצבועים למיניהם להעמיד פנים ולמצוא צידוקים לכל טעות או עוולה שהם אחראים להן, יכולה להדהים כל פעם מחדש

 

איך יימלט אב מחובות כבדים שלתוכם שקע בגלל בנו רודף התענוגות והבזבזן? במחזה "עננים" שכתב המשורר והמחזאי היווני אריסטופאנס (אתונה, 386-446 לפסה"נ) מסופר כיצד רוקם האב תכנית לשכנע את בנו ללמוד לוגיקה ורטוריקה בבית ספרו של סוקרטס, כדי שידע כיצד ללהטט בלשונו וכיצד להפוך טענה נחותה לטענה ניצחת, על מנת לרמות את נושיו ולהשתמט מתשלום חובותיו, ולא לתת על כך את הדין.

לפי מחזהו של אריסטופאנס, בבית ספרו של סוקרטס "מלמדים – אם משלמים להם – איך לנצח בטיעונים צודקים או לא צודקים". מדובר ברטוריקה מגונה ובלוגיקה מסולפת, שבאמצעותן עושים שימוש במה שמוגדר במחזה "הטיעון הנפסד". הטיעון הנפסד הוא זה שבעזרתו יוכל הרטוריקן "לדעת לטעון נגד כל טענה צודקת", "לראות את המגונה כהגון ואת ההגון כמגונה" ו-"לטעון טענות מנוגדות לצדק ולנצח כל יריב שיתקל בו, גם אם יגן על מעשה נבלה". לפנינו אפוא רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת שאינן נרתעות ממעשי עוולה, מפנות עורף לערכים של יושר, הגינות וצדק, והופכות אותם לקורבן אפשרי של תכסיסי עורמה ורמאות.

הבן מתקבל לבית ספרו של סוקרטס ומסיים את לימודיו בהצלחה. בעזרת טיעונים נפסדים ההופכים כל דבר רע לטוב הוא פועל נגד נושיו של אביו ומצליח לחלצו מלחציהם ולא לשלם להם את המגיע להם. דא עקא, הבן מסיים את לימודיו בצורה כה "מושלמת", שכאשר פורצים חילוקי דעות ביניהם, הוא מכה את אביו מכות נאמנות ואף מצדיק את מכותיו. בהתאם לתורה שלמד כיצד להיעזר ולהשתמש בכל טיעון – גם השפל ביותר – הוא טוען שאביו היכה אותו בילדותו מתוך אהבה, דאגה ורצון טוב ולכן גם לו מותר לעשות כך לאביו, ואף גם לאימו, כאשר הם עושים טעות, ובכלל – זקנים עושים טעויות מרובות מילדים. כך על פי דבריו לאביו: "אמור לי, האם לא מוצדק שגם אני כמוך אגלה רצון טוב ואכה אותך – היות שזה פירוש רצון טוב? היתכן שלגופך תהיה חסינות ממכות ולגופי לא? גם אני נולדתי איש חופשי. יבכו הילדים, מדוע לא האב? תאמר שזה הנוהג השמור לילדים, ואענה שהזקנים שרויים בילדות שניה. ראוי יותר שהזקנים, ולא הצעירים, ייללו, שכן מוצדק פחות שהם יעשו טעויות".

*

מה המוצא במחזה "עננים" מרטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת? כאשר זה מול זה עומדים הטיעון המוצדק המייצג את האמת וההגינות, וכנגדו הטיעון המוטעה המייצג את החופש לשקר ולפעול נגד ערכי הצדק, מבין האב בסופו של דבר שמוטב לשוב ולכבד את ההגינות. ברם, באופן אירוני תולה האב את האשם בסרבנותו ובמריו של בנו ב-...חינוך, שוכח שמדובר הוא בחינוך על פי הזמנתו שלו-עצמו, ובעזרת עבדו מעלה באש את בית ספרו של סוקרטס.

מוסר השכל: מבחנו של רטוריקן טוב הוא ביכולתו להפוך טיעונים חלשים לחזקים וצודקים. אך האם נכון להשלים עם לוגיקה מסולפת המבקשת להשתמש  בכל טיעון, גם השפל ביותר בכדי לא לעשות את הדבר הנכון? מחזהו של אריסטופאנס "עננים" משיב על כך בשלילה ויכול ללמד שכמו מראה העננים בשמים, הסרוגים זה בתוך זה, וכמו גם ההשתנות המהירה שלהם, כך גם הלשון עלולה להפוך לעננים של מלים, המסוגלים באופן שרירותי וזדוני להפיק רווחים ולשרת אינטרסים שונים. כך, ניצול השפה באופן צבוע ופוגעני  המערב בין מציאות לבדיה ובין ממשות להתחזות עלול גם ליצור בנקל תרבות פוליטית של הולכת שולל והוויה של כזב.

 

יום שני, 1 בפברואר 2021

חוק זכויות החולה

 

ד"ר דוד שחר

חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 – נדבך משמעותי במגילת זכויות האדם במדינת ישראל

 

החובה להגן על כבוד האדם ולהימנע מלפגוע בו מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 2 לחוק היסוד קובע כי "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם"; סעיף 4 לחוק היסוד קובע כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו"; וסעיף 11 לחוק היסוד מטיל על כל רשות מרשויות השלטון חובה מפורשת "לכבד את הזכויות שלפי חוק יסוד זה".

תפיסה זו בחוק היסוד ביחס לזכות לכבוד כיסוד וערך מכונן, באה לידי ביטוי בתחום הרפואה וביטוי לכך נקבע בחוק זכויות החולה המעגן את זכויות היסוד של המטופל כחולה בפרט וכאדם בכלל. וברוח זו מצהיר סעיף 1 של החוק על מטרתו:

 

חוק זה מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו.

 

החוק אינו מתייחס לאוכלוסייה מסוימת. אמנם החוק קרוי על שם "החולה" אך תוכנו והזכויות בו חלות על "המטופל" במובנו הרחב ומוגדר בחוק כ-"חולה וכל המבקש או המקבל טיפול רפואי", הזכאי על פי החוק למכלול של זכויות: הזכות לקבלת טיפול רפואי; הזכות לזיהוי המטפל; הזכות לקבל טיפול רפואי דחוף במצב חירום ללא התניה; הזכות לקבל טיפול ללא הפליה מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית, גיל (בסייגים), או מסיבה אחרת דומה; הזכות לטיפול רפואי נאות מבחינה מקצועית וגם מבחינת יחסי אנוש; הזכות לקבלת פרטי המטפל; הזכות להשיג, ביוזמת המטופל, דעה נוספת לעניין הטיפול בו; הזכות לכבוד ולפרטיות; הזכות לקבל מידע על ההבחנה והטיפול ולתת הסכמה מדעת לטיפול רפואי; הזכות לקבלת מידע מהרשומה הרפואית והעתק של התיק הרפואי; הזכות לסודיות רפואית; הזכות להתלונן ולקבל ממצאים ומסקנות של בדיקת התלונה.

 

שמירה על כבודו ופרטיותו ועל מכלול זכויותיו של החולה אינה בגדר "מותרות", אלא צורך מהותי הן מבחינה ערכית ואנושית והן הלכה למעשה בהסדרה של מערכת היחסים שבין רופאים ובעלי מקצועות המשיקים לרפואה לבין מטופליהם, מה שעשוי לשפר את היכולת להעניק רפואה מיטבית. על כך ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת חוק זכויות החולה שנדונה  בכנסת בשנת 1992:

 

מזה  זמן רב הוכר הצורך בהסדרת זכויותיהם של חולים ומטופלים למיניהם והתגבשה הדעה כי הגיעה העת לעגן בחוק זכויות אלה. שהרי מדובר באנשים שמפאת מצבם המיוחד הם חשופים לפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות הן מבחינה חוקית והן מבחינה אנושית. אנשים אלה נתונים במצב של תהייה ואי-ודאות, בהרגשה של תלות במטפלים ובמוסדות המטפלים ובתנאים של לחץ נפשי. גמלה, אפוא, ההכרה כי יש להבטיח למטופלים גישה אנושית נאותה ומתחשבת.

 

ביטוי לנחיצותו של החוק, ניתן ללמוד גם מהפרשנות הבאה:

 

בתי חולים הינם מוסדות ציבוריים אליהם פונה האזרח, מתוקף אילוץ, כשהוא שרוי במצב פגיעות, חולשה ומכאוב וזקוק לסיוע. בהיקלטו בבית החולים, מתנתק החולה מסביבתו הטבעית, מהקרובים לו ומרבים מתפקידי החיים שלו. הוא נתון במצוקה, לעתים חסר ישע ממש, ובכל מקרה זקוק לתמיכה וסיוע. תהליך האשפוז כולל פעולות שכרוכות בהפשטה פיזית וחשיפה עצמית, אף נפשית, בפני אנשים זרים. היחס חולה-צוות מטפל מאופיין כמצב של תלות, א-סימטריה ונחיתות של החולה. מצב זה יוצר מבחינת החולה תחושה של חוסר ישע ואובדן שליטה ויכולת לפעול על בסיס רצון אוטונומי. מבחינת הצוות המטפל, הוא מעמיד את המטופל במצב שבו כבודו האנושי, כאדם יחיד ומיוחד, ובמלוא המשמעות של הביטוי, אינו מובן מאליו. תנאים אלה מחייבים הגנה ביתר שאת על כבוד האדם בשל פוטנציאל הפגיעה הגבוה בו, גם אם לא באופן מכוון, ודווקא משום שחלק ניכר מן הפגיעות האפשריות בו אינן מכוונות, ואף אינן מודעות.

(המכון הישראלי לדמוקרטיה, "כבוד האדם – ערך מכונן התנהגות בבתי החולים בישראל: הצעה לנושא דגל של משרד הבריאות לשנת 2014", פברואר 2014).

 

כללו של דבר, מערכת היחסים בין מטופל לצוות הרפואי היא מטבעה בלתי שוויונית. מצד אחד, המטופל – חסר את הידע הרפואי, ומהצד השני – הצוות הרפואי הוא היודע-כל, הוא "המושיע", המאבחן ומטפל, ומולו  המטופל החושש להציק ולשאול יותר מדי שאלות. מכאן הנחיצות לאזן את משוואת הכוח במערכת הרפואית באמצעות חוק זכויות החולה. החוק, כאמור, קובע למעשה את חובות המטפל, במובן זה שהוא מכתיב לצוות הרפואי-המטפל את דרך הפעולה בה עליו לנקוט במקרים שונים. מן ההיבט של זכויות האדם, נעמוד להלן על כמה מסעיפי החוק שבהם מקבל ביטוי הפן הערכי והאנושי הנוגע לזכויותיו של החולה כאדם - הזכות לכבוד ולפרטיות וכיבוד האוטונומיה שלו.

 

א.הזכות לטיפול רפואי ואיסור הפליה:

3. (א) כל הנזקק לטיפול רפואי זכאי לקבלו בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל.

(ב) במצב חירום רפואי זכאי כל אדם לקבל טיפול רפואי דחוף ללא התניה.

4. מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא או מטעם אחר כיוצא באלה.

5. מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי אנוש.

28. (א) מטפל או מוסד רפואי המפלה בין מטופלים מטעמי דת, גזע, מין, לאום או ארץ מוצא, דינם – קנס כאמור בסעיף 61(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 

ב. קבלת מבקרים:

9. מטופל המאשפז במוסד רפואי רשאי לקבל מבקרים בזמנים ועל פי הסדרים שקבע מנהל המוסד הרפואי.

 

ג. שמירה על כבודו ופרטיותו של המטופל:

10. (א) מטפל, כל מי שעובד בפיקוחו של המטפל וכן כל עובד אחר של המוסד הרפואי ישמרו על כבודו ועל פרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי.

(ב) מנהל מוסד רפואי יקבע הוראות בדבר שמירה על כבודו ועל פרטיותו של המטופל הנמצא במוסד הרפואי.

 

ד. שמירה על סודיות רפואית:

19. (א) מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

(ב) מטפל, ובמוסד רפואי – מנהל המוסד, ינקטו אמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם ישמרו על סודיות העניינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

20. (א) מטפל או מוסד רפואי רשאים מסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה:

(1) המטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע הרפואי;

(2) חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי;

(3) מסירת המידע הרפואי היא למטפל אחר לצורך טיפול במטופל;

(4) ועדת האתיקה קבעה, לאחר מתן הזדמנות למטופל להשמיע את דבריו, כי מסירת המידע הרפואי על אודותיו חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור וכי הצורך במסירתו עדיף מן העניין שיש באי מסירתו;

(5) מסירת המידע הרפואי היא למוסד הרפואי המטפל או לעובד של אותו מוסד רפואי לצורך עיבוד המידע, תיוקו או דיווח עליו על פי דין;

(6) מסירת המידע הרפואי נועדה לפרסום בביטאון מדעי, למטרות מחקר או הוראה בהתאם להוראות שקבע השר ובלבד שלא נחשפו פרטים מזהים של המטופל.

ב. מסירת מידע כאמור בסעיף קטן (א) לא תעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין, ותוך הימנעות מרבית מחשיפת זהותו של המטופל.

 

ה. חובת ניהול רשומה רפואית וזכות המטופל למידע רפואי:

17. (א) מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית.

(ב) המטפל, ובמוסד רפואי - מנהל המוסד, אחראים לניהול השוטף והעדכני של הרשומה הרפואית ולשמירתה בהתאם לכל דין.

18. (א) מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו.

(ב) חבר בצוות המטפל רשאי למסור למטופל מידע רפואי בתחום עיסוקו בלבד ובתיאום עם האחראי על הצוות.

(ג) על אף הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) רשאי מטפל להחליט שלא למסור למטופל מידע רפואי מלא או חלקי המתייחס אליו, אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל או לסכן את חייו; החליט המטפל כי אין למסור למטופל מידע כאמור בסעיף קטן זה, יודיע מיד על החלטתו לוועדת האתיקה ויצרף את המידע שלא נמסר למטופל ואת נימוקיו לאי מסירתו.

(ד) ועדת האתיקה רשאית לאשר את החלטת המטפל, לבטלה או לשנותה.

(ה) בטרם תיתן ועדת האתיקה את החלטתה, רשאית היא לשמוע את המטופל או אדם אחר.

 

ו. הסכמה מדעת לטיפול רפואי:

13. (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם נתן לכך המטופל הסכמה מדעת.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

14. (א) הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות.

 

הזכות לטיפול רפואי ואיסור הפליה, קבלת מבקרים, שמירה על כבודו ופרטיותו של המטופל, שמירה על סודיות רפואית, חובת ניהול רשומה רפואית, זכות המטופל למידע רפואי, הסכמה מדעת לטיפול רפואי – כל אלה מבוססים על עקרונות מוסריים העשויים לקדם גישה אנושית נאותה ומתחשבת מצד המערכת הרפואית המטפלת. מימושם של כל אלה מאפשר גם להשיג מטרות נוספות כמו שמירה על יחסי אמון בין המטפלים למטופלים, מניעת יחס מתנשא מצד המטפלים, הפעלה של מנגנוני בקרה והפחתת אי הוודאות אצל המטופלים.

ועוד, לחריגות או לאי-הקפדה על זכויותיהם של החולים עשויות להיות משמעויות משפטיות, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי. מנקודת המבט של המשפט האזרחי, הפרה של הוראות החוק עלולה להצביע על רשלנות רפואית של המטפל או של המוסד הרפואי בו טופל החולה. מנקודת המבט של המשפט הפלילי, הפליה מטעמים של דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא או נטייה מינית צפויה לקנס כספי וכך גם בגין הפרה של החובה לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה הרפואית. זאת ועוד, מנקודת המבט האתית, הפרה של הוראות חוק זכויות החולה עלולה להוות בגדר הפרה של כללי האתיקה הרפואית באופן המאפשר להעמיד רופאים ומטפלים אחרים לדין משמעתי.

יום חמישי, 10 בדצמבר 2020

הדמיון בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בחיבור של תלמיד עברי משנת תרפ"ד ובהכרזת העצמאות של מדינת ישראל

 

ד"ר דוד שחר

גלגולו של חזון: הדמיון המעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בחיבור של תלמיד עברי משנת תרפ"ד ובהכרזת העצמאות של מדינת ישראל

 

עיון במקור היסטורי – חיבור משנת 1924, שכתב תלמיד בית ספר עברי בארץ ישראל מגלה דמיון מעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני המקבל ביטוי בפסקאותיו הראשונות ובין חזון זה כפי שמקבל ביטוי בפסקאות הראשונות של הכרזת העצמאות. יש בדמיון זה משהו מן המפתיע, ואולי דבר-מה אירוני, כאשר מדובר על דמיון בין חיבורו של ילד לבין תעודה היסטורית שכתבוה אבות מדינת ישראל ומהווה מסמך מכונן של המדינה.

הכרזת העצמאות, ה' באייר תש"ח- 14.5.48, מציינת את השעה הגדולה שבה קמה מדינת ישראל והיא המסמך ההצהרתי שמעיד על הקמת מדינת ישראל והמסמך המכונן של המדינה. בתודעה הלאומית הישראלית מהווה הכרזת העצמאות מגילת עקרונות המתווה את יעדיה האידיאולוגיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הכרזת העצמאות מבטאת בפסקאותיה הראשונות את התפיסה האידיאולוגית הציונית הקושרת בין העם היהודי וארץ ישראל ויוצרת קישור בין העם וארצו עם המפעל הציוני. באופן זה מוצג המפעל הציוני כגולת כותרת של ההיסטוריה היהודית המגיעה להשלמתה בקוממיות המתחדשת של העם בארצו.

באידיאולוגיה הציונית יש עיסוק נרחב בהיבטים שונים הנוגעים לייחודן של תולדות עם ישראל: מחד גיסא הרבגוניות של ההוויה היהודית ומאידך גיסא האחידות והרציפות בקיום היהודי לאורך הדורות, זיקות הגומלין הדיאלקטיות בין חורבן-גלות-וגאולה, הבעייתיות של חיי הגולה, ומשמעותו של תהליך השיבה והקוממיות הציונית של העם בארצו. בבירור שאלת גורלו של העם היהודי ודרכו ההיסטורית באה לידי ביטוי באידיאולוגיה הציונית התפיסה בדבר קיומה של אחדות אורגנית של העם היהודי שבתקופה הקדומה של בית ראשון ושני היתה לו היסטוריה "אמיתית", רבת פנים ונורמלית. העם היהודי גורש מארצו והתפזר ברחבי תבל וההיסטוריה שלו חדלה מלהיות אמיתית ונורמלית. אך למרות זאת המשיך להתקיים בו רצון לאומי משותף לחדש את חייו הלאומיים והריבוניים בארץ ישראל. עם הקוממיות הציונית בארץ ישראל שוב עשויה להיות לעם היהודי היסטוריה כבימי קדם. ההיסטוריה היהודית, לפי תפיסה זו, היא סיפור מעגל היסטורי של ריבונות-גלות-שיבה והיא אפוא נראטיב אידיאולוגי של העקירה מציון, קיצה המתחייב של הגלות והשיבה מגלות לקוממיות.

זהו חזון הגאולה הציוני הנשען על ההנחה שההיסטוריה של העם היהודי מכוונת ביסודה לתכלית של הגשמה ציונית בארץ ישראל ואלפיים שנות גלות היו סטייה מהיסטוריה טלאולוגית-נורמטיבית, ועל כן, עם השיבה – הודות לתפקידה הפעיל של הציונות, ייגאל העם היהודי וכך ייכנס שוב להיסטוריה.

חזון הגאולה הציוני היה מרכיב מהותי בתפיסה האידיאולוגית הציונית שהוטמעה בכל מערכות החיים של היישוב העברי בארץ ישראל, ובכלל זה החינוך העברי, בתקופה שלפני קום המדינה, והוא מילא תפקיד חשוב ביצירתו ובעיצובו של זיכרון קולקטיבי ובכינון של תודעה וזהות היסטורית לאומית. אין תימה אפוא שהוא מקבל ביטוי בחלק הפותח של הכרזת העצמאות.

בשנים שלפני קום המדינה, החינוך העברי בארץ ישראל פעל ברוח האידיאולוגיה הציונית והיה בין הגורמים המרכזיים שהשפיעו על הטמעת האידיאות הציוניות בקרב הנוער המתחנך בבית הספר העברי. כבר מראשיתו פעלו חלוציו – המורים העבריים – באופן מכוון ואינטנסיבי ליצור בקרב דור הבנים תודעה של השתייכות ויחס בלתי אמצעי לארץ ישראל כמולדת לאומית והכרת עבר לאומית. אין פלא, שמיתוסים ודימויים לאומיים שהם ממאפייניה של האידיאולוגיה הציונית קיבלו ביטוי בשירים ובחיבורים שכתבו ילדים ובני נוער. הם ראו אור בעלוני בתי הספר העבריים ובעיתוני ילדים ונוער  והם מהווים קולות ייחודיים בזהות הקולקטיבית הציונית.

דוגמה מעניינת לחזון הגאולה הציוני בכתיבתם של ילדים ובני נוער ניתן לראות בחיבורו של תלמיד כיתה ז', יעקב כץ שמו, שנושאו "אדמת עמנו". החיבור ראה אור ב"חברנו – עלון לענייני התלמידים" של ביה"ס תחכמוני בירושלים בשבט תרפ"ד- 1924, גיליון ג' (מצוי בכתב יד, בארכיון לחינוך יהודי (אח"י), תיק 4.145/1). החיבור עוסק בבניין היישוב העברי על אדמת ארץ ישראל, בגאולת אדמותיה ובתפקידה של הקרן הקיימת ב"גאולת כל אדמתנו" ובהגשמת התקווה ש"ביום ההוא, היום שכל הארץ תהיה לנו ושבנו להיות עם חופשי וכביר כוח כבימי קדם".

בדומה להכרזת העצמאות, גם הפסקאות הפותחות של חבור זה מבטאות את התפיסה האידיאולוגית הציונית הקושרת בין העם היהודי וארץ ישראל ויוצרת קישור בין העם וארצו עם המפעל הציוני. קשה שלא להתרשם מהדמיון בין תוכנו ומבנהו של חזון הגאולה הציוני בחיבור זה ובין נוכחותו בהכרזת העצמאות, ומהדמיון הרב באמצעים הרטוריים שבאמצעותם חזון הגאולה הציוני מקבל ביטוי בשני מסמכים אלה: שימוש במושגים ואופני מבע הטיפוסיים לשיח האידיאולוגי הציוני, פאתוס ואידיאליזציה של החיים העבריים בארץ ישראל, רגשנות רבה, שימוש אינטנסיבי בלשון המבטאת אקטיביזם, ריבוי פעלים, ביטויים המתייחסים לזמן עתיד וסיומות המביעות מסר אופטימי.

נציג את הפסקאות הפותחות בשני המסמכים, זה מול זה, ונעמוד בהמשך על קווי הדמיון:

 

 

                 הכרזת העצמאות

                       "אדמת עמנו"

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגנים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

לפנים חי עמנו חיי מנוחה, חיי עם. אז ישב לו עמנו בארצו, ארץ ישראל ויעבוד את אדמתו, וילך בדרך הטוב והישר, בדרך השלום והאחוה. ויאהבו ד' ויתן לו גשמים בעתם וכוח לעבוד, ויעבוד ישראל את נחלתו וירא פרי רב בעמלו.

גם נביאים כבירי-רוח הקים ד' לעמנו וילמדוהו את הדרך אשר יבור לו האדם והעם לטוב לו ולזולתו. ולא עברו ימים רבים ושם עמנו יצא לתהלה בכל הארצות וידעו כל הגויים כי עם נבון ונבחר הוא ישראל. כך חי לו עמנו חיי שקט ושלווה בארץ.

ובימים ההם היו עוד הרבה עמים פראים בעולם. העמים האלה היו מכבדים רק את הכוח ואת האגרוף, ויעלו אויבים פראים על ארצו ויחריבוה ואת עמנו הטוב, אוהב השלום והצדק, הגלו מארצו.

רבות סבל ישראל בגולה. העמים אשר בארצותיהם שכן, הרדיפוהו, מנוחה הדרכיהו. הם חפצו כי ישכח עמנו את תורתו ואת ארצו. אך כל עמלם עלה בתוהו. עמנו לא שכח את תורתו וארצו וכל הימים הוא שואף לשוב אל הארץ האהובה עליו ולחיות בה.

הרב פעמים נסה עמנו לעזוב את הגלות ולשוב אל ארצו ולא הצליח, אולם עתה בימינו אלה החליט לאזור את כל כוחותיו ולכבוש את נחלת אבותיו. אחרי עבודה כבירה זכינו שארצנו תקרא שנית ארץ ישראל. הרבה הרבה יהודים באים מכל ארצות תבל ומתישבים בארצנו. עמנו יסד ומיסד מושבות וכפרים חדשים בארץ ומשנה לשנה מתרבה מספר האכרים העברים החיים מיבול אדמתם.

 

בשני המסמכים ארץ ישראל היא המקום בו קם העם היהודי ובו קיים חיים לאומיים וטבעיים. כך, באופן דומה מבוטאת בהם האידיאולוגיה הציונית הכורכת יחד בין העם היהודי וארץ ישראל ומדגישה את הקשר האימננטי ביניהם. בשני המסמכים מודגשת גם, במובן הערכי והכרונולוגי, הראשוניות של ארץ ישראל בהיסטוריה של העם היהודי ובעיצוב זהותו כישות לאומית.

בשני המסמכים מודגש באופן דומה שהעם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע, בניגוד מוחלט לרצונו. וכך נכפה על העם היהודי העבר ההיסטורי הגלותי.

גם לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו והתפזר בארצות הגולה, לא חדלה להתקיים זיקתו לארצו. כך, בשני המסמכים מודגש שוב באופן דומה הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל,  ומודגש גם שתקוותו של העם לשוב לארץ ישראל ולחדש בה את חייו העצמאיים לא אבדה מעולם.

בשני המסמכים תמונת הסיום של חזון הגאולה הציוני מתוארת באופן דומה בהצגת שיבה המונית של יהודים לארץ ישראל המחדשים את חייו החברתיים, התרבותיים והלאומיים של העם בארצו.

ראו לתת את הדעת לרטוריקה האידיאולוגית ולתובנת היסוד ההיסטוריוסופית-ציונית הגלומות בתמונות הסיום הללו של תחילת קצה של הגלות, מעין תבנית בעלת מסר כפול: במישור ההיסטוריוסופי יש כאן רצון להוכיח את נצחונו של העם היהודי למרות התלאות והמשברים שסבל לאורך ההיסטוריה, ובמישור האידיאולוגי יש כאן ניסיון מפורש להציג דגם היסטורי לאומי הנושא בתוכו מטען של ערכים לאומיים.

הלשון הגבוהה בשני המסמכים מבקשת לבטא בקול חגיגי את המשמעות הערכית של מציאות חדשה בלידתה ולהביע את התחושה ששיבת ציון המודרנית נושאת בקרבה בהכרח את העתיד של התקומה הלאומית השלמה. תולדות עם ישראל הן אפוא, סיפור מסגרת של ריבונות-גלות-שיבה, והגשמת הציונות באה לסגור את תמונת המעגל.

 

לסיכום, האם יש מקום לטענה שמא ברמה כזו או אחרת תמיד אפשר למצוא איזה שהוא דמיון או אנלוגיה מקריים, ולפיכך הדמיון בין חזון הגאולה הציוני בחיבור של ילד עברי ובין נוכחותו בהכרזת העצמאות הוא למעשה מקרי בלבד? כאמור, קשה שלא להתרשם מן הדמיון המעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בשני המסמכים, המתבטא בשניהם גם בתוכן ובמבנה דומים וגם באופני ביטוי רטוריים דומים הקשורים לאותו רקע היסטורי של לאומיות ציונית. היבטים אלה מוציאים מכלל אפשרות שמדובר בדמיון מקרי. זאת ועוד: דעות, רעיונות חזונות ודימויים אינם נוצרים ומתגבשים יש מאין, אלא הם פועל יוצא של "רוח הזמן", שכאילו מנחה אותם במעין יד נעלמה לכיוונים מסוימים. בהתייחס ל"רוח הזמן", רוחה של התקופה, המתבטא ברעיונות, בדעות והשקפות עולם משותפים, המאפיינים יחדיו תקופה היסטורית, יש אפוא הגיון בטענה העומדת כאן ביסוד הדברים שהוויה היסטורית משותפת יוצרת ומחזקת יסודות דומים ויכולה ליצור סגנונות חשיבה דומים. דומה שבאמצעות הפענוח שלה אפשר להבין טוב יותר את הדינמיקה ההיסטורית וגם את מבני העומק של התוצרים שלה.

 

יום שישי, 4 בספטמבר 2020

האם ניתן לחזות את העתיד?

 

ד"ר דוד שחר

האם ניתן לחזות את העתיד?

 

המעשה הממשי שבהווה מביא בחשבון את העתיד ואת האפשרויות הטמונות בו. חשבונו של העתיד בהווה ושימושו במחשבה תחילה – שניים אלה כרוכים בכל מעשה מודע, או מתוכנן ומשפיעים על דרכי עשייתו ועל כן הם מעורבים בעתיד שהוא תוכנו של הניבוי.

(נתן רוטנשטרייך, בין עבר להווה, ירושלים 1955, עמ' 157)

 

אינני נביא. אינני אוהב נביאים. יתר על כן, אינני יכול לשאת את טרדנותם. לאחר שפורצת המלחמה אפשר ללמוד הרבה. תמיד יימצא מי שיאמר: אני מראש חזיתי. אך גם על המלחמה עצמה אנחנו יודעים מעט מאוד. הרבה נדע על הלך-הרוח שלאחר מכן...

אני היסטוריון ואל תצפו ממני שאבשר את העתיד. לא אפול בפח הזה.

(נתן שחם, עד המלך, תל-אביב 1976, עמ' 6)

 

 

אנו חיים במידה גדלה והולכת בעולם אשר בו אבן-הבוחן לגבי ההתייחסות למציאות היא דמות העתיד. זהו עולם שבו חיזוי מצבים אפשריים או בלתי אפשריים והיערכות נפשית ומעשית לקראתם, תופסים מקום בחשיבה הרציונלית שלנו. במציאות משברית יש לכך משנה תוקף. במציאות כזו יש צורך להיות מוכנים למה שעתיד לבוא, ובחיי היחיד ובחיי הציבור נזקקים לראיית-נולד כלשהי שבלעדיה יכולים להיווצר מצבים של דאגה וחוסר בטחון.

בימים אלה כאשר מגיפת הקורונה עדיין מתפשטת ומכה, ורמת התחלואה בעטייה של המגיפה מצויה ברמה גבוהה -ישראל נמצאת במבוי סתום עם מאות אלפי מובטלים ועסקים מתמוטטים, עם תחושות יאוש קשות בציבור, עם ממשלה מסוכסכת ועם ראש ממשלה השקוע עמוק בהישרדות אישית, פוליטית ומשפטית.

בנסיבות אלה של משבר חברתי, כלכלי, בריאותי ופוליטי, מתחולל גל מחאות שקשה שלא להתפעם מהאנרגיות יוצאות הדופן שלו הסוחפות המוני מפגינים התובעים שינוי וכינון תרבות פוליטית חדשה. כדרכה של כל תנועת מחאה היא תובעת שינויים בסדר הקיים, והשאלה שעולה – לאיזה שינויים היא אכן תוביל? האם ניתן לדעת או לחזות את טיבם ועוצמתם, או שמא לא נדע אותם אלא בדיעבד?

מומחים משדות מדעיים שונים נאחזים במודלים שונים שבאמצעותם הם מבקשים להפיק תחזיות טובות לעתיד העשויות לסייע להיערכויות נאותות ולנקיטת צעדים מתאימים בהתמודדות עם בעיות השעה. אחד המושגים שפרצו לחיינו יחד עם מגיפת הקורונה הוא המושג "מודל מתימטי" שבאמצעותו מנסים באמצעים סטטיסטיים ומתמטיים לחזות את מהלך מגיפת הקורונה ואת ההשפעות האפשריות של הצעדים הננקטים כנגדה. במרבית המודלים נמצא שהם לרוב שגו בתחזיותיהם.

 

תודעת זמן היא חלק בלתי נפרד מהמודעות האנושית ומהמציאות הפסיכולוגית. תודעה זמן יציבה מורכבת בצורה מאוזנת ובו-זמנית מאירועי עבר, הווה ועתיד. במציאות משברית מופר איזון זה, שכן במציאות כזו באופן מיוחד התהיות ביחס לעתיד והשאלות של "מה יהיה?"  תופסות יותר ויותר מקום מרכזי בהווייה הציבורית. מנקודת מבט זו, מוצע במאמר שלפנינו עיון סוציו-היסטורי, תיאורטי בהכרח, ביחס להווייה המתעתעת של הזמן ובשאלת חיזוי העתיד. אין כוונה להציע משנה של "עתידנות" או יומרה של ניבוי מראש של התרחשותם של אירועים מסוימים, שכן העתיד תמיד יהיה אפוף בערפל חידתי, אלא להציע  מערכת  של הנחות יסוד, מעין תבנית מושגית מנקודת המבט הסוציולוגית וההיסטורית לראיית פני העתיד, תוך התייחסות למגבלות היכולת לחזות את העתיד.

 

*

 

חיזוי של העתיד מניח שהזמן ימשיך לזרום גם מעבר לשעה שבה עומדת נקודת התצפית לעתיד, והוא קשור בהכרח במבנה היסוד של ההיסטוריה. הכרת פרקי עבר היסטוריים יכולים לשמש בסיס לחיזוי מראש של תופעות ואירועים בעתיד, בדרך של מסקנה אפוסטריורית (בדיעבד, שלאחר מעשה) כמובן, ולא אפריורית (שהוא מראש, שמלכתחילה). כלומר, ידיעת העבר יכולה לסייע לפענח פישרן של התרחשויות חדשות, לנבא את תוצאות מעשיהם של בני אדם ולחזות תגובות או פעולות של יחיד או של קבוצות גדולות, כגון אומות או שכבות חברתיות מסוימות.

מהן הנחות היסוד שבעזרתן ניתן לנסות לחזות את העתיד? או במלים אחרות, כיצד עלינו לנהוג לגבי חיזוי היסטורי? תחזיות והערכות ביחס לעתיד מבוססות על הנחות מסוימות, שאותן ננסה לבחון:

 

א. העתיד יהיה במידה ידועה המשך של המציאות בהווה, או בלשון אחרת – במידה ידועה העתיד נתון כחלק מההווה.

ב. אין להביא בחשבון שינויים קיצוניים בהתנהגותו של האדם, שכן אדם פועל לפי דפוס התנהגות, עמדות, צרכים וסגולות, שניתן לצפותם מראש.

ג. ניתוח נכון של הגורמים והבעיות הקובעים את מהותו של מצב נתון בהווה, יגלה את קווי המתאר העיקריים אשר יאפיינו את העתיד הקרוב.

ד. ניתוח הגורמים והבעיות של מצב נתון ישקף גם יסודות של תמורה בדפוסים הקיימים.

ה. אפשר לנצל דגמים הלקוחים ממדעי החברה, על מנת לגלות מגמות הנובעות ועולות במצבים מתהווים, ולהגיע לידי אפשרות חיזוי טרם התרחשותן.

ו. לימוד ההיסטוריה עשוי לספק דוגמאות של מצבים הדומים במבניהם, ולכן ניתן להפיק בעזרתו לקחים רלוונטיים לחיזויים של מצבים היסטוריים עתידיים.

 

לכל ההנחות הללו מכנה משותף אחד: כולן גורסות שחיזוי העתיד חייב להתבסס על הכרת יחידת הווה מסוימת ועברה, וכך אפשר יהיה לעמוד על טיבן של מגמות ארוכות-טווח, לגלות גורמים של תמורה וקבע ולאתר את הבעיות העתידות להוות מוצא להתרחשויות בעתיד.

ההיסטוריה עוסקת בתהליכים המורכבים משרשרת מאורעות. בראייה ההיסטורית, אין המאורעות מופיעים כעובדות מנותקות ומבודדות זו מזו. הראייה ההיסטורית מציגה את המאורעות כחלק מתהליך היסטורי ואופן התפתחותו, ומסבירה את חשיבותם ומשמעותם של אירועים אלה באמצעות הדגשת מקומם בתהליך ההיסטורי הכולל. התהליך ההיסטורי הוא נקודת המוצא להבנת כל תופעה על פי עקרון הסיבתיות. יחסים סיבתיים פירושם יצירת תלות, כלומר שכל התרחשות או נתון בהווה נובעים בהכרח מהתרחשות או ממצב שקדמו להם. מכאן, הראיות בדבר סיבה ומסובב מסייעות להסביר את השלב הבא בהתפתחות העניינים או את המפנה הבא במהלך המאורעות. הסיבתיות מאפשרת אפוא חיזוי כי בעזרתה ניתן להבין את החדש על בסיס הישן.

ועוד, תהליך ניתוחם של תהלכים היסטוריים ומתן פירושים להם משמש בסיס לגזירת ניבויים לעתיד, משום שבתולדות כל חברה מצויים יסודות של קביעות ואחידות. היסודות הקבועים החוזרים ומשפיעים על מגמות ההתפתחות האופייניות לכל תקופה ותקופה, ועל כן הם מצביעים גם על אפשרויות אובייקטיביות לחיזוי העתיד.

מן הראוי גם לתת את הדעת גם לתכונה חשובה של מבנה ההכרה האנושית, תכונה הכופה על המאורעות עקרונות של קבע ואחידות. מצד אחד, ניסיון חיי היום-יום נתפס מדרך הטבע כשטף של מאורעות, שינויים, הפתעות והתהוות מתמדת. ומצד שני, מנגנוני התפיסה של האדם – החושים, הרגשות וכוח החשיבה פועלים על בסיס אפשרות החזרה על סדר עולם שאינו משתנה בהרבה. היחיד והציבור שוקדים לרוב על שמירת המסגרת היוצרת איזון ושיווי משקל בין הארעי והקבע, בין ההשתנות והיציבות. אמנם הסתירות והניגודים בין שני גורמים אלה אינם נעלמים לחלוטין לעולם, אבל עצם העובדה של הכללתם במסגרת ציפיות אחת, גורמת להפחתת החיכוכים והסכסוכים החברתיים ומאפשרת לחזות מראש אירועים ומעשים על פי יחסי הקבע הקיימים בחיי היחיד ובחיי הציבור.

כאמור, ניתן לנצל דגמים או מודלים הלקוחים ממדעי החברה. דגמים או מודלים אלה מהווים תבניות תיאורטיות-הסבריות המבוססות על מספר מסוים של הכללות, או חוקים שבאמצעותם אפשר להסביר תופעות שונות, וגם לנסות לחזות מגמות היסטוריות עתידיות. העיסוק בהווה הוא מסימני ההיכר המובהקים של מדעי החברה. מדעים אלה חוקרים את הכוחות החברתיים והפוליטיים הפועלים במציאות בהווה, את מגמות ההתפתחות בהווה של חברה או מדינה, את טיבן של הברירות שבפניהן עומדים בני אדם הפועלים בהווה, ולאור זאת – את טיבם של הכוחות הצומחים מן המציאות בהווה והעשויים לגרום לשינויים בעתיד.

 

*

 

כפי שראינו לעיל, חיזויים והערכות הקשורים למגמות עתידיות מבוססים על מספר הנחות מוגדרות, אולם למרות זאת קיימים קשיים בסיסיים אמיתיים ביכולתנו לחזות את העתיד, משום שבעיקרו של דבר החברה האנושית היא מורכבת למדי. ובדרך כלל קשה לבחון התנהגויותיהם של בני אדם "בתנאי מעבדה", ואין אפשרות להשיג נתונים מבוקרים ובדוקים קבועים לגבי התנהגותם הפוליטית, החברתית והכלכלית של בני אדם, במצבים חברתיים-פוליטיים שונים ומשתנים.

על פי דגמים או מודלים של מדעי החברה, המתודולוגיה הנקוטה בהם נועדה לסייע להבנת ההווה על בסיס תהליכים מדעיים, כגון: תצפיות ומדידות, עריכת ניסויים ובניית סימולציות, שבאמצעותם ניתן ליצור תחזיות של העתיד. אולם, בדין אומר הסוציולוג הידוע מכס ובר כי המתודולוגיה "יכולה לתת לנו רק הבנה רפלקטיבית של האמצעים שהוכח ערכם במעשה, על ידי הבאתם למישור ההכרה הברורה. היא אינה תנאי מוקדם לעבודה אינטלקטואלית פורייה, בדיוק כמו שידיעת אנטומיה אינה תנאי וקדם להליכה תקינה".

בשונה ממדעי החברה ובמיוחד ממדעי הטבע, במציאות ההיסטורית לא ניתן לערוך ניסויים, אין כל אמצעי בידיה של החשיבה ההיסטורית להסתכל בתופעות שהיא מתארת בדרך בלתי אמצעית ולקבוע את דמותן האובייקטיבית. גורם המקריות קובע לעתים קרובות את המהלך ההיסטורי ובמקום שישנה מקריות  לא קיימת חוקיות. גורם המקריות בהיסטוריה מקשה ועלול לשבש את עצם האפשרות ללמוד מן ההיסטוריה ולהפיק ממנה לקחים רלוונטיים, שיאפשרו את חיזוי העתיד על סמך דוגמאות הלקוחות מן העבר של מצבים דומים. ההיסטוריה אמנם מספקת דוגמאות לרוב המאפשרות באמצעות חשיבה אנאלוגית לבחון את המשותף והדומה בין מקרים שונים ועל סמך המשותף והדומה להסיק מסקנות ביחס לעתיד. אולם חשיבה אנאלוגית המתמקדת בדומה ובמשותף "בין השונים" ולא בשונה "בין הדומים" עלולה להיות גורם מכשיל בחיזוי העתיד או גורם לטעויות חיזוי. כך, למשל, דרך פעולה שהוכיחה את עצמה בנסיבות היסטוריות מסוימות לא תתאים בהכרח גם בנסיבות אחרות, ניצחון צבאי בעבר אינו מהווה תקדים לניצחון בעתיד, והצלחה בעבר אינה בהכרח ערובה להצלחה בעתיד.

מעשי אנוש קשה לצפותם מראש. יש לזכור כי קיימת מגבלה רצינית ביחס לכל ניסיון לגזור מהאידאולוגיות של בני אדם, מגישותיהם או מדרכי חשיבתם ואופיים, כיצד יפעלו במצב חדש. קשה גם לשפוט על סמך תכונותיו ואופיו של האדם כיצד יפעל, הלכה למעשה, שכן האדם פועל לעתים גם בניגוד לתכונות המאפיינות אותו (למשל, שקרן יכול לומר דברי אמת, גיבור יכול לנהוג בפחדנות וכדומה). כיצור תבוני, האדם חושב שהוא בן חורין בהחלטותיו הרציונליות. למעשה, "התת מודע" שלו מעבד, שוקל, מרגיש, חש, מנסה, בוחן, שולל – ואת החלטתו מקבל האדם, לעתים קרובות, בניגוד לכל הגיון. על סמך הכרת אופיו של האדם ברמה הקוגניטיבית או הרגשית ניתן לדעת לכל היותר מה יעשה ברוב המקרים, וכיצד תאופיין התנהגותו באופן כללי. אך לא ניתן לחזות מראש כיצד ינהג ויפעל בנסיבות מסוימות. ולכן, קשה לחזות את מעשי בני האדם, יחידים וקבוצות כאחד. לשון אחר, האידאולוגיה הכללית והמנטליות האישית, שתיהן יוצרות נטייה לאורח חשיבה מסוים ולהתנהגות מסוימת, אבל אינן קובעות בצורה חד-משמעית כיצד תנהג הקבוצה ובוודאי כיצד לא ינהגו הפרטים המרכיבים אותה במצב הבא.

כל האמור לעיל מוכח גם במחקרים פסיכולוגיים שלפיהם בחיי היומיום שלהם רחוקים בני האדם מלהפגין רציונליות הכרתית וכי בתהליך של הסקת מסקנות מן העבר אל העתיד, ובחישוב הסיכויים להתרחשויות עתידיות, מרובות מאוד התופעות המכונות "הטיות". הטיות אלה מסיטות את האדם מקו החשיבה הרציונלי ומונעות ממנו את היכולת להסיק מסקנות בדרך הנכונה. כך, למשל, מבחינה ריגושית הטיות נוצרות כאשר הרצונות של האדם משפיעים על דעותיו, ואז הוא נוטה לשנות את דעותיו לא על פי מידע עובדתי, אלא כדי להתאימן לרצונותיו. כך גם, למשל, אנו עדים להטיות הכרתיות הנפוצות מאוד לגבי תחזית של אירועים ואלה הן החשובות שבהן: זמינות – בני אדם נוטים לייחס תדירות רבה לאירועים טריים בזיכרונם, עיגון – בני אדם נוטים לעגן את אומדני הסיכויים לגבי התרחשויות עתידיות במידע קודם שקיבלו, כלומר – ב"קונספציה" שאימצו לעצמם בלי לעדכן את אומדניהם לאור מידע חדש.

 

*

 

האם פירושם של כל הקשיים שנסקרו לעיל לגבי היכולת לחזות את העתיד, היא שאין כל סיכוי לייצר חיזויים?

ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) קבע שלמרות שבזירה האנושית הנסיבות עלולות להיות כה סבוכות עד שתמנענה את היכולת ליישם לגביהם חוקים כלליים כלשהם, אין צל של ספק שהתופעות עצמן כפופות לחוקים אוניברסליים, ולכן, לדעתו, המדעים הפוליטיים והחברתיים נאלצים להסתפק בחיזוי על דרך הקירוב.

ההיסטוריה היא המעבדה הגדולה של האנושות. לעולם אין היא חוזרת על עצמה בדיוק, ואם בכלל יכולה היא ללמד אותנו דבר מה, הרי שעושה היא זאת על דרך האנאלוגיה ולא על דרך הזהות. הסבר נאות של תהליכים היסטוריים בעבר וניתוח תהליכים חברתיים בהווה, אינם מקנים אמנם את היכולת לגזור מהם ניבויים בעלי תוקף אבסולוטי, אבל הם מחדדים את הראייה ואת התובנה ומעניקים דפוסי חשיבה שניתן להעריך בעזרתם את המצב בהווה, ומאפשרים התמצאות במצבים חדשים. וגם, בעזרת ידע היסטורי שיטתי ניתן להכיר את הסטרוקטורות הגדולות של ההווי החברתי והאנושי, דבר המאפשר לפעול בצורה רציונלית יותר בהווה ובעתיד.

 

 

יום ראשון, 26 ביולי 2020

מחאת הקורונה


ד"ר דוד שחר
מחאת הקורונה
לְהָרִים נֵס
בְּנֵי אָדָם, כְּרוֹּ אָזְנַַַיִם
הֲמוֹן אֶבְיוֹנִים
קְהַל עֲבָדִים
כְּעוֹבְרֵי אֳרָחוֹת נוֹאָשִׁים
מְלַקְטֵי פְּתוֹתֵי לֶחֶם
כְּפוֹשְטֵי יָד בָּרְחוֹב
יְבַקְּשוּ מַתָּת-מְעַט
יְדֵי עֲנִיִּים שֶׁבִּקְשׁוּ
וּמְאוּם לֹא נִתָּן

אָנוּ אוֹמְרִים וּמִי יַאֲמִין
אִישׁ לְקוֹלֵנוּ לֹא מַאֲזִין
אָנוּ עַצְמֵנוּ כֹּה מְעַט דוֹרְשִׁים
בְּעַד הָרְעֵבִים וּבְּעַד הָעֲמֵלִים
לִדְפֹּק עַל פִּתְחֵי הַשְׁעָרִים
לְהָטִיל דִּמְעָה, לִצְעֹק בְּקוֹל
לְהָרִים נֵס עַל גַּג כָּל בַּית
מִלְחֵמֶת עַם, קְרַב אַחֲרוֹן

לפנינו , כמעין מוטו – שיר מחאה  הכתוב ברוח פרוליטרית. הרלוונטיות של שיר מחאה זה הנותן  ביטוי למצוקת ההמונים, כאשר צרות חברתיות וכלכליות נוחתות על ראשם, הולכת ומתחדשת בימים אלה לנגד עינינו. ודוק, ל"אדם הפשוט" יש יכולת מועטה להתארגן ולהשפיע ולא בקלות יצליח להיאבק על חירויותיו, זכויותיו ושיפור תנאי חייו. אך לעתים רחוקות, כאשר מגיעים מים עד נפש, היאוש וחוסר האונים מוציא את האנשים לרחובות, ואז מרימים את הנס במאבק עיקש על צדק, חירויות, זכויות ותנאי קיום נאותים. האם רק אז השלטון נזכר בקיומם ובכאבם?

ימים אלה שבהם מגיפת הקורונה עדיין מכה ומערערת באופן אכזרי את רקמת החיים הנורמליים, הופכים לשעת מבחן.
בצילה של המגיפה נוצר הווה קשה ואיום קיומי, מאות אלפי מפרנסים איבדו את עבודתם, את כבודם ואת יכולתם להתמודד עם המציאות ועתידם לוטה בערפל. זו אמורה להיות שעתה של הנהגה אפקטיבית, מתפקדת ויעילה שאפשר לסמוך עליה. ציפייה הגיונית מהנהגה - שתפעל באופן אחראי, מקצועי ואמין ושתפעל להשגת התוצאות הטובות ביותר עבור המדינה ואזרחיה. בלבול מערכתי, היעדר אמון בין הציבור להנהגתו, חולשה של מנהיגות שלא מאמינים בה וסומכים עליה, מצוקה המתפתחת אל מחוזות חברתיים חדשים ורחבים – אלה עלולים ליצור ריק פוליטי וחברתי ומצב אנומי שבו סולם ערכיה של החברה נחלש ומתערער, נחלשת תחושת השייכות החברתית, ועלולה להתערער הסולידריות  החברתית. כך עלול להיווצר הריק הנושא על כנפיו את נס המרי.
אזרחים חלשים יתקשו תמיד להיאבק על זכויותיהם וחירויותיהם ולכן חשיבות רבה יש בדמוקרטיה שאזרחי המדינה יהיו חזקים. גל ההפגנות הגדול, הרועש וההומה בימים אלה, שבו שותפים אלפי מפגינים הוא רגע נדיר של מחאה חברתית כואבת וצודקת, רגע נדיר של מימוש חופש הביטוי והזכות להפגין ולמחות, ורגע  נדיר של מחאה החוצה מגזרים שונים של החברה הישראלית.
מחאה זו משקפת תמונת מציאות קשה שבה נתונה המדינה: תמונת מציאות של הפגנות ומחאות שמאחוריהן מניע כלכלי, אך התמונה גדולה ומורכבת הרבה יותר – תמונה של תסכול ושבר, שבר באמון של הציבור בשלטון של ממשלה מוזרה, שבר המתדלק מאבק אזרחי לגיטימי, אך גם עלול לתדלק להט מהפכני ואלים. זו שעת מבחן שבה דרושה מנהיגות ערכית המסוגלת לקבל החלטות חיוניות , לקדם תוכניות כלכליות מסודרות ולהוביל לשינויים מבניים עמוקים. בעיקרו של דבר, זהו גם מבחן של אמון. האמון הציבורי חיוני ביותר בהתמודדות עם המשבר שהוא בעל ממדים היסטוריים; היעדר אמון או שבירה של האמון עלולים להכשיל כל ניסיון להתמודד עם המשבר בהצלחה  ולהטעין במדינה, ככתוב בשיר,  אוירה של "מלחמת עם, קרב אחרון".