האם ניתן לחזות את העתיד?

 

ד"ר דוד שחר

האם ניתן לחזות את העתיד?

 

המעשה הממשי שבהווה מביא בחשבון את העתיד ואת האפשרויות הטמונות בו. חשבונו של העתיד בהווה ושימושו במחשבה תחילה – שניים אלה כרוכים בכל מעשה מודע, או מתוכנן ומשפיעים על דרכי עשייתו ועל כן הם מעורבים בעתיד שהוא תוכנו של הניבוי.

(נתן רוטנשטרייך, בין עבר להווה, ירושלים 1955, עמ' 157)

 

אינני נביא. אינני אוהב נביאים. יתר על כן, אינני יכול לשאת את טרדנותם. לאחר שפורצת המלחמה אפשר ללמוד הרבה. תמיד יימצא מי שיאמר: אני מראש חזיתי. אך גם על המלחמה עצמה אנחנו יודעים מעט מאוד. הרבה נדע על הלך-הרוח שלאחר מכן...

אני היסטוריון ואל תצפו ממני שאבשר את העתיד. לא אפול בפח הזה.

(נתן שחם, עד המלך, תל-אביב 1976, עמ' 6)

 

 

אנו חיים במידה גדלה והולכת בעולם אשר בו אבן-הבוחן לגבי ההתייחסות למציאות היא דמות העתיד. זהו עולם שבו חיזוי מצבים אפשריים או בלתי אפשריים והיערכות נפשית ומעשית לקראתם, תופסים מקום בחשיבה הרציונלית שלנו. במציאות משברית יש לכך משנה תוקף. במציאות כזו יש צורך להיות מוכנים למה שעתיד לבוא, ובחיי היחיד ובחיי הציבור נזקקים לראיית-נולד כלשהי שבלעדיה יכולים להיווצר מצבים של דאגה וחוסר בטחון.

בימים אלה כאשר מגיפת הקורונה עדיין מתפשטת ומכה, ורמת התחלואה בעטייה של המגיפה מצויה ברמה גבוהה -ישראל נמצאת במבוי סתום עם מאות אלפי מובטלים ועסקים מתמוטטים, עם תחושות יאוש קשות בציבור, עם ממשלה מסוכסכת ועם ראש ממשלה השקוע עמוק בהישרדות אישית, פוליטית ומשפטית.

בנסיבות אלה של משבר חברתי, כלכלי, בריאותי ופוליטי, מתחולל גל מחאות שקשה שלא להתפעם מהאנרגיות יוצאות הדופן שלו הסוחפות המוני מפגינים התובעים שינוי וכינון תרבות פוליטית חדשה. כדרכה של כל תנועת מחאה היא תובעת שינויים בסדר הקיים, והשאלה שעולה – לאיזה שינויים היא אכן תוביל? האם ניתן לדעת או לחזות את טיבם ועוצמתם, או שמא לא נדע אותם אלא בדיעבד?

מומחים משדות מדעיים שונים נאחזים במודלים שונים שבאמצעותם הם מבקשים להפיק תחזיות טובות לעתיד העשויות לסייע להיערכויות נאותות ולנקיטת צעדים מתאימים בהתמודדות עם בעיות השעה. אחד המושגים שפרצו לחיינו יחד עם מגיפת הקורונה הוא המושג "מודל מתימטי" שבאמצעותו מנסים באמצעים סטטיסטיים ומתמטיים לחזות את מהלך מגיפת הקורונה ואת ההשפעות האפשריות של הצעדים הננקטים כנגדה. במרבית המודלים נמצא שהם לרוב שגו בתחזיותיהם.

 

תודעת זמן היא חלק בלתי נפרד מהמודעות האנושית ומהמציאות הפסיכולוגית. תודעה זמן יציבה מורכבת בצורה מאוזנת ובו-זמנית מאירועי עבר, הווה ועתיד. במציאות משברית מופר איזון זה, שכן במציאות כזו באופן מיוחד התהיות ביחס לעתיד והשאלות של "מה יהיה?"  תופסות יותר ויותר מקום מרכזי בהווייה הציבורית. מנקודת מבט זו, מוצע במאמר שלפנינו עיון סוציו-היסטורי, תיאורטי בהכרח, ביחס להווייה המתעתעת של הזמן ובשאלת חיזוי העתיד. אין כוונה להציע משנה של "עתידנות" או יומרה של ניבוי מראש של התרחשותם של אירועים מסוימים, שכן העתיד תמיד יהיה אפוף בערפל חידתי, אלא להציע  מערכת  של הנחות יסוד, מעין תבנית מושגית מנקודת המבט הסוציולוגית וההיסטורית לראיית פני העתיד, תוך התייחסות למגבלות היכולת לחזות את העתיד.

 

*

 

חיזוי של העתיד מניח שהזמן ימשיך לזרום גם מעבר לשעה שבה עומדת נקודת התצפית לעתיד, והוא קשור בהכרח במבנה היסוד של ההיסטוריה. הכרת פרקי עבר היסטוריים יכולים לשמש בסיס לחיזוי מראש של תופעות ואירועים בעתיד, בדרך של מסקנה אפוסטריורית (בדיעבד, שלאחר מעשה) כמובן, ולא אפריורית (שהוא מראש, שמלכתחילה). כלומר, ידיעת העבר יכולה לסייע לפענח פישרן של התרחשויות חדשות, לנבא את תוצאות מעשיהם של בני אדם ולחזות תגובות או פעולות של יחיד או של קבוצות גדולות, כגון אומות או שכבות חברתיות מסוימות.

מהן הנחות היסוד שבעזרתן ניתן לנסות לחזות את העתיד? או במלים אחרות, כיצד עלינו לנהוג לגבי חיזוי היסטורי? תחזיות והערכות ביחס לעתיד מבוססות על הנחות מסוימות, שאותן ננסה לבחון:

 

א. העתיד יהיה במידה ידועה המשך של המציאות בהווה, או בלשון אחרת – במידה ידועה העתיד נתון כחלק מההווה.

ב. אין להביא בחשבון שינויים קיצוניים בהתנהגותו של האדם, שכן אדם פועל לפי דפוס התנהגות, עמדות, צרכים וסגולות, שניתן לצפותם מראש.

ג. ניתוח נכון של הגורמים והבעיות הקובעים את מהותו של מצב נתון בהווה, יגלה את קווי המתאר העיקריים אשר יאפיינו את העתיד הקרוב.

ד. ניתוח הגורמים והבעיות של מצב נתון ישקף גם יסודות של תמורה בדפוסים הקיימים.

ה. אפשר לנצל דגמים הלקוחים ממדעי החברה, על מנת לגלות מגמות הנובעות ועולות במצבים מתהווים, ולהגיע לידי אפשרות חיזוי טרם התרחשותן.

ו. לימוד ההיסטוריה עשוי לספק דוגמאות של מצבים הדומים במבניהם, ולכן ניתן להפיק בעזרתו לקחים רלוונטיים לחיזויים של מצבים היסטוריים עתידיים.

 

לכל ההנחות הללו מכנה משותף אחד: כולן גורסות שחיזוי העתיד חייב להתבסס על הכרת יחידת הווה מסוימת ועברה, וכך אפשר יהיה לעמוד על טיבן של מגמות ארוכות-טווח, לגלות גורמים של תמורה וקבע ולאתר את הבעיות העתידות להוות מוצא להתרחשויות בעתיד.

ההיסטוריה עוסקת בתהליכים המורכבים משרשרת מאורעות. בראייה ההיסטורית, אין המאורעות מופיעים כעובדות מנותקות ומבודדות זו מזו. הראייה ההיסטורית מציגה את המאורעות כחלק מתהליך היסטורי ואופן התפתחותו, ומסבירה את חשיבותם ומשמעותם של אירועים אלה באמצעות הדגשת מקומם בתהליך ההיסטורי הכולל. התהליך ההיסטורי הוא נקודת המוצא להבנת כל תופעה על פי עקרון הסיבתיות. יחסים סיבתיים פירושם יצירת תלות, כלומר שכל התרחשות או נתון בהווה נובעים בהכרח מהתרחשות או ממצב שקדמו להם. מכאן, הראיות בדבר סיבה ומסובב מסייעות להסביר את השלב הבא בהתפתחות העניינים או את המפנה הבא במהלך המאורעות. הסיבתיות מאפשרת אפוא חיזוי כי בעזרתה ניתן להבין את החדש על בסיס הישן.

ועוד, תהליך ניתוחם של תהלכים היסטוריים ומתן פירושים להם משמש בסיס לגזירת ניבויים לעתיד, משום שבתולדות כל חברה מצויים יסודות של קביעות ואחידות. היסודות הקבועים החוזרים ומשפיעים על מגמות ההתפתחות האופייניות לכל תקופה ותקופה, ועל כן הם מצביעים גם על אפשרויות אובייקטיביות לחיזוי העתיד.

מן הראוי גם לתת את הדעת גם לתכונה חשובה של מבנה ההכרה האנושית, תכונה הכופה על המאורעות עקרונות של קבע ואחידות. מצד אחד, ניסיון חיי היום-יום נתפס מדרך הטבע כשטף של מאורעות, שינויים, הפתעות והתהוות מתמדת. ומצד שני, מנגנוני התפיסה של האדם – החושים, הרגשות וכוח החשיבה פועלים על בסיס אפשרות החזרה על סדר עולם שאינו משתנה בהרבה. היחיד והציבור שוקדים לרוב על שמירת המסגרת היוצרת איזון ושיווי משקל בין הארעי והקבע, בין ההשתנות והיציבות. אמנם הסתירות והניגודים בין שני גורמים אלה אינם נעלמים לחלוטין לעולם, אבל עצם העובדה של הכללתם במסגרת ציפיות אחת, גורמת להפחתת החיכוכים והסכסוכים החברתיים ומאפשרת לחזות מראש אירועים ומעשים על פי יחסי הקבע הקיימים בחיי היחיד ובחיי הציבור.

כאמור, ניתן לנצל דגמים או מודלים הלקוחים ממדעי החברה. דגמים או מודלים אלה מהווים תבניות תיאורטיות-הסבריות המבוססות על מספר מסוים של הכללות, או חוקים שבאמצעותם אפשר להסביר תופעות שונות, וגם לנסות לחזות מגמות היסטוריות עתידיות. העיסוק בהווה הוא מסימני ההיכר המובהקים של מדעי החברה. מדעים אלה חוקרים את הכוחות החברתיים והפוליטיים הפועלים במציאות בהווה, את מגמות ההתפתחות בהווה של חברה או מדינה, את טיבן של הברירות שבפניהן עומדים בני אדם הפועלים בהווה, ולאור זאת – את טיבם של הכוחות הצומחים מן המציאות בהווה והעשויים לגרום לשינויים בעתיד.

 

*

 

כפי שראינו לעיל, חיזויים והערכות הקשורים למגמות עתידיות מבוססים על מספר הנחות מוגדרות, אולם למרות זאת קיימים קשיים בסיסיים אמיתיים ביכולתנו לחזות את העתיד, משום שבעיקרו של דבר החברה האנושית היא מורכבת למדי. ובדרך כלל קשה לבחון התנהגויותיהם של בני אדם "בתנאי מעבדה", ואין אפשרות להשיג נתונים מבוקרים ובדוקים קבועים לגבי התנהגותם הפוליטית, החברתית והכלכלית של בני אדם, במצבים חברתיים-פוליטיים שונים ומשתנים.

על פי דגמים או מודלים של מדעי החברה, המתודולוגיה הנקוטה בהם נועדה לסייע להבנת ההווה על בסיס תהליכים מדעיים, כגון: תצפיות ומדידות, עריכת ניסויים ובניית סימולציות, שבאמצעותם ניתן ליצור תחזיות של העתיד. אולם, בדין אומר הסוציולוג הידוע מכס ובר כי המתודולוגיה "יכולה לתת לנו רק הבנה רפלקטיבית של האמצעים שהוכח ערכם במעשה, על ידי הבאתם למישור ההכרה הברורה. היא אינה תנאי מוקדם לעבודה אינטלקטואלית פורייה, בדיוק כמו שידיעת אנטומיה אינה תנאי וקדם להליכה תקינה".

בשונה ממדעי החברה ובמיוחד ממדעי הטבע, במציאות ההיסטורית לא ניתן לערוך ניסויים, אין כל אמצעי בידיה של החשיבה ההיסטורית להסתכל בתופעות שהיא מתארת בדרך בלתי אמצעית ולקבוע את דמותן האובייקטיבית. גורם המקריות קובע לעתים קרובות את המהלך ההיסטורי ובמקום שישנה מקריות  לא קיימת חוקיות. גורם המקריות בהיסטוריה מקשה ועלול לשבש את עצם האפשרות ללמוד מן ההיסטוריה ולהפיק ממנה לקחים רלוונטיים, שיאפשרו את חיזוי העתיד על סמך דוגמאות הלקוחות מן העבר של מצבים דומים. ההיסטוריה אמנם מספקת דוגמאות לרוב המאפשרות באמצעות חשיבה אנאלוגית לבחון את המשותף והדומה בין מקרים שונים ועל סמך המשותף והדומה להסיק מסקנות ביחס לעתיד. אולם חשיבה אנאלוגית המתמקדת בדומה ובמשותף "בין השונים" ולא בשונה "בין הדומים" עלולה להיות גורם מכשיל בחיזוי העתיד או גורם לטעויות חיזוי. כך, למשל, דרך פעולה שהוכיחה את עצמה בנסיבות היסטוריות מסוימות לא תתאים בהכרח גם בנסיבות אחרות, ניצחון צבאי בעבר אינו מהווה תקדים לניצחון בעתיד, והצלחה בעבר אינה בהכרח ערובה להצלחה בעתיד.

מעשי אנוש קשה לצפותם מראש. יש לזכור כי קיימת מגבלה רצינית ביחס לכל ניסיון לגזור מהאידאולוגיות של בני אדם, מגישותיהם או מדרכי חשיבתם ואופיים, כיצד יפעלו במצב חדש. קשה גם לשפוט על סמך תכונותיו ואופיו של האדם כיצד יפעל, הלכה למעשה, שכן האדם פועל לעתים גם בניגוד לתכונות המאפיינות אותו (למשל, שקרן יכול לומר דברי אמת, גיבור יכול לנהוג בפחדנות וכדומה). כיצור תבוני, האדם חושב שהוא בן חורין בהחלטותיו הרציונליות. למעשה, "התת מודע" שלו מעבד, שוקל, מרגיש, חש, מנסה, בוחן, שולל – ואת החלטתו מקבל האדם, לעתים קרובות, בניגוד לכל הגיון. על סמך הכרת אופיו של האדם ברמה הקוגניטיבית או הרגשית ניתן לדעת לכל היותר מה יעשה ברוב המקרים, וכיצד תאופיין התנהגותו באופן כללי. אך לא ניתן לחזות מראש כיצד ינהג ויפעל בנסיבות מסוימות. ולכן, קשה לחזות את מעשי בני האדם, יחידים וקבוצות כאחד. לשון אחר, האידאולוגיה הכללית והמנטליות האישית, שתיהן יוצרות נטייה לאורח חשיבה מסוים ולהתנהגות מסוימת, אבל אינן קובעות בצורה חד-משמעית כיצד תנהג הקבוצה ובוודאי כיצד לא ינהגו הפרטים המרכיבים אותה במצב הבא.

כל האמור לעיל מוכח גם במחקרים פסיכולוגיים שלפיהם בחיי היומיום שלהם רחוקים בני האדם מלהפגין רציונליות הכרתית וכי בתהליך של הסקת מסקנות מן העבר אל העתיד, ובחישוב הסיכויים להתרחשויות עתידיות, מרובות מאוד התופעות המכונות "הטיות". הטיות אלה מסיטות את האדם מקו החשיבה הרציונלי ומונעות ממנו את היכולת להסיק מסקנות בדרך הנכונה. כך, למשל, מבחינה ריגושית הטיות נוצרות כאשר הרצונות של האדם משפיעים על דעותיו, ואז הוא נוטה לשנות את דעותיו לא על פי מידע עובדתי, אלא כדי להתאימן לרצונותיו. כך גם, למשל, אנו עדים להטיות הכרתיות הנפוצות מאוד לגבי תחזית של אירועים ואלה הן החשובות שבהן: זמינות – בני אדם נוטים לייחס תדירות רבה לאירועים טריים בזיכרונם, עיגון – בני אדם נוטים לעגן את אומדני הסיכויים לגבי התרחשויות עתידיות במידע קודם שקיבלו, כלומר – ב"קונספציה" שאימצו לעצמם בלי לעדכן את אומדניהם לאור מידע חדש.

 

*

 

האם פירושם של כל הקשיים שנסקרו לעיל לגבי היכולת לחזות את העתיד, היא שאין כל סיכוי לייצר חיזויים?

ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) קבע שלמרות שבזירה האנושית הנסיבות עלולות להיות כה סבוכות עד שתמנענה את היכולת ליישם לגביהם חוקים כלליים כלשהם, אין צל של ספק שהתופעות עצמן כפופות לחוקים אוניברסליים, ולכן, לדעתו, המדעים הפוליטיים והחברתיים נאלצים להסתפק בחיזוי על דרך הקירוב.

ההיסטוריה היא המעבדה הגדולה של האנושות. לעולם אין היא חוזרת על עצמה בדיוק, ואם בכלל יכולה היא ללמד אותנו דבר מה, הרי שעושה היא זאת על דרך האנאלוגיה ולא על דרך הזהות. הסבר נאות של תהליכים היסטוריים בעבר וניתוח תהליכים חברתיים בהווה, אינם מקנים אמנם את היכולת לגזור מהם ניבויים בעלי תוקף אבסולוטי, אבל הם מחדדים את הראייה ואת התובנה ומעניקים דפוסי חשיבה שניתן להעריך בעזרתם את המצב בהווה, ומאפשרים התמצאות במצבים חדשים. וגם, בעזרת ידע היסטורי שיטתי ניתן להכיר את הסטרוקטורות הגדולות של ההווי החברתי והאנושי, דבר המאפשר לפעול בצורה רציונלית יותר בהווה ובעתיד.