יום ראשון, 9 בדצמבר 2018

חוק יסוד: הלאום


ד"ר דוד שחר
חוק יסוד במחלוקת:
'ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי'

במושגים "חוקה", "חוקתיות" ו"חוקי יסוד" נכללים היבטים שונים הנוגעים למבנה, לסמכויות, לתחומי פעולותיהם של מוסדות השלטון וליחסי הגומלין ביניהם, וכן היבטים הנוגעים לאופייה ולדמותה של החברה והמדינה. היבטים אלה מהווים יסודות חוקתיים שהחברה והמדינה אמורות לחיות ולתפקד על פיהם.
הכרזת העצמאות, חוקי היסוד, חוק השבות, חוק האזרחות, חוק הדגל הסמל והמנון המדינה, חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה וחוק יום העצמאות –הם כולם ביטויים בעלי תוכן ומשמעות חוקתיים בדמוקרטיה הישראלית. בתוך מכלול חוקתי זה, לחוקי היסוד יש מעמד מיוחד. בהחלטת הכנסת משנת 1950 ("החלטת הררי") הוצהר על קביעת חוקה למדינת ישראל כיעד שיוגשם בהדרגה – "פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו", היינו ההחלטה תמומש באמצעות חקיקת חוקים הנקראים "חוקי יסוד" אשר יתאגדו בעתיד, באישור הכנסת, לכלל חוקה כתובה ושלמה.
מרבית חוקי היסוד שנחקקו עד כה עוסקים במוסדות המדינה ובתפקודם: הכנסת, הממשלה, נשיא המדינה, השפיטה, מבקר המדינה, הצבא. מקצתם עוסקים בנושאים מרכזיים בחיי המדינה, כמו קרקעות המדינה, מעמדה של ירושלים כבירת ישראל, משק המדינה. שני חוקי יסוד נוספים – חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עוסקים בזכויות אדם (חירויות הפרט).
משנת 2011 הועלו בכנסת (הכנסת ה-18) הצעות לחוק יסוד שיעגן את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי ("חוק לאום"). גרסה ראשונה של החוק הועלתה באותה שנה על ידי חברי הכנסת אבי דיכטר וזאב אלקין. בשנת 2014 (בכנסת ה-19) חודשה היוזמה להעברתו של החוק וחברי הכנסת יריב לוין ואיילת שקד ניסחו גרסה מרוככת של הצעת החוק, שבה נכללה, שלא כמקודם, מחויבות לזכויות אדם, וכן הפניה להכרזת העצמאות. הצעות חוק אלה עוררו מחלוקות רבות בכנסת, ומתוך המודעות והרגישות לבעייתיות של "חוק לאום", הצעות החוק לא קודמו.
בשנת 2017 (בכנסת ה-20) הוקמה בכנסת ועדה משותפת לוועדת הכנסת ולוועדת החוקה חוק ומשפט לשם הכנתה מחדש של הצעת 'חוק לאום' ולאישורה בכנסת. על פי תפיסתם של מקדמי ההצעה לחוק לאום, חוק זה נועד להשלים את המהלך החוקתי של חוקי היסוד שאושרו בשנת 1992- חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק; שני חוקי היסוד הללו דאגו לעגן את אופייה הדמוקרטי של ישראל, ועתה – כך סברו – יש להשלים את המלאכה באמצעות חוק יסוד שישיב את האיזון בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובעיגון אופייה היהודי גם כן.

ביולי 2018 אושר בכנסת (הכנסת ה-20), ברוב של 62 בעד, 55 נגד ושני נמנעים, חוק יסוד חדש – חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: חוק יסוד: הלאום). החוק לפי יוזמיו ועל פי תוכנו נועד לעגן בחקיקת יסוד את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי ולהוסיף למערך החוקתי של המדינה סדרת הוראות ועקרונות העוסקים במאפייניה היסודיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית, המהווים חלק מהחוקה הישראלית העתידית.


חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי

          עקרונות יסוד
1. (א) ארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל.
    (ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את      
    זכותו הטבעית, התרבותית וההיסטורית להגדרה עצמית.
    (ג) מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם    
    היהודי.
סמלי המדינה
2. (א) שם המדינה הוא "ישראל".
             (ב) דגל המדינה הוא לבן, שני פסי תכלת סמוך לשוליו, ומגן דוד תכול במרכזו.
             (ג) סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים, עלי זית בשני צדדיה והמילה "ישראל"   
             למרגלותיה.                               
    (ד) המנון המדינה הוא "התקווה".
             (ה) פרטים לעניין סמלי המדינה ייקבעו בחוק.
בירת המדינה
3. ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל.
שפה
4. (א) עברית היא שפת המדינה.
    (ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית  
    במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.  
    (ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה  
    הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה.
קיבוץ גלויות
5. המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות.
הקשר עם העם היהודי
6. (א) המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים 
    בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.
    (ב) המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי.
    (ג)המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם 
    היהודי בקרב יהדות התפוצות.
התיישבות יהודית
7. המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם
    הקמה וביסוס שלה.
לוח רשמי
8. הלוח העברי הוא לוח רשמי של המדינה ולצדו ישמש הלוח הלועזי כלוח רשמי;
    השימוש בלוח העברי ובלוח הלועזי ייקבע בחוק.
יום העצמאות וימי זיכרון
9. (א) יום העצמאות הוא יום החג הלאומי הרשמי של המדינה.
    (ב) יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה הם ימי זיכרון
    רשמיים של המדינה.
ימי מנוחה ושבתון
10.שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הקבועים במדינה; למי שאינם יהודים זכות 
    לקיים את ימי המנוחה בשבתם ובחגיהם; פרטים לעניין זה ייקבעו בחוק.
נוקשות
11.אין לשנות חוק יסוד זה אלא בחוק יסוד שהתקבל ברוב של חברי הכנסת.


'חוק יסוד: הלאום' הוא למעשה חוק הצהרתי בעיקרו, שמרבית סעיפיו אינם חורגים מהמורשת הציונית המרכזית. בחוק כלולה אמירה מפורשת אודות היחס הרצוי שבין העם, הארץ והמדינה. החוק מעגן את העובדה שארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ובמובן זה מושג הארץ קודם למושג המדינה, כשם שגם העם קודם למושג המדינה ואינו נגזר מן המדינה. בנוסף לכך נקבעו בחוק זה דברים מקובלים כמו שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושהוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית וההיסטורית להגדרה עצמית; ששם המדינה הוא ישראל; שירושלים היא בירת המדינה; שקיבוץ גלויות כערך ציוני ויהודי פירושו שהמדינה פתוחה לעלייה יהודית; ושהתיישבות יהודית היא ערך לאומי ועל המדינה לקדם אותה.
באופן עקרוני 'חוק יסוד: הלאום' מקבע ברמה של חוק יסוד שורה של עניינים, סמלים ועקרונות בסיסיים אשר עד כה נקבעו והוסדרו במסגרת של חוקים רגילים, ומבלי לשנות בהם דבר הלכה למעשה, אבל מקנה להם כעת עקרונית מעמד חוקתי במסגרת חוק יסוד המגדיר כאמור את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי. כך, למשל, סמלי המדינה – הדגל, הסמל וההמנון – כבר קיבלו ביטוי בחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש"ט – 1949; בירת המדינה – ירושלים השלמה והמאוחדת – קיבלה ביטוי בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל; קיבוץ גלויות – קיבל ביטוי בחוק השבות, תש"י – 1950 ובחוק האזרחות, תשי"ב – 1952; הקשר עם העם היהודי- קיבל ביטוי בחוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית  - הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשי"ג – 1953; יום העצמאות וימי הזיכרון – קיבלו ביטוי בחוק יום העצמאות, תש"ט – 1949, בחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, תשכ"ג – 1963, ובחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט – 1959; ימי מנוחה ושבתון – קיבלו ביטוי בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח - 1948 ובחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951; לוח רשמי – קיבל ביטוי בחוק השימוש בתאריך העברי, תשנ"ח – 1998; העברית כשפת המדינה – קיבלה ביטוי בסעיף 82 לדברי המלך המועצה על ארץ ישראל 1922 עד 1947 (חקיקה בריטית  שעוגנה במשפט של מדינת ישראל והעניקה לעברית ולערבית מעמד של שפות רשמיות במדינה). 'חוק יסוד: הלאום' מקנה אפוא לכל הנושאים והעקרונות שבהם עוסקים החוקים שהוזכרו לעיל מעמד חוקתי במסגרת חוק יסוד המגדיר, כאמור, את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי.

*

מאז שנחקק, 'חוק יסוד: הלאום' מעורר ויכוחים סוערים בין אלה שרואים בו עיגון חשוב של הערכים היהודיים של מדינת ישראל ושל אופייה הלאומי כמדינת לאום של העם היהודי, לבין אלה שרואים בו חקיקה מפלה החותרת תחת האופי הדמוקרטי של מדינת ישראל.
האם 'חוק יסוד: הלאום' אכן מפלה ובעייתי כמו שטוענים מתנגדיו, או להיפך, חוק חשוב וראוי, כדברי מצדדיו?

תומכי החוק הטוענים בזכותו מעלים נימוקים שונים ביחס לחשיבותו ונחיצותו:
א. מקובל לכלול בחוקות של מדינות לאום אתניות שיש בהן מיעוטים אתניים סעיפים המעגנים את הזהות הלאומית של המדינה על פי קבוצת הרוב בה. ישראל הינה מדינת לאום אתנית וביסוס הזהות היהודית-ציונית שלה על ידי קיבוע אופייה הלאומי של המדינה ושימור עצמה כמדינה יהודית (מדינת לאום של העם היהודי) אינם מהווים מהלך חריג ביחס למקובל במדינות לאום רבות בעולם.
ב. 'חוק יסוד: הלאום' אינו מהווה כמובן את כל החוקה העתידית של מדינת ישראל, אלא רק את הפרק הלאומי שלה. יתר על כן, זכויות הפרט כבר מעוגנות ב'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'  וב'חוק יסוד: חופש העיסוק'. אמנם השוויון אינו מוזכר בחוקי יסוד אלה, אך בג"ץ פירש את "כבוד האדם" ככולל גם שוויון, ומשום כך יש בישראל הגנה משפטית על השוויון כנורמה חוקתית. שני חוקי היסוד הללו דאגו לעגן את אופייה הדמוקרטי של ישראל, ועתה 'חוק יסוד: הלאום' משלים את החסר – עיגון אופייה היהודי של המדינה.
ג. במדינת ישראל מובטחות זכויות הפרט לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין, וביחס למיעוטים החיים בה המדינה גם מעניקה להם זכויות קיבוציות החיוניות לשמירה על זהותם וייחודם הלאומי. וראו למשל, המעמד שהיה לשפה הערבית כשפה רשמית וכעת על פי חוק יסוד: הלאום – שפה בעלת מעמד מיוחד, הקמת מערכת חינוך נפרדת במגזר המיעוטים המתנהלת בשפה הערבית, סמכות שיפוטית בלעדית לבתי הדין הדתיים בתחום המעמד האישי, פטור קבוצתי מחובת השירות הצבאי לערביי ישראל. עם זאת, חשוב להבין שמדינת ישראל אינה מדינה דו-לאומית או רב-לאומית ואין לראותה כמדינה דו-לשונית, ולכן אין מקום לעגן ב'חוק יסוד: הלאום' את השוויון בהקשר הלאומי שמשמעותו תהיה למעשה הכרה בקיומה של ישראל כמדינה דו-לאומית או רב-לאומית.
ד. אין בחוק אמירות מפורשות המתירות אפליה של מי שאינו יהודי. כך, למשל, התיישבות מצויה ביסוד החזון הציוני, ולכן קובע 'חוק יסוד: הלאום' ש"המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי ותפעל על מנת לעודד ולקיים הקמה וביסוס שלה". לא נאמר בחוק דבר - ואף אין כל כוונה כזו – על פגיעה בזכויות של המיעוטים בישראל לקבלת סיוע לבניית יישובים שלהם או אף להתגורר ביישובים יהודיים. כך גם ביחס לשפה – העברית הוגדרה ב'חוק יסוד: הלאום'  כשפת המדינה, ובכך ניתן ביטוי למרכזיות השפה באופייה של המדינה כמדינת לאום של העם היהודי . ויחד עם זאת, לצד מתן עדיפות ומעמד של בכורה לשפה העברית, הודגש בחוק שאין בכך "כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה", ונקבע שלשפה הערבית יינתן "מעמד מיוחד במדינה", שיוסדר בחוק.

כאמור, 'חוק יסוד: הלאום' מעורר מחלוקת והפולמוס סביבו נמשך ומלווה בביטויי מחאה שונים ובעתירות לבג"ץ בדרישה לבטל את החוק כולו או חלק מסעיפיו, או לתקנו. לעומת התומכים ב'חוק יסוד: הלאום'  הטוענים נחרצות בזכותו, המתנגדים לחוק רואים בו חוק מזיק או שגוי ולמצער, חוק מיותר. נימוקיהם נוגעים לרוח הכללית העולה לדעתם מן החוק והיא שישראל היא יהודית ושל היהודים בלבד. עוד טוענים הם שבחוק אין אזכור בשום צורה להיותה של מדינת ישראל דמוקרטיה, ובהקשר לכך מוסיפים טיעונים שונים כנגד החוק:
א. החוק מחליש את האיזון העדין בין היסוד היהודי של מדינת ישראל לבין היסוד הדמוקרטי שלה. החוק מציין אחת-עשרה פעמים את המושג "יהודי" לרבות בשם החוק בהקשרים של לאומיות, מולדת היסטורית, התיישבות, מעמד, שפה לאומית ועוד, ובכל מה שקשור ללא-יהודים – אלה נזכרים פעם אחת בלבד בהוראה המתירה להם לחוג את חגיהם לפי אמונתם.
ב. החוק מתעלם מכל היבט דמוקרטי של מדינת ישראל ומחליש כאמור את האיזון בין היסוד היהודי לבין היסוד הדמוקרטי שלה, גם בדברים נוספים: אין בו אזכור לזכויות קבוצתיות של המיעוטים בישראל, ובניגוד להכרזת העצמאות אין בו גם אזכור לערך השוויון. בנוסף, אין בחוק גם התייחסות לחשיבות השמירה על הדמוקרטיה בישראל, ואפילו צמד המלים "יהודית ודמוקרטית" אינו מוזכר.
ג. 'חוק יסוד: הלאום' מבליט משמעותית את הזיקה של העם היהודי למדינה ולארץ ומצהיר כי "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי", ולא מכיר, או אפילו מתעלם מהיותה של ארץ ישראל גם מולדתם של המיעוטים החיים במדינה.
ד. הסעיף "התיישבות יהודית" ב'חוק יסוד: הלאום' עלול לתת לגיטימציה חוקתית להקמת יישובים נפרדים ליהודים.
בשנת 2001 אושר בכנסת חוק ועדות הקבלה המאפשר ליישובים קטנים לקיים ועדות קבלה על בסיס "התאמה למרקם החברתי של היישוב", ועם זאת, נכתב בחוק זה בפירוש, שאסור להפלות אדם בשל גזע, לאום או דת. 'חוק יסוד: הלאום' עלול לקבוע נורמה המאפשרת להקים יישובים של יהודים בלבד המבוססים על לאום ומדירים מתוכם אזרחים בעלי זהות אתנית שונה.
ה. 'חוק יסוד: הלאום' מבוסס על יסודות אתניים, שסביבם מבקשים יוזמי החוק לגבש זהות לאומית משותפת. החוק מדגיש את הזהות הלאומית-אתנית-תרבותית ולא את זו הדתית. כך, אם תתעורר בעיה חדשה או עיון חוזר בנושא דת ומדינה, לא יוכלו העותרים או המשיבים להסתמך על חוק זה, אך אם יתעוררו ויכוחים בנושא השסע הלאומי, יתכן והמחלוקות תתבררנה לאור חוק זה באופן שונה מאשר בתקופה שהוא לא היה קיים, והדבר עלול לבוא על חשבון המיעוטים בישראל ולרעתם.

לפתחנו מונחת אפוא השאלה: כיצד למנוע את המצב שחידוד הזהות הלאומית של המדינה לא יחשב כמהלך פוגעני באזרחיה הלא-יהודיים? כיצד למנוע מצב ש'חוק יסוד: הלאום' יהפוך לחוק מפלג המקצין שסעים אתניים-לאומיים במדינת ישראל?
הכרה בזהות הלאומית של המדינה איננה אמורה לפגוע בהיותה דמוקרטית, וחיזוק הממד הלאומי של המדינה אינו פסול מעיקרו, והרי אין בחוק אמירות מפורשות המתירות אפליה של מי שאינו יהודי. אולם החוק מתמקד בהיות המדינה מדינת לאום של העם היהודי בלי לכלול מרכיב משלים – התייחסות לאופי הדמוקרטי של המדינה.
דומה אפוא שיש מקום לשינוי או תיקון בחוק על מנת להפוך אותו לראוי יותר, המקובל על מרבית חלקיה של החברה הישראלית. כך, למשל, ניתן לכלול בחוק את המשפט ברוח הכרזת העצמאות – "ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ומקיימת שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה", או לכלול את האמירות ש"ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא מדינת הלאום של העם היהודי ומדינתם של כל אזרחיה". עיקרו של דבר, שינוי או תיקון בחוק באמצעות ביטויים משלימים הקבועים בהכרזת העצמאות עשויים לרצות את המיעוטים בישראל ולפחות את חלקם, ולתת ביטוי לממד הדמוקרטי השוויוני, כך ש'חוק יסוד: הלאום' ישקף יותר את מהותה הרצויה של מדינת ישראל.
   

יום חמישי, 20 בספטמבר 2018

גל חדש בשירת המחאה האזרחית/מזרחית


גל חדש בשירת המחאה האזרחית/מזרחית בת זמננו
כתב: ד"ר שלמה הרציג

'זהויות של אזרחים וקבוצות במדינה ישראל' הוא תת-נושא מרכזי בפרק 'מדינת ישראל – מדינה יהודית' בספר לימוד באזרחות לחטיבה העליונה – ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית מאת ד"ר דוד שחר (כנרת, 2013). מקומו של הדיון בסוגיית הזהויות בחברה הישראלית, ממש בסמוך לתחילת הספר, מעיד על החשיבות הרבה שיש לנושא זה בתכנית הלימודים באזרחות. וכך כותב מחבר הספר על מהותה של הזהות האזרחית, האישית והקבוצתית: "הזהות היא מכלול מרכיבים, תפיסות ועמדות שבאמצעותם האדם או הקבוצה מגדירים את עצמם ועל פיהם מזהים אותם האחרים. הזהות שיש לאדם או לקבוצה מקנה משמעות לשיוך או לשייכות, מבחינה חברתית, דתית, תרבותית או לאומית." (עמ' 51)
הדיון הנרחב, בהמשך הפרק, באותן זהויות שונות ומגוונות של יחידים וקבוצות במדינת ישראל מטרים פרק מאוחר יותר בספר (פרק 13): 'חיים משותפים בחברה הישראלית (שסעים ודרכים לצמצומם)'. בפרק זה האחרון  – המשקף היטב את משבר הזהויות בחברה הישראלית, ואת המעבר הבלתי נמנע ממדיניות 'כור ההיתוך' לתפיסת ה'רב-תרבותיות' - מוקדש מקום נכבד ל''(ה)שסע העדתי'', וכך נכתב בו: "מדינת ישראל היא "מדינת עליה", ועובדה זו היא הרקע לקיומו של שסע עדתי הנובע ממתיחות על רקע תרבותי-אתני-יהודי הקשור לקבוצות המוצא היהודיות המרכיבות את החברה הישראלית. בעיקרו של דבר מדובר בשסע שנוצר בין "האשכנזים" – יוצאי אירופה ואמריקה, לבין "המזרחים" – יוצאי אסיה ואפריקה." (שם, עמ' 148). להמחשת מקורותיו ומשמעויותיו הפסיכולוגיות והחברתיות של השסע העדתי בישראל מביא ד"ר שחר  קטע מספרו של דן סואן ארץ עברה וזעם, שסעים וזהות בחברה הישראלית (הוצאת אח, 2003, עמ' 245), שנפתח בזו הלשון: "תנאי להבנת המתחים הבין-עדתיים, תחושות הקיפוח וההתפרצויות על רקע זה הוא הכרה בעובדה, שקליטת הגירה או עליה היא תהליך שיש בו שני צדדים: קולט ונקלט. כאשר התהליך נעשה בתנאים של אי שיווין – וכאלה הם פני הדברים בדרך כלל – ההגמוניה היא בידי הקולט, שהינו הגדול והוותיק ולעיתים גם העשיר, המשכיל והמיומן. בנסיבות כאלה נוטה הקולט לכפות את רצונו על הנקלט והתוצאה היא בדרך כלל תחושת קיפוח ותסכול בקרב האחרון." (שם).
בעשורים האחרונים אנו עדים לביטויים הולכים ומחריפים של תהליכי פיצול ופרוק של הזהות הישראלית האחדותית, שאפיינה, במידה רבה, את ראשית הדרך במדינת ישראל ("פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", אמיר גלבוע, שירים בבוקר בבוקר, 1953); לתהליכים אלו מתלווים קולות  של מחאה כנגד הקיפוח על רקע עדתי, ממשי או מדומיין, בעבר ובהווה. מחאה זו מוצאת את ביטויה במגוון ערוצים חברתיים (הרשתות החברתיות), פוליטיים (פעילות מפלגתית) ואסתטיים (יצירות ספרות, הצגות תיאטרון, סרטי קולנוע וטלוויזיה, מיצגים אמנותיים). אחד הביטויים המילוליים המובהקים ביותר של משבר הזהות בחברה הישראלית ושל המחאה על רקע עדתי הקשורה בו – ותודה לפוליטיקה של הזהויות - מצוי בתחום הספרות, ובאופן מובהק, דווקא בחטיבת השירה.
את פריצת הדרך בנושא זה, שהיה מושתק למדי עד לפני כארבעים שנה, בצע המשורר, חתן פרס ישראל לספרות ולשירה עברית לשנת 2015, ארז ביטון. די להביט בשמות ספריו המוקדמים: מנחה מרוקאית  (עקד, 1976) וספר הנענע (עקד, 1979), כמו גם בכמה משמות השירים שבהם (רובם, אגב, מתכנית הלימודים בספרות לחטיבה העליונה בבית הספר הממלכתי והכללי) דוגמת: "שיר זהרה אלפסיה"; "שיר קניה בדיזנגוב"; "חתונה מרוקאית"; "שיר נער שוליים ועובדת סוציאלית" "דברי רקע ראשוניים"; "תיקון הריחות"; "תקציר שיחה", כדי להיווכח עד כמה מסגירים שמות אלה לא רק את עולמות התוכן שלהם, אלא גם מרמזים על זהותו העדתית של מחברם, ומניה וביה על יסוד המחאה הגלום בהם. בשיריו הראשונים, שהתקבלו בהערכה רבה בקהילת קוראי הספרות, נתן ארז ביטון ביטוי לרצון להנכיח את שורשיו היהודיים-צפון-אפריקאים, ללבטי הזהות שלו - המתח בין 'מזרח' ל'מערב' בעולמו הרגשי והתרבותי, לרגשי האשם המפעמים בו על רקע 'נטישת' תרבותו  המזרחית האותנטית, וגם ביטוי, ראשוני בדרך כלל, למחאה כנגד הקיפוח התרבותי של תרבות המזרח (וראו, למשל, שירו המכונן "שיר זהרה אלפסיה", שהפך לדגל במאבק התרבותי-אזרחי לקימום תרבות המזרח). לצדו של ביטון בהתוויית הדרך לשירה המזרחית ניתן לציין משוררים דוגמת שלמה זמיר, שלמה אביו, פרץ דרור בנאי ואחרים, שפעלו (חלקם עדיין פעילים) ברפובליקה הספרותית במחצית השנייה של המאה העשרים, בין אם נתנו בכתיבתם ביטוי ישיר לתודעה ה'מעמדית-אתנית', ובין אם לאו.
אלא שבשנים האחרונות צומח בישראל דור חדש לשירת המחאה האזרחית-מזרחית שהוא שונה במידה רבה מדור 'האבות המייסדים', שהחלו את דרכם בצעדי מחאה מהוססים על רקע אתני-עדתי. המאפיין הבולט בכתיבתם של קבוצה דורית זו, רובם ככולם בשנות השלושים לחייהם, הוא טון תקיף ובלתי מתנצל ואפילו, יש לומר, מיליטנטי כלפי התרבות ההגמונית-האשכנזית. הדמויות הבולטות בקבוצת משוררים זו, רובם ככולם ממוצא מזרחי, המכנה עצמה קבוצת 'ערס פואטיקה' (בעקבות ערבי הקראת שירת מחאה 'מזרחית', שיסדה המשוררת עדי קיסר) הן עדי קיסר עצמה ולצידה המשוררים: רועי חסן, שלומי חתוכה, מתי שמואלוף, שלומי דדון, תהילה חכימי ועוד רבים נוספים. אמנם קבוצה זו אימצה לעצמה את ארז ביטון כאב רוחני, אך, כאמור, המגמה המסתמנת בשיריהם היא לוחמנית לאין שיעור מזו שהתווה להם האב המייסד.
כך למשל שירה של עדי קיסר "אני המזרחית" (שחור על גבי שחור, גרילה תרבות, 2014) – השיר אגב נכנס לתכנית הלימודים בספרות לחט"ע בתשע"ז, בעקבות המלצות ועדת ביטון לקידום מעמדם של משוררי ה'מזרח' - מבטא זעם גלוי, בוטה ומתריס כנגד "אתם" מדומיין המייצג, מן הסתם, את הממסד ההגמוני ה'לבן'. וכך נשמע הבית הראשון בו (השיר נקרא לראשונה באחד מערבי 'ערס פואטיקה'): אֲנִי הַמִּזְרָחִית / שֶׁאַתֶּם לֹא מַכִּירִים /  אֲנִי הַמִּזְרָחִית / שֶׁאַתֶּם לֹא מַזְכִּירִים / שֶׁיּוֹדַעַת לְדַקְלֵם / אֶת כָּל הַשִּׁירִים / שֶׁל זֹהַר אַרְגּוֹב / וְקוֹרֵאת אַלְבֶּר קָאמִי / וְבּוּלְגָּקוֹב / מְעַרְבֶּבֶת הַכֹּל לְאַט לְאַט / עַל אֵשׁ קְטַנָּה / חָלָב וּבָשָׂר / שָׁחֹר וְלָבָן / הָאֵדִים מַרְעִילִים / אֶת הַשָּׁמַיִם כָּחֹל לָבָן / שֶׁלָּכֶם /  מָה תַּעֲשׂוּ לִי? קו האופי המתקומם והגאה  של השיר מלווה אותו לכל אורכו, וכל אחד מארבעת בתיו הראשונים – השיר הוא בן חמישה בתים - נחתם בהיגד המתריס 'מה תעשו לי'? זאת ועוד, פתיחת השיר "אני המזרחית" מחצינה זהות היברידית המערבת, ללא הפרד, בין תרבות 'נמוכה/מזרחית' (זוהר ארגוב) ל'גבוהה/מערבית/רוסית' (אלבר קאמי ובולגאקוב). גם המשך השיר מציג זהות מעורבת של הדוברת בו כחלק ממגמת ההיחלצות מן הסטיגמה שהחברה הישראלית הטילה עליה עוד מילדותה ("אולַי בִּגְלַל זֶה קָרְאו לִי בְבֵית הַסֶפֶר /  כּוּשִית בַּהַפְסָקות"): אֲנִי נוֹשֶׁמֶת בְּעִבְרִית / קוֹנָה בְּאַנְגְּלִית / אוֹהֶבֶת בַּעֲרָבִית / כַּפָּרָה עַל הַסּוּרַכּ / מִתְבַּכְיֶנֶת בְּמִזְרָחִית  בסיום השיר מאמצת עדי קיסר את הזמרת והיוצרת המנוחה אהובה עוזרי כאם רוחנית ואת שירהּ "אני המזרחית" היא  חותמת בארבעת הטורים המסיימים את שירה אהובה עוזרי "אמי, אמי": "אִמִּי אִמִּי פִּתְחִי הַדֶּלֶת / כֹּל גּוּפִי רוֹעֵד מִקֹּר / אִמִּי אִמִּי פִּתְחִי הַדֶּלֶת / עַל כְּתֵפִי מַשָּׂא כָּבֵד."
יוצר צעיר נוסף בן אותה קבוצה הוא המשורר רועי חסן, שפרץ לתודעה הציבורית ב – 31 באוקטובר 2013 עם שיר פרובוקטיבי לא פחות מזה של עדי קיסר - ויש שיאמרו אף יותר - בשם "במדינת אשכנז", שהטור הראשון שבו 'מתכתב' להכעיס עם השיר השני 'משירי ארץ אהבתי' הידועים כל כך של לאה גולדברג. השיר של ''במדינת אשכנז'' ראה אור לראשונה מעל דפי המוסף "ספרים" של עיתון הארץ, וזהו הבית הראשון שבו: בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ / לֹא לְשֻׁתָּף / רוֹחֲצִים יָדַיִם בַּסַּבּוֹן וְגַם אָז / נוֹגְעִים מֵרָחוֹק / לֹא תּוֹקְעִים כַּף / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי אֹכֶל / חָרִיף וּבַיִת חָם / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה / אֲנִי חַפְלָה / אֲנִי כָּבוֹד / אֲנִי עַצְלָן / אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם / כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן / אֲנִי הַהֶרֶס / הַחֻרְבָּן / הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן / הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה / בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט / אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים / וּקְמֵעוֹת / אֲנִי עַרְס /  אֲנִי יָאלְלָה / כַּפַּיִם / וּמוּסִיקָה זוֹלָה / תַּת תַּרְבּוּת / תַּת רָמָה / אֲנִי שֹׁרֶשׁ עִקֵּשׁ / וְקוֹץ בַּתַּחַת / אֲנִי שַׁקְרָן / הָרֵי הַגִּזְעָנוּת הִיא נַחֲלַת הֶעָבָר / וּמֵתָה מִזְּמַן / אֲנִי לָקְחוּ לִי / שָתוּ לִי / אֲנִי סְתָם בַּכְיָן / אֲנִי עֶצֶם / בִּלְתִּי מְזֹהֶה / תָּקוּעַ לְךָ כָּאן...
למותר לציין, שהשיר כתוב במודוס האירוני, והוא מעמיד קטלוג מפורט של כל הסטראוטיפים הידועים של ה'מזרחי', כפי שהוא משתקף בתודעה המערבית-אשכנזית המלעיזה. השיר איננו סובל מעודף תחכום, אבל אולי זהו הדבר שהופך אותו לישיר ואפקטיבי כל כך בהעברת המסרים ה'פוליטיים' שלו. כאמור, רועי חסן משתמש בכל הדימויים המוכרים של המזרחי, כדי 'להכניס להם' על כל מה שעוללו הם ה'אשכנזים' לשבט המזרחי. ב'הפוך על הפוך' מציג המשורר את דמותו – דמות מדומיינת, כמובן, שהיא הייצוג האולטימטיבי של המזרחי המצוי, כפי שהיא מצטיירת בעיניים אשכנזיות טיפוסיות. בדרך זו המשורר מציב מראה אירונית בפני המבט האשכנזי על ה'אובייקט' המזרחי המופיע כאן בשלל מופעים דוחים - עצלן, ערס, פרימיטיבי, חסר מוסר עבודה, תת-רמה וכו' – הלקוחים היישר מן התקשורת הכתובה והאלקטרונית. אגב, כל הדימויים המעוותים הללו מהדהדים את הדרך בה נתפס היהודי בעיני האנטישמיים ואת הסטראוטיפים של ה'שחורים' בעיני הגזענות הלבנה.
אגב, בבית השני בשיר (השיר הוא בן חמישה בתים, לא שווים באורכם) יוצא המשורר חוצץ כנגד מערכת החינוך ה'לבנה' שאיננה 'סופרת' את ה'שחורים', הן באמריקה והן בישראל. שיאו של הבית השני בסירוב לאמץ את הפואטיקה של המשוררים הקאנונים בישראל (אשכנזים כמובן) והצהרה על יציאה לדרך פואטית חדשה: וְלֹא כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי שִׁירָה וּמְשׁוֹרְרִים / כִּי לֹא סִפְּרוּ לִי שֶׁשִׁטְרִית וּבִּיטוֹן וְדָדוֹן וְחָתוּכָּה / גַּם כּוֹתְבִים שִׁירִים / וּבְכָל זֹאת בָּנִיתִי לְעַצְמִי סִפְרִיָּה / שֶׁל שִׁירָה וְסִפְרוּת אַשְׁכְּנַזִּית / וּכְמוֹ אָתֵאִיסְט הַקּוֹרֵא בִּכְתָבִים  קְדוֹשִׁים / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לַחֲשֹב / כָּךְ קָרָאתִי אֵת כֻּלָּם / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לִכְתֹּב

עוד דוגמא לשילוב בין פעילות ספרותית לפעילות אזרחית-פוליטית מצויה בכתיבתו של המשורר שלומי חתוכה הידוע הן בזכות שירתו האיכותית-המיליטנטית, והן בזכות מאבקו החריף להנכחת סיפורם של ילדי תימן החטופים בתודעה הציבורית הישראלית; מאבק שאותו הוא מכיר באופן אישי, שכן דודתו היא אחת הקרבנות של חטיפה זו. את מאבקו של חתוכה על הזיכרון הקולקטיבי בישראל ניתן לזהות, בין היתר, בשיר: "קופסה שחורה" (מזרח ירח, טנג'יר, 2015) וכך נפתח השיר: אֲנִי קֻפְסָה שְׁחוֹרָה / מַקְלִיט טִיסָה 742, 1952, / וְרָשַׁמְתִּי הַכֹּל, / רָשַׁמְתִּי הַכֹּל. / רָשַׁמְתִּי אֶת הוֹרָאוֹת הַסּוֹכְנִים :/ "הוֹתִירוּ לְמַטָּה אֵת סִפְרֵי הַתּוֹרָה / וְהַתַּכְשִׁיטִים / וַעֲלוּ עְרֹמִים כִּי / הַמָּטוֹס לֹא יַמְרִיא / הִקְלַטְתִּי אֶת הַכַּיָּסִים / וְהַטַּיָּיסים:
"
זֶהוּ הַפּוֹעֵל הַפָּשׁוּט, הַטִּבְעִי, הַמְּסֻגָּל לַעֲבֹד בְּכָל, בְּלִי בּוּשָׁה, בְּלִי פִילוֹסוֹפְיָה, וּבְלִי שִׁירָה" – הָא..
וכך מסתיים  השיר:
הָרַגְלַיִם רָשְׁמוּ עֲקִירוֹת, / הַיָּדַיִם נִקְּיוֹנוֹת, / הָעֵינַיִם רָשְׁמוּ מַבָּטִים / שֶׁרָשְׁמוּ אוֹתִי, / וְאָזְנָיי רָשְׁמוּ מִלִּים / שֶׁאָבַד פִּשְׁרָן / וּבִמְקוֹמָן הִכְתִּיבוּ לִי / שָׂפָה חֲדָשָׁה: / אָבָק אֲנָשִׁים, / פְרֵענְקִים, / צָ׳חְצָ׳חִים. / אֲנִי קֻפְסָה / שְׁחוֹרָה / מַקְלִיט טִיסָה 742, 1952 / נוֹתַרְתִּי שָׁלֵם / מֻקָּף בִּשְׁבָרִים / קוֹלִי יִשָּׁמַע / אַחֲרֵי הַדְּמָמָה / וְרָשַׁמְתִּי הַכֹּל, / רָשַׁמְתִּי הַכֹּל.
המשורר בשיר "קופסה שחורה" מדמה עצמו לאותה קופסה ידועה המתעדת ומקליטה את כל הפעילות האנושית והמכנית במטוס, ושפענוחה עשוי לשפוך אור על תאונה אם, חס וחלילה, תתרחש במהלך הטיסה. אלא שבמקרה דנן לא מדובר בתאונה אווירית רגילה, אלא בחבלה זדונית בתהליך הקליטה של הקולטים את הנקלטים במהלך הטיסה מתימן לארץ של אחרוני העולים מתימן בעליית 'מרבד הקסמים', בשנת 1952. המשורר טרם נולד באותה העת (חתוכה הוא יליד שנת 1979), אך הוא מתעד את אירועי אותה עלייה, כפי שסופרו לו, מן הסתם, על ידי הוריו. ובאותה עלייה, כך שלומי חתוכה, נתגבשו היחס המשפיל ונוצרו הסטראוטיפיים השליליים כלפי 'התימנים' כפי שמתאר השיר, לכל אורכו: החילון הכפוי, ההסללה לעבודות פיזיות פשוטות, כפיית השפה והתרבות הקולטת על העולים מתימן, כינויי הגנאי לכל עולי המזרח בפי האשכנזים (אָבָק אֲנָשִׁים, / פְרֵענְקִים, / צָ׳חְצָ׳חִים). בהצהרתו לאורך השיר, ובמיוחד בסיומו הכפול: "רשמתי הכול" טמונה לא רק שבועה שלא לשכוח את כאב הדיכוי, הגזענות וההשפלה, אלא גם הבטחה מרומזת לסגור חשבון עם הקולטים-המשפילים ולנקום בהם בבוא העת.
ואם לקשור את דיוננו האידאולוגיים והספרותיים לשאלות אזרחיות, הרי שאחת מזכויות היסוד במדינה דמוקרטית היא הזכות לחופש הביטוי והדעה ועמה גם חופש ההפגנה והמחאה. וכך אומר דוד שחר בספר לימוד האזרחות שעמו פתחנו את דיוננו הנוכחי, מדינה יהודית ודמוקרטית: "זכות ההפגנה פירושה, הלכה למעשה, שלכל אדם ולכל קבוצת אנשים יש החופש למחות בפומבי, (הדגש במקור – ש.ה) לתמוך ברעיון, להתנגד לרעיון, ולעורר אנשים לפעילות. הזכות להפגין מוכרת כאחד מיסודות הדמוקרטיה ותכליתה לאפשר לאזרחי המדינה ולתושביה להשפיע על מקבלי ההחלטות ועל תהליכי קבלת ההחלטות." (עמ' 231)
בעידן תקשורת ההמונים הכתובה ובעיקר האלקטרונית והדיגיטאלית, הולכת ותופסת המחאה ברשת את מקומה המשמעותי לצד המחאה ה'פיזית' בהפגנות ההמונים. עצומות נחתמות בהמוניהם באינטרנט ו'קולות קוראים' ממלאים את הרשתות החברתיות. אין תמה, אפוא, שגם השירה הפכה להיות 'כלי נשק' אפקטיבי במאבקים חברתיים ואידאולוגיים מימין ומשמאל, ממזרח וממערב. אכן, בשירת המחאה האזרחית/מזרחית לעיתים קרובות הממד הפוליטי משתלט על הממד הפיוטי והשירים – וראו, כל אחד מן השירים בהם דנו במאמר זה – הופכים להיות 'שטוחים', חד ממדיים וחוטאים בהכללות, ואפילו בגזענות, רחמנא ליצלן, (כן, כן, אותה גזענות שכנגדה הם מפנים אצבע מאשימה נוקבת וחריפה). אלא שזו דרכה של ספרות מחאה אזרחית 'מזרחית' או 'מערבית', ומן הסתם היא תמשך כל עוד הפוליטיקה של הזהויות מושלת בכיפה. ובכלל, מי קבע ששירה חייבת להיכתב על פי דפוס אחד קבוע ויציב?! כתיבתם של משוררי הגל החדש בשירה המזרחית מוכיחה, שניתן להרחיב לאין שיעור את מנעד השפה, הפואטיקה, וכלי המחאה החברתית בכיוונים ובדרכים שלא ידענום עד כה.




יום שלישי, 10 באפריל 2018

פרשת דארין טאטור


האם ייתכן 'שיר-הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור'?
כתב: ד"ר שלמה הרציג
באוקטובר 2015 נעצרה דארין טאטור - משוררת וצלמת ערבייה-ישראלית, ילידת 1982 , הכותבת בערבית - על ידי משטרת ישראל, ובנובמבר אותה שנה הוגש נגדה כתב אישום בגין הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור. מקורו של כתב האישום  בשיר שפרסמה טאטור ביוטיוב ובפייסבוק תחת הכותרת "התקומם עמי, התקומם נגדם", וכן בפרסומים בפייסבוק, בהם תמונת פרופיל של המשוררת עם הכיתוב בערבית: "אני השהיד הבא". בצד התמונה הופיע גם פוסט הקורא לאינתיפאדה בתוך הקו הירוק למען מסגד אל אקצא. נכון להיום  טאטור נמצאת במעצר בית בתנאים מגבילים אצל הוריה בכפר ריינה, ומשפטה עדיין מתנהל.

ביוני 2016 נערך בתל אביב אירוע רב משתתפים נגד מעצרה של טאטור, ובו השתתפו כ-20 משוררים, סופרים ומתרגמים, בהם אסתי ג. חייםליאת קפלן ואלי הירש. אירוע דומה התקיים בחיפה ובו דיברו, בין היתר, סמי מיכאל וסיגל בן יאיר, וכן נערכה הפגנת הזדהות איתה ביפו .בעיתונות התפרסמו מאמרים הקוראים לשחרורה של טאטור. הסופר סמי מיכאל, כתב באותה עת על מעצרה כי הוא "ביטוי לאוזלת יד וכשל תרבותי של חברה שאינה מסוגלת להתגונן אלא באמצעי השתקה כפויים". באוקטובר 2016, שנה לאחר מעצרה של דארין טאטור, חתמו על עצומה למען שחרורה מעל 180 משוררים, סופרים ואנשי רוח ואקדמיה, בהם: ארבעה חתני פרס ישראלא.ב. יהושעטוביה ריבנראבישי מרגלית ושמעון זנדבנק. בגילוי הדעת נכתב: "מצב זה שבו משוררת נעצרת ונשפטת בגין כתיבת שיר סותר את יסודות הדמוקרטיה, חופש הביטוי וחופש היצירה האמנותית...היחס לטאטור מבטא מדיניות של אפליה חמורה ביחס לחופש הביטוי של אזרחי ישראל הערבים הפלסטינים. הניסיון להציג באור פלילי מחאה פוליטית לגיטימית מונע אפשרות של שיח כן ונועד לחסום כל אפיק להידברות בין יהודים וערבים במדינה". (בעקבות הערך 'דארין טאטור' באנציקלופדיה המקוונת 'ויקיפדיה')
מסתבר אפוא, שכתב האישום נגד טאטור עורר סערת רוחות בציבוריות הישראלית, ולא מעט אנשי רוח ואמנים התגייסו למען שחרורה ממעצר בטענה, שלא ייתכן להאשים אדם בהסתה ובהמרדה בעקבות שיר - או כל יצירת אמנות אחרת - שכתב, שכן לאמנות ולספרות מעמד ייחודי במרחב הציבורי המעניק להן סוג של חסינות מפני העמדה לדין. מקורה של 'חסינות' זו הוא בתפיסה הליברלית המבחינה בין טקסטים פוליטיים 'שימושיים' העשויים להכיל אלמנטים של הסתה והמרדה, וכתוצאה מכך לסכן את שלום הציבור, לבין טקסטים אמנותיים הממלאים פונקציה שונה לחלוטין, בעיקר אסתטית, גם אם תוכניהם מצטיירים בקריאה ראשונה כטקסטים מסיתים וממרידים. ברמה העקרונית, מובלעת כאן גם הטענה, שאין קיום לאמנות ללא 'חופש יצירה'. כל ניסיון לצנזר ולהגביל את חרות היצירה והמחשבה משמעו הרס האמנות (ומניה וביה, גם הרס הדמוקרטיה).
גם בג"צ נתן דעתו בעבר על סוגיה זו של חופש הביטוי וחופש היצירה, כפי שעולה ממאמר שפרסם בנושא בבלוג זה ד"ר דוד שחר: "אין עוררין ביחס לערכה של תרבות בקיום האנושי, שכן קיום בלי תרבות עלול לעקר ממשמעות את המושג "אדם". פסיקות שונות של בג"ץ הכירו בחופש הביטוי האמנותי כזכות שאינה נופלת בחשיבותה מחופש הביטוי, וייתכן שכוחו אף עולה על כוחם של הביטויים האחרים, שכן בו טמונה זכותו של אדם להגשמה עצמית. כה חזקה היא חירות הביטוי האמנותי עד שכל ניסיון בעשורים האחרונים לפסול יצירות בשל הביטויים הכלולים בהם נפסל על ידי בג"ץ. כך, בהיעדרה של חוקה כתובה ממלא בג"ץ תפקיד של מגן על חירויות האדם והאזרח ובפסיקותיו במשך השנים תרם ליצירתה של מעין מגילת זכויות חוקתיות, שחופש היצירה מהווה בה נדבך חשוב"[1].
הדרמה המובנית בסיטואציה לפיה מוגש כתב אישום חריף נגד משוררת על שיר פוליטי, שפרסמה בפייסבוק ומגוון אירועי המחאה השונים הבאים בעקבות כתב אישום זה, מעידים שלפתחנו מונחת כאן סוגיה אזרחית עקרונית מורכבת ולא פשוטה, שבבסיסה התנגשות בין ערכים סותרים.  מצד אחד, ניצבים שלטונות החוק והמשפט במדינת ישראל האמונים על שמירת בטחון אזרחי מדינת ישראל, יהודים וערבים כאחד, ובמסגרת תפקידם עליהם למנוע כל פעילות שיש בה חשש להסתה לאלימות ולתמיכה בפעילות טרור כנגד מדינת ישראל ואזרחיה, ומצד שני, ניצבים מפגינים האמונים על ערכים נאצלים וחשובים לא פחות של חופש הביטוי, חופש ההתארגנות והתנועה, ובמקרה שלפנינו, גם חופש היצירה האמנותית. שאלת המפתח בסוגיה זו היא: האם ניתן לאזן ולפשר בין ערכים מתנגשים אלה?
כדי להתמודד עם שאלת המפתח דלעיל, כדאי לנו להידרש לפרק 25 של ספר לימוד באזרחות לחטיבה העליונה ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית מאת דוד שחר העוסק ב'גבולות הדמוקרטיה' (עמ' 291 – 295). פרק זה דן בדילמה מרכזית מאוד בלימודי האזרחות: מהם גבולות הערכים הדמוקרטיים הקלאסיים דוגמת חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש התנועה וההפגנה ועוד? זכותה  של מדינה, אומר מחבר הספר, להתגונן בפני גורמים החותרים כנגד עצם קיומה של המדינה, וזכות זו מוכרת גם בקהילה הבינלאומית  (במונח 'דמוקרטיה מתגוננת'). לשון אחר, המדינה למעשה נדרשת להחליט מהו הגבול שהיא רוצה להציב לכל ערך, ומהו שיווי המשקל הנכון בעיניה בין הערכים המתנגשים שתוארו לעיל - הכוללים, בצד הליברלי שלהם, גם את ערכי חופש היצירה האמנותית לסוגיה, ובצד הביטחוני את הזכות לחיים ולביטחון של אזרחי המדינה. ובלשונו של הספר: "הנקודה שבה מתקיים השקלול בין צורכי החברה לצורכי הפרט היא נקודת האיזון. מציאת נקודת האיזון וההקפדה כי ההגבלות מנימוקי שלום הציבור וביטחון הציבור לא יפגעו באופן אנוש בזכויות הפרט ובחרויותיו הן מאמות המידה האמתיות להערכת המערכת הפוליטית המוגדרת כ"דמוקרטיה". (עמ' 291)
כדי להכריע בשאלה אם מעשיה של דארין טאטור חרגו מן הפרקטיקות הלגיטימיות במשטר דמוקרטי, ופגעו בביטחון המדינה באופן כזה, שאיננו מאפשר לה לעבור לסדר היום על פרסום  טקסטים שתוכניהם מסיתים וממרידים, נדרש לנו ידע שלם יותר מזה המצוי בידינו (למשל, מה בדיוק נכתב בטקסטים הנוספים על השיר שפרסמה דארין טאטור בפייסבוק?). אשר על כן, נמקד את דיונינו בשאלה מצומצמת יותר, אך חשובה ועקרונית מאוד: האם ניתן להאשים בהסתה ובפגיעה בביטחון המדינה (ובכלל זה תמיכה בארגון טרור)  אדם שנתן פומבי לעמדותיו הפוליטיות, חריפות ומקוממות ככל שיהיו, ביצירת ספרות (שיר)? האם קיימת בכלל אפשרות ששיר, ויהיו תכניו אשר יהיו, יכול להוות בסיס לעבירת הסתה ופגיעה בביטחון המדינה?
מסתבר, שעל שאלה זו קשה לענות תשובה חד-משמעית, שכן מצד אחד, שיר מעצם הגדרתו כיצירת אמנות, איננו מניפסט פוליטי, ובוודאי שאיננו טקסט הדרכה למחבל המתחיל. שירה ממלאת פונקציות שונות לחלוטין, וכדבריו של פרופ' אריאל הירשפלד: "שירה נחוצה. היא אינה יכולה להיות כלי עיתונאי, החושף מציאות מעשית, והיא אינה רוצה להיות היסטוריון או מספר סיפורים. אבל היא אינה רק לוויית-חן או קישוט. היא עושה דבר שאי-אפשר לעשותו אלא בשירה: היא נותנת שפה לרגשות"[2]. מצד שני, מוסכם על כולנו, ודאי על רובנו, שישנם טקסטים (לאו דווקא שיריים), שעליהם אכן חל חוק איסור הסתה המרדה ופגיעה בביטחון המדינה. ובכן בואו נבצע 'תרגיל מחשבתי' פשוט: ניקח טקסט כזה, שלית מאן דפליג, שיש בתכניו משום הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור, ונכתוב אותו בשורות קצרות ומנוקדות ובריתמוס מסוים, האם מבנה חדש זה יהפוך אותו באחת ל'יצירת אמנות', ויזכה את מחברו בחסינות מלאה בפני העמדה לדין?! אם כך הדבר, הרי שלפנינו פתח אפשרי למניפולציות לא לגיטימיות בעקרון מניעת הסתה לאלימות. יתר על כן, ברור גם לבעלי הגישה האסתטיציסטית בספרות (הטקסט הספרותי כממלא פונקציה אסתטית גרידא) או הרגשית (השיר כנותן שפה לרגשות), שישנם טקסטים ספרותיים, שמטרתם המוצהרת היא מחאה פוליטית ו/או חברתית, והם פונים לנמעניהם מתוך רצון ממשי להניעם לפעולה כדי לשנות את המציאות. (האם שירה, שבמהותה מיועדת בדרך כלל לקהל מצומצם, אכן מצליחה להשפיע, להתסיס ולעורר לפעולה – זו כבר שאלה אחרת...) 
  ואולי כדאי לנו להימנע, ככל האפשר, מספקולציות א-פריוריות, ופשוט להתבונן בטקסט שהוא מושא המחלוקת העקרונית ולבחון אותו לגופו של עניין. ובכן, הנה לפנינו שירה המדובר של דארין טאטור, שנכתב במקור בערבית ותורגם לעברית על ידי תמר גולדשמיד, אילנה המרמן ואיריס בר.

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם
הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם
בִּירוּשָׁלַיִם חָבַשְׁתִּי אֶת פְּצָעַי
וְתִנִּיתִי אֶת צָרוֹתַי לֵאלֹהִים
וְשַׂמְתִּי אֶת נַפְשִׁי בְּכַפִּי.
לְמַעַן פָלַסְטִין עֲרָבִית
לֹא דַּי לִי בְּפִתְרוֹן שֶׁל שָׁלוֹם
לֹא אוֹרִיד לְעוֹלָם אֶת דְּגָלַי
עַד אֲשֶׁר אוֹרִידֵם מֵעַל מוֹלַדְתִּי.
הַכְנִיעֵם לַזְּמַן שֶׁיָּבוֹא,
הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם
הִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד שֹׁד הַמִּתְנַחֵל
וְלֵךְ בְּעִקְבוֹת שַׁיֶּרֶת הַחֲלָלִים.
קְרַע אֶת הַמִּסְמָכִים הַמְּבִישִׁים
הַמַּנְצִיחִים אֶת הַדִּכּוּי
הַמּוֹנְעִים מֵאִתָּנוּ לְהָשִׁיב אֶת זְכֻיּוֹתֵינוּ.
שָׂרְפוּ אֶת הַיְּלָדִים הַחַפִּים מִפֶּשַׁע
וּבְהָדִיל צָלְפוּ בְּפֻמְבֵּי
הָרְגוּ אוֹתָהּ לְאוֹר הַיּוֹם.
הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם
הִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד תּוֹקְפָנוּת הַמִּסְתַּעֲרֵב
אַל תַּטֶּה אֹזֶן לִמְשָׁרְתֵי הַשִּׁלְטוֹן
שֶׁקָּשְׁרוּ אוֹתָנוּ בְּאַשְׁלָיַת הַשָּׁלוֹם
אַל תַּחְשֹׁשׁ מִלְּשׁוֹנוֹת הַמֶּרְכָּבָה
כִּי הָאֱמֶת שֶׁבְּלִבְּךָ חֲזָקָה יוֹתֵר
כָּל עוֹד אַתָּה מִתְקוֹמֵם בְּמוֹלֶדֶת
שֶׁחָיְתָה פְּלִישׁוֹת וְלֹא הִתְעַיְּפָה
עָלִי קוֹרֵא מִקִּבְרוֹ
הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם
וּכְתֹב אוֹתִי בִּפְּרוֹזָה אֶל מוּל הַיָּרִיב
הָפַכְתָּ לִתְשׁוּבָה לִשְׂרִידַי
הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם.
ובכן, לאחר קריאת היצירה, ולמרות העובדה שאנו מתבוננים בטקסט מתורגם ולא ביצירת מקור - אין ספק שלפנינו שיר בעל מאפיינים רטוריים של שיר (חזרות, ריתמוס, לשון פיגורטיבית וכד'), בניגוד לניסיונות התביעה במשפטה של דארין טאטור, להטיל ספק ב'שיריותו' של השיר ובהיותה של טאטור אכן משוררת[3]. זהו שיר מחאה פוליטי חריף וקשה מאוד למרבית העיניים היהודיות-ישראליות. הדוברת בשיר שהיא, מן הסתם, בת דמותה של המחברת פונה אל בני עמה בקריאה להתקוממות "נגדם". מושאי ההתקוממות המצווה אמנם אינם מפורשים עד הסוף, אך ברור למדי שמדובר במדינת ישראל, בכוחות הביטחון שלה, ובמתנחלים ביהודה ושומרון, שהם בבחינת 'הכובש' בעיניים ערביות-פלסטיניות. הסלידה מן הכיבוש היא עמדה מקובלת מאד בקרב חלקים ניכרים בציבוריות הישראלית, יהודית כערבית, אך עמדת המשוררת בשיר היא חריפה במיוחד, שכן לא רק שאין היא נושאת סיסמאות של שלום, אלא שהיא מתנגדת חריפה לו, ולמעשה מטרתה המוצהרת בשיר היא סילוקם המוחלט של היהודים מפלסטין, שהיא בעיניה מולדת ערבית בלבד ולא מולדתם של שני עמים, כמקובל בקרב חוגי השמאל הישראלי, למשל: "למען פלסטין ערבית / לא די לי בפתרון של שלום / לא אוריד לעולם את דגלי / עד אשר אורידם מעל מולדתי."
אכן דברים קשים מאוד לעין ולאוזן הישראלית-יהודית, אך יש לזכור, שהשאלה המונחת לפתחנו איננה רגשית, ואפילו לא ערכית-אידאולוגית, אלא שאלה מעשית-ביטחונית: האם הדברים הקשים הללו הם בגדר הסתה שעשויה להוביל לאלימות ממשית (טרור) מצד קוראי השיר ובהשפעתו. וכאן הדברים נראים לי פחות חד-משמעיים. ספק רב בעיניי אם שיר זה, שרובו קינה על מה שנתפס בעיני המשוררת כדיכוי העם הפלסטיני, גזלת ארצו-מולדתו וביצוע הרג בבניו (מוזכרת בשיר הנערה הדיל שתקפה במספריים את חיילי צה"ל בירושלים ונורתה על ידיהם למוות, וכן נרמזים אירועי שריפתם למוות של תינוק פלסטיני בדומא ושריפת נער פלסטיני בירושלים - בידי פורעים יהודים) הוא התרחשות לשונית מסוכנת העלולה בעצם העלאתה על הכתב להוביל להמרדה ולטרור כנגד יהודים. מצד שני, האם יש למישהו אפשרות להתחייב, שהשיר "התקומם עמי, התקומם נגדם" - שזירת פרסומו היא הרשת החברתית הפופולארית ביותר (פייסבוק), שמילת הציווי 'התקומם' חוזרת בו לפחות אחת עשרה פעמים, שמככבים בו במפורש "המתנחל" כשודד "המסתערב" כתוקפן ובנוסף, קוראת בו הדוברת לעמה "..לך בעקבות שיירת החללים" במצב שהוא נפיץ ממילא – שיר כזה לא יתרום תרומה של ממש לליבוי הרגשות והיצרים הלאומניים של צעירים פלסטיניים, וידרבנם לפגיעה בחיילי צה"ל ו/או במתנחלים? גם על כך לא ניתן לחתום. תיקו.
 מה שהוא בעיניי, בכל זאת, 'שובר שוויון' בדילמה הזו הוא התביעה הצודקת ל'שיוויון בפני החוק'. בנסיבות הקיימות של הסכסוך היהודי-ערבי יש מקום לשאול לא רק לגבי ההשפעה של השיר המסוים הזה על קוראיו-נמעניו, אלא גם האם מערכת המשפט הישראלית מפעילה אמות מידה שוויוניות בבואה לשפוט שירים לאומנים מדיחים ומסיתים של ערבים ושל יהודים כאחת? האם למשל, יעלה על הדעת לפסול שיר הסתה אנטי ערבי של המשורר העברי הקנוני אורי צבי גרינברג? או לצנזר את ספר ההלכות 'תורת המלך' המתיר הריגת תינוקות של 'גויים' מחשש שיתנכלו ליהודים בבגרותם? אגב, במהלך משפטה של טאטור הזכיר פרופ' ניסים קלדרון, שהופיע כעד מומחה מטעם ההגנה, את שירת המחאה החריפה של אצ"ג כנגד המנדט הבריטי, וגם את הפיוט 'מעוז צור', שנהוג לזמר בימי החנוכה ובו קריאה יהודית מפורשת ל'מטבח' (טבח) בצר המנבח...
 ולמען הסימטריה הכמעט-מדויקת בין משפט הטקסטים הערביים לזה שלטקסטים העבריים, נבחן את גורלו של השיר הגזעני במופגן של הזמר הנערץ על רבים בציבוריות הישראלית עמיר בניון, שנוהג להגיב בזריזות על אירועים אקטואליים, ועל רקע פעולת חבלה שבצע סטודנט ערבי באוניברסיטה העברית בירושלים, העלה לפני כמה שנים שיר בשם "אחמד אוהב ישראל" לדף הפייסבוק הרשמי שלו. כאן לא מדובר באמת ב'אהבת ישראל', אלא במונולוג שירי  מפוברק, שחלק ממילותיו המושמות בפי ערבי מדומיין בשם אחמד על ידי הפזמונאי בניון, הן: "זה נכון שאני סתם חלאה כפוית טובה", "יבוא הרגע בו תפנה לי את הגב ואני אתקע בך גרזן מושחז, אני אירה בך בגב", מילים המתארות את כוונותיו של אותו סטודנט הערבי, בו עוסק השיר.

אמנם אין בשיר זה קריאה ישירה לפעולה אלימה כנגד הערבים בישראל, אך ממד ההסתה בשיר עולה מעצם העובדה שהשם 'אחמד' הוא שם גנרי, ואיננו מתייחס לערבי מסוים אלא לערביי ישראל בכלל. יתר על כן, הערבים בישראל הם מיעוט, ואפשרות הפגיעה בהם היא קלה יותר מפגיעה ביהודים. אגב, בתגובה לקולות המחאה נגד השיר המכליל הזה נמסר משמו של הזמר, שהשיר מבטא 'תחושות בלבד' ואינו קורא להפעלת אלימות כלפי אף אדם. ואכן, לבד מגינויים מילוליים כנגד השיר ומחברו, איש לא העלה בדעתו להגיש כנגד עמיר בניון כתב אישום. האין מקום לגזור גזירה שווה בין שירו הגזעני של עמיר בניון, לבין 'שיר ההסתה' של דארין טאטור?


[1] 'חופש הביטוי וחופש היצירה על פי פסיקות בג"צ' מאת דוד שחר, 7.7.2015
[2] מתוך מאמר של הירשפלד בעיתון הארץ על שירת לאה גולדברג בינואר 2010
[3] כפי שהתפרסם באינטרנט באתרים שונים שציטטו ממהלכי המשפט.