ד"ר
דוד שחר
על
המושג "אחריות" ו"נשיאה
באחריות"
"כל המתוודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב,
הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו" (הרמב"ם)[1]
"באומרנו, למשל, שהגנן אחראי
לכרות את העץ, נגזר שהאחריות המוטלת עליו חלה על קשת של אירועים שלפי טיבם קשורים
באובייקט האחריות. כך, למשל, באומרנו שהגנן אחראי לכריתת העץ, אין אנו מתכוונים רק
לכך שהגנן אחראי לכרות את העץ, אלא גם לכך שהוא אחראי לכרות את העץ בזמן, אחראי
לכרות אותו בצורה נכונה ובלתי מסוכנת, אחראי לטפל בתוצאות הכריתה, אחראי לדאוג
להכנות ולתיאומים הנחוצים וכן הלאה" (רן להב)[2]
שאלת
האחריות היא מן השאלות החשובות הנוגעות למילוי תפקידים ציבוריים ובמישור הציבורי
עולה השאלה במשנה תוקף לאחר תקלה חמורה, מחדל או אסון.
בבוקר
יום שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, פתח החמאס בהתקפת רצח קטלנית ומזעזעת על יישובי
עוטף עזה והדרום, בדיוק 50 שנה אחרי שאזעקות בישרו במפתיע על מלחמת יום הכיפורים.
מערכת הביטחון אחראית לביטחון המדינה ואזרחיה וביום 7 באוקטובר היא לא עמדה במשימת
האחריות הזו.
הטרגדיה
חסרת התקדים באכזריותה שהתחוללה וממדי הכשלון וההפתעה מחייבים הפקת לקחים, מסקנות
ולקיחת אחריות. הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אגף המודיעין, מפקד פיקוד דרום,
מפקד חיל האויר קיבלו אחריות אישית על המחדל. ראש הממשלה טרם לקח אחריות על חלקו
במחדל באופן חד משמעי.
*
מה
פירוש הדבר לקחת אחריות או לייחס אחריות? מתי נדרש לקחת אחריות? ובאילו תנאים מוצדק לייחס אחריות?
א.אחריות
היא מרכיב הכרחי בכל תפקיד שאדם נוטל על עצמו, בין שמדובר בתפקיד במעגל החיים
האישי (נישואים, הורות, חברות), ובין שמדובר בתפקיד שאדם ממלא כחלק מחברה (מקצוע,
עיסוק, אזרחות, מנהיגות). הגדרות שונות למושג האחריות נותנות לכך ביטוי ברור. על
פי מילון האקדמיה ללשון העברית, אחריות הינה "מצב שבו אדם מקיים את
חובותיו ונושא בתוצאות אם פעל שלא כדין,
גרם נזק וכדומה; תכונתו של מי שפועל ומתנהג כמצופה; מידת דאגתו של אדם למצב תקין
ולתפקוד תקין של מה שהוא מופקד עליו". על פי מילון ספיר, אחריות הינה
"ערבות; הפרת התחייבות שאדם מחויב על פעולה שהוא מופקד עליה או על החזרת חוב,
או על תשלום נזק שגרם וכדומה". על פי מילון אבן שושן, אחריות הינה
"נכונות לשמור ולקיים בכל עת ובכל מצב עקרון מוסרי או חברתי [ולכן, בעל
אחריות הוא] אדם המקיים בנאמנות ובדייקנות את המוטל עליו".
על פי
ההגדרות השונות, מושג האחריות עשוי לשמש למגוון רחב של מטרות וכוונות ומשמעותו
עשויה לקבל גוונים, דגשים והשתמעויות שונות בהקשרים שונים. אולם בבסיס כל קשת
השימושים והמובנים הללו עומד מכנה משותף אחד – האפשרות לצפות ציפיות נורמטיביות
ממי שהינו אחראי או מופקד על דבר מה - שיעמוד בסטנדרטים אשר הוא נדרש לעמוד בהם על
פי מה שהוא אחראי או מופקד עליו, שימנע מעשים או מהלכים שהנזק בהם עלול להיות רב
ושינקוט אמצעי זהירות כדי למנוע נזקים אפשריים. ציפיות נורמטיביות אלה יוצרות
למעשה את ההצדקות לייחוס אחריות. כל מסגרת של אחריות היא למעשה הטלת חובה, או
בבחינת חבות או נורמה, בין שזו נורמה משפטית, חברתית, מוסרית, מינהלית, וקבלת
אחריות מהווה למעשה חלק מתפיסה של מילוי נכון של תפקיד. מכאן גם נובעת לגיטימציה
לדרוש ממי שנושא בתפקיד לתת דין וחשבון על מעשים ולשאת בתוצאותיהם.
ב.
אחריות נבחנת על מה שעשה מי שנושא בתפקיד, ואיך וכיצד נהג בעת שמילא את תפקידו.
מבחינה זו מתבקש להצביע על אחריות כאשר יש קשר בין נושא תפקיד לעשייה או אי-עשייה
ולתוצאותיה. הקשר המתבקש הזה מעלה בהכרח שאלות
ביחס לגבול האחריות על אירוע או מחדל. מה מידת האחריות והיקפה של האחריות? האם
בנוסף לאחריות של דרג מבצע ישיר יש אחריות גם על דרגים גבוהים יותר הקשורים לתפקיד
מוגדר? ואם כן, היכן נעצרת האחריות?
יש מי
שאחראי אחריות פלילית למעשה פסול שעשה, מעשה שאינו עומד במבחן החוקיות, והוא עשוי
לתת את הדין בפני ערכאה שיפוטית ולשאת בעונשים הקבועים בחוק.
יש מי שאחראי ישירות על מעשה מסוים בשל פעולה שהוא ביצע או בשל מעורבות ישירה אחרת שלו.
זוהי אחריות בלתי אמצעית ואישית של ממלא תפקיד למעשה מסוים, כאשר החלטותיו היו
סיבה למעשה או משום שעקב תפקידו ועל פי המוטל עליו מצופה ממנו לדאוג באופן אישי
לעשייה נכונה של המעשה או למניעת המחדל.
יש מי
שנושא באחריות כוללת למעשה אשר נעשה או התרחש בתחומי אחריותו או על ידי הכפופים
לו, אך הוא לא השתתף בפועל בביצוע המעשה או המחדל, או לא היה אמור או יכול ליטול
בו חלק באופן שיוצר אחריות ישירה. למעשה, אין הבחנה ברורה בין אחריות אישית וישירה
לכוללת, ובכל אחריות כוללת קיים תמיד מרכיב של אחריות ישירה ואישית, שכן הנושא
באחריות כוללת אמור לעמוד בדרישות שונות הנוגעות לתפקידו – לנקוט צעדים שונים כדי
להבטיח עשייה נכונה לפעולות של הכפופים אליו, להגדיר להם הוראות ברורות לביצוע,
לתדרכם, לבצע תיאומים ולהפעיל פיקוח יעיל. לכל הפעולות הנדרשות האלה יש נגיעה למה
שמוגדר כאחריות ישירה או אישית.
יש מצבים
שלא ניתן להצביע כלל על אדם כלשהו האחראי להם. מכות טבע (כמו שיטפון) למשל, לא
ניתן לטעון שיש אדם האחראי להן (אם כי ייתכן ונאמר שיש מישהו האחראי לכך שלא הייתה
היערכות הנדרשת לקראת שיטפון שכזה). יש תופעות שישנו אדם אחד האחראי להן. לעומת
זאת, ישנם מצבים בהם כמה אנשים תורמים להתרחשות מסוימת, ואז למעשה כל אחד מהם
אחראי לה. לעתים מתבקש לעשות הפרדה ולקבוע שכל אחד תרם תרומה בתחום ספציפי שהוא
אחראי לו, אך לעתים לא נוכל לעשות את ההפרדה, ויהיו כמה אנשים כאחראים ואחריותם
משתלבת זו בזו. לפעמים האחריות היא בתחומים שונים, ועדיין אחריותו של האחד לא
מבטלת את אחריותו של האחר; האחריות של כל אחד מהם היא בעניין שונה ובכל זאת האחת
לא בהכרח מבטלת את השנייה. ברור אפוא שתיתכן אחריות בהיקפים שונים וברמות שונות,
ויהיה מי שיש לו תרומה רבה להתרחשות והוא אחראי במידה רבה, ואילו אחר תרם תרומה
מינימלית והוא אחראי במידה קטנה.
ג. תחושת
אחריות צריכה לעמוד כנר לרגלו של כל נושא תפקיד, ועל אחת כמה וכמה ביחס לבעל תפקיד
ציבורי הנושא באחריות ציבורית. מי שנושא בתפקיד ציבורי, אם כראש ממשלה, שר בממשלה,
ראש רשות מקומית, מפקד בצבא, פקידים בשירות הציבורי – נושא באחריות ציבורית.
"אחריות ציבורית...הרעיון הניצב בבסיסה הוא של נאמנות ציבורית, לפיו כל איש
ציבור שואב את מעמדו, תפקידו וסמכויותיו מעצם היותו נאמן הציבור. משמע, אלה אינם
קניינו, ולא הוקנו לו לטובתו, אלא הופקדו בידיו כנאמן כדי שישתמש בהם, כפי שמקובל
לגבי כל נאמן, לטובת הנהנה. הנהנה הוא הציבור, ומכאן שאיש ציבור רשאי, נכון יותר
חייב, להשתמש במשרתו רק כדי לשרת את הציבור"[3].
איש
ציבור כנאמן הציבור נושא באחריות ציבורית. כשלים, שחיתות, טעויות חוזרות בשיקול
דעת – כל אלה מחייבים בפועל נשיאה באחריות; "הצגת העיקרון בדבר הביטוי
ההתנהגותי לנשיאה באחריות כנגזרת מהיקף הפגיעה באמון הציבור עשויה להוות מסגרת
נורמטיבית חשובה, אולם כיצד ניתן לדעת במבחן המעשה מהי מידת הפגיעה באמון הציבור?
לית מאן דפליג כי אין בידינו סרגל למדידה, אולם קביעת העיקרון כמנחה יש בה כדי
לדרבן כל נושא בתפקיד בעקבות אירוע שתחת סמכותו לאמוד את מידת הפגיעה באמון הציבור
ולגזור ממנה את הביטוי ההתנהגותי הנדרש להשבת האמון כקדם. הביטוי המוקדם וההכרחי
הוא נטילה עצמית של האחריות מתוך הכרה אישית ומרצון חופשי, בדמות אמירה ברורה
ופומבית: "אני אחראי". אמירה היא ביטוי התנהגותי ומעשי הנראה ונשמע
אלי-כל, ולא יעלה על הדעת כי נושא בתפקיד יישא באחריותו מבלי שיציג זאת במילותיו
הוא. מעשה שני שדומה כי אין בלתו לביטויה ההתנהגותי של הנשיאה באחריות הציבורית
יהיה מסירת דין וחשבון בגין המאורע/מחדל בדגש על חלקו וזיקתו של הנושא בתפקיד
לאירועים עצמם. קשה לראות כיצד ניתן יהיה לאחות את אמון הציבור הפגוע מבלי שהאחרון
יזכה להסבר מפורט ככל הניתן אשר לאירוע, דהיינו מבלי שמולאה חובת הדיווחיות
המרחיבה. ביטוי שלישי המחויב מכוח הדעת הוא הדאגה העילאית כי האירוע/המחדל/התוצאות
לא ישובו להתרחש בעתיד...יוצא כי פגיעה עמוקה יותר באמון תחייב ביטוי עמוק יותר של
נשיאה באחריות...ניתן למקם ביטויים נוספים על פני רצף, כל אחד עמוק יותר מקודמו
וכולל אותו. כך, לדוגמה, הפסקה קצרה של כהונה בתפקיד; הפסקה לזמן ממשוך מכהונה
בתפקיד; השעיה לצמיתות מכהונה בתפקיד; השעיה קצרה מכהונה כלשהי בשירות הציבורי;
השעיה לזמן ממושך מכהונה כלשהי בשירות הציבורי; פסילה לצמיתות מכהונה בשירות
הציבורי"[4]. כללו
של דבר, אנשי ציבור אמורים לשמש מתווי דרך חברתיים ומוסריים ואמורים לפיכך להוות
דוגמא אישית, שכן לתוצאות מעשיהם יש נגיעה והשפעה על ציבור רחב. חובתם לשאת
באחריות היא אפוא בגדר עקרון יסוד שבלעדיו לא יישמר אמון הציבור ובלעדיו עלולה
להיפגע יציבותה של החברה והמדינה.
ד. ביטוי
מובהק וחשוב של אחריות ציבורית, אם במשמעה כאחריות אישית וישירה וכאחריות כוללת,
הוא מה שקרוי "אחריות מיניסטריאלית". לאחריות זו שני היבטים: אחריות
מיניסטריאלית אישית המתייחסת למעשה, משגה או מחדל של שר או ראש הממשלה; ואחריות
מיניסטריאלית כוללת המתייחסת לאחריותו של שר או ראש הממשלה על כל המתרחש במשרדיהם, אפילו אם נעשה דבר שלא בהסכמתם או
שלא בידיעתם.
שני
היבטי האחריות המיניסטריאלית – האישית והכוללת – נמצאים על אותו רצף ולא מדובר
באבחנה דיכוטומית; "אחריות אישית עשויה להפוך לאחריות כוללת כאשר, למשל, שר
מקבל החלטות סבירות, אך עושה זאת על בסיס נתונים לא מהימנים שניתנו לו, אולי לא
יישא באחריות אישית, אך עדיין יישא באחריות כוללת משום שלא בחן מקורות מידע
נוספים, או שלא הפעיל פיקוח ובקרה מספיקים על הכפופים לו. גם אחריות
מיניסטריאלית כוללת עשויה להפוך לאחריות
מיניסטריאלית אישית, כאשר "מחדל או משגה עלולים לנבוע מהיעדר פיקוח ובקרה
נאותים, מחוסר תשומת לב, מרשלנות או מחוסר מעורבות מצד השר. קיומה של היררכיה של
סמכויות יוצר שרשרת של אחריות, ובמקרה של מחדל האחריות עוברת מהדרגים נמוכים
לגבוהים"[5].
האחריות המיניסטריאלית מבטאת אפוא את משמעותה של אחריות הציבורית כחוזה בלתי כתוב
בין השלטון לבין הציבור, שלפיו מי שממלא תפקיד ציבורי צריך להפגין אחריות לציבור
והוא גם אחראי בפני הציבור על התחומים שתחת אחריותו.
*
לסיום,
"האם רשאים היינו לצפות מאדם אשר גרם לשריפה בהשליכו בהיסח הדעת, גפרור בוער
אל שדה קוצים – שלא לגרום לשריפה? או האם היינו רשאים לצפות זאת רק מאדם שהשליך
גפרור בוער במזיד?"[6].
דומה שהתשובה על כך ברורה; על כל הנושא בתפקיד חלה אחריות למעשיו והוא נדרש לשקול
ולברר את כל התוצאות העלולות לצמוח ממעשיו. כמו הגנן שאחראי לכרות את העץ – כאמור
ברישא של המאמר – נגזר מהאחריות המוטלת על כל נושא תפקיד לתת את הדעת על קשת של
אירועים ותוצאות אפשריים שלפי טיבם מבטאים את משמעותה של נשיאה באחריות. ועל פי
תפיסתו של הרמב"ם שדן בחובת הווידוי, לא די בהודאת האדם על מעשיו, אלא עליו
לקבל אחריות עליהם, על מנת שמשמעותם תובן ויימנעו טעויות וכשלים בעתיד. לפיכך קבע
הרמב"ם, כאמור ברישא של המאמר, "כי כל המתוודה בדברים ולא גמר בליבו
לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו".
[1] הרמב"ם,
הלכות תשובה, פרק ב, פרשה ג.
[2] רן
להב, על משמעותו של מושג האחריות, עבודת גמר בפילוסופיה לתואר מוסמך, האוניברסיטה
העברית, ירושלים, עמ' 86.
[3] יצחק
זמיר, "אחריות ציבורית", בתוך: רפאל כהן-אלמגור, אורי ארבל-גנץ, אסא כשר
(עורכים), אחריות ציבורית בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד והמרכז לאתיקה, ירושלים,
2012, עמ' 7.
[4] אורי
ארבל-גנץ, "טיפולוגיה וביטויים התנהגותיים של אחריות ציבורית וחובת
הדיווחיות", בתוך, אחריות ציבורית בישראל, שם, עמ' 77.
[5] דנה
בלאנדר, "'על אחריותי', סוגי אחריות בעקבות דוח המבקר על השרפה בכרמל",
המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוני 2012. ראו גם: דנה בלאנדר, "אחריות
מיניסטריאלית בראי ועדות החקירה", המכון הישראלי לדמוקרטיה, מרץ 2007.
[6] רן
להב, שם, עמ' 97.
