הדמיון בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בחיבור של תלמיד עברי משנת תרפ"ד ובהכרזת העצמאות של מדינת ישראל

 

ד"ר דוד שחר

גלגולו של חזון: הדמיון המעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בחיבור של תלמיד עברי משנת תרפ"ד ובהכרזת העצמאות של מדינת ישראל

 

עיון במקור היסטורי – חיבור משנת 1924, שכתב תלמיד בית ספר עברי בארץ ישראל מגלה דמיון מעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני המקבל ביטוי בפסקאותיו הראשונות ובין חזון זה כפי שמקבל ביטוי בפסקאות הראשונות של הכרזת העצמאות. יש בדמיון זה משהו מן המפתיע, ואולי דבר-מה אירוני, כאשר מדובר על דמיון בין חיבורו של ילד לבין תעודה היסטורית שכתבוה אבות מדינת ישראל ומהווה מסמך מכונן של המדינה.

הכרזת העצמאות, ה' באייר תש"ח- 14.5.48, מציינת את השעה הגדולה שבה קמה מדינת ישראל והיא המסמך ההצהרתי שמעיד על הקמת מדינת ישראל והמסמך המכונן של המדינה. בתודעה הלאומית הישראלית מהווה הכרזת העצמאות מגילת עקרונות המתווה את יעדיה האידיאולוגיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הכרזת העצמאות מבטאת בפסקאותיה הראשונות את התפיסה האידיאולוגית הציונית הקושרת בין העם היהודי וארץ ישראל ויוצרת קישור בין העם וארצו עם המפעל הציוני. באופן זה מוצג המפעל הציוני כגולת כותרת של ההיסטוריה היהודית המגיעה להשלמתה בקוממיות המתחדשת של העם בארצו.

באידיאולוגיה הציונית יש עיסוק נרחב בהיבטים שונים הנוגעים לייחודן של תולדות עם ישראל: מחד גיסא הרבגוניות של ההוויה היהודית ומאידך גיסא האחידות והרציפות בקיום היהודי לאורך הדורות, זיקות הגומלין הדיאלקטיות בין חורבן-גלות-וגאולה, הבעייתיות של חיי הגולה, ומשמעותו של תהליך השיבה והקוממיות הציונית של העם בארצו. בבירור שאלת גורלו של העם היהודי ודרכו ההיסטורית באה לידי ביטוי באידיאולוגיה הציונית התפיסה בדבר קיומה של אחדות אורגנית של העם היהודי שבתקופה הקדומה של בית ראשון ושני היתה לו היסטוריה "אמיתית", רבת פנים ונורמלית. העם היהודי גורש מארצו והתפזר ברחבי תבל וההיסטוריה שלו חדלה מלהיות אמיתית ונורמלית. אך למרות זאת המשיך להתקיים בו רצון לאומי משותף לחדש את חייו הלאומיים והריבוניים בארץ ישראל. עם הקוממיות הציונית בארץ ישראל שוב עשויה להיות לעם היהודי היסטוריה כבימי קדם. ההיסטוריה היהודית, לפי תפיסה זו, היא סיפור מעגל היסטורי של ריבונות-גלות-שיבה והיא אפוא נראטיב אידיאולוגי של העקירה מציון, קיצה המתחייב של הגלות והשיבה מגלות לקוממיות.

זהו חזון הגאולה הציוני הנשען על ההנחה שההיסטוריה של העם היהודי מכוונת ביסודה לתכלית של הגשמה ציונית בארץ ישראל ואלפיים שנות גלות היו סטייה מהיסטוריה טלאולוגית-נורמטיבית, ועל כן, עם השיבה – הודות לתפקידה הפעיל של הציונות, ייגאל העם היהודי וכך ייכנס שוב להיסטוריה.

חזון הגאולה הציוני היה מרכיב מהותי בתפיסה האידיאולוגית הציונית שהוטמעה בכל מערכות החיים של היישוב העברי בארץ ישראל, ובכלל זה החינוך העברי, בתקופה שלפני קום המדינה, והוא מילא תפקיד חשוב ביצירתו ובעיצובו של זיכרון קולקטיבי ובכינון של תודעה וזהות היסטורית לאומית. אין תימה אפוא שהוא מקבל ביטוי בחלק הפותח של הכרזת העצמאות.

בשנים שלפני קום המדינה, החינוך העברי בארץ ישראל פעל ברוח האידיאולוגיה הציונית והיה בין הגורמים המרכזיים שהשפיעו על הטמעת האידיאות הציוניות בקרב הנוער המתחנך בבית הספר העברי. כבר מראשיתו פעלו חלוציו – המורים העבריים – באופן מכוון ואינטנסיבי ליצור בקרב דור הבנים תודעה של השתייכות ויחס בלתי אמצעי לארץ ישראל כמולדת לאומית והכרת עבר לאומית. אין פלא, שמיתוסים ודימויים לאומיים שהם ממאפייניה של האידיאולוגיה הציונית קיבלו ביטוי בשירים ובחיבורים שכתבו ילדים ובני נוער. הם ראו אור בעלוני בתי הספר העבריים ובעיתוני ילדים ונוער  והם מהווים קולות ייחודיים בזהות הקולקטיבית הציונית.

דוגמה מעניינת לחזון הגאולה הציוני בכתיבתם של ילדים ובני נוער ניתן לראות בחיבורו של תלמיד כיתה ז', יעקב כץ שמו, שנושאו "אדמת עמנו". החיבור ראה אור ב"חברנו – עלון לענייני התלמידים" של ביה"ס תחכמוני בירושלים בשבט תרפ"ד- 1924, גיליון ג' (מצוי בכתב יד, בארכיון לחינוך יהודי (אח"י), תיק 4.145/1). החיבור עוסק בבניין היישוב העברי על אדמת ארץ ישראל, בגאולת אדמותיה ובתפקידה של הקרן הקיימת ב"גאולת כל אדמתנו" ובהגשמת התקווה ש"ביום ההוא, היום שכל הארץ תהיה לנו ושבנו להיות עם חופשי וכביר כוח כבימי קדם".

בדומה להכרזת העצמאות, גם הפסקאות הפותחות של חבור זה מבטאות את התפיסה האידיאולוגית הציונית הקושרת בין העם היהודי וארץ ישראל ויוצרת קישור בין העם וארצו עם המפעל הציוני. קשה שלא להתרשם מהדמיון בין תוכנו ומבנהו של חזון הגאולה הציוני בחיבור זה ובין נוכחותו בהכרזת העצמאות, ומהדמיון הרב באמצעים הרטוריים שבאמצעותם חזון הגאולה הציוני מקבל ביטוי בשני מסמכים אלה: שימוש במושגים ואופני מבע הטיפוסיים לשיח האידיאולוגי הציוני, פאתוס ואידיאליזציה של החיים העבריים בארץ ישראל, רגשנות רבה, שימוש אינטנסיבי בלשון המבטאת אקטיביזם, ריבוי פעלים, ביטויים המתייחסים לזמן עתיד וסיומות המביעות מסר אופטימי.

נציג את הפסקאות הפותחות בשני המסמכים, זה מול זה, ונעמוד בהמשך על קווי הדמיון:

 

 

הכרזת העצמאות

"אדמת עמנו"

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגנים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

לפנים חי עמנו חיי מנוחה, חיי עם. אז ישב לו עמנו בארצו, ארץ ישראל ויעבוד את אדמתו, וילך בדרך הטוב והישר, בדרך השלום והאחוה. ויאהבו ד' ויתן לו גשמים בעתם וכוח לעבוד, ויעבוד ישראל את נחלתו וירא פרי רב בעמלו. גם נביאים כבירי-רוח הקים ד' לעמנו וילמדוהו את הדרך אשר יבור לו האדם והעם לטוב לו ולזולתו. ולא עברו ימים רבים ושם עמנו יצא לתהלה בכל הארצות וידעו כל הגויים כי עם נבון ונבחר הוא ישראל. כך חי לו עמנו חיי שקט ושלווה בארץ. ובימים ההם היו עוד הרבה עמים פראים בעולם. העמים האלה היו מכבדים רק את הכוח ואת האגרוף, ויעלו אויבים פראים על ארצו ויחריבוה ואת עמנו הטוב, אוהב השלום והצדק, הגלו מארצו. רבות סבל ישראל בגולה. העמים אשר בארצותיהם שכן, הרדיפוהו, מנוחה הדרכיהו. הם חפצו כי ישכח עמנו את תורתו ואת ארצו. אך כל עמלם עלה בתוהו. עמנו לא שכח את תורתו וארצו וכל הימים הוא שואף לשוב אל הארץ האהובה עליו ולחיות בה. הרב פעמים נסה עמנו לעזוב את הגלות ולשוב אל ארצו ולא הצליח, אולם עתה בימינו אלה החליט לאזור את כל כוחותיו ולכבוש את נחלת אבותיו. אחרי עבודה כבירה זכינו שארצנו תקרא שנית ארץ ישראל. הרבה הרבה יהודים באים מכל ארצות תבל ומתישבים בארצנו. עמנו יסד ומיסד מושבות וכפרים חדשים בארץ ומשנה לשנה מתרבה מספר האכרים העברים החיים מיבול אדמתם.

 

בשני המסמכים ארץ ישראל היא המקום בו קם העם היהודי ובו קיים חיים לאומיים וטבעיים. כך, באופן דומה מבוטאת בהם האידיאולוגיה הציונית הכורכת יחד בין העם היהודי וארץ ישראל ומדגישה את הקשר האימננטי ביניהם. בשני המסמכים מודגשת גם, במובן הערכי והכרונולוגי, הראשוניות של ארץ ישראל בהיסטוריה של העם היהודי ובעיצוב זהותו כישות לאומית.

בשני המסמכים מודגש באופן דומה שהעם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע, בניגוד מוחלט לרצונו. וכך נכפה על העם היהודי העבר ההיסטורי הגלותי.

גם לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו והתפזר בארצות הגולה, לא חדלה להתקיים זיקתו לארצו. כך, בשני המסמכים מודגש שוב באופן דומה הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל,  ומודגש גם שתקוותו של העם לשוב לארץ ישראל ולחדש בה את חייו העצמאיים לא אבדה מעולם.

בשני המסמכים תמונת הסיום של חזון הגאולה הציוני מתוארת באופן דומה בהצגת שיבה המונית של יהודים לארץ ישראל המחדשים את חייו החברתיים, התרבותיים והלאומיים של העם בארצו.

ראו לתת את הדעת לרטוריקה האידיאולוגית ולתובנת היסוד ההיסטוריוסופית-ציונית הגלומות בתמונות הסיום הללו של תחילת קצה של הגלות, מעין תבנית בעלת מסר כפול: במישור ההיסטוריוסופי יש כאן רצון להוכיח את נצחונו של העם היהודי למרות התלאות והמשברים שסבל לאורך ההיסטוריה, ובמישור האידיאולוגי יש כאן ניסיון מפורש להציג דגם היסטורי לאומי הנושא בתוכו מטען של ערכים לאומיים.

הלשון הגבוהה בשני המסמכים מבקשת לבטא בקול חגיגי את המשמעות הערכית של מציאות חדשה בלידתה ולהביע את התחושה ששיבת ציון המודרנית נושאת בקרבה בהכרח את העתיד של התקומה הלאומית השלמה. תולדות עם ישראל הן אפוא, סיפור מסגרת של ריבונות-גלות-שיבה, והגשמת הציונות באה לסגור את תמונת המעגל.

 

לסיכום, האם יש מקום לטענה שמא ברמה כזו או אחרת תמיד אפשר למצוא איזה שהוא דמיון או אנלוגיה מקריים, ולפיכך הדמיון בין חזון הגאולה הציוני בחיבור של ילד עברי ובין נוכחותו בהכרזת העצמאות הוא למעשה מקרי בלבד? כאמור, קשה שלא להתרשם מן הדמיון המעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בשני המסמכים, המתבטא בשניהם גם בתוכן ובמבנה דומים וגם באופני ביטוי רטוריים דומים הקשורים לאותו רקע היסטורי של לאומיות ציונית. היבטים אלה מוציאים מכלל אפשרות שמדובר בדמיון מקרי. זאת ועוד: דעות, רעיונות חזונות ודימויים אינם נוצרים ומתגבשים יש מאין, אלא הם פועל יוצא של "רוח הזמן", שכאילו מנחה אותם במעין יד נעלמה לכיוונים מסוימים. בהתייחס ל"רוח הזמן", רוחה של התקופה, המתבטא ברעיונות, בדעות והשקפות עולם משותפים, המאפיינים יחדיו תקופה היסטורית, יש אפוא הגיון בטענה העומדת כאן ביסוד הדברים שהוויה היסטורית משותפת יוצרת ומחזקת יסודות דומים ויכולה ליצור סגנונות חשיבה דומים. דומה שבאמצעות הפענוח שלה אפשר להבין טוב יותר את הדינמיקה ההיסטורית וגם את מבני העומק של התוצרים שלה.

 

האם ניתן לחזות את העתיד?

 

ד"ר דוד שחר

האם ניתן לחזות את העתיד?

 

המעשה הממשי שבהווה מביא בחשבון את העתיד ואת האפשרויות הטמונות בו. חשבונו של העתיד בהווה ושימושו במחשבה תחילה – שניים אלה כרוכים בכל מעשה מודע, או מתוכנן ומשפיעים על דרכי עשייתו ועל כן הם מעורבים בעתיד שהוא תוכנו של הניבוי.

(נתן רוטנשטרייך, בין עבר להווה, ירושלים 1955, עמ' 157)

 

אינני נביא. אינני אוהב נביאים. יתר על כן, אינני יכול לשאת את טרדנותם. לאחר שפורצת המלחמה אפשר ללמוד הרבה. תמיד יימצא מי שיאמר: אני מראש חזיתי. אך גם על המלחמה עצמה אנחנו יודעים מעט מאוד. הרבה נדע על הלך-הרוח שלאחר מכן...

אני היסטוריון ואל תצפו ממני שאבשר את העתיד. לא אפול בפח הזה.

(נתן שחם, עד המלך, תל-אביב 1976, עמ' 6)

 

 

אנו חיים במידה גדלה והולכת בעולם אשר בו אבן-הבוחן לגבי ההתייחסות למציאות היא דמות העתיד. זהו עולם שבו חיזוי מצבים אפשריים או בלתי אפשריים והיערכות נפשית ומעשית לקראתם, תופסים מקום בחשיבה הרציונלית שלנו. במציאות משברית יש לכך משנה תוקף. במציאות כזו יש צורך להיות מוכנים למה שעתיד לבוא, ובחיי היחיד ובחיי הציבור נזקקים לראיית-נולד כלשהי שבלעדיה יכולים להיווצר מצבים של דאגה וחוסר בטחון.

בימים אלה כאשר מגיפת הקורונה עדיין מתפשטת ומכה, ורמת התחלואה בעטייה של המגיפה מצויה ברמה גבוהה -ישראל נמצאת במבוי סתום עם מאות אלפי מובטלים ועסקים מתמוטטים, עם תחושות יאוש קשות בציבור, עם ממשלה מסוכסכת ועם ראש ממשלה השקוע עמוק בהישרדות אישית, פוליטית ומשפטית.

בנסיבות אלה של משבר חברתי, כלכלי, בריאותי ופוליטי, מתחולל גל מחאות שקשה שלא להתפעם מהאנרגיות יוצאות הדופן שלו הסוחפות המוני מפגינים התובעים שינוי וכינון תרבות פוליטית חדשה. כדרכה של כל תנועת מחאה היא תובעת שינויים בסדר הקיים, והשאלה שעולה – לאיזה שינויים היא אכן תוביל? האם ניתן לדעת או לחזות את טיבם ועוצמתם, או שמא לא נדע אותם אלא בדיעבד?

מומחים משדות מדעיים שונים נאחזים במודלים שונים שבאמצעותם הם מבקשים להפיק תחזיות טובות לעתיד העשויות לסייע להיערכויות נאותות ולנקיטת צעדים מתאימים בהתמודדות עם בעיות השעה. אחד המושגים שפרצו לחיינו יחד עם מגיפת הקורונה הוא המושג "מודל מתימטי" שבאמצעותו מנסים באמצעים סטטיסטיים ומתמטיים לחזות את מהלך מגיפת הקורונה ואת ההשפעות האפשריות של הצעדים הננקטים כנגדה. במרבית המודלים נמצא שהם לרוב שגו בתחזיותיהם.

 

תודעת זמן היא חלק בלתי נפרד מהמודעות האנושית ומהמציאות הפסיכולוגית. תודעה זמן יציבה מורכבת בצורה מאוזנת ובו-זמנית מאירועי עבר, הווה ועתיד. במציאות משברית מופר איזון זה, שכן במציאות כזו באופן מיוחד התהיות ביחס לעתיד והשאלות של "מה יהיה?"  תופסות יותר ויותר מקום מרכזי בהווייה הציבורית. מנקודת מבט זו, מוצע במאמר שלפנינו עיון סוציו-היסטורי, תיאורטי בהכרח, ביחס להווייה המתעתעת של הזמן ובשאלת חיזוי העתיד. אין כוונה להציע משנה של "עתידנות" או יומרה של ניבוי מראש של התרחשותם של אירועים מסוימים, שכן העתיד תמיד יהיה אפוף בערפל חידתי, אלא להציע  מערכת  של הנחות יסוד, מעין תבנית מושגית מנקודת המבט הסוציולוגית וההיסטורית לראיית פני העתיד, תוך התייחסות למגבלות היכולת לחזות את העתיד.

 

*

 

חיזוי של העתיד מניח שהזמן ימשיך לזרום גם מעבר לשעה שבה עומדת נקודת התצפית לעתיד, והוא קשור בהכרח במבנה היסוד של ההיסטוריה. הכרת פרקי עבר היסטוריים יכולים לשמש בסיס לחיזוי מראש של תופעות ואירועים בעתיד, בדרך של מסקנה אפוסטריורית (בדיעבד, שלאחר מעשה) כמובן, ולא אפריורית (שהוא מראש, שמלכתחילה). כלומר, ידיעת העבר יכולה לסייע לפענח פישרן של התרחשויות חדשות, לנבא את תוצאות מעשיהם של בני אדם ולחזות תגובות או פעולות של יחיד או של קבוצות גדולות, כגון אומות או שכבות חברתיות מסוימות.

מהן הנחות היסוד שבעזרתן ניתן לנסות לחזות את העתיד? או במלים אחרות, כיצד עלינו לנהוג לגבי חיזוי היסטורי? תחזיות והערכות ביחס לעתיד מבוססות על הנחות מסוימות, שאותן ננסה לבחון:

 

א. העתיד יהיה במידה ידועה המשך של המציאות בהווה, או בלשון אחרת – במידה ידועה העתיד נתון כחלק מההווה.

ב. אין להביא בחשבון שינויים קיצוניים בהתנהגותו של האדם, שכן אדם פועל לפי דפוס התנהגות, עמדות, צרכים וסגולות, שניתן לצפותם מראש.

ג. ניתוח נכון של הגורמים והבעיות הקובעים את מהותו של מצב נתון בהווה, יגלה את קווי המתאר העיקריים אשר יאפיינו את העתיד הקרוב.

ד. ניתוח הגורמים והבעיות של מצב נתון ישקף גם יסודות של תמורה בדפוסים הקיימים.

ה. אפשר לנצל דגמים הלקוחים ממדעי החברה, על מנת לגלות מגמות הנובעות ועולות במצבים מתהווים, ולהגיע לידי אפשרות חיזוי טרם התרחשותן.

ו. לימוד ההיסטוריה עשוי לספק דוגמאות של מצבים הדומים במבניהם, ולכן ניתן להפיק בעזרתו לקחים רלוונטיים לחיזויים של מצבים היסטוריים עתידיים.

 

לכל ההנחות הללו מכנה משותף אחד: כולן גורסות שחיזוי העתיד חייב להתבסס על הכרת יחידת הווה מסוימת ועברה, וכך אפשר יהיה לעמוד על טיבן של מגמות ארוכות-טווח, לגלות גורמים של תמורה וקבע ולאתר את הבעיות העתידות להוות מוצא להתרחשויות בעתיד.

ההיסטוריה עוסקת בתהליכים המורכבים משרשרת מאורעות. בראייה ההיסטורית, אין המאורעות מופיעים כעובדות מנותקות ומבודדות זו מזו. הראייה ההיסטורית מציגה את המאורעות כחלק מתהליך היסטורי ואופן התפתחותו, ומסבירה את חשיבותם ומשמעותם של אירועים אלה באמצעות הדגשת מקומם בתהליך ההיסטורי הכולל. התהליך ההיסטורי הוא נקודת המוצא להבנת כל תופעה על פי עקרון הסיבתיות. יחסים סיבתיים פירושם יצירת תלות, כלומר שכל התרחשות או נתון בהווה נובעים בהכרח מהתרחשות או ממצב שקדמו להם. מכאן, הראיות בדבר סיבה ומסובב מסייעות להסביר את השלב הבא בהתפתחות העניינים או את המפנה הבא במהלך המאורעות. הסיבתיות מאפשרת אפוא חיזוי כי בעזרתה ניתן להבין את החדש על בסיס הישן.

ועוד, תהליך ניתוחם של תהלכים היסטוריים ומתן פירושים להם משמש בסיס לגזירת ניבויים לעתיד, משום שבתולדות כל חברה מצויים יסודות של קביעות ואחידות. היסודות הקבועים החוזרים ומשפיעים על מגמות ההתפתחות האופייניות לכל תקופה ותקופה, ועל כן הם מצביעים גם על אפשרויות אובייקטיביות לחיזוי העתיד.

מן הראוי גם לתת את הדעת גם לתכונה חשובה של מבנה ההכרה האנושית, תכונה הכופה על המאורעות עקרונות של קבע ואחידות. מצד אחד, ניסיון חיי היום-יום נתפס מדרך הטבע כשטף של מאורעות, שינויים, הפתעות והתהוות מתמדת. ומצד שני, מנגנוני התפיסה של האדם – החושים, הרגשות וכוח החשיבה פועלים על בסיס אפשרות החזרה על סדר עולם שאינו משתנה בהרבה. היחיד והציבור שוקדים לרוב על שמירת המסגרת היוצרת איזון ושיווי משקל בין הארעי והקבע, בין ההשתנות והיציבות. אמנם הסתירות והניגודים בין שני גורמים אלה אינם נעלמים לחלוטין לעולם, אבל עצם העובדה של הכללתם במסגרת ציפיות אחת, גורמת להפחתת החיכוכים והסכסוכים החברתיים ומאפשרת לחזות מראש אירועים ומעשים על פי יחסי הקבע הקיימים בחיי היחיד ובחיי הציבור.

כאמור, ניתן לנצל דגמים או מודלים הלקוחים ממדעי החברה. דגמים או מודלים אלה מהווים תבניות תיאורטיות-הסבריות המבוססות על מספר מסוים של הכללות, או חוקים שבאמצעותם אפשר להסביר תופעות שונות, וגם לנסות לחזות מגמות היסטוריות עתידיות. העיסוק בהווה הוא מסימני ההיכר המובהקים של מדעי החברה. מדעים אלה חוקרים את הכוחות החברתיים והפוליטיים הפועלים במציאות בהווה, את מגמות ההתפתחות בהווה של חברה או מדינה, את טיבן של הברירות שבפניהן עומדים בני אדם הפועלים בהווה, ולאור זאת – את טיבם של הכוחות הצומחים מן המציאות בהווה והעשויים לגרום לשינויים בעתיד.

 

*

 

כפי שראינו לעיל, חיזויים והערכות הקשורים למגמות עתידיות מבוססים על מספר הנחות מוגדרות, אולם למרות זאת קיימים קשיים בסיסיים אמיתיים ביכולתנו לחזות את העתיד, משום שבעיקרו של דבר החברה האנושית היא מורכבת למדי. ובדרך כלל קשה לבחון התנהגויותיהם של בני אדם "בתנאי מעבדה", ואין אפשרות להשיג נתונים מבוקרים ובדוקים קבועים לגבי התנהגותם הפוליטית, החברתית והכלכלית של בני אדם, במצבים חברתיים-פוליטיים שונים ומשתנים.

על פי דגמים או מודלים של מדעי החברה, המתודולוגיה הנקוטה בהם נועדה לסייע להבנת ההווה על בסיס תהליכים מדעיים, כגון: תצפיות ומדידות, עריכת ניסויים ובניית סימולציות, שבאמצעותם ניתן ליצור תחזיות של העתיד. אולם, בדין אומר הסוציולוג הידוע מכס ובר כי המתודולוגיה "יכולה לתת לנו רק הבנה רפלקטיבית של האמצעים שהוכח ערכם במעשה, על ידי הבאתם למישור ההכרה הברורה. היא אינה תנאי מוקדם לעבודה אינטלקטואלית פורייה, בדיוק כמו שידיעת אנטומיה אינה תנאי וקדם להליכה תקינה".

בשונה ממדעי החברה ובמיוחד ממדעי הטבע, במציאות ההיסטורית לא ניתן לערוך ניסויים, אין כל אמצעי בידיה של החשיבה ההיסטורית להסתכל בתופעות שהיא מתארת בדרך בלתי אמצעית ולקבוע את דמותן האובייקטיבית. גורם המקריות קובע לעתים קרובות את המהלך ההיסטורי ובמקום שישנה מקריות  לא קיימת חוקיות. גורם המקריות בהיסטוריה מקשה ועלול לשבש את עצם האפשרות ללמוד מן ההיסטוריה ולהפיק ממנה לקחים רלוונטיים, שיאפשרו את חיזוי העתיד על סמך דוגמאות הלקוחות מן העבר של מצבים דומים. ההיסטוריה אמנם מספקת דוגמאות לרוב המאפשרות באמצעות חשיבה אנאלוגית לבחון את המשותף והדומה בין מקרים שונים ועל סמך המשותף והדומה להסיק מסקנות ביחס לעתיד. אולם חשיבה אנאלוגית המתמקדת בדומה ובמשותף "בין השונים" ולא בשונה "בין הדומים" עלולה להיות גורם מכשיל בחיזוי העתיד או גורם לטעויות חיזוי. כך, למשל, דרך פעולה שהוכיחה את עצמה בנסיבות היסטוריות מסוימות לא תתאים בהכרח גם בנסיבות אחרות, ניצחון צבאי בעבר אינו מהווה תקדים לניצחון בעתיד, והצלחה בעבר אינה בהכרח ערובה להצלחה בעתיד.

מעשי אנוש קשה לצפותם מראש. יש לזכור כי קיימת מגבלה רצינית ביחס לכל ניסיון לגזור מהאידאולוגיות של בני אדם, מגישותיהם או מדרכי חשיבתם ואופיים, כיצד יפעלו במצב חדש. קשה גם לשפוט על סמך תכונותיו ואופיו של האדם כיצד יפעל, הלכה למעשה, שכן האדם פועל לעתים גם בניגוד לתכונות המאפיינות אותו (למשל, שקרן יכול לומר דברי אמת, גיבור יכול לנהוג בפחדנות וכדומה). כיצור תבוני, האדם חושב שהוא בן חורין בהחלטותיו הרציונליות. למעשה, "התת מודע" שלו מעבד, שוקל, מרגיש, חש, מנסה, בוחן, שולל – ואת החלטתו מקבל האדם, לעתים קרובות, בניגוד לכל הגיון. על סמך הכרת אופיו של האדם ברמה הקוגניטיבית או הרגשית ניתן לדעת לכל היותר מה יעשה ברוב המקרים, וכיצד תאופיין התנהגותו באופן כללי. אך לא ניתן לחזות מראש כיצד ינהג ויפעל בנסיבות מסוימות. ולכן, קשה לחזות את מעשי בני האדם, יחידים וקבוצות כאחד. לשון אחר, האידאולוגיה הכללית והמנטליות האישית, שתיהן יוצרות נטייה לאורח חשיבה מסוים ולהתנהגות מסוימת, אבל אינן קובעות בצורה חד-משמעית כיצד תנהג הקבוצה ובוודאי כיצד לא ינהגו הפרטים המרכיבים אותה במצב הבא.

כל האמור לעיל מוכח גם במחקרים פסיכולוגיים שלפיהם בחיי היומיום שלהם רחוקים בני האדם מלהפגין רציונליות הכרתית וכי בתהליך של הסקת מסקנות מן העבר אל העתיד, ובחישוב הסיכויים להתרחשויות עתידיות, מרובות מאוד התופעות המכונות "הטיות". הטיות אלה מסיטות את האדם מקו החשיבה הרציונלי ומונעות ממנו את היכולת להסיק מסקנות בדרך הנכונה. כך, למשל, מבחינה ריגושית הטיות נוצרות כאשר הרצונות של האדם משפיעים על דעותיו, ואז הוא נוטה לשנות את דעותיו לא על פי מידע עובדתי, אלא כדי להתאימן לרצונותיו. כך גם, למשל, אנו עדים להטיות הכרתיות הנפוצות מאוד לגבי תחזית של אירועים ואלה הן החשובות שבהן: זמינות – בני אדם נוטים לייחס תדירות רבה לאירועים טריים בזיכרונם, עיגון – בני אדם נוטים לעגן את אומדני הסיכויים לגבי התרחשויות עתידיות במידע קודם שקיבלו, כלומר – ב"קונספציה" שאימצו לעצמם בלי לעדכן את אומדניהם לאור מידע חדש.

 

*

 

האם פירושם של כל הקשיים שנסקרו לעיל לגבי היכולת לחזות את העתיד, היא שאין כל סיכוי לייצר חיזויים?

ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) קבע שלמרות שבזירה האנושית הנסיבות עלולות להיות כה סבוכות עד שתמנענה את היכולת ליישם לגביהם חוקים כלליים כלשהם, אין צל של ספק שהתופעות עצמן כפופות לחוקים אוניברסליים, ולכן, לדעתו, המדעים הפוליטיים והחברתיים נאלצים להסתפק בחיזוי על דרך הקירוב.

ההיסטוריה היא המעבדה הגדולה של האנושות. לעולם אין היא חוזרת על עצמה בדיוק, ואם בכלל יכולה היא ללמד אותנו דבר מה, הרי שעושה היא זאת על דרך האנאלוגיה ולא על דרך הזהות. הסבר נאות של תהליכים היסטוריים בעבר וניתוח תהליכים חברתיים בהווה, אינם מקנים אמנם את היכולת לגזור מהם ניבויים בעלי תוקף אבסולוטי, אבל הם מחדדים את הראייה ואת התובנה ומעניקים דפוסי חשיבה שניתן להעריך בעזרתם את המצב בהווה, ומאפשרים התמצאות במצבים חדשים. וגם, בעזרת ידע היסטורי שיטתי ניתן להכיר את הסטרוקטורות הגדולות של ההווי החברתי והאנושי, דבר המאפשר לפעול בצורה רציונלית יותר בהווה ובעתיד.

 

 

מחאת הקורונה

ד"ר דוד שחר

מחאת הקורונה

לְהָרִים נֵס

בְּנֵי אָדָם, כְּרוֹּ אָזְנַַַיִם

הֲמוֹן אֶבְיוֹנִים

קְהַל עֲבָדִים

כְּעוֹבְרֵי אֳרָחוֹת נוֹאָשִׁים

מְלַקְטֵי פְּתוֹתֵי לֶחֶם

כְּפוֹשְטֵי יָד בָּרְחוֹב

יְבַקְּשוּ מַתָּת-מְעַט

יְדֵי עֲנִיִּים שֶׁבִּקְשׁוּ

וּמְאוּם לֹא נִתָּן

אָנוּ אוֹמְרִים וּמִי יַאֲמִין

אִישׁ לְקוֹלֵנוּ לֹא מַאֲזִין

אָנוּ עַצְמֵנוּ כֹּה מְעַט דוֹרְשִׁים

בְּעַד הָרְעֵבִים וּבְּעַד הָעֲמֵלִים

לִדְפֹּק עַל פִּתְחֵי הַשְׁעָרִים

לְהָטִיל דִּמְעָה, לִצְעֹק בְּקוֹל

לְהָרִים נֵס עַל גַּג כָּל בַּית

מִלְחֵמֶת עַם, קְרַב אַחֲרוֹן

לפנינו , כמעין מוטו – שיר מחאה  הכתוב ברוח פרוליטרית. הרלוונטיות של שיר מחאה זה הנותן  ביטוי למצוקת ההמונים, כאשר צרות חברתיות וכלכליות נוחתות על ראשם, הולכת ומתחדשת בימים אלה לנגד עינינו. ודוק, ל"אדם הפשוט" יש יכולת מועטה להתארגן ולהשפיע ולא בקלות יצליח להיאבק על חירויותיו, זכויותיו ושיפור תנאי חייו. אך לעתים רחוקות, כאשר מגיעים מים עד נפש, היאוש וחוסר האונים מוציא את האנשים לרחובות, ואז מרימים את הנס במאבק עיקש על צדק, חירויות, זכויות ותנאי קיום נאותים. האם רק אז השלטון נזכר בקיומם ובכאבם?

ימים אלה שבהם מגיפת הקורונה עדיין מכה ומערערת באופן אכזרי את רקמת החיים הנורמליים, הופכים לשעת מבחן.

בצילה של המגיפה נוצר הווה קשה ואיום קיומי, מאות אלפי מפרנסים איבדו את עבודתם, את כבודם ואת יכולתם להתמודד עם המציאות ועתידם לוטה בערפל. זו אמורה להיות שעתה של הנהגה אפקטיבית, מתפקדת ויעילה שאפשר לסמוך עליה. ציפייה הגיונית מהנהגה - שתפעל באופן אחראי, מקצועי ואמין ושתפעל להשגת התוצאות הטובות ביותר עבור המדינה ואזרחיה. בלבול מערכתי, היעדר אמון בין הציבור להנהגתו, חולשה של מנהיגות שלא מאמינים בה וסומכים עליה, מצוקה המתפתחת אל מחוזות חברתיים חדשים ורחבים – אלה עלולים ליצור ריק פוליטי וחברתי ומצב אנומי שבו סולם ערכיה של החברה נחלש ומתערער, נחלשת תחושת השייכות החברתית, ועלולה להתערער הסולידריות  החברתית. כך עלול להיווצר הריק הנושא על כנפיו את נס המרי.

אזרחים חלשים יתקשו תמיד להיאבק על זכויותיהם וחירויותיהם ולכן חשיבות רבה יש בדמוקרטיה שאזרחי המדינה יהיו חזקים. גל ההפגנות הגדול, הרועש וההומה בימים אלה, שבו שותפים אלפי מפגינים הוא רגע נדיר של מחאה חברתית כואבת וצודקת, רגע נדיר של מימוש חופש הביטוי והזכות להפגין ולמחות, ורגע  נדיר של מחאה החוצה מגזרים שונים של החברה הישראלית.

מחאה זו משקפת תמונת מציאות קשה שבה נתונה המדינה: תמונת מציאות של הפגנות ומחאות שמאחוריהן מניע כלכלי, אך התמונה גדולה ומורכבת הרבה יותר – תמונה של תסכול ושבר, שבר באמון של הציבור בשלטון של ממשלה מוזרה, שבר המתדלק מאבק אזרחי לגיטימי, אך גם עלול לתדלק להט מהפכני ואלים. זו שעת מבחן שבה דרושה מנהיגות ערכית המסוגלת לקבל החלטות חיוניות , לקדם תוכניות כלכליות מסודרות ולהוביל לשינויים מבניים עמוקים. בעיקרו של דבר, זהו גם מבחן של אמון. האמון הציבורי חיוני ביותר בהתמודדות עם המשבר שהוא בעל ממדים היסטוריים; היעדר אמון או שבירה של האמון עלולים להכשיל כל ניסיון להתמודד עם המשבר בהצלחה  ולהטעין במדינה, ככתוב בשיר,  אוירה של "מלחמת עם, קרב אחרון".

קריאה אזרחית ברומן "הדֶּבֶר" מאת אלבר קאמי

ד"ר דוד שחר

בצל מגיפה: קריאה אזרחית ברומן "הַדֶּבֶר" מאת אלבר קאמי

מגיפות הן דָבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין בהן. מספר מגיפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות, ואף-על-פי-כן מגיפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני-האדם מופתעים... כשפורצת מלחמה, אנשים אומרים: "זה לא יימשך הרבה זמן, זה טיפשי מדי". ואמנם אין ספק שהמלחמה היא דבר טיפשי מדי, אבל אין זה מונע בעדה מלהימשך זמן רב. הטיפשות לא מוותרת לעולם. לולא חשב האדם רק על עצמו, היה משגיח בזה. מן הבחינה הזאת היו בני עירנו כמו כל בני האדם, הם חשבו על עצמם, ובלשון אחרת, הם היו הומניסטים: הם לא האמינו במגיפות. המגיפה אינה לפי שיעורי מידתו של האדם, לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע, האדם הוא שחולף, ובראש וראשונה ההומניסטים, מפני שלא נקטו אמצעי זהירות. בני עירנו לא היו אשמים יותר מאנשים אחרים, הם שכחו ענווה מהי, זה הכול, וסברו שהכול עדיין אפשרי לגביהם, סברה שאין בה מקום לקיומן של מגיפות. הם הוסיפו לעשות עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בדעותיהם. כיצד יכלו לחשוב על הדֶבֶר שמבטל את העתיד ואת הנסיעות ואת הוויכוחים? הם חשבו שבני-חורין הם, ואיש לא יהיה בן חורין כל עוד יהיו מגיפות.

                                                           (אלבר קאמי, הַדֶּבֶר, תירגום: אילנה המרמן, עם עובד 2001, עמ' 38)

הרומן "הַדֶּבֶר" מאת אלבר קאמי התפרסם בשנת 1947 והוא מספר על העיר אוראן, עיר מחוז באלג'יריה, שהיתה אז עיר צרפתית. זו עיר מודרנית רגילה, מספר קאמי, "שלווה כל כך", הנעדרת סימני היכר מייחדים, "של אנשים שעובדים מבוקר עד ערב ואחר כך בוחרים לבזבז את הזמן שנותר להם לחיות על קלפים, על בתי-קפה ועל פטפוטים...באוראן כבמקומות אחרים נאלצים האנשים, בגלל קוצר הזמן והמחשבה, לאהוב זה את זה בלי לדעת זאת" (עמ' 20). העיר אוראן אמנם קיימת במציאות אך ברומן "הַדֶּבֶר" היא משמשת סמל לעיר מוכת אסון בגלל מגיפה קטלנית שפושטת בה בפתאומיות והסיבות להתפרצותה אינן ידועות, והיא מערערת באופן אכזרי את רקמת החיים הרגילה בעיר.

הרומן נכתב כיצירה המשלבת ריאליזם ואלגוריה, בצורת כרוניקה אותנטית על מגיפת הדֶבר המכה ללא-רחם בעיר, משתלטת על חייהם של תושביה וכל אחד הוא למעשה קורבנה. סיפורה של המגיפה נע ברומן על פני שני צירים השלובים זה בזה: הציר האחד הוא תיאור המצב הקשה ההולך ומחמיר בעיר הנכנסת להסגר, שבה מספר הנדבקים והמתים הולך ועולה, וכאוס שמתבטא בכל התחלואים האפשריים של החברה האנושית משתלט עליה. הציר האחר, שהוא למעשה הציר המרכזי ועיקרו של הרומן, מתמקד בשורה של דמויות – אלה הם גיבוריו של הרומן, המסמלות קטיגוריות סוציאליות ופסיכולוגיות שונות ומייצגות גם דרכים שונות של התמודדות עם מצב קיצוני של משבר ומוות המוני. בצל המגיפה ואימת המוות הפושטת בעיר נפרסות ברומן דרכי התמודדותם של הגיבורים, האופנים השונים שבהם הם מבקשים לפעול והשקפות עולמם השונות המקבלות ביטוי בשיח עירני המתקיים ביניהם ובינם לבין עצמם. שני ציריו של הרומן משקפים במקביל ובמשולב את הווית הדֶבר שהופכת למעין מעבדה שבה בוחן אלבר קאמי השקפות עולם ודרכי עמידה והתמודדות במציאות של אסון ושבר  העולים לאין שיעור על סכום כוחותיו של האדם.

יצירות ספרות הן אחד הביטויים המרכזיים בשדה התרבות המשקפים מציאות חיים דינמית ומורכבת, מצבים אנושיים מורכבים ומגוונים, אמונות, אידיאלים ותפיסות עולם. גם הרומן "הדֶבֶר" ככול יצירה ספרותית מעלה מעל דפיו מפגש עם מכלול של ערכים אזרחיים, דילמות ערכיות ושאלות חברתיות. עיון ביצירה מנקודת מבט חברתית-אזרחית המתמקד בשאלות חברתיות וערכיות מן המרחב האזרחי-ציבורי עשוי להעשיר את הדיון הספרותי, אך עשוי גם להיות רלוונטי ואקטואלי לעולמו של כל קורא. בתקופה זו שבה פשטה בפתאומיות רבה בארצנו ובכל רחבי העולם מגיפה, מגיפת הקורונה – המערערת באופן אכזרי את רקמת החיים הנורמליים, האם "הדֶבֶר" הוא אך משל וחלום בלהות? נראה שקריאה אזרחית ועיון בתובנות אזרחיות ברומן "הדֶבר" מקבלים בעת הזאת משנה תוקף. ועל כך נעמוד להלן במאמר שלפנינו.

בחלקו הראשון של המאמר נעמוד מנקודות מבט אזרחיות על המשבר והשבר שהדֶבֶר חולל בעיר אוראן, על תהליכי הניכור, הניתוק, חוסר האונים והתערערות סדרים חברתיים הנגרמים בעטייה של מגיפה. חלקו השני של המאמר יעסוק בסוגיות ערכיות שונות, שורה של התמודדויות, מעין "מבחנים" שבהם חברה נאלצת לעמוד, דוגמת מבחן האחריות המוטלת על הנהגה בשעת משבר, מבחן הסולידריות האנושית ומבחן הדת והאמונה. וזו אולי תכליתה העיקרית של היצירה – לבחון את דרכי ההגבה האנושיות במציאות שבה שולטים אבסורדיים קיומיים, כי דווקא במציאות של משבר ואסון מקבלים מבחני עמידות משמעות מיוחדת.

הציר המרכזי של הרומן נע כאמור סביב מספר דמויות ולא נצא ידי חובה בקריאה אזרחית של היצירה ללא היכרות ראשונית עם דמויות אלה:

ד"ר ברנאר רייה: הוא הרופא הראשי בעיר אוראן והוא המספר את סיפורה של המגיפה. הוא מהראשונים לזהות את המגיפה ומתחיל בפעולה משולבת להדבירה בעזרת גיוס מתנדבים ובמקביל טיפול אישי בלתי נלאה בנדבקים במגיפה. הוא פועל ללא לאות מתוך מחויבות מוסרית עמוקה, ואינו מוכן להשלים עם הסבל שהיא גורמת תוך סיכון חייו בטיפול בחוליו.

ז'אן טארו: הוא תושב חדש בעיר, אדם בודד ותמוה המתגורר במלון ונוהג להסתובב בעיר ולתעד התרחשויות שונות. בעקבות המצב ההולך ומחמיר ובעקבות שיחות עם ד"ר רייה והידידות שנרקמת ביניהם, הוא יוזם הקמת יחידות מתנדבים למאבק במגיפה. בשלביו האחרונים של הדֶבֶר תקפה אותו המחלה שגורמת למותו.

רמון רמבּר: הוא עיתונאי שנקלע לעיר ובעקבות המגיפה נאלץ להישאר בה. הוא משתוקק לברוח ממנה ולשוב לאהובתו. משלא הצליח לצאת בדרכים חוקיות מהעיר המסוגרת, פנה לדרך בלתי חוקית בעזרתם של עבריינים. בהשפעת ד"ר רייה הוא חש שאינו מסוגל לנטוש את חבריו במאבקם במגיפה ומחליט להישאר בעיר ולהתנדב ליחידות התברואה.

האב פנלו: הוא כומר המייצג את הגישה הדתית התולה את ההתרחשויות בגזירה האלוהית שאותה יש לפי השקפתו לקבל ללא עוררין. האב פנלו מסרב בתחילה להצטרף לפעולות הסיוע, אך לאחר שנכח בייסורי גסיסתו של ילד שחלה בדֶבֶר, הוא מצטרף ליחידות התברואה מבלי ששינה את תפיסתו הדתית. בשלביה האחרונים של המגיפה גם הוא חלה ומת.

קוטאר: הוא פושע הנרדף על ידי המשטרה. עם התפשטות המגיפה הוא שולח ידיו בעסקים מפוקפקים המניבים לו רווחים, ואינו מהסס להביע את הנאתו מהמגיפה ותקוותו שלא תסתיים לעולם. לאחר שהמגיפה הגיעה לקיצה הוא נקלע להתנגשות עם המשטרה, שבמהלכה נורה ומת.

ג'וזף גראן: הוא פקיד מבוגר ועני, ומתנדב גם הוא לצוותי הסיוע, אך במקביל ממשיך עם סדר יומו הבנאלי כרגיל – עבודתו כפקיד וליטוש משפט פותח בספר שהוא חולם לכתוב.

בצל מגיפה: משבר ושבר כשהמוות מתדפק על הדלתות

סיפורה של מגיפת הדֶבֶר התוקפת את העיר אוראן אינו רק סיפורה של מחלה המופיעה פתאום  ולבסוף נעלמת כמעט פתאום, היא בעיקרו של דבר מגיפה המחוללת משבר קיומי המנתק את תושבי  העיר ממהלך תקין של החיים ומטילם לתוך דרמה אכזרית של הקיום.

משבר מעצם טיבו כרוך במצב שמשתנה בפתאומיות לרעה, פוגע במהלך החיים ומייצר שבר בין דרך החיים בעבר להווה. הפגיעה במהלך החיים התקין תופסת חלקים מן האוכלוסייה לא מוכנים ולכן מסימניו של המשבר הוא אי הוודאות הפוגעת ביכולת להתמודד ולהמשיך הלאה. מגיפת הדֶבֶר באוראן יוצרת משבר הפוגע בכל תחומי החיים של העיר. אלבר קאמי משרטט אמנם ביצירתו תמונת מציאות כאוטית של משבר טוטלי שחודר לכל מימד של החיים, אך נראה שעיקר מטרתו לעמוד על הדינמיקה החברתית והפסיכולוגית של היווצרות משבר קשה במיוחד הנגרם במקרה שלפנינו בעטייה של מגיפה, שבהגדרה סוציולוגית ניתן לכנותו - מצב אנומי, שבו סולם הערכים הישנים משתבש ומתערער בפתאומיות, וכך מנקודת המבט הסוציולוגית והפסיכולוגית התודעה האנושית משתנה במהירות, מתערערת הסולידריות החברתית, אובדת תחושת השייכות החברתית וצומחות גם פרקטיקות של סטייה חברתית.

הרומן "הדֶבֶר" מדגים כיצד במציאות של משבר, אסון ושבר כשהמוות מתדפק על הדלתות נחשפות החולשות של התודעה האנושית. הרטוריקה שבה נוקט אלבר קאמי ממחישה את מימדיה של המגיפה כשבר וכאסון תודעתי: "ימי כוננות ממושכים המקשים את כל הלבבות" (עמ' 100), "אוירת הדריכות ורגשי האימה מילאה את ליבותיהם של בני העיר" (עמ' 101), "שמש הדֶבֶר כיבתה את כל הצבעים והבריחה כל שמחה" (עמ' 101), "המחלה הנבזית הזאת! אפילו אלה שלא חולים בה נושאים אותה בלב" (עמ' 103), "שילחה את האנשים איש אל בדידותו. הדבר גרם בלבול ומבוכה" (עמ' 152). ועם התמשכותה של המגיפה והתמשכותו של המשבר נחלשת עוד יותר התודעה האנושית ונשברים חוקי התקינות החברתית והמוסרית, וכך לדוגמה:

אנארכיה ועבריינות: "בתקופה ההיא, בערך, גם התרבו השׂרֵפות, בייחוד בשכונות היוקרה שבשעריה המערביים של העיר. התברר שהמבעירים הם אנשים ששבו מן ההסגר, והאֵבל והאסון שיבש את דעתם עד כדי כך שהעלו את בתיהם באש בדַמוֹתם בנפשם שהם ממיתים את הדֶבֶר השוכן בם. היה קשה מאוד להילחם במעשים האלה, ששכיחותם העמידה רבעים שלמים בסכנה מתמדת בגלל הרוח העזה. אחרי שהובהר לשווא שחיטוי הבתים הנעשה מטעם הרשויות די בו לסלק כל חשש של הידבקות, היה נחוץ לקבוע עונשים חמורים מאוד למציתים התמימים האלה. אבל אין ספק שלא המחשבה על המאסר הרתיעה אז את האומללים, כי אם הוודאות המשותפת לכל התושבים שעונש מאסר כמוהו כעונש מוות, שכן בבית הכלא העירוני נרשמו שיעורי תמותה מופלגים" (עמ' 150); "לא יתקשה לתאר שכל הנסיבות האלה, שנוספו על הרוח הנושבת, הציתו אף הן אש בנפשות אחדות. שערי העיר שוב הותקפו בלילות, פעם ועוד פעם, ועכשיו היו התוקפים חבורות קטנות חמושות. היו חילופי ירי, פצועים ונמלטים אחדים. עמדות השמירה תוגברו והניסיונות האלה פסקו די מהר. ובכל זאת די היה בהן לעורר בעיר רוח מרי, וזו חוללה כמה תקריות אלימות: בתים שעלו באש או נסגרו מסיבות תברואתיות נבזזו. האמת היא שקשה להניח שהפעולות האלה היו מתוכננות מראש. לרוב גררה איזו הזדמנות פתאומית אנשים שהיו הגונים עד אז, למעשים נלוזים, ובו-במקום נמצאו להם מחקים. למשל, מתפרעים הסתערו אל תוך בית בוער, לנגד עיני בעליו, המום מן הצער. לנוכח אדישותו עשו עוד צופים רבים כמעשה הראשונים, וברחוב האפלולי, באורה של השׂרֵפה, נראו מכל עבר צלליות נסות, מעוותות מן הלהבות הדועכות ומן החפצים והרהיטים שהן נושאות על כתפיהן. המאורעות האלה הם שאילצו את הרשויות להכריז על מצב הדֶבֶר כעל מצב של מצור וליַשם את החוקים הנובעים מכך. שני גנבים הוצאו להורג בירייה, אבל ספק אם עשה הדבר רושם על השאר, כי בתוך מתים רבים כל-כך לא שמו לב כלל לשתי ההוצאות-להורג האלה, כטיפה בים היו. ואכן, תקריות מן הסוג הזה קרו שוב לעתים קרובות והשלטונות עמדו מן הצד" (עמ' 152).

שחיקת הערך של כבוד האדם וקדושת החיים: כבוד האדם הוא הערך המתייחס לתכונתו הייחודית של האדם כאדם, כנושא ערך ייחודי  ומשווה משמעות מוסרית לעצם אנושיותו. עקרון היסוד של כבוד האדם כולל בתוכו לא רק את כבודו של אדם בחייו, אלא גם את כבודו לאחר מותו ואת כבודם של יקיריו הנוצרים את זכרו בליבם. ערכים אלה של כבוד האדם, כבוד המת וכבוד קברו נשחקו ונתרופפו עם התמורות שחולל הדֶבֶר: "מה שציין בהתחלה את הטקסים שלנו היה החיפזון! כל ההליכים פושטו, ובאופן כללי, טקסי האשכבה בוטלו. החולים מתו הרחק ממשפחתם וליל-השימורים אצל מיטת  המת נאסר, כך שמי שמת בערב עשה את הלילה בגפו ומי שמת בשעות היום נקבר בלי דיחוי. היו מודיעים כמובן לבני המשפחה, אבל ברוב המקרים לא יכלו הללו לצאת מהבית, שכן אם חיו קודם לכן במחיצת החולה, היו נתונים בהסגר" (עמ' 153); "בשטח ריק מכוסה שיחי אֵלת-המסטיק נחפרו שני בורות ענקיים. בור אחד לגברים ובור אחד לנשים. בעניין זה כיבדו השלטונות את המוסכמות ורק אחר-כך, מכורח המציאות נעלמה גם צניעות אחרונה זו וקברו גברים ונשים בערבוביה, זה על גבי זה, בלי כל דרך-ארץ...למחרת היו מזמינים את בני המשפחה לחתום ברשומות ודבר זה ציין את ההבדל שיש אולי בין בני-האדם ובין הכלבים, למשל: תמיד היתה אפשרות של ביקורת" (עמ' 156).

התערערות תודעת הזמן: דמות החיים האנושיים מעוצבת תדיר על ידי פעילות והוויה בזמן, ובאדם טבועה בימים כתיקונם תחושת הזמן כמימד של הוויה ושל התפתחות וכמסגרת שיש למלא במשמעויות. כך, תודעת הזמן היא חלק בלתי נפרד מהמודעות האנושית ומהמציאות הפסיכולוגית והיא מורכבת בו-זמנית מאירועי עבר, הווה ועתיד.  "תחושת האסון והסבל", "ההתרגלות ליאוש"  - מביאים להפרת האיזון בין עבר, הווה ועתיד ולהתערערות תודעה מאוזנת של הזמן אצל אנשי העיר. הדֶבֶר, אומר קאמי, "מבטל את העתיד" (עמ' 38), ולכן – "כיוון שלא היו להם עוד לא זיכרון ולא תקווה, השתקעו בתוך ההווה. האמת היא שהכול נעשה להם הווה. יש לומר זאת: הדֶבֶר נטל מכולנו את כושר האהבה ואף את כושר הידידות. כי האהבה זקוקה למעט עתיד, ולנו לא היו עוד אלא רגעים" (עמ' 161).

בצל מגיפה: מבחני עמידה

התמונות של שבר ואסון בצל הדֶבֶר עשויות לשקף תפיסה פסימית ופטליסטית שמשקף לנו אלבר קאמי ביחס לגורל הצפוי לה לחברה במקרה של משבר, ובמיוחד משבר טוטלי בדמותה של מגיפה קטלנית. אך בצד זאת קאמי מבקש להראות כיצד "הדֶבֶר" הוא גם שעת מבחן של מאבק והתמודדויות שונות, שעת מבחן לאדם ולחברה.

מבחן ההנהגה

בהנהגה אפקטיבית ניתן לראות תנאי יסוד חיוני לקיומה, ליציבותה ולחוסנה של חברה. ובמיוחד בשעת משבר זקוק הציבור להנהגה מתפקדת, יעילה ואפקטיבית ולמנהיגות שאפשר לסמוך עליה. אי יכולת לתפקד באופן יעיל עלול לגרום לאובדן האמון של הציבור ולהחריף עוד יותר את המצב המשברי ואת האפשרות להתמודד מולו ביעילות.

על פי המסופר, ד"ר רייה ועמיתיו הרופאים מזהים את המחלה המיסתורית התוקפת את העיר כדֶבֶר ומזהירים את הרשויות אשר מתקשות לקבל את חומרת המצב. "האם זה דֶבֶר או לא דֶבֶר" תוהים פרנסי העיר, ונתפסים לאותה נטייה טבעית של בני האדם לשמור על עקביות מחשבתית ורגשית, להמעיט מערכו האיבחוני של מידע הסותר את תמונת המציאות שלהם ואפילו להתעלם ממנו, מתקשים לתפוס מה באמת קורה ולהגיע לכלל החלטה. חששו של המושל מן המידע שנמסר לו מתמצה בכך שהשמועות יתפשטו והתושבים יתפסו לבהלה.

רק לאחר ש"התחוללו תמורות חמורות יותר ששינו את פני עירנו", מספר הכתוב, החלו רשויות העיר לנקוט בצעדים שונים: הכרזה על מצב חירום והטלת סגר על העיר, אירגון כוח האדם למאבק נגד המגיפה, "העברת נתונים סטטיסטיים רשמיים על המחלה אותם העביר המושל לסוכנויות הידיעות מדי יום ביומו", "צעדים בנוגע לתנועות כלי הרכב ולהספקת המזון. הספקת המזון הוגבלה והדלק קוצב. התושבים אף הצטוו לחסוך בחשמל". רשויות העיר לא בחלו אף מנקיטת אמצעים חוקיים חריפים של ענישה כנגד גילויים של וונדליזם ואלימות. מתוך חשש מתמיד מפני החרפת המצב הן שקלו שוב ושוב אילו צעדים יש לנקוט. אין מדובר רק בצעדים ספורדיים שננקטו עלי יד הנהגת העיר, אלא גם במהלכים מחושבים ומתוכננים. הנה אפוא. בתוך המציאות השברירית והכאוטית של מגיפה, מעבר לשלב הראשון של תהייה והתלבטות, רשויות העיר מייצגות דוגמא נאותה של אחריות מנהיגותית ועמידה במבחן של הנהגה אפקטיבית.

מבחן הסולידריות האנושית

לא רבים היו בעיר הסגורה והמסוגרת שהאמינו בכוחם לשנות. "הרבה בעלי מוסר חדשים בעירנו היו מתהלכים באותם ימים ואומרים ששום דבר לא יועיל ויש להרים ידיים. וטארו ורייֶה וידידיהם היו משיבים להם פעם כך ופעם כך, אבל המסקנה שבפיהם היתה תמיד הדבר האחד שידעו: שיש להילחם בדרך זו או אחרת ולא להרים ידיים. כל העניין היה למנוע את מותם ואת הסתלקותם לעולמים של רבים ככל האפשר. ולא היה אפשר לעשות זאת אלא בדרך אחת: להיאבק בדֶבֶר. זו לא היתה אמת נפלאה, היא היתה רק הגיונית" (עמ' 118).

טארו היה הראשון שהציע לארגן את המאבק בדֶבֶר, ובהתנדבות, "כאילו חיכה להזדמנות כזאת". כאשר הוא שומע שהשלטונות כפו על האסירים להעביר חולים ולפנות גופות, הוא מזדעזע, חובר לרייה ומקים את יחידות התברואה המושתתות על מתנדבים. הם מעבירים את החולים לבתי חולים, דואגים לפנות את החולדות המתות, לקבורת המתים ולטיהור הבתים הנגועים. למאבק בדֶבֶר ביחידות התברואה יתנדבו גם רמבּר והאב פנלו, איש-איש ומניעיו. זו מהותה של ההתנדבות – פעולה אלטרואיסטית, מעשה שעושה אדם עבור הזולת מתוך רצון חופשי, אך מניעיה עשויים להיות שונים מאדם לאדם.

על ז'אן טארו אנו למדים ברומן שהיה "מהלך בגדולות, ולא למען עצמו. אביו היה פרקליט המדינה והוא עצמו נועד למשפטנות. אבל כל הימים כלתה נפשו לצדק המוחלט, ומכיוון שנוכח לדעת, שאין קיומו של זה בגדר האפשר גמר אומר שלא להשתתף במשחק הפוליטיקה ולא בפרקליטות, שהללו אינן אלא מרבות צרות לאדם על פי דעתו, וצרות לצרות" (עמ' 115). הוא מחפש אחר הנמקות למעשיו, "מה שעניין אותו הוא לדעת איך אדם נהיה קדוש...השאלה היא אם אפשר להיות קדוש בלי אלוהים" (עמ' 223). משאלתו הפנימית היא להיות "קדוש חילוני". זהו קדוש שאין בו הגדרה של אמונה דתית, מנותק ממושגים דתיים מקובלים, אך נושא קדושה שמעניקה משמעות לחיים, וכל כולה חיפוש אחר דבר מה שמביא את מנוחת הנפש. אין זה מקרה שטארו שואף למעשים שיעניקו משמעות לחייו בתוך המצב של משבר שחולל הדֶבֶר, שכן דווקא המציאות של משבר מאפשרת חשיפה של תשתיות הנפש העמוקות ביותר.

אצל רמבּר נמצא מקור מוסר שונה. מהמסופר אנו יודעים כי רמבר השתתף במלחמת האזרחים בספרד, לצד המחנה הרפובליקני שנוצח במלחמה, ומן המלחמה חזר עם לקח שקנאות אידיאולוגית היא הרסנית, ושיש לנהוג ביחס חשדני כלפי אלה המוכנים למות למען רעיון; "אנוכי קצתי באנשים המתים למען רעיון. אינני מאמין בגבורה. יודע אני שהדבר קל ולמדתי שהוא קטלני. מה שמעניין אותי, הרי זה שחיים ומתים על מה שאוהבים" (עמ' 136). כל רצונו הוא לברוח מן העיר ולחזור אל אהובתו המצפה לו בפריס. הוא מנסה לצאת מן העיר בדרכים חוקיות אך משנכשל בדרך זו, הוא מוצא את הדרך להתחמק מן העיר בעזרתם של אלה העוסקים בהברחות תמורת בצע כסף. אך כאשר כבר מוסדרת יציאתו מן העיר הוא בוחר להישאר בה ולהתנדב ליחידות התברואה של טארו. הסולידריות של רמבר נובעת מתוך רגש עז של השתייכות שמקורה אינו באידיאל מופשט אלא בשאיפה אינדיבידואליסטית להיות שלם עם עצמו. והסברו לכך: אם יסתלק מן העיר ויעדיף בכך את טובתו האישית על פני הסולידריות החברתית – יחוש בושה, וזה יפריע לו לאהוב את האשה שנפרד ממנה. להערתו של ד"ר רייה ש"אין שום דבר שלמענו כדאי בכלל לפנות עורף לאהבה ואין זו חרפה לבחור באושר", באה תשובתו של רמבר: "כן, אבל אולי זו בושה להיות היחיד המאושר" (עמ' 184).

גם במקרה של רמבר, הסולידריות האנושית שהוא מגלה לבסוף מונעת, כמו אצל טארו, מתוך מצב של משבר שהוא הכרחי כדי שתתאפשר חשיפה  של תשתיות נפש עמוקות.

ד"ר רייה הוא גיבורו המרכזי של הרומן. הוא זה שמתייצב ראשון למאבק נגד גילוייה הראשונים של המחלה עוד לפני שאובחנה כמגיפת דֶבֶר, מתוך מחויבות מוסרית: "לא חשוב איך תקראוהו, חשוב שתמנעוהו מלהמית מחצית העיר" (עמ' 44). הוא כבר הרבה שנים רופא ועדיין לא השלים עם עובדת המוות ופועל ללא לאות ומתוך התמסרות עצומה לא רק כרופא המחויב על פי שבועה לפעול למען שלומו של החולה, אלא מתוך אנושיות כפשוטה ומתוך אחריות כלפי האדם כאדם: "לשוני היא לשון אדם שנלאה מהעולם בו הוא חי ואשר, אף על פי כן, הוגה הוא חיבה לבריותיו ועל כן גמור אתו בכל הנוגע לו, לסרב לתת יד לעוול ולוויתורים" (עמ' 15), "בריאותו של האדם היא המעניינת אותי קודם כל, מה שאני שונא זה המוות והחולי" (עמ' 223).

מול טארו שמבקש "לדעת איך אדם נהיה קדוש", משיב רייה שאין בו "חיבה גדולה לגבורה ולקדושה" ומה שמעניין אותו הוא להיות אדם, לא מתוך קדושה ולא מתוך גבורה. אם כן, הסולידריות של ד"ר רייה אין בה תכונה של הזדהות מתוך אידיאל מופשט כמו אצל טארו, או מתוך שלמות אישית כמו אצל רמבר. אצל טארו ורמבר הסולידריות להם נובעת מתוך המציאות המשברית, ואילו אצל רייה הסולידריות האנושית כל-כולה נובעת מאמונה מוסרית ורגשית חיובית כלפי הזולת שהיא מלכתחילה מרכז התכוונותו כאדם וכרופא.

מבחן הדת והאמונה

מקובלת הטענה שתפקיד הדת והאמונה הוא בין השאר לסייע בתנאי מצוקה קשים ולהציע לבני האדם סעד רוחני ונחמה רגשית. את התפקיד  שאמורה הדת למלא מייצג ברומן האב פנלו.

נוכח הסבל והמצוקה הנגרמים בעטייה של המגיפה, המענה שהוא משיב לשאלת המשמעות של הסבל האנושי הוא אחד – צידוק הדין האלוהי שלפיו אין ייסורים ללא חטא. מוסדות הדת בראשותו של האב פנלו מארגנים שבוע של תפילות בציבור למען רחמי שמים, ובמהלך שבוע זה הוא נושא דרשה בקתדרלה של העיר המלאה עד אפס מקום באנשים נבוכים , וכל-כולה דברי תוכחה: "אחי , צרה גדולה באה עליכם, ואתם ראויים לה, אחי"; " אם נתן בכם הדֶבֶר את עינו בימים אלה אין זאת אלא שבאה השעה למחשבות. הצדיקים אין להם מה לחשוש ממנו, אבל הרשעים, בצדק הם רועדים. באסם הכביר של תבל ידוּש הנגע האכזרי את התבואה האנושית עד שיפריד את התבן מן הבר, התבן יהיה רב מן הבר, הנידונים יהיו רבים מן הנבחרים, והרעה הזאת  לא אלוהים רצה בה"; "ומלאך טוב הופיע לעין כול ונתן פקודות למלאך הרע, שהיה חמוש בחנית ציד, וציווה עליו להכות על הבתים" (עמ' 87). אין כמובן בדבריו של האב פנלו כל נחמה ואין בדבריו כל הזדהות עם מצוקתם של אנשי העיר ושום ביטוי של סולידריות אנושית, אלא להפך – דברים העלולים לגרום רגשי אשמה בקרב הנאספים והטלת ספק ביכולתם לפעול בכוחות עצמם. ואם כך, מה המענה שהוא מציע לסבל ולייסורים? הטלת יהבם של אנשי העיר ברחמי שמים, "ברצון האל"!, "בנתיב נפתולים זה של מוות, בעתה וזעקה, הוא מוליכנו לקראת עיקר הדממה ואל מקור כל החיים – אור הנצח הטמון בעומקו של כל סבל" (עמ' 89).

תפיסת עולמו של האב פנלו היא תיאודיציה. מתוך העקרון העומד ביסוד התיאודיציה הוא מאמין כי האל חפץ תמיד בטובת ברואיו והוא החכם מכל ובשל כך אין יכולת בידי האדם להבין את מעשי האל ולבקרו, והוא מבקש לקדש את הייסורים ומאמין בכוחם הממרק. לגישה הדטרמיניסטית הדתית של האב פנלו ש"הנגע הזה שהורג בכם הוא עצמו מרומם אתכם ומורה לכם את הדרך", ואם הדֶבֶר "הוא למעלה מבינתנו, אבל אולי אנו צריכים לאהוב את מה שאין אנו יכולים להבין", ד"ר רייה אינו יכול כמובן להסכים והיא מעוררת את מחאתו: "עד יומי האחרון אסרב לאהוב את הבריאה הזאת שילדים מעונים בה". כל שנותר לרייה, זה רק לסלוח לאב פנלו, אולי מתוך ניסיון להבין שהיא נובעת ממצוקה רגשית פנימית קשה.

שינוי בעמדתו של האב פנלו חל לאחר שנכח בגסיסתו הממושכת של ילד. מותו של הילד בייסורים קשים הניעה אותו לעשיית חשבון נפש שאותו הוא עושה  בדרשה נוספת שהוא נושא בקתדרלה של העיר, והפעם "ספסלי המאזינים היו מלאים פחות משהיו בשעת הדרשה הראשונה. שכן לגבי בני עירנו לא היה עוד במחזה מן הסוג הזה כל חידוש מושך" (עמ' 194). הפעם האב פנלו "דיבר בנעימה רכה ושקולה יותר מבפעם הראשונה, פעמים מספר שמעו הנוכחים היסוס קל בדיבורו. ועוד משהו מוזר: הוא לא אמר עוד 'אתם' כי אם 'אנחנו'". והאב פנלו המשיך בדרשתו: "הוא אמר בערך שאין מה לנסות לעמוד על פשרו של חזיון הדֶבֶר, מוטב להשתדל ללמוד את אשר אפשר ללמוד ממנו...שבנוגע לאל יש דברים שאפשר להסבירם ויש דברים שאי-אפשר להסבירם. ודאי, יש טוב ורע, ובדרך כלל קל לו לאדם להבין מה מבדיל ביניהם. אבל הקושי מתחיל בתוך גבולו של הרע. יש, למשל, רע שכנראה הוא נחוץ, ויש רע שכנראה אינו נחוץ" (עמ' 197). דבריו של האב פנלו מפותלים וסבוכים, מלווים בספקות ובלבטים, ומתוך יאוש הוא מטיח לבסוף בקהל השומעים – אחי, הנה בא הרגע. יש להאמין בכול או לכפור בכול. ומי בכם, הגידו לי יעז לכפור בכול?".

לדילמה זו שמציב האב פנלו נותן טארו את ההסבר הבא המסתמך על היכרותו עם כומר שבימי המלחמה איבד את אמונתו כשגילה פנים של צעיר שעיניו נוקרו: "כשמנקרים את עיניו של התום והטוהר, אין לו לאדם נוצרי ברֵרה אלא לאבד את אמונתו או להסכים שינקרו את עיניו. פנלו לא רוצה לאבד את אמונתו, הוא ילך עד הסוף. זה מה שהו התכוון לומר" (עמ' 201). הנה אפוא, מנקודת המבט החילונית הדת והאמונה לא יכלו להיות בגדר מענה פשוט לתנאי המצוקה הקשים, והדילמה שמציג האב פנלו  מלמדת על הקושי של הדת להעניק סעד רוחני ונחמה רגשית. האב פנלו עצמו נשאר דבק באמונתו, ובחר "להאמין בכול כדי שלא ייאלץ לכפור בכול". ומבלי שוויתר על תפיסתו הדתית הוא בחר להצטרף לצוותי הסיוע וזמן קצר לאחר מכן הוא מת בדֶבֶר.

את חשבון מבחנה של הדת יעשה קאמי בסופה של מגיפת הדֶבֶר, כאשר זו הגיעה לקצה: "כל אלה שנשאו עיניהם, מעל ראשו של האדם, אל משהו שאפילו לא יכלו לתארו להם בדמיונם, לא ניתן להם מענה" (עמ' 263).

בתנאים הקשים שהעיר היתה נתונה בהם בגלל הדֶבֶר, גם אם אנשי העיר לא בחרו "לכפור בכול", בכל זאת בחרו "לא להאמין בכול"; "רוב האנשים, אם לא זנחו כליל את חובותיהם הדתיות או מילאו אותן אגב הפקרות גמורה בחייהם האישיים, המירו את המנהגים הקבועים באמונות טפלות חסרות-שחר" (עמ' 194). זאת ועוד: אנשי העיר החלו נזקקים לנבואות והיו מעבירים מיד ליד כל מיני נבואות של קוסמים או של קדושי הכנסייה הקתולית. "דבר אחד נשאר משותף לכל הנבואות: כולן היו מרגיעות בסופו של דבר. רק הדֶבֶר לבדו לא היה מרגיע" (עמ' 196). מנקודת המבט הפסיכולוגית והסוציולוגית, האמונות הטפלות והנבואות איפשרו התמודדות עם שאלות בלתי פתורות ויכלו לתת תקווה ושקט נפשי ותחושה של שליטה פנימית. את אותו סעד  רוחני ונחמה רגשית שהדת התקשתה לתת, נתנו האמונות הטפלות והנבואות שמילאו את מקומה של הדת.

*

מגיפת הדֶבֶר הגיעה לבסוף לקיצה. "הנסיגה הפתאומית הזאת של המחלה היתה מפתיעה" ומאותה עת החלו תושבי העיר לדבר על האופן שבו יתארגנו החיים מחדש.

התושבים בעיר חוזרים אט-אט לשגרה. ד"ר רייה מוצג כמספר של הכרוניקה של המגיפה והוא כתב אותה כדי לזכור את האנשים, "כדי שלא יהיה אחד השותקים, כדי ללמד זכות על מוכי הדֶבֶר האלה, כדי שיישאר לפחות זיכרון של העוול שנעשה להם וההתעמרות שהתעמרו בהם, וכדי לומר בפשטות מה שלומדים בעתות פורענות כאלה: שבני-האדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז. ועם זה ידע שהכרוניקה הזאת לא תוכל להיות כרוניקה של הניצחון הסופי. היא לא תוכל להיות אלא עדוּת לְמה שחייבים היו לעשות ולְמה שבלי ספק עוד יהיו חייבים לעשות" (עמ' 270). לזכור ולא לשכוח – הזיכרון הינו הדרך הנאותה ללמוד מה אירע, ולהפיק לקחים ולהסיק מסקנות על דרך ההתנהלות העתידית הרצויה.

על פי "הדֶבֶר" קל לראות את השרירותיות והמקריות בקיום האנושי, והדֶבֶר במשמעות של משבר, שבר ואסון הוא מטבעו של הקיום האנושי:

ואכן, שעה שהקשיב רייה לצהלות השמחה העולות מהעיר, זכר שהשמחה הזאת עודנה בסכנה. שכן הוא ידע מה שלא ידע ההמון הצוהל הזה, מה שכתוב בספרים, שחיידק הדֶבֶר לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים בַּרהיטים ובַמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בַּחדרים, במרתפים, בַּמזוודות, בַּממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים לאסונם של בני האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדֶבֶר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת. (עמ' 270)

האם כוונת המספר להסביר שחיידקי הדֶבֶר המתחבאים ועלולים בכל עת לשוב ולתקוף מסמלים באופן אלגורי שהרוע בעולמנו הוא נצחי, בלתי ברור, בלתי רציונלי והוא כל מה שעלול להביא על האדם אסון סבל וייסורים, והוא מפעפע תמיד ועלול לתקוף בכל עת? או שמא להתריע שמגיפות כמו מלחמות, כאמור בפתיח הדברים, פורצות – והן פורצות מסיבות קונקרטיות שונות בעטיים של בני האדם? ואם כך, הן  מחייבות את בני האדם בזהירות ועמידה על המשמר, ומכאן המסקנה שבני האדם צריכים להיות אחראים לגורלם האנושי ולגורלם ההיסטורי.

כך או כך, גם אם נראה ברומן "הדֶבֶר" דיסטופיית מדע בדיוני, עתידנית וקודרת, מטריד לראות את הדמיון להתפרצותה  של מגיפת הקורונה בימינו אלה.