בין חוק למוסר - זכויות אדם וחובות אזרחיות בראי הספרות
מאת: ד"ר שלמה הרציג, מפמ"ר ספרות בחינוך הממלכתי
לית מאן דפליג, שזכויות אדם ואזרח הן יסוד מוסד במשטר דמוקרטי. בדרך כלל,מעוגנות זכויות אלה בחוקי המדינה, כפי שמבהיר היטב ד"ר דוד שחר בספר הלימוד באזרחות לחטיבה העליונה,ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית (כנרת, 2013, עמ' 206): "ביסודה של הדמוקרטיה עומדת האמונה בערך האדם, בכבודו ובייחודו. האמונה בערך האדם הביאה ליצירת מערכות של עקרונות המתייחסים לבני אדם ולזכויות המגיעות להם, שנועדו לממש הלכה למעשה את רעיון ערך האדם כבודו וחירותו."
עם זאת, ברור לכל בר-דעת, ש'זכויות אדם' אינן זכויות מוחלטות ולא תמיד יכולות הן להתממש במלואן. כך למשל, במצבים של זכויות המתנגשות זו עם זו דוגמת הזכות לחופש המידע עם הזכות לצנעת הפרט, נדרש שקלול ואיזון בין הזכויות הלגיטימיות הניצבות זו מול זו. כך הם פני הדברים גם במצבים של התנגשות בין זכויות האדם והאזרח לתביעות המדינה ממנו,למשל, בעת ההתנגשות בין זכות הפרט לחירות לבין חובת שירות הביטחון הנהוגה בישראל ובמדינות דמוקרטיות נוספות. ברור אפוא כי נדרשת מן הגוף המחוקק במדינה הדמוקרטית - בישראל זו הכנסת - רגישות מיוחדת לצרכים ולאינטרסים השונים והמנוגדים לעיתים של הפרט והמדינה, כדי לאזן ביניהם.
עד כאן הכל טוב ויפה, אך מה קורה כאשר סוגיית ההיזקקות לחוק ולצדק נופלת לידיהם של גדולי הספרות העברית והעולמית? זכורה לטוב יצירתו הקלסית של הסופר הפרוסי היינריך פון קלייסט (1777 – 1821), "מיכאל קולהאס"[1]. נובלה זו דנה באופן מורכב בנושאים כגון גבולות רדיפת הצדק, התמודדות הפרט אל מול שחיתות השלטון וקידוש האמצעים לטובת המטרה. עלילתה אמנם איננה מתרחשת במדינה דמוקרטית, אך בהחלט במדינת חוק, כביכול, הלא היא "הקיסרות הרומית הקדושה". בגרמניה הפיאודלית בת המאה השש-עשרה, על פי הנובלה, מושמים חוקי המדינה ללעג ולקלס דבר המאלץ את גיבורה, סוחר הסוסים מיכאל קולהאס, לקחת את החוק לידיו, כדי להשיב לעצמו את צמד הסוסים היפים והבריאים, שנגזלו ממנו על ידי שלטון מנוון ומערכת משפט רקובה ומושחתת. בתוך כך הוא הופך בעצמו לפורע חוק אכזר מנהיגה של כנופיית שודדים הזורעים הרס וחורבן בכל רחבי גרמניה. בסופה של הנובלה מושבים אל קולהאס סוסיו, כפי שדרש, אך הוא גם מוצא להורג כעונש על פשעיו.
גם הסופר היהודי-הצ'כי הנודע פרנץ קפקא (1883 – 1924), שהצירוף 'סיטואציה קפקאית' רשום כידוע על שמו הרבה להתמודד ביצירתו עם סוגיות של חוק ומוסר (הידועה ביצירותיו היא הרומן "המשפט", שמקוצר היריעה לא תידון כאן). בסיפורו הקצרצר "לפני החוק"[2] מתאר קפקא את הופעתו של כפרי אחד לפני החוק מתוך תקווה להיכנס בשעריו (שער המשפט? שער הצדק?). על פי עלילת הסיפור הלא-ריאליסטי הזה נאלץ האיש להמתין עד בוש אל מול שומר סף עבדקן-אימתני המונע את כניסתו, עד שבסופו של דבר הוא מגיע עדי זקנה ומוות מבלי שניתן לו מבוקשו לבוא אל החוק. מהי משמעותה של המתנה ללא תוחלת זו, שגם סופרים ומחזאים אחרים נתנו לה ביטוי ביצירותיהם (למשל, סמואל בקט במחזהו הנודע "מחכים לגודו")? שפע פרשנויות נִתנו למשל הפתוח הזה, אך לעניינינו חשובה העובדה, שיצירות ספרות לא מעטות מעלות ספקות של ממש ביחס לסדרים משפטיים, חברתיים, פוליטיים ודתיים המיועדים לבסס את דמותה של חברת המופת, שאנו מייחלים לה תחת כנפי שלטון החוק בכל משטר, ובוודאי במשטר הדמוקרטי.
במקביל לזכויות להן זכאי האזרח במדינה החופשית והנאורה, חלות עליו חובות מחובות שונות. חלק מן החובות הן חובות אזרחיות המעוגנות בחוקי המדינה, למשל, חובת תשלום מיסים, חובת גיוס לצבא, חובת כיבוד החוק. אך בצדן של אלה קיימות חובות נוספות, שלא תמיד הן מעוגנות בחוקי המדינה, ואלה הן החובות החלות על אזרחי המדינה מעצם שותפותם בקהילה הממשית והמדומיינת שבתוכה הם חיים; חובות שהן למעשה גם ציפיית האדם מעצמו, להתנהגות מוסרית והוגנת. כך למשל, מצופה מן האזרח הטוב לדווח לרשויות על מפגעים תברואתיים ואחרים בהם הוא נתקל, להזעיק עזרה במצבים בהם הוא עד לביצוע פשעים, ואולי אף להתערב כמידת יכולתו למנוע את ביצוע הפשעים אלו, או,בנסיבות אחרות, לסייע לנפגעים בעת תאונת דרכים.
דא עקא, שגם המצבים שתוארו לעיל מסתברים לעיתים כאמביוולנטיים וקונפליקטואליים יותר ממה שנראה במבט ראשון. בסיפור קצרצר נוסף של פרנץ קפקא בשם "העוברים בריצה"[3] המשובץ בספרו של שחר (2013, עמ' 215)מתואר אירוע פוטנציאלי המסתבר להיות פלילי, ככול הנראה, לפיו כאשר אנו עדים למרדף לילי של אדם אחד הזועק לעזרה אחר אדם אחר, בנסיבות שאינן ברורות לנו - השימוש בגוף ראשון רבים מאפשר לנו להתחבא מאחורי האנונימיות של החברה האורבנית המודרנית – לא נתערב במרדף, כשבידינו שפע של תירוצים מתירוצים שונים, כדי לחמוק מחובתנו המוסרית הבסיסית להתנהגות אזרחית נאותה: "כי לילה, ולא אנחנו אשמים שהרחוב לפנינו מתגבה, מואר באור הירח המלא, וחוץ מזה אולי תכננו השניים את הרדיפה הזאת להנאתם, ואולי הם דולקים אחרי איש שלישי, ואולי הראשון נרדף על לא עוול בכפו, ואולי השני מתכוון לרצוח ואנחנו נהיה שותפים לרצח, ואולי אין כל קשר בין השניים והם פשוט רצים אל מיטותיהם, כל אחד על דעת עצמו, ואולי הם סהרוריים, ואולי יש לראשון נשק. ולבסוף, האם אין לנו הזכות להיות עייפים, האם לא שתינו הרבה מאד יין? אנחנו מרוצים שגם את השני איננו רואים עוד." ברור כי קפקא מאיר באור אירוני, הן את שפע החיזוקים הקוגניטיביים שאנו מאמצים כדי לחסוך מאתנו את חובת ההתערבות במצבי מצוקה של אנשים אחרים, והן את עצם הצפייה המוסרית-חברתית מבני אדם רגילים לסייע כמיטב יכולתם למי שנקלע לצרה. קל יותר להתחבא מאחורי שפע של הסברים מדוע לא נעשה זאת.
עלולים היינו להיוותר עם טעמו החמצמץ של האקזיסטנציאליזם הפסימי של יצירת קפקא אלמלא מצאנו באותו פרק בספרו של דוד שחר (2013, עמ' 206 – 254) העוסק בזכויות האדם והאזרח סיפור נוסף, תלמודי לשם שינוי, הלקוח ממסכת תענית, דף כ, עמ' א. זהו סיפור שראשיתו חושפת אף היא חולשות אנושיות במרען, אך אחריתו תיקון, תיקווה ורצון טוב. סיפור זה מעמיד במרכזו את ערך כבוד האדם– אחת מזכויות האדם והאזרח המרכזיות בכל מדינה מתוקנת - ועלילתו מספרת על רבי שמעון בן רבי אלעזר ממגדל גדור שרכב על חמורו על שפת נהר כשהוא זחוח בשל העובדה שלמד מפי רבו "הרבה תורה". בשל כך הרשה לעצמו רבי שמעון, ברגע של כעס, לעלוב באדם אחד מכוער מאד, שפגש בדרכו ולא השיב לברכת השלום שלו;רבי שמעון עלב באיש על כיעורו, ואף כלל בעלבון את כל בני עירו של ה"מכוער". אותו אדם (ה''מכוער'') היה חריף לשון ושלח את רבי שמעון לבחון מחדש את מעשה הבריאה של אלוהים, וכלשונו של אותו האיש: "...לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית!". רבי שמעון הכיר בחטאו, ירד מחמורו, השתטח בפני המכוער וביקש את סליחתו, אך הלה סירב לסלוח עד שרבי שמעון יעשה כדרישתו. בסופו של דבר, ובלחץ בני עירו של רבי שמעון, הסכים ה"מכוער" למחול לגדול התורה שחטא, אך התנה את מחילתו באמירה: "...ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן." (כלומר, לפגוע בכבודם של אנשים) וכך מסתיים סיפורנו: "מיד נכנס רבי שמעון בן אלעזר ודרש: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז!". זהו הלקח של הסיפור, המופנה אגב גם כנגד נוקשותו של המכוער לא פחות משהוא מופנה כנגד ה'היבריס' המיותר של רבי שמעון.
ובכן, מה היה לנו? ראינו כיצד יכולה הספרות במפגשה עם האזרחות שלא להסתפק בידיעה 'קוגניטיבית' של זכויות האדם והאזרח, בצד ההכרה בחובותיו החוקיות והמוסריות, אלא ממש לחיות את הזכויות והחובות דרך דמויות ומצבים אנושיים, כפי שהללו מגולמים בסיפורים ובמחזות (וגם בשירים). לשון אחר, קריאתן של יצירות ספרות, במיוחד בגילאים צעירים, עשויה לעורר תהליכי הזדהות עם מצבים אנושיים המגלמים בחובם את המוסדות האזרחיים הבסיסיים ביותר ובכך להעניק ללומדים 'חינוך אזרחי' עקיף אמנם, אך חי ותוסס מאין כמותו, כנאמר במבוא לתכנית הלימודים בספרות לבית הספר העל-יסודי הממלכתי והכללי כיתות ז' – י"ב (התשס"ז, 2007, עמ' 29): "שאלת גבולות חירותו של הפרט שבה עוסק החטא ועונשו מאת דוסטויבסקי, שאלת המחויבות לזולת שבה עוסק הדבר מאת קאמי, או שאלת היחס לאויב המנוצח בסיפור השבוי מאת ס' יזהר – כל אלה הן שאלות שחשיבותן רבה בעיצוב עולמם הרוחני של הלומדים, גם אם האופן שבו הן מוצגות או נפתרות ביצירה עלול לעורר את הסתייגותם. אדרבה, הדיון בשאלות אלה, תוך הבחנה בין העמדות המשוקעות ביצירה לבין עמדתם של הקוראים הצעירים באותן שאלות עצמן, עשוי אף הוא לגשר בין עולמם לבין עולם הספרות (ואני מוסיף כאן: ולבין עולם האזרחות – ש.ה.) והוא נמנה עם מטרות ההוראה". אסיים בברכת הוראה רב-תחומית פורייה ומוצלחת לכל העושים במלאכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה