קישור לדיון בנושא: מקומה של הפוליטיקה בהכשרת מורים בישראל
גיליון 54 (דצמבר 2014) של ביטאון מכון מופ"ת הוקדש לדיון בשאלת מקומם של חשיבה פוליטית וחינוך פוליטי בחינוך ובהוראה, ובשאלת מקומה של הפוליטיקה בהכשרת מורים. הדיון נסב בכללו על הקשר בין פוליטיקה לחינוך ודרכי העיסוק בפוליטיקה בבית הספר, כבסיס לטיפוח אזרחות של אחריות לצורכי החברה, ושל רצון ליצור מעורבות חברתית ואזרחית של הלומדים.
בסוגיה זו של הקשר בין פוליטיקה וחינוך מובאות עמדותיהם של חוקרים שונים, וכולם תמימי דעים ביחס לחשיבותו של חינוך פוליטי כאמצעי להכשרה לאזרחות מושכלת ופעילה.
א.פרופ' מרדכי קרמניצר, "החינוך הפוליטי איננו ניטראלי", עמ'4-3.
המאמר מציג את העמדה שלפיה חינוך פוליטי הוא חובה המוטלת על בתי הספר, בכך שהוא קובע את הנכונות ואת המסוגלות האזרחית-חברתית של בוגרי מערכת החינוך.
על מנת להבטיח את הצלחתו של החינוך הפוליטי הוא צריך להיות מכוון לתכליות מוגדרות: להכשיר הלומדים לניתוח בעיה חברתית על היבטיה השונים, לבחון חלופות שונות להתמודדות עם הבעיה, ולאפשר ללומדים לגבש לעצמם השקפת עולם פוליטית וחברתית. על מנת שחינוך פוליטי ימלא את ייעודו החינוכי במדינה דמוקרטית, הוא נדרש גם להיות מכוון לעדיפות המובהקת של הערכים ההומניסטיים.
ב.ד"ר אריה קיזל, "שיעור אזרחות, הנרטיבים המתנגשים והמורה החושש", עמ' 9-6.
המאמר מציג את לימודי האזרחות כ"שדה מוקשים" של "מאבק בין נרטיבים מתנגשים – אשר בעבר גם כונו שסעים – בתוך רשת הנרטיבים הישראלית". מחד גיסא, נרטיב-העל הציוני עדיין מהווה את היסוד הערכי-המרכזי של המערכת, אך מאידך גיסא הוא מצוי במאבק ובמתח מול הנרטיבים הפוסט-מודרניים. בשדה מוקשים זה של התנגשויות אמורה לבוא לידי ביטוי חשיבותו של מקצוע האזרחות כמסגרת לקיום ולפיתוח של בירורים פתוחים, בעלי אופי פלורליסטי, ותוך מתן לגיטימציה לנרטיבים שכנגד. מכאן תפקידם של המורים לאזרחות "כמייצבים, כמבהירים וכממשיגים וכמובילים פתיחות כלפי שיח שיש בו פלורליזם".
ג.ד"ר ניר מיכאלי, "חינוך ופוליטיקה במערכת החינוך הישראלית", עמ' 15-10.
המאמר מציג מגוון רחב של גישות ביחס להגדרתו ואיפיונו של המושג "חינוך פוליטי" וגישות שונות לעיסוק בתכנים פוליטיים בתוך המרחב הלימודי והחינוכי הבית-ספרי. הדיון בגישות השונות לגבי חינוך פוליטי מתמקד בין אלה הגורסות שעל החינוך להיות א-פוליטי ולהימנע מעיסוק בסוגיות פוליטיות, לעומת אלה הדוגלות בהנחלת עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות קונקרטיות, ולבין אלה הטוענות שיש מקום להכללת סוגיות פוליטיות בבית הספר, אך תוך הקפדה על איזון ואובייקטיביות.
העמדה המבוטאת במאמר שלא ניתן להוציא את הפוליטיקה מהחינוך, והדרך המוצעת לחינוך פוליטי – "דרך אמצע של חינוך פוליטי הניצבת בין הקוטב של חינוך פוליטי ניטרלי וטכנוקרטי לבין הקוטב של חינוך פוליטי אינדוקטריני. חינוך פוליטי כזה אינו מסתפק בחינוך אזרחי פונקציונאלי, כוללני וסטרילי, אך נזהר מלשמש כמנגנון תעמולה צר. הוא מתאפיין בכך שהוא מבקש להגביר את העיסוק בסוגיות פוליטיות קונפליקטואליות, והוא עושה זאת מתוך פריסת מגוון רחב של גישות והזמנה לניתוח ביקורתי של כולן. פעולות אלו נעשות תוך כדי הצגת עמדתו של המחנך כלפי הסוגיה באופן שקוף והוגן, והעמדתה באופן פתוח לביקורת תלמידיו".
ד. ד"ר אודי מנור, "לקראת 'אובייקטיביזציה' של הוראת אזרחות בישראל", עמ' 20-16.
המאמר מבקר את הפרדיגמה הסובייקטיביסטית בלימודי האזרחות, הנשענת על "צידוקים סובייקטיביים" שביסודם כמה עקרונות, כמו: "כל גישה היא לגיטימית", "זהות משקפת שונות" ומבטאת הן הכרה בשונות והן הכרה במשותף. עקב אכילס בפרדיגמה זו על פי המאמר, שאין בה מענה ביחס לגבולות ולמגבלות של "הכול הולך", היינו – "מה קורה אם אחד הגורמים השונים המרכיבים את החברה הישראלית בונה את שונותו על אי הכרה במשותף?". בניגוד לפרדיגמה הסובייקטיביסטית מציע המאמר לבסס את לימודי האזרחות על גישה אובייקטיביסטית שבמרכזה העובדה שכולם תלויים בעצם קיומם בזולת. המאמר מציג שורה של דוגמאות לגישה זו.
ה. ד"ר אמנון יובל, "האם ואיך ניתן לטפח חשיבה פוליטית וביקורתית במערכת החינוך בעידן הלמידה המשמעותית?", עמ' 26-21.
המאמר מציג את קווי המיתאר של המדיניות החדשה שהנהיג משרד החינוך בנוגע לעיסוק בפוליטיקה בבתי הספר שתכליתה לטפח חשיבה פוליטית וביקורתית במערכת החינוך, אך מדגיש באופן ביקורתי שמימושה של מדיניות זו אמור להתבצע תחת שורה של מגבלות המוטלות על המורים.
המאמר מציע שלוש דרכים פדגוגיות "לעקוף באופן רך ולא לעומתי את המגבלות האידיאולוגיות והאחרות" שמציבה מדיניות משרד החינוך: א. קידום חשיבה ביקורתית ופוליטית לא רק דרך נושאים "פוליטיים" אלא גם דרך נושאים הנתפסים "רכים" או "חברתיים", המעוררים לרוב פחות עניין ומחלוקת מבחינה פוליטית, אך טומנים בחובם פוטנציאל ערכי גבוה. ב. הרחבת העיסוק בשאלות אזרחיות בשורה של תחומים ומקצועות ולא רק בשיעורי אזרחות. ג. עידוד התלמידים לתרגל למידה פעילה שתדרוש את מעורבותם ויזמותם – למידה המטילה חלק מן האחריות על התלמידים.
ו. ד"ר שרה זמיר, "האם ניתן להפריד את הפוליטיקה מהחינוך לשלום?", עמ' 29-27.
המאמר מציג את הבעיה הנגזרת מהחינוך לשלום והיא חששם של מורים רבים מאי-יכולתם להפריד בין היותם אזרחים בעלי עמדה פוליטית מגובשת בנושא החינוך לשלום לבין היותם מחנכים. הם חוששים כי הנושא יהווה במה לחשיפת דעותיהם הפוליטיות ולפיכך ייצור סלעי מחלוקת ויביא לידי ניגוח הדדי בינם לבין עמיתיהם ותלמידיהם והורי תלמידיהם. מורים אחרים אף חוששים כי דעותיהם יתקבלו ללא עוררין על ידי תלמידיהם ולו רק בשל העובדה כי הם נמצאים בעמדת כוח וסמכות.
המאמר מציג הסברים על מהות תהליך שלום, הסבר וניתוח של המחלוקת בציבור הישראלי ביחס לתהליך שלום, ומציג מה ראוי להיכלל בחינוך לשלום – "חינוך לשלום המציג את מגוון הדעות הפוליטיות בפני התלמיד ומערב חינוך פוליטי קוגנטיבי ורציונלי בעיקרו, ולא חינוך פוליטי רגשני וסוחף המנסה לקנות את תודעתו של הפרט באמצעות הפתוס".
ז. ד"ר אלון לבקוביץ, "למה לי פוליטיקה עם פרחי הוראה?", עמ' 33-30.
המאמר מציג את העמדה שפוליטיקה חשובה להבנת תהליכים חינוכיים, חברתיים, כלכליים וביטחוניים, וההתעלמות מהסוגיות הפוליטיות משמעותה התעלמות מהמציאות האקטואלית. מטרתו של המאמר לבחון כיצד ניתן לשלב את הפוליטיקה בקורסים הניתנים למורים לעתיד, והנחות היסוד המוצגות ביחס לכך הינן רלוונטיות ביחס לחשיבה פוליטית בכללה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה