ד"ר
דוד שחר
"המעש הנחבא של אזרחות טובה": משמעויות אזרחיות של המושג
"מופת" בראי הרומן "המופת" מאת זיגפריד לנץ
מהו
מופת? מי קובע מהו מופת? מה יכול לשמש כמופת? באילו תכונות מופת חייב להצטיין? האם
אפשר בכלל להציג אדם כמופת ללא הסתייגויות? אלו הן מקצת מן השאלות העולות מתוך
הרומן "המופת" (זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור,
תרגום: אברהם קדימה, תשל"ז) – ספרו של זיגפריד לנץ. לנץ, מחשובי
סופרי גרמניה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, עוסק ביצירה זו בליבה הפנימית של
דילמה אזרחית – כיצד חברה בונה את עולם הערכים שלה מחדש לאחר שחוותה קריסה מוסרית.
הספר
מספר על ועדה של שלושה אנשי חינוך גרמנים שנתבקשו על ידי משרד החינוך הגרמני להציע
אילו סיפורי מופת ראוי לכלול במקראה לימודית של בתי הספר, כדי לחנך לאורם את הדור
הצעיר. שלושת המחנכים נועדים לישיבות ארוכות, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות המשימה;
לשיטתם, "נוער ימינו, הפוסח על כל כך הרבה סעיפי אפשרויות", זקוק למצפן
ערכי. עבור הנוער, דמות מופת עשויה למלא כמה תפקידים אזרחיים חיוניים: היא הופכת ערכים
מופשטים לקונקרטיים, מסייעת בבניית תחושת שייכות וזהות משותפת, מקנה ייעוד חברתי,
ומעניקה הכוונה ברגעי ספק ואי-וודאות. המורים מתדיינים ארוכות, דנים בשאלה איזה
דגם של מופת עדיף, סוקרים סיפורי מופת שונים, ובתוך כך מגבשים מערכת של קריטריונים
שעל פיהם ניתן לבחון ולהחליט איזה סיפור מופת ראוי להיכלל במקראה.
כל מופת כרוך בספקות
ככל
שהדיונים מתארכים, מתברר שהמשימה מורכבת
וכלל לא קלה. "נעלה על בינתי" – אומר אחד המורים בוועדה – "שלא
תהיה בימינו דוגמה להתנהגות מופתית שתיראה לנו ללא קשיים יתרים", ומוסיף אחריו
עמיתו: "המעשה המופתי – הרי הוא יוצא לפועל בכל מקום, בסתר ובפומבי. –
אולם בעצם צאתו לפועל, אין הוא עדיין יפה להיכלל במקראה" (עמ'
84). הם גם מתקשים למצוא "אותו דגם של מופת שיתקבל על דעת הכל"
(עמ'
99) ומתברר גם שקשה להם להסכים "באשר לדברים הראויים להיקרא מופת
בימינו" (עמ' 100) במשפטים
אלה מתגלות אבחנות חדות ביחס לקושי למצוא מודלים פשוטים לחיקוי בעידן המודרני. בעולם
דמוקרטי, פלורליסטי ומורכב, מן הנמנע שמעשיו של אדם לא יעוררו קשיים או סימני שאלה
מוסריים. בכך מבקש לנץ להעביר את המסר שאין תשובה פשוטה או חד-משמעית לשאלות
"מיהו" או "מהו" מופת. בעצם כל מעשה אנושי נגוע בהכרח בספקות,
בקשיים ובמורכבות אנושית. באמצעות תובנה זו, לנץ הופך את עצם החיפוש וההתלבטות של
חברי הוועדה למרכז הכובד של היצירה, ומראה שהקושי וההתלבטות של חברי הוועדה מלמד
על טבעה של חברה דמוקרטית וחופשית, שבה אין קוד סופי ומוסכם של מופתים, ולכן כל
בחירה מחייבת דיון, ספק ובחינה ביקורתית מחדש.
השימוש
החוזר בפי המורים במילה "בימינו" אינו מקרי, ודומה שהכוונה לגרמניה
המערבית בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20
המצויה בעיצומו של תהליך הדה-נאציפיקציה ופועלת לבנות את עצמה כדמוקרטיה. מנקודת
מבט פדגוגית מופת תמיד ילווה בקשיים ובכך המורים מגדירים את תפקידה של המקראה
הלימודית; אם המופת ייראה ללא קשיים, אזי תפקיד התלמיד יהיה פשוט להעריץ ולחקות
אותו (וכך ישמש רק כמודל חינוכי סביל). אולם, אם המופת טעון ב"קשיים
יתרים", התלמיד נדרש להפעיל שיפוט מוסרי, להתלבט, וכלשונו של לנץ – "לאמוד
את ההבדל" בין המעשה הנאצל לבין מחירו. זאת ועוד, מעשים מופתיים אמנם קורים
כל הזמן, "בסתר ובפומבי", אך עצם קיומם אינו הופך אותם אטומטית לכלי חינוכי
יעיל. כדי שסיפור מופת ייכלל במקראה לימודית, עליו לשאת עמו ערך מוסף פוטנציאלי של
דילמה, המזמין דיון ביקורתי ומשמש מעין מצפן מוסרי עבור הדור הצעיר.
קריטריונים לאיפיונו של מופת
במהלך דיוניהם,
שלושת המחנכים בוחנים את התכלית שעשויה להיות ל"מופת" ולקריטריונים לאיפיונו
ככלי בעל משמעות לחיי האדם והחברה, והם מגיעים בדיון זה להסכמות משותפות:
-המופת
כמזמן שני "לקחים: התחייבות ואתגר" (עמ'
20): מופת איננו רק משהו שמעורר הערצה פסיבית, אלא מטיל תביעה אקטיבית
ביחס לערכים ולעקרונות מסוימים, מעין אמת-מידה מאתגרת הדורשת להתעלות מעל הנוחות, האנוכיות או
האדישות, ולנקוט פעולה.
-המופת
כ"קנה-מידה שיעמוד לאדם ברגע ספק, בעזרה בשעת הכרעה...מן הדין שיעורר
להשוות" (עמ' 30): הספק הוא
מצב של התלבטות, וההכרעה היא הרגע שבו נדרשת פעולה. המופת עשוי לשמש מעין
"מגדלור" פנימי המעניק קנה-מידה כיצד לפעול; הנער המתחנך יכול לבחון
כיצד דמות המופת היתה נוהגת ולמצוא דרכה מה ראוי לעשות. אין הכוונה לחיקוי עיוור
שלה אלא להשוואה אליה – התלמיד נדרש לבחון את המופת בעיניים ביקורתיות, לאמוד את
ההבדלים בין המציאות הנוכחית שלו לבין המצב שבו פעלה הדמות, ולהכריע בצורה שקולה
מה נכון ליישם.
-המופת
כמקנה "היכרות עם אחד ממצבי החיים" (עמ'
105): המופת צריך להיות ממוקם בתוך מציאות אנושית ואמיתית. כאשר הוא
מתרחש בתוך "מצב חיים" ממשי - שבו הדמות המופת מתמודדת עם לחצים, פחדים וחולשות,
מתלבטת ופועלת – האזרח הצעיר יכול לפתח כלפיה אמפתיה ולהזדהות עמה.
-המופת
כ"תופעה מעוררת, מפעילה, מתניעה דבר-מה" (עמ'
209): המופת נמדד במבחן התוצאה וההשפעה שלו על נפש החניך. הוא פועל ככוח המתניע
את הרצון לשנות, לגלות מעורבות ולקחת חלק פעיל בעשייה אקטיבית במרחב הציבורי.
המופת,
על פי כל הקריטריונים שהמורים מעלים לאורך הרומן, מהווה למעשה נקודת התמצאות ערכית
ואזרחית. הוא מחייב את הנוער לחשוב על ערכיו, מציב בפניו אתגר מוסרי, מסייע לו כאשר
אינו יודע מה המעשה הנכון, ומחזק את יכולתו לפעול ברגעי הכרעה. לנץ מציג כאן תפיסה
קרובה למה שהפילוסוף היווני אריסטו כינה "חינוך באמצעות דוגמה" ו"חינוך
למידות טובות" – השקפה שלפיה בני אדם מפתחים את מוסריותם ואת אזרחותם הטובה
מתוך התבוננות וניתוח של אנשים שגילמו בפועל, הלכה למעשה, מידות ראויות.
בין "מופת גרנדיוזי" ל"מופת פרוזאי"
מעבר
לשאלת הקריטריונים שלושת המחנכים שוקלים בכובד ראש איזה דגם של מופת עדיף לחברה:
האם ראוי להציב כדגם מופת גרנדיוזי של גבורה והקרבה עילאית, או שמא מופת פרוזאי,
המתבטא בהוויה האזרחית היומיומית, במעשים ובפעולות אזרחיים? בהקשר זה, הם מעמידים
זה מול זה את שני המודלים המנוגדים.
הם
בוחנים תחילה את טיפוס הגיבור הלוחם - אנשים המגלים נכונות להקרבה עצמית, שמצווים
במותם את מורשתם, או כאלו הנענים לאתגרים יוצאי דופן שיש בהם משום סיכון החיים: "דמות
אותו הקברניט שאין מנוס ממנו, הדבק במנהג אומלל וטובע יחד עם אונייתו, בלי שעשה
דבר להצלת עצמו"; "דוגמתו של מפקד מבצר נודע, שהתמיד על משמרתו
עם אנשיו עד אזול התחמושת כדי לפנות דרך נסיגה לאוכלוסייה האזרחית";
"החבלן-הלוחם המפוצץ את מטען הנפץ על גבו שלו כדי להבקיע את עמדת האויב";
"מטפס הרים שהבשיל בטרם עת וביקש לשכנע את עצמו שאפשר לטפס על כתף הר גם
בחורף, בגפו וחרף כל האזהרות" (עמ' 30).
כל אלו מייצגים מעשים גרנדיוזיים, העשויים להיחשב
בעיני רבים כדוגמאות מובהקות למופת. ברם, דווקא משום שמתבטאת בהם נשגבות מפוארת
היוצאת מגדר הרגיל, חברי הוועדה פוסלים אותם וקובעים בנחרצות: "אל לנו
למכור את הטיפוסים האלה. שומה עלינו לנעול אותם בארגז התרופות המרעילות".
לדידם, העדפת דמויות מסוג זה כמופתים אינה אלא ביטוי לפדגוגיה יהרנית והרסנית. כפי
שטוען אחד המורים, מבחינה חינוכית, המעשים הנשגבים והמפוארים הללו מנוכרים למעשה
לחברה, ומטילים נטל כבד על נפש הפרט, שהרי איש אינו יכול להזדהות עם הקיצוני והנעלה
מדי: "הלא מופתים אינם אלא כעין שמן דגים פדגוגי, שהכול סולדים לבולעו,
ואם כבר בולעים – אזי בעיניים עצומות. הריהם כאבן כבדה על ליבם של צעירים; נוטלים
הם את ביטחונם...וקוראים להם תיגר בלתי-הוגן. מופתים במשמעות המקובלת הריהם
הצטעצויות מהודרות, תקיעות חצוצרה של חינוך מוטעה, הגורמת לו, לאדם, שיאטום את
אוזניו. כל אותם מופתי-ענק...המשדלים את ליבנו כאומרים 'כזה ראה וקדש' – הרי אין
הם אלא צרה נוצצת, שאין לה עם חיי היום-יום ולא כלום" (עמ' 30).
על
פניו, המעשים הגרדיוזיים עונים לפחות על חלק מהקריטריונים שהציבו המורים בתחילה:
הם מעוררים הערצה, הם מציבים אתגר, הם מעניקים השראה, ומבטאים דבקות הירואית למען
ערך כלשהו. המורים מזהים כי לסיפורים אלו יש כוח חינוכי-סוגסטיבי עצום, אולם דווקא
משום כך הם חוששים מסוג זה של מופתים. רוב האזרחים אינם נקראים בחייהם להסתער
בשדות הקרב או לבצע מעשי גבורה מסכני חיים, ועל כן דגמים אלו מציבים רף בלתי אפשרי
שאינו רלוונטי לחיים האזרחיים הרגילים. לכן, הנשגב עלול לשתק במקום לחנך: הוא עלול
לייצר אצל האזרח הצעיר תחושה שמול האדם שהקריב את חייו בצורה הירואית הוא לא יכול
לפעול כך ולעולם לא יוכל להיות כזה. יתרה מזאת, המעשים הגרנדיוזיים מעלים על נס לא
רק גבורה, אלא גם את המוות ואת סיכון
החיים, ועלולים להפוך למודל חברתי מסוכן המקדש את האובדן והציות העיוור. מכאן נובעת
קביעתם כי יש לנעול את המופתים הגרנדיוזיים הללו "בארגז התרופות המרעילות",
בראותם בהם כוח שעלול להיות הרסני.
אם כך,
תוהים חברי הוועדה, אילו מופתים כן "יצלחו בימינו"? במקום דגם המופת הגרנדיוזי,
הם מציעים חלופה חינוכית מועדפת: מופת פרוזאי, המתבטא בהוויה החברתית-האזרחית
היומיומית, ומתאפיין במעשים ובפעולות אלטרואיסטיות של תרומה לזולת ולחברה והקרבת הנוחות
הפרטית למען האחר. בין הדוגמאות שהם מציגים: "התנהגות מופתית בחיי
היום-יום. לא הכרעות מרעישות עולם, כי אם המעש, שאינו דוקר את העין, המעש הנחבא של
אזרחות טובה, ועם זאת גם המועיל" (עמ' 29); "העובד
הסוציאלי, המגלה שעמלו היה לריק ואף על פי כן אין הוא פורש ממנו" (עמ' 31); "שוטר
המודה למראה תצלום שמגישים לו, כי יודע הוא את שם עמיתו השוטר הבועט בפניו של
סטודנט שקרס תחתיו" (עמ' 31).
בניגוד
למודל הגרנדיוזי של מעשים מופתיים, הדגם הפרוזאי מעתיק את מרכז הכובד מן
ה"נשגב" אל ה"רגיל" ומן ההירואי אל היומיומי - אל מערכת
מובנית של מידות אזרחיות ראויות, אל מה שלנץ מגדיר - "המעש הנחבא של אזרחות
טובה, ועם זאת גם המועיל". המופת כאן מושתת על הבחירה לעשות את הדבר הנכון
והמועיל מבחינה חברתית ומוסרית, ומזכיר שעוצמתה הפנימית של חברה חופשית אינה נמדדת
באירועים חד-פעמיים מרעישי עולם, אלא בשגרה האזרחית של מעשים קטנים, לעתים בלתי
נראים ויומיומיים של אזרחות טובה.
שתי
הדמויות הללו – העובד הסוציאלי והשוטר – אינן מנסות להיות "גיבורי על",
אלא מגלמות מופת של עקשנות מוסרית ואומץ אזרחי בתוך המערכת הממסדית והאפורה. העובד
הסוציאלי מייצג שליחות חברתית עמוקה כלפי בני אדם הנזקקים לעזרתו ומתמיד במילוי
אחריותו המקצועית גם ללא הבטחה להצלחה קרובה. השוטר, מנגד, מגלם סוג אחר של מידות
אזרחיות ראויות – אומץ לב אזרחי ונאמנות לאמת ולחוק, על פני נאמנות לקבוצת
ההשתייכות המקצועית שלו. הוא מבין כי תפקידו וסמכותו נועדו לשרת את הציבור ולהגן
על האזרח (הסטודנט), ולא לחפות על כוחו האלים והשרירותי של הממסד (השוטר הבועט),
אף על פי שבחשיפת האמת הוא עלול לפגוע במעמדו האישי בקרב עמיתיו. השוטר והעובד
הסוציאלי מייצגים אפוא תפיסה אזרחית ומפוכחת של מופת, הממקמת את המוקד לא בהקרבה הירואית
או בפעולה יוצאת דופן, אלא בפעולות אזרחיות מועילות המשקפות מידות ראויות של
אחריות, יושרה ואומץ לב מוסרי, שהם יסודות חיוניים לקיומה ולחוסנה של חברה
דמוקרטית בריאה.
סיפורי מופת
איש
איש בתורו, המורים מציגים דוגמאות חליפין המאופיינות בעמימות מוסרית, בטבע אנושי
פגום או במקריות אכזרית. כל אחת מעוררת ספק, טומנת בחובה מעין מלכודת מוסרית
וממחישה את הפער המרתק שבין ערכים מוחלטים לבין מורכבותו של ה"מצב
האנושי". כך מבקש לנץ להראות ששאלת המופת מתעוררת לעיתים מתוך "מצבי
חיים" מורכבים וחינוך אזרחי ראוי אינו מנותק מדיון ביקורתי בהם.
מופת
כ"חלום ההתמדה":
הנה
עלתה אניה על שרטון מול חופה של גרמניה הצפונית, אנשי צוותה נטשו אותה, אף גוררות
החילוץ נטשוה, ועתה היא מופקרת לסערות החורף. תצלומים שצולמו מדי כמה שבועות
מוכיחים מה היטיבו הים והסערות לפעול: תאי הסיפון מנותצים, חורבת האניה שוקעת
והולכת, זווית נטייתה גדלה והולכת; האניה אבודה , ככל הנראה. מקץ שנה ומחצית השנה
קונה בעליה של חברת חילוץ פרטית קטנה את חורבת האניה, חרף על העצות והאזהרות. הוא
מצייד צי חילוץ, באביב הוא מתחיל בעבודות ומפעיל דחפורים כדי להחדיר תעלה לתוך
החולות. יש שקט, רוחות ממוזגות – מזג האויר נוח, אולם בשעת נסיון הגרירה הראשון
מתהפכת גוררת אחת, יש להפסיק את העבודות. בשלהי הקיץ הם שבים ומפליגים, חופרים
בחולות, זוקפים את חורבת האניה, היא נעה בשעת נסיון הגרירה, מכל מקום ההיא מתנתקת
מן הקרקעית. חברת החילוץ לא הפיקה כל רווח עד לסתיו, ואז אין ברירה אלא להפסיק את
העבודות, כי בעונת הסערות אין הצי יכול לעשות בלב ים. הם מחכים עד האביב, בעל
החברה לווה כסף, יש להקדים ולהעמיק את התעלה, סערת פתע שוטפת כמה אנשים מעל
הסיפון, שוב מוכרחים להפסיק את משימת החילוץ. הכל מייעצים לבעל החברה להסתלק מן
העניין, יותר מכל מפצירה בו רעייתו, אולם הוא מעז לנסות שני נסיונות נוספים, ולפני
התחולל סערות הסתיו אכן מצליחים לגרור את חורבת האניה מן החולות. היא צפה על פני
המים; הים שלוו, בתהלוכה עצורת-נשימה גוררים את חורבת האניה אל החוף. בלילה
מתאבכים ערפילים, ובערפל הזה מנגחת מעבורת מהירה את האניה. (עמ' 102)
בדוגמה
של האניה הטבועה עולה ספק מוסרי-אזרחי – האם מותר לאדם לסכן חיי אדם אחרים ואת
יציבות משפחתו רק כדי להוכיח שהוא "אינו מוותר"? במבט ראשון, בעל חברת
החילוץ מציב קו אופי מופתי המתבטא בנחישות, דבקות במטרה ואי-כניעה לקשיים. אולם
הסיפור מראה את הצד האפל של תכונה זו, כאשר נחישות הופכת לאובססיה, ובמיוחד כאשר יעדה
של הנחישות הוא חילוץ של אניה טבועה.
סיפור
מופת של אדם המחליף בין גורלו לגורל הזולת:
...אולם
ההמתנה של תחנת רכבת, האולם טואטא מכל שהיה בו, הוא מואר עמומות, השעה היא שעת
ערב...על רצפת העץ הזרועה חול שוכבים חיילים שבויים ומתקינים את עצמם ללינת הלילה;
הרכבת, שנועדה להסיעם אל מחנה השבויים, צפויה להגיע בבוקר המחרת. לפני החלונות,
לפני המוצא, לפני הדלת אל חדרי השימוש משתופפים אנשי המשמר מותשי-כוח. בשעת ערב
מאוחרת, החיילים כבר הספיקו להירדם, נשארת בתחנה רכבת-משאות שפניה אל הכיוון
ההפוך; היא מסיעה הביתה חיילים, שכבר סיימו את חוק שביים. שני משלוחים, שני
כיוונים, שני מצבי-רוח. בחצות ליל מביאים גם את המשולחים אל אולם ההמתנה, מותחים
חבל, אל להן, לשתי הקבוצות, להתערב זו בזו. אולם מחמת הדחק אין למנוע, שכמה חיילים
מבין המשלוחים השונים ישכבו סמוכים זה לזה; לא קשה לתאר זאת.
הנה
שוכבים שני חיילים זה על יד זה, האחד קשיש, השבי כבר מאחוריו, האחר צעיר מאוד,
השבי נשקף לו. גופיהם נוגעים זה בזה, פרצופיהם כה קרובים זה אל זה עד שיכולים הם
להתלחש בלי שישמעו אותם אנשי המשמר. ובקול לחש שואל הקשיש פרטים מפי הצעיר, בתחילה
הוא מטביע חותמת על ססמותיו ועל שמועותיו, מבקש שיספר לו על הנעשה במולדת; שניהם
בני עיר אחת. אין לחשוש שמא יעמדו על איזו קרבת משפחה, או שמא יקבע זכר משותף אל
רחובות, כיכרות, ריחות את שאר השיחה הלילית. בהישאלו למישרין אומר החייל הצעיר כי
בדעתו להיות לחוקר ציפורים, אחר כך הם משיחים על תנאי החיים בבית, ובסופו של דבר
החייל הקשיש הוא היועץ לעמיתו הצעיר שיישן לו. הלא למדו לישון בכל היציבות ובכל
התנוחות והשליכו את הרגישות מאחורי גוום. כשמעירים את החייל הצעיר מתברר לו
שהמשלוח כבר יצא לדרך, אותו משלוח המוביל אל השבי. בכיס אדרתו הוא מוצא ציפור
שגולפה מעץ וכן פיסת נייר, את תעודת השילוח. על החיילים להתפקד, המספר מתאים, מותר
להם לעלות על הרכבת, שקיבלה קטר חדש. (עמ' 103).
החייל
הקשיש פועל באנונימיות. כאשר איש אינו רואה ואינו שומע ואנשי המשמר מותשי-כוח
וישנים, בחשכת הליל הוא מחליף את תעודת השילוח בחשאי ויוצא במקום החייל הצעיר לשבי.
המעשה מתואר כאקט הירואי קיצוני של הקרבה עצמית והצלת נפש של נער צעיר מתוך חמלה
וסולידריות אנושית, ובודאי לא מעשה רגיל; "וכי מעשה יום-יום הוא שאדם נשבה
בידי אויב. האין זאת? כמה פעמים מזדמנת לאדם שעת כושר, שבה הוא רוצה ליטול עליו את
גורל הזולת?" (עמ' 104). מופת זה אמנם
מוצג כמעשה של אלטרואיזם טהור, אולם דווקא המורה שהציג את הסיפור בפני עמיתיו מביע
תחושה ספקנית ביחס אליו, "זו אפוא היתה דוגמת-החליפין שלי, ואל לכם להביע
את טענותיכם, כי יש לשער שאני טוען יותר כנגד מופת זה משתוכלו לטעון אתם".
באמצעות הסתייגותו של המורה רומז לנץ שמדובר במעשה הקרבה גרנדיוזי, מסוג המעשים
שהמורים ראו בהם קודם מעין "תרופה מרעילה".
אחד
המורים מציג בפני עמיתיו דוגמת חליפין נוספת. אף שהוא עצמו מסופק באשר לערכה
כמופת, "ברצונו פשוט להראותה, לא כל כך לשם חיווי דעה אלא לשם התוודעות...".
אין הוא מצפה שישוחחו על אפשרות התאמתה, אלא שהיא עשויה בכל זאת להקנות "היכרות
עם אחד ממצבי החיים":
...חבל ארץ שהוצף מים, כגון שפלת גרמניה הצפונית בתום
גאות, אסדה העשויה פחי בנזין שטה בין הערביים וחולפת על פני צמרות עצים, מתקרבת אל
משקי איכרים נטושים. ישיש יושב על האסדה, על ידו מונחים ארגזים, שקיקים. בעזרת
משוט מעשה ידיו הוא מרים חוטי טלפון רופפים, תלויים במים מעל עצמו ומעל לאסדה. הוא
חותר בנחת, בהתמדה, המים נעדרים זרמים. אך צצות סירות המנוע של החפרים הוא קושר את
האסדה אל צמרות עצים וממתין עד שנעלמות הן באופק.
...הוא חותר לקראת משק איכרים נידח, בתנועות מעגל הוא נע
בגובה המרזב סביב הבית, צוהר עליית הגג פתוח. הוא קושר את אסדתו. מבעד לצוהר עליית
הגג הוא חודר אל הבית, אולי הוא שייך למגדלי פירות, היושבים כאן מדורי דורות.
ההתמדה והחסכון עשו אותם לאמידים. הישיש פותח ארונות ושידות, שאמנם העלו אותם הנה,
אך לא השכילו לחלצם. הוא מחטט בסלים. הוא בודק את ווי הברזל התלויים בקורות הגג.
פה ושם הוא מוצא חפצים שימושיים, ואותם הוא תוחב לתוך שק או מגיש אותם אל הצוהר.
בבדקו את אחד הארונות בשנית דומה שמוצא
הוא את מציאתו הגדולה ביותר – תכשיטי כסף נוסח ישן; הוא נושא אותם מיד אל האסדה
ותוחב אותם לתוך אמתחת אטומת-מים. בלי שהיות הוא מתיר את הרצועה ואומר לחתור, והנה
הוא שומע יבבה. אין זה צריך לנגוע לו, הוא מרחיק את האסדה בחבטות נטולות-קול,
בתחילה מהר, אחר-כך לאט יותר ויותר, ובעודנו צף על פני המים אפשר לצפות את התהוותה
של החלטה: הוא חותר בחזרה; הוא מוצא אשה ורך נולד תחת הגג, ואף כי שומה עליו להניח
כי יודעת היא את סודו הריהו מעביר אותה אל אסדתו. הם אינם מחליפים ולו מלה אחת.
בשוחחו שיחות נרגנות עם עצמו הוא חותר לקראת האופק, לקראת רציף הרכבת, לקראת
האורות. שם נמצאת תחנה לעזרה ראשונה. שום ברכה לא לאות פרידה, שום תודה לא, הוא
מניח לאחרים שיורידו את האשה מן האסדה, והיא שעמדה על הטמון באמתחתו אינה מביטה
אחריו, בשעה שהוא מוותר על פת לחם ועל קפה חם, ניתק מן היבשת וחותר לו, אל השממון
שנבלם. (עמ' 105-104)
הישיש באסדה הוא בעל מוסר פגום שמנצל אסון טבע כדי לגנוב
ולבזוז, אך ברגע אמת הוא מקבל החלטה אנושית ומציל חיים. נראה שלנץ מבקש להציג
סיפור מסוג זה כדי לעורר ספק מוסרי עמוק – האם אדם בעל פגמים מוסריים יכול לשמש
מופת? עם זאת, אופן הצגת הסיפור אינו מותיר מקום לספק באשר לתכונותיו ולהתנהגותו
של הישיש הבוזז,אשר כלל וכלל אינו יכול להיחשב דמות מופת.
לאחר שעיינו בשלושת הסיפורים, הם מבינים שאף לא אחד מהם
עמד במבחן הקריטריונים: אחד היה כרוך במעשה אובססיבי וסיזיפי, השני הירואי
וגרנדיוזי והשלישי פגום מוסרית. הם חשים שנכשלו במשימה למצוא את דוגמת המופת
הנאותה, ומוצאים את עצמם מאוכזבים וחסרי
אונים. בנקודה זו מוצג להם בידי עמיתים אחרים סיפור מופת חדש, שמצליח להביא אותם לידי
תמימות דעים כי סוף סוף נמצאה דוגמה ראויה.
תחושת המבוי
הסתום שמתאר לנץ אליה נקלעו המורים בדיוניהם, היא נדבך נוסף במסכת ההתלבטויות
הרעיוניות בשאלה מהו המופת הראוי. לנץ משתמש בה גם כחלק ממהלך מבני מכוון שנועד
להכשיר את הקרקע לשלב דרמטי חדש ברומן - סיפור מחאה של מדענית מצטיינת בשם לוסי
ברבאום על "אודות השתתפות בסבל המופגנת בפומבי":
היא נולדה ביוון והשתקעה בגרמניה. במכון המחקר היתה לה
מחלקה משלה...מדי בוקר בבוקרו הלכה בחביבות מפוזרת אל תחנת החשמלית, לא אחת איחרה
להחזיר שלום למברכיה. את אופן התלבשותה קבעה היא, אך ורק היא; צדודיתה הנוקשה,
ששמרה עם-זאת על לווית-חן של נערה, היתה יכולה להשרות השראה על טובעי מטבעות. בכל
ליל חמישי נערכו ויכוחים בביתה; בחוג סטודנטים נבררים דנה בהשקפותיה החברתיות
והמדיניות. צניעותה הקיצונית היתה ידועה; כל חייה הביתיים דמו על הבריות, כאילו
היא רואה בהם עניין של מה בכך. בתפוס הצבא את השלטון בארץ הולדתה ביקשה ליטול
חופשה מן המכון; ובהיוודע לה כי ידיד נעוריה וכמה עמיתים נמנים עם האסירים
הפוליטיים וכי אדירי הארץ החדשים הגלו אותם אל אי, ביטאה את השתתפותה בגורלם בדרך
משלה: ריתתה לעצמה רק עוד אותו מרחב תנועה שהאסירים נהנו ממנו, חייתה רק באותם
התנאים שהאסירים נאלצו לחיות בהם. אף כי לא יכלו לוותר על עבודתה במכון מיאנה
לחיות שלא כדרך האסירים, שלא כדרך החלטתה...היא הדירה עצמה מקריאה, על מכתבים לא
השיבה אלא לעתים רחוקות, ואם השיבה הרי הסתפקה במספר המלים שהוקצו לאסירים...משרעבה
שמונים ושמונה יום העמיסה על גופה יותר מדי...כן, לוסי ברבאום הלכה לעולמה מרצונה.
(עמ' 108-107)
לאחר
סדרה ארוכה ומתישה של דיונים, שבהם ניתחו בעין ביקורתית את כשליהם של הגיבורים
הקודמים, המורים נחשפים באריכות לכל פרקי חייה האישיים והמקצועיים של המדענית לוסי
ברבאום. הם נשבים בקסמה המוסרי ובנופך המיתי של מחאתה הטרגית, וסיפורה מתקבל על
דעת כולם כמופת מובהק וקונסנזואלי. בעיניהם, לוסי ברבאום – שהקריבה את חירותה ואת
חייה מרצון מתוך סולידריות טוטלית עם אסירים פוליטיים – היא מופת מושלם הראוי
להיכלל במקראה הלימודית.
אישיותה
ועיסוקיה מדברים ישירות אל ליבם כמורים ומחנכים; היא מדענית, חברה במכון מחקר, אדם
המשדר חן אינטלקטואלי ועצמאות בהתנהלות היומיומית, ומעורבת מבחינה פוליטית
וחברתית. יש לה הכל – מעמד, חופש, ועצמאות מקצועית – אך היא בוחרת לוותר עליהם
למען אחרים. עבור המורים, החיים בגרמניה הפוסט-נאצית המנסה לשקם את מצפונה, מדובר
בסולידריות אנושית טהורה ביותר, המהווה אנטי-תזה לאדישות החברתית שאיפשרה את זוועות
העבר.
חזרה אל "המופת הפרוזאי"
אולם, שלושת
המורים שחרתו על דגלם את הספק והחשיבה הביקורתית כקריטריונים עליונים שעל פיהם יש
לאמוד כל מופת, לוקים מול דמותה של לוסי ברבאום בהערצה עיוורת. הם נופלים בכך בדיוק
במלכודת שהם עצמם הזהירו מפניה בראשיתו של תהליך החיפוש אחר מופת ראוי. באופן
מפתיע לא עולות אצלם שאלות המתבקשות לאור משנתם הפדגוגית: האם מחאה המובילה להרס
עצמי ולחידלון מסוגלת לייצר אקטיביזם אזרחי מועיל? והאם מערכת חינוך דמוקרטית רשאית
להציב קדושה מעונה כאידיאל פדגוגי לדור הצעיר? זיגפריד לנץ שותל כאן אירוניה רעיונית
חריפה, כאשר הוא מראה כיצד חברי הוועדה מפרים את הכלל של עצמם ולא מטילים כל ספק
בסיפור המופת. כפי שמסתבר מן ההמשך, היעדר ביקורתיות זה מצד המורים אינו מקרי, אלא
מהווה מהלך מבני ורעיוני מתוחכם שלנץ מכין לקראת המפגש עם הממונה מטעם משרד החינוך
הגרמני.
סיומו
של הרומן מציג תפנית רעיונית מפתיעה, המהווה סגירת מעגל מבנית ומחשבתית הדוקה עם
נקודת המוצא של היצירה. כאשר המורים מציגים לממונה מטעם משרד החינוך את סיפורה של
לוסי ברבאום, ומביעים את רצונם לכלול אותו במקראה הלימודית, הוא מפתיע אותם
בהסתייגותו הנוקבת. הממונה מוצא כי מחאתה
של המדענית – אף שהיא טהורה, נעלה ונקייה מכל אינטרס אישי - מייצגת למעשה שורה של "קשיים יתרים", עמוקים
ומטלטלים בכמה רבדים.
הוא מגדיר את מחאתה של לוסי ברבאום כ"התמודדות
סבילה, מעשה שאמנם יפה למראה, אולם פרט לכך אין נודעת לו אלא חוסר-תכלית אציל
נפש...זו מחאה פרטית, מהורהרת, מדיטאטיבית, לאו מקונן. התמרדות מתוך שפלות
רוח...מחאה שאין עמה מעשים, ומימלא אף לא תוצאות. הוא מוסיף ומבהיר:
"אף איני יכול לתאר לי כלל וכלל שצעירנו יסתפקו במופת, שעיקרו סבל מרשים,
השתתפות בסבל" (עמ' 307).
בנימה
סרקסטית ומכוונת, הממונה מזכיר את משנתו של גאנדי, לא רק כדי להעביר ביקורת על
מחאתה של המדענית, אלא גם כדי להקטין את גודל המעשה שלה. הוא טוען בפני המורים:
אתם רואים בה מופת, "ואילו אותנו היא מרשימה כאילו קראה את פרק ממשנת
גאנדי שלה באיחור זמן" (עמ' 308).
במלים "באיחור זמן" הממונה עוקץ את מחאתה של לוסי ברבאום על כך שהיא
מייבאת מודל היסטורי שלא מתאים לכאן ולעכשיו. העיקרון המרכזי של גאנדי היה מאבק לא-אלים
המבוסס על צום, פרישות וסיגוף עצמי כדי לזעזע את מצפונו של השלטון הבריטי
הקולוניאלי בהודו. הממונה רומז למורים כי גרמניה הפוסט-נאצית אינה הודו
הקולוניאלית, ועל כן הבאת דרכי המאבק הללו לתוך מציאות של מדינה מודרנית, הנמצאת
בתהליכי דמוקרטיזציה ובנייה מוסדית, היא למעשה אנכרוניזם מוחלט – חוסר הבנה של
התקופה וההקשר המקומי. הוא מדגיש בפני המורים שהמעשה של לוסי ברבאום אמנם מעורר
רגשות ומחשבות, אבל השאלה איננה מהו המופת המעולה ביותר ברמה המופשטת, אלא מהו
המופת "ההולם אותנו כיום והנאה לנו...מופת מתאים לתקופה הזאת".
כאשר הממונה מדגיש את הצורך במופת "ההולם אותנו כיום", הכוונה שוב
לגרמניה המבקשת לכונן את עצמה כדמוקטיה יציבה.
הממונה
מזהה במחאתה הסבילה של המדענית אקט של אסקפיזם מוסרי וצדקנות אישית, שאינם מסוגלים
לבלום עריצות פוליטית ממשית במציאות. מבחינה פדגוגית, הצגת סיפור כזה מעלה חשש כבד
מפני העברת מסר לתלמידים שלפיו הקרבה קיצונית, טרגית ומוחלטת מעין זו של לוסי
ברבאום תחשב לאידיאל חינוכי מועדף - וזהו קושי חינוכי עצום. משום כך, הוא מציע
למורים חלופות: "אל תגביהו מדי לטוס, אל תפליגו למרחקים גדולים מדי: מחאת
דיירים, פלישה לבית ריק, פרשה של שיתוף התלמידים בניהול בית הספר – כל אלה
הזדמנויות הן להמחיש בעזרתן פעולה מופתית" (עמ'
308).
בצעד מפוכח
זה, הממונה מושך את הדיון חזרה אל "המופת הפרוזאי", אל מה שהגדירו
המורים בראשית דיוניהם כ"מעש הנחבא של אזרחות טובה, ועם זאת גם המועיל".
הדוגמאות שהוא מציע הן ישימות, פרקטיות וקונסטרוקטיביות, ומהוות ביטוי מובהק לתפיסה
אזרחית הדורשת לחיות ולפעול למען שיפור החברה. כלומר, המופת הדמוקרטי הראוי אינו
הגיבור המיתולוגי או הקדוש המעונה, אלא האזרח החי, הפועל בשגרה בתוך המערכת
האזרחית, החותר לשפר את סביבתו הקרובה ומחולל שינוי מעשי במרחב הציבורי. בכך מנוסח
המסר המרכזי שלנץ מעביר בסגירת המעגל של הרומן: המופת האמיתי אינו הגיבור הגדול,
אלא האזרח המעורב.
מעבר להירואיזם: "המעש הנחבא של אזרחות טובה"
לסיכום,
כשבוחנים את תכליתם של לימודי האזרחות, דוגמאות של התנהגויות מופתיות עשויות לקבל
ביטוי בשני אפיקים מרכזיים: בדמותם של "מעשים גרנדיוזיים" המתבטאים
במעשי גבורה והקרבה קיצוניים, או דרך "מעשים פרוזאיים" המתבטאים
בפרקטיקות אזרחיות יומיומיות. למופת ישנו, ללא ספק, ערך וחשיבות חיונית מבחינה
חינוכית; ברומן "המופת", ניתנת
העדפה ברורה ונחרצת למופתים הפרוזאיים, תוך שלילה או הפחתת ערכם של המופתים הגרנדיוזיים.
אפשר כמובן לחלוק על הגישה הביקורתית כלפי המופתים ההירואיים והנשגבים, העשויים
למלא תפקיד חשוב בחייה של חברה ומדינה ברגעי משבר קיומיים. עם זאת, דווקא בשל הנטייה
הרווחת בתרבות להבליט את הגרנדיוזי והנשגב, ספרו של לנץ מעמיד תמרור אזהרה וכיוון
חלופי בחינוך אזרחי, המבוסס על דוגמאות של
מופתים אזרחיים בחיי היומיום.
במבט
פדגוגי ואקטואלי, תפיסתו המושגית של לנץ מתלכדת באופן מלא עם תכליתם המודרנית של
לימודי האזרחות במדינה דמוקרטית. לימודים אלו עשויים לשמש כמרחב חי ומניע, המייצר
עבור הדור הצעיר דוגמאות מגוונות של מעשי מופת "אפורים ונחבאים". דרך
הלימוד של עקרונות יסוד חוקתיים - כגון
שלטון החוק, הגנה על זכויות האדם והאזרח, זכויות חברתיות ומנגנוני ביקורת - התלמידים
נחשפים לדמויות מופת ממשיות הפועלות בתוך השגרה: חושפי שחיתויות המגלים אומץ אזרחי
אל מול לחץ מוסדי; עותרים ומובילי מאבקים חברתיים המשתמשים בכלים חוקיים
ודמוקרטיים לתיקון עוולות; או מתנדבים, מנהלי עמותות ופעילים קהילתיים הנלחמים
למען נוער בסיכון, איכות הסביבה או חלוקת מזון, ומתמידים בעשייתם הסיזיפית למען
טובת הכלל חרף אכזבות השגרה.
דוגמאות
ארציות אלה מספקות לנוער בדיוק את קני המידה שלנץ הגדיר – הן מטילות עליו התחייבות,
מציבות בפניו אתגר נורמטיבי, ומעוררות את האזרח צעיר להשוות ולבחון באופן ביקורתי
את מידת אחריותו האישית ואת מעורבותו הפעילה בעיצוב פניה של חברה צודקת, ראויה
וחסינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה