הדמיון בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בחיבור של תלמיד עברי משנת תרפ"ד ובהכרזת העצמאות של מדינת ישראל

 

ד"ר דוד שחר

גלגולו של חזון: הדמיון המעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בחיבור של תלמיד עברי משנת תרפ"ד ובהכרזת העצמאות של מדינת ישראל

 

עיון במקור היסטורי – חיבור משנת 1924, שכתב תלמיד בית ספר עברי בארץ ישראל מגלה דמיון מעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני המקבל ביטוי בפסקאותיו הראשונות ובין חזון זה כפי שמקבל ביטוי בפסקאות הראשונות של הכרזת העצמאות. יש בדמיון זה משהו מן המפתיע, ואולי דבר-מה אירוני, כאשר מדובר על דמיון בין חיבורו של ילד לבין תעודה היסטורית שכתבוה אבות מדינת ישראל ומהווה מסמך מכונן של המדינה.

הכרזת העצמאות, ה' באייר תש"ח- 14.5.48, מציינת את השעה הגדולה שבה קמה מדינת ישראל והיא המסמך ההצהרתי שמעיד על הקמת מדינת ישראל והמסמך המכונן של המדינה. בתודעה הלאומית הישראלית מהווה הכרזת העצמאות מגילת עקרונות המתווה את יעדיה האידיאולוגיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הכרזת העצמאות מבטאת בפסקאותיה הראשונות את התפיסה האידיאולוגית הציונית הקושרת בין העם היהודי וארץ ישראל ויוצרת קישור בין העם וארצו עם המפעל הציוני. באופן זה מוצג המפעל הציוני כגולת כותרת של ההיסטוריה היהודית המגיעה להשלמתה בקוממיות המתחדשת של העם בארצו.

באידיאולוגיה הציונית יש עיסוק נרחב בהיבטים שונים הנוגעים לייחודן של תולדות עם ישראל: מחד גיסא הרבגוניות של ההוויה היהודית ומאידך גיסא האחידות והרציפות בקיום היהודי לאורך הדורות, זיקות הגומלין הדיאלקטיות בין חורבן-גלות-וגאולה, הבעייתיות של חיי הגולה, ומשמעותו של תהליך השיבה והקוממיות הציונית של העם בארצו. בבירור שאלת גורלו של העם היהודי ודרכו ההיסטורית באה לידי ביטוי באידיאולוגיה הציונית התפיסה בדבר קיומה של אחדות אורגנית של העם היהודי שבתקופה הקדומה של בית ראשון ושני היתה לו היסטוריה "אמיתית", רבת פנים ונורמלית. העם היהודי גורש מארצו והתפזר ברחבי תבל וההיסטוריה שלו חדלה מלהיות אמיתית ונורמלית. אך למרות זאת המשיך להתקיים בו רצון לאומי משותף לחדש את חייו הלאומיים והריבוניים בארץ ישראל. עם הקוממיות הציונית בארץ ישראל שוב עשויה להיות לעם היהודי היסטוריה כבימי קדם. ההיסטוריה היהודית, לפי תפיסה זו, היא סיפור מעגל היסטורי של ריבונות-גלות-שיבה והיא אפוא נראטיב אידיאולוגי של העקירה מציון, קיצה המתחייב של הגלות והשיבה מגלות לקוממיות.

זהו חזון הגאולה הציוני הנשען על ההנחה שההיסטוריה של העם היהודי מכוונת ביסודה לתכלית של הגשמה ציונית בארץ ישראל ואלפיים שנות גלות היו סטייה מהיסטוריה טלאולוגית-נורמטיבית, ועל כן, עם השיבה – הודות לתפקידה הפעיל של הציונות, ייגאל העם היהודי וכך ייכנס שוב להיסטוריה.

חזון הגאולה הציוני היה מרכיב מהותי בתפיסה האידיאולוגית הציונית שהוטמעה בכל מערכות החיים של היישוב העברי בארץ ישראל, ובכלל זה החינוך העברי, בתקופה שלפני קום המדינה, והוא מילא תפקיד חשוב ביצירתו ובעיצובו של זיכרון קולקטיבי ובכינון של תודעה וזהות היסטורית לאומית. אין תימה אפוא שהוא מקבל ביטוי בחלק הפותח של הכרזת העצמאות.

בשנים שלפני קום המדינה, החינוך העברי בארץ ישראל פעל ברוח האידיאולוגיה הציונית והיה בין הגורמים המרכזיים שהשפיעו על הטמעת האידיאות הציוניות בקרב הנוער המתחנך בבית הספר העברי. כבר מראשיתו פעלו חלוציו – המורים העבריים – באופן מכוון ואינטנסיבי ליצור בקרב דור הבנים תודעה של השתייכות ויחס בלתי אמצעי לארץ ישראל כמולדת לאומית והכרת עבר לאומית. אין פלא, שמיתוסים ודימויים לאומיים שהם ממאפייניה של האידיאולוגיה הציונית קיבלו ביטוי בשירים ובחיבורים שכתבו ילדים ובני נוער. הם ראו אור בעלוני בתי הספר העבריים ובעיתוני ילדים ונוער  והם מהווים קולות ייחודיים בזהות הקולקטיבית הציונית.

דוגמה מעניינת לחזון הגאולה הציוני בכתיבתם של ילדים ובני נוער ניתן לראות בחיבורו של תלמיד כיתה ז', יעקב כץ שמו, שנושאו "אדמת עמנו". החיבור ראה אור ב"חברנו – עלון לענייני התלמידים" של ביה"ס תחכמוני בירושלים בשבט תרפ"ד- 1924, גיליון ג' (מצוי בכתב יד, בארכיון לחינוך יהודי (אח"י), תיק 4.145/1). החיבור עוסק בבניין היישוב העברי על אדמת ארץ ישראל, בגאולת אדמותיה ובתפקידה של הקרן הקיימת ב"גאולת כל אדמתנו" ובהגשמת התקווה ש"ביום ההוא, היום שכל הארץ תהיה לנו ושבנו להיות עם חופשי וכביר כוח כבימי קדם".

בדומה להכרזת העצמאות, גם הפסקאות הפותחות של חבור זה מבטאות את התפיסה האידיאולוגית הציונית הקושרת בין העם היהודי וארץ ישראל ויוצרת קישור בין העם וארצו עם המפעל הציוני. קשה שלא להתרשם מהדמיון בין תוכנו ומבנהו של חזון הגאולה הציוני בחיבור זה ובין נוכחותו בהכרזת העצמאות, ומהדמיון הרב באמצעים הרטוריים שבאמצעותם חזון הגאולה הציוני מקבל ביטוי בשני מסמכים אלה: שימוש במושגים ואופני מבע הטיפוסיים לשיח האידיאולוגי הציוני, פאתוס ואידיאליזציה של החיים העבריים בארץ ישראל, רגשנות רבה, שימוש אינטנסיבי בלשון המבטאת אקטיביזם, ריבוי פעלים, ביטויים המתייחסים לזמן עתיד וסיומות המביעות מסר אופטימי.

נציג את הפסקאות הפותחות בשני המסמכים, זה מול זה, ונעמוד בהמשך על קווי הדמיון:

 

 

הכרזת העצמאות

"אדמת עמנו"

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגנים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

לפנים חי עמנו חיי מנוחה, חיי עם. אז ישב לו עמנו בארצו, ארץ ישראל ויעבוד את אדמתו, וילך בדרך הטוב והישר, בדרך השלום והאחוה. ויאהבו ד' ויתן לו גשמים בעתם וכוח לעבוד, ויעבוד ישראל את נחלתו וירא פרי רב בעמלו. גם נביאים כבירי-רוח הקים ד' לעמנו וילמדוהו את הדרך אשר יבור לו האדם והעם לטוב לו ולזולתו. ולא עברו ימים רבים ושם עמנו יצא לתהלה בכל הארצות וידעו כל הגויים כי עם נבון ונבחר הוא ישראל. כך חי לו עמנו חיי שקט ושלווה בארץ. ובימים ההם היו עוד הרבה עמים פראים בעולם. העמים האלה היו מכבדים רק את הכוח ואת האגרוף, ויעלו אויבים פראים על ארצו ויחריבוה ואת עמנו הטוב, אוהב השלום והצדק, הגלו מארצו. רבות סבל ישראל בגולה. העמים אשר בארצותיהם שכן, הרדיפוהו, מנוחה הדרכיהו. הם חפצו כי ישכח עמנו את תורתו ואת ארצו. אך כל עמלם עלה בתוהו. עמנו לא שכח את תורתו וארצו וכל הימים הוא שואף לשוב אל הארץ האהובה עליו ולחיות בה. הרב פעמים נסה עמנו לעזוב את הגלות ולשוב אל ארצו ולא הצליח, אולם עתה בימינו אלה החליט לאזור את כל כוחותיו ולכבוש את נחלת אבותיו. אחרי עבודה כבירה זכינו שארצנו תקרא שנית ארץ ישראל. הרבה הרבה יהודים באים מכל ארצות תבל ומתישבים בארצנו. עמנו יסד ומיסד מושבות וכפרים חדשים בארץ ומשנה לשנה מתרבה מספר האכרים העברים החיים מיבול אדמתם.

 

בשני המסמכים ארץ ישראל היא המקום בו קם העם היהודי ובו קיים חיים לאומיים וטבעיים. כך, באופן דומה מבוטאת בהם האידיאולוגיה הציונית הכורכת יחד בין העם היהודי וארץ ישראל ומדגישה את הקשר האימננטי ביניהם. בשני המסמכים מודגשת גם, במובן הערכי והכרונולוגי, הראשוניות של ארץ ישראל בהיסטוריה של העם היהודי ובעיצוב זהותו כישות לאומית.

בשני המסמכים מודגש באופן דומה שהעם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע, בניגוד מוחלט לרצונו. וכך נכפה על העם היהודי העבר ההיסטורי הגלותי.

גם לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו והתפזר בארצות הגולה, לא חדלה להתקיים זיקתו לארצו. כך, בשני המסמכים מודגש שוב באופן דומה הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל,  ומודגש גם שתקוותו של העם לשוב לארץ ישראל ולחדש בה את חייו העצמאיים לא אבדה מעולם.

בשני המסמכים תמונת הסיום של חזון הגאולה הציוני מתוארת באופן דומה בהצגת שיבה המונית של יהודים לארץ ישראל המחדשים את חייו החברתיים, התרבותיים והלאומיים של העם בארצו.

ראו לתת את הדעת לרטוריקה האידיאולוגית ולתובנת היסוד ההיסטוריוסופית-ציונית הגלומות בתמונות הסיום הללו של תחילת קצה של הגלות, מעין תבנית בעלת מסר כפול: במישור ההיסטוריוסופי יש כאן רצון להוכיח את נצחונו של העם היהודי למרות התלאות והמשברים שסבל לאורך ההיסטוריה, ובמישור האידיאולוגי יש כאן ניסיון מפורש להציג דגם היסטורי לאומי הנושא בתוכו מטען של ערכים לאומיים.

הלשון הגבוהה בשני המסמכים מבקשת לבטא בקול חגיגי את המשמעות הערכית של מציאות חדשה בלידתה ולהביע את התחושה ששיבת ציון המודרנית נושאת בקרבה בהכרח את העתיד של התקומה הלאומית השלמה. תולדות עם ישראל הן אפוא, סיפור מסגרת של ריבונות-גלות-שיבה, והגשמת הציונות באה לסגור את תמונת המעגל.

 

לסיכום, האם יש מקום לטענה שמא ברמה כזו או אחרת תמיד אפשר למצוא איזה שהוא דמיון או אנלוגיה מקריים, ולפיכך הדמיון בין חזון הגאולה הציוני בחיבור של ילד עברי ובין נוכחותו בהכרזת העצמאות הוא למעשה מקרי בלבד? כאמור, קשה שלא להתרשם מן הדמיון המעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בשני המסמכים, המתבטא בשניהם גם בתוכן ובמבנה דומים וגם באופני ביטוי רטוריים דומים הקשורים לאותו רקע היסטורי של לאומיות ציונית. היבטים אלה מוציאים מכלל אפשרות שמדובר בדמיון מקרי. זאת ועוד: דעות, רעיונות חזונות ודימויים אינם נוצרים ומתגבשים יש מאין, אלא הם פועל יוצא של "רוח הזמן", שכאילו מנחה אותם במעין יד נעלמה לכיוונים מסוימים. בהתייחס ל"רוח הזמן", רוחה של התקופה, המתבטא ברעיונות, בדעות והשקפות עולם משותפים, המאפיינים יחדיו תקופה היסטורית, יש אפוא הגיון בטענה העומדת כאן ביסוד הדברים שהוויה היסטורית משותפת יוצרת ומחזקת יסודות דומים ויכולה ליצור סגנונות חשיבה דומים. דומה שבאמצעות הפענוח שלה אפשר להבין טוב יותר את הדינמיקה ההיסטורית וגם את מבני העומק של התוצרים שלה.