יום שלישי, 26 במרץ 2019

האם יכולה הספרות להגן על הדמוקרטיה


"אדם יוצר רוע, כשם שדבורה יוצרת דבש",
או האם יכולה הספרות להגן על הדמוקרטיה?
                                                   מאת ד"ר שלמה הרציג

בשעה ששורות אלה נכתבות אנו מצויים פחות משלושה שבועות לבחירות הארציות לכנסת העשרים ואחת. לכאורה, חגיגה לדמוקרטיה בישראל. בפועל, מסתבר, מאיימות לא מעט סכנות על יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית. אם בעבר הלא-רחוק נדמתה זו כחזקה ובלתי ניתנת לערעור, הרי שבשנים האחרונות מתחזקת התחושה בציבוריות הישראלית, שערכי השוויון והחירות העומדים בבסיס המשטר הדמוקרטי בישראל ובעצם, בעולם כולו, אינם איתנים ויציבים כבעבר.
ואם לדייק יותר, הרי שמצד אחד, מתגברים האיומים, מבית ומחוץ, על קיומה של מדינת ישראל כמולדתו של העם היהודי, כולל קריאה נוקבת לביטולו של חוק השבות, ומן העבר האחר בולט בחומרתו שיח הערעור על ערכים דמוקרטיים והומניסטיים מובהקים דוגמת שוויון אזרחי במדינת ישראל, מדיניות כלכלית שיש בה מקום גם ל'צדק חברתי', מניעת גזענות, שמירה על עקרון הפרדת הרשויות ועל עצמאותו של בית המשפט העליון, מתן לגיטימציה לדעות מכל קצוות הקשת הפוליטית ועוד.  במקומם אנו מוצאים רצון ברור לפגוע בלימודי האזרחות בבתי הספר דווקא בשל ערכי החופש והשוויון, שהם מקדמים. בהצהרותיהם של פוליטיקאים לא מעטים, בעיקר מחוגי  הימין התאוקרטי, בולטת גם - ולא לטובה מבחינת עיקרי הדמוקרטיה הישראלית - החתירה הברורה להעדפת זהותה היהודית של מדינת ישראל על חשבון זהותה הדמוקרטית.
אולי לא היה מקום להזדעק כל כך אלמלא התחושה, שבשם קידומם של ערכים זהותיים פרטיקולאריים של הרוב היהודי במדינת ישראל מוקצים מחמת מיאוס ערכים מוסריים אוניברסליים, ויחד עמם מוקרבים למולך הפטריוטיזם ואהבת המולדת, גם ערכיה של הדמוקרטיה המהותית וזכויות האדם בראשם. ובאחת, דומה כי רטוריקה כוחנית-מניפולטיבית, הקרובה (מדי) ברוחה למקובל במשטרים טוטליטריים, הולכת וכובשת את השיח החברתי והפוליטי בישראל. ואם לצטט ממאמרו של רמי לבני הרי ש"החברה הישראלית נעשית אפתית, קהה, משתמטת סדרתית. כפי שאינה מתמודדת עם הגזענות הפושה בה, עם העדר התרבות הדמוקרטית ושקיעת אתוס שלטון החוק, עם העוני ועם פערים חברתיים מהגדולים בעולם המפותח. היא נטשה גם את מידת הסולידריות שלה, ופירקה את המכנה המשותף שחיבר בין אזרחיה, יסודות שבזכותם קמה, וזכתה בהישגים כבירים. היא התפצלה לשבטים מנותקים, במקום הסולידריות והשותפות, היא נשטפה בדת ובאמונות טפלות, בצד בידור זול להמונים" ("מאמרים ומכתבים", הארץ, יום ראשון, 24.03.2019).
אגב, מגמה זו של ערעור על ערכים דמוקרטיים איננה מיחדת את מדינת ישראל, והיא בולטת בעצמתה גם ברחבי העולם המכונה ה'נאור', שאך לפני עשורים אחדים חגג את ניצחונה הסופי, כביכול, של הדמוקרטיה המערבית, הליבראלית-קפיטליסטית, על האידאולוגיות הטוטליטריות ('קץ ההיסטוריה' בלשונו של פוקויאמה). דומה כי בעשורים האחרונים התהפך עלינו הגלגל, דווקא במדינות הדגל של הדמוקרטיה הליבראלית עם הרמת ראשם של הפופוליזם ושל הלאומנות הדורסנית על גרסאותיהן השונות. ובאחת, רוחות אנטי דמוקרטיות מנשבות במדינות בעלות מסורת דמוקרטית ארוכת שנים (ארה"ב, אנגליה, הודו) ועל אחת כמה וכמה במדינות שערכי הדמוקרטיה המהותית עדיין לא הכו בהן שורש (רוסיה, הונגריה, פולין, תורכיה ועוד).
  ומה יש לספרי הלימוד ב'אזרחות' בישראל לומר על היחסים שבין דמוקרטיה לטוטליטריות? נתבונן, למשל, בספר לימוד ה'אזרחות' לחטיבה העליונה ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית מאת ד"ר דוד שחר, שחלק ניכר ממנו מוקדש לדמוקרטיה בישראל. למעשה, כל חלק ג של הספר: " מהי דמוקרטיה? ישראל מדינה דמוקרטית" (עמ' 153 – 301) דן בעקרונות המשטר הדמוקרטי, ובדרכי יישומו במדינת ישראל. בחלק זה עומד המחבר על היות הדמוקרטיה מסגרת מדינית שמקורות הסמכות והריבונות שלה הם העם, או נציגיו הנבחרים (שם, עמ' 155). כך למשל, אליבא דאברהם לינקולן, נשיא ארה"ב בשנים 1861 – 1865 , המצוטט בספר, דמוקרטיה היא שלטון העם באמצעות העם ולמען העם (שם, עמ' 158).
לשון אחר,  בניגוד למשטר הטוטליטארי, שבו יחיד או קבוצה מצומצמת ופריווילגית של אוליגרכים הם הריבון, והם המכתיבים את 'כללי המשחק' במדינה, לאו דווקא לטובת תושביה, כפי שמוכיח הניסיון ההיסטורי והפוליטי רב השנים, במשטר דמוקרטי העם כולו, וליתר דיוק, אזרחי המדינה, הם הריבון ועל פיהם יישק דבר. יתר על כן, כדברי פרופ' עמוס שפירא המלמד סנגוריה על המשטר הדמוקרטי כמשטר של צדק פוליטי, ואף דבריו מובאים בספר הלימוד דלעיל: "דמוקרטיה מהווה משטר צודק, היות שמקופלים בה עקרונות כמו שלטון הרוב, חופש הפרט, שלטון החוק, שוויון, הדדיות, הגינות, טובת הכלל ושלטון המעוגן בהסכמת הנשלטים. לאלו ניתן להוסיף את החתירה לכיבוד ציפיות סבירות, ואת השאיפה לאפשר לכל להעלות את דרישותיהם ולבטא את צורכיהם תוך כדי תהליך מתמיד של איזון בין תביעות נוגדות." (שם, עמ' 159).   
במקביל, ניתן לבחון את הדרך (למצער, אחת הדרכים) בה מתמודדת הספרות עם המתח החריף שבין דמוקרטיה לדיקטטורה. בשל קוצר היריעה תיבחן ברשימה זו יצירה פרדיגמטית אחת בלבד המצויה בתכנית הלימודים בספרות לבית הספר העל-יסודי הכללי בפרק 'רומן ונובלה'. הכוונה לספרו של הסופר וליאם גולדינג "בעל זבוב", שראה אור בשנת 1954. רומן זה אף זיכה את מחברו בפרס נובל לספרות לשנת 1983.
 "בעל זבוב" הוא רומן אלגורי רב אנפין המתאר את קורותיה של קבוצת ילדים אנגלית, כולם בני טובים ובעלי חינוך בריטי הולם (כולם בנים, אגב, ואין ביניהם אף לא נערה אחת),  שככל הנראה נמלטו, באמצע המאה הקודמת  ממלחמה אטומית המתרחשת ברקע. בעקבות התרסקות מטוסם, נקלעו הילדים בעל כורחם לאי בודד כשהם מנותקים מן העולם החיצוני, ומבלי שיימצא בקרבם אף לא מבוגר-אחראי אחד. טייס המטוס אמנם הספיק לצנוח ממנו, אך נהרג בנחיתה, וגופתו שנתלתה על ענפי העצים בפסגת האי תהפוך, מאוחר יותר, ל'מפלצת' בדמיונם החרדתי של הנערים.
 עיקרה של עלילת הספר נסב סביב תהליכי הסתאבותה של חברת הילדים, שמתחילים את דרכם כחברה דמוקרטית ושוויונית למהדרין ומסיימים אותה כפראים צמאי דם. היסוד האלגורי ביצירה הוא דו כיווני. בהיבט אחד שלו - הממד הדיאכרוני-השתלשלותי - מתאר הרומן את ההיסטוריה של האנושות, מן ה'סוף' אל ה'התחלה', כלומר מן התרבות והציוויליזציה אל הפראות והברבריות. ובנוסח אחר, קבוצת הילדים התמימה, כביכול, מאפשרת למחבר הרומן לדמיין באמצעותה, ב'תנאי מעבדה', את תהליכי התפתחותה של החברה האנושית על כל גחמותיה, יצריה ותאוותיה, כולל פולחן האלילות והקרבת הקרבנות המאפיין את ראשית דרכה. ממד אלגורי נוסף, סינכרוני ביסודו, טמון במערכת היחסים בין הילדים באי ובמהלך הטרגי של הפיכתם מחברת מופת שוויונית ודמוקרטית לחברה אלימה ומעוותת, שאף היא יציר כפיהם, אולי אף יותר מזו המוקדמת, שכן הראשונה מייצגת את שרידי החינוך הבריטי הטוב שקיבלו הילדים, ואלו זו האחרונה היא פרי מעלליהם בלבד. אגב, שם הספר מתייחס לאל הכנעני בעל זבוב, שמשמש גם שם נרדף לשטן.
לפי האנציקלופדיה המקוונת 'ויקיפדיה' בתקופה בה נכתב הספר הייתה נפוצה ספרות האיים באירופה. ספרים רבים נכתבו על פי הדפוס בו קבוצת ילדים נקלעת לאי בודד,  מנותקת מהעולם המוכר לה, ומצליחה במשך הזמן ליצור באי חברה אוטופית   המחקה את המודל המוכר של חברה מערבית דמוקרטית-נאורה ומיישמת את ביצועיה. דוגמה מובהקת לכך יכול לשמש ספרה של מירה לובה ''אי הילדים'' משנת 1947 (תורגם ועובד מגרמנית לעברית על ידי ימימה טשרנוביץ). ספרה של לובה מוקע ומושמץ היום בשל הסטריאוטיפים המגדריים והאחרים, שבהם הוא גדוש, אך אין ספק באשר לטוב לבם ולנכונות לסיוע ולשיתוף פעולה חברתי אמיץ של מרבית הילדים (והמבוגרים) המאכלסים את עלילת הספר.
מתוך ראייה פסימית הרבה יותר משל מרבית מחברי ספרות האיים המסורתית, באשר ל'טבע האדם', ויליאם גולדינג, בספרו "בעל זבוב", מתריס כנגד האופטימיזם הנבוב (לדעתו) של ספרות האיים הקלאסית. כאמור, החברה אותה בונים הנערים ברומן שלו שונה עד מאוד מן הדגם הטיפוסי של ספרות זו. חרף חינוכם הטוב מתנתקים הנערים מהחברה התרבותית הנאורה ונסחפים בהדרגה אחר יצריהם עד להפיכתם לחברה פראית ורצחנית בה האדם מתגלה
במרעו.
אמנם בתחילת דרכם על האי הבודד פועלים הילדים יחד במטרה לשרוד, ומנהיגים בתוכם כללי התנהגות דמוקרטיים ושוויוניים למדי. כך, למשל, נבחר ראלף למנהיג הילדים על האי בהצבעה חופשית (באורח אירוני, התואם גם מודלים 'דמוקרטיים' בני זמננו, הבחירה בו נבעה בעיקר מחזותו המצודדת). בנוסף, רשות הדיבור באספות הילדים ניתנת רק למי שמחזיק בידו בתורו את הקונכייה שמצאו על החוף;  הקונכייה, משמשת את הילדים גם כשופר הזעקה לאספות ולצרכים נוספים. עוד הישג של התבונה, בהובלתו של ראלף  הוא רעיון הדלקת מדורה בראש ההר, כדי לאותת לספינות מזדמנות, והחלטה לבנות סוכות מגורים להגנה מפני פגעי האקלים בלילה. אגב, שתי החלטות אחרונות אלה (ובעצם, גם ההחלטות הדמוקרטיות הנוספות) אינן צולחות לאורך זמן, כיוון שהן מצריכות סבלנות, אורך רוח ודחיית סיפוקים, תכונות שהילדים (ומבוגרים?) אינם מצטיינים בהן. הסוכות נותרות רק בראשית בנייתן, והאש נכבית בשל הזנחה וחוסר טיפול וכך מוחמצת גם אנייה החולפת לה ליד האי מבלי לגלותם.
בתוך פרק זמן קצר, ובשל ויכוחים וחיכוכים המתגלעים ביניהם, הילדים  מתפצלים לשתי קבוצות: הקבוצה של ראלף, שדמותו כמנהיג משקפת, בדרך כלל, את קול התבונה והסובלנות, גם אם לא באופן מושלם, שכן גם ראלף אינו נקי מחולשות אנוש, וכמנהיג הוא מתאפיין ברכות יתר מצד אחד, ובהתנשאות כלפי ''חזרזיר'' - הילד השמן, הממושקף וחולה הקצרת, ובקצרה, הילד הדחוי, שאיש אינו זוכר את שמו ורק כינוי הגנאי דבק בו - מצד שני. ראלף מנסה בתחילה לקרב את החברה שהילדים בונים על האי לחברה האנגלית-מערבית ממנה הם באו. פעולותיו נשענות על הידע שנטמע בו כנער בוגר-יחסית (הוא בן 12) ומשכיל, הצועד בגאווה בעקבות אביו שלדבריו משמש מפקד בחיל הים הבריטי. ראלף אף מעניק לג'ק מרידיו, במטרה להשקיט את כעסו של זה האחרון על שלא נבחר למנהיג הילדים, את האחריות על קבוצת נערי המקהלה, שבראשם הוא (ג'ק) עמד בעבר. אך זעמו ותסכולו של ג'ק על שלא נבחר להנהגה גדולים מכדי לשאת את הובלתו של ראלף, ובהמשך עלילת הרומן הוא מנהיג את ה'אופוזיציה' הרצחנית לראלף.
  גם "חזרזיר" הילד הדחוי משקף בדבריו את קול השפיות, והוא מנסה תמיד לחשוב באופן הגיוני ושקול, אך חולשתו הגופנית והמנטלית היא בעוכריו והילדים מלגלגים עליו ומתעללים בו, כדרכם של ילדים (ומבוגרים?) כלפי החלש מהם. אפילו העובדה שמשקפיו של "חזרזיר" מאפשרים לילדים להדליק אש על האי איננה מסייעת לו בשיפור מעמדו בקרב הילדים, והוא מושלך אל תחתית הסולם החברתי. יתר על כן, גניבת משקפיו, בהמשך העלילה, וניסיונו להשיבם אליו יובילו בסופו של דבר למותו האכזרי.
קבוצתו של ראלף הולכת ומאבדת מכוחה ככל שמתקדמת עלילת הסיפור. כאמור, ניסיונו של ראלף לממש את ההחלטה לבנות סוכות על החוף כושל אל מול פיתויי הצייד שמניח ג'ק בפני הילדים. סמכותו של ג'ק, היפוכו המחלט-כמעט של ראלף, על האי הולכת ומתחזקת דווקא בשל קשיחותו, ובשל יכולתו לתת דרור ליצרי הקבוצה. ג'ק הוא מנהיג סמכותני, המונע על ידי הצורך בסיפוק מידי ועל ידי רדיפת הכוח והשררה. למרבה האירוניה, ג'ק הוא מי שעמד, לפני האסון, בראש מקהלה כנסייתית באנגליה המתורבתת, אך על האי הוא מתנהג בצורה ברוטאלית וקורא לילדים להצטבע כפראים, להכין לעצמם כלי נשק ולצאת לצייד, כדי לאכול בשר, ולא להסתפק בשפע הירקות והפירות ובמים הטעימים שהאי מציע לשוכניו. בפועל, קבוצתו של ג'ק הולכת ומשתלטת על האי; פיתויי הצייד, הבשר והדם מושכים את לב הילדים הרבה יותר מבשורת השלום התבונית אך האנמית של ראלף. בזה אחר זה הם עורקים מקבוצתו של ראלף לקבוצתו של  ג'ק עד שלקראת סיום עלילת הרומן נותרים יחד ראלף ו"חזרזיר" לבדם אל מול כל היתר.
 בתהליך הדרגתי, אך מהיר למדי, ג'ק הופך לעריץ אכזר, בלתי סובלני וטוטליטרי המייסד לו ממלכה משלו על פסגת האי. המחיר שגובה הפראות והברבריות גבוה מאוד - היא גורמת למותו של סיימון, נער עדין וחולמני, שרצה לספר לחבריו את האמת אודות ה'מפלצת' שזיהו כביכול הילדים על פסגת ההר. סיימון, שירד מן ההר  נקלע, שלא בטובתו, לטקס פגאני של פולחן צייד, שפיתחו הילדים על האי. במהלך הטקס הם דוקרים חזיר מדומיין, ולמעשה דוקרים למוות בכידוני הצייד שלהם את סיימון שפרץ במפתיע לתוך מעגל הרוקדים. אגב, סוגיית ה'מפלצת' שעל האי מעניינת במיוחד, שכן היא משקפת לא רק טעות בזיהוי, קרי, מחשבה שהצנחן המת שמיתרי מצנחו נתפסו בענפי העצים שעל ההר היא בעצם 'מפלצת', אלא אותה נטייה חברתית מובנית בנפש האדם לגלות 'מפלצות' ו'אויבים' בכל מקום, ובכך לממש צורך רצחני לפגוע בהם ו'להציל את המולדת' (מזכיר משהו?). כך הופכת ה'מפלצת' והפולחנים שמקיימים הילדים סביבה לנושא קיומי ופוליטי מרכזי ביצירתו של גולדינג.
בתוך כדי מאבקי הכוח בין שתי קבוצות הילדים - למעשה קבוצת הרוב של ג'ק שעל ההר אל מול שרידי קבוצתו של ראלף שעל החוף - נרצח גם "חזרזיר". קבוצתו של ג'ק גנבה את משקפיו של ''חזרזיר'' כדי להדליק לעצמם אש, וכאשר עלו הוא וראלף אל פסגת האי לדרוש את רכושם בחזרה, רוג'ר, אחד מבני חבורתו המקורית של ג'ק, דחף לעברם סלע ענקי, שפגע ב"חזרזיר" והעיפו לתהום של 40 רגל, שם התרסק אל סלעי הים. הקונכייה שבידו באמצעותה התכוון לעמוד על זכויותיו, התרסקה אף היא לעשרות רסיסים לבנים. ריסוקה של קונכיית-רשות הדיבור היא הסמל המובהק של ריסוקה של הדמוקרטיה שכוננה חבורתו של ראלף על האי.
לקראת סופה של עלילת הרומן, מנהלים חברי הקבוצה של ג'ק - למעשה, הילדים כולם, שכבר זנחו לחלוטין את תרבותם המקורית והפכו לפראים מצובעים, מלוכלכים וצמאי דם - מצוד אחר ראלף במטרה להרוג אותו. תוך כדי כך גורמים הילדים לשרפה המשתוללת באי. עשן השרפה - שמחליפה, באופן סמלי, את המדורה שהתקיימה קודם לכן - מושך את תשומת לבה של ספינה שעוברת במקום, ואנשיה מחלצים את הילדים. הספר מסתיים בנזיפתו של הקצין מפקד הספינה, אשר אומר לילדים, ודבריו מקבלים כמובן ממד אירוני לנוכח כל מה שהתרחש על אדמת האי קודם לכן: "הייתי חושב שחבורת נערים בריטים...תגלה יתר תושייה[1]". לבסוף החבורה כולה עוזבת את האי וחוזרת לציוויליזציה.
לסיכום, האי שבו מתרחשת עלילת הספר יכול היה להיות גן-עדן: לנערים הניצולים היו די מים מתוקים ומזון ולא היו בו חיות טורפות. אך, למרות האפשרות הקסומה של קיום אוטופי ברוח 'ספרות האיים' הקלאסית על האי, הנערים הרסו את האי, שרפו אותו, תוך שהם פוגעים והורגים זה את זה. במובלע, וגם במפורש (חלקה הראשון של כותרת מאמר זה היא למעשה ציטוט מדברי המחבר) טוען גולדינג, שבני האדם גם בנסיבות אידאליות נוטים להחצין את הרוע שבתוכם, ומתקשים לחיות בשלום זה עם זה. המפלצת שאותה רוצים הילדים להרוג בטקסי הפולחן, שהם מקיימים על האי אינה דבר חיצוני להם, אלא היסוד השטני הקיים בתוכם, ומה גם מבוגרים, כפי שמעידה המלחמה המתחוללת במציאות שמחוץ לאי.
בוויכוח אודות "טבע האדם", מתוך הנחה מודרניסטית, שאכן טבע כזה קיים - תמונת העולם הפוסט-מודרנית שוללת את קיומו של 'טבע אדם' אחדותי ואוניברסלי - עמדת מחברו של "בעל זבוב" היא ברורה ורוויה פסימיזם עמוק. בלשונו של ספר בראשית הנתמך על ידי הוגים דוגמת הובס (1588 – 1679) וזיגמונד פרויד (1856 – 1939), היינו אומרים כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית, ח' 21). עלילת הרומן חושפת את החינוך, התרבות והיכולת לשתף פעולה בצורה וולונטרית והוגנת, כקליפה דקה על פני אוקיינוס גועש של יצרים ותאוות רצח המוליכות את האדם לעבר ברבריות מסוכנת, או אם תרצו לעבר הפאשיזם והנאציזם, שתוצאותיהם האיומות נחשפו במלחמת העולם השנייה, ואשר בעקבותיה גם נכתב ספרו זה של ויליאם גולדינג.
 אך בצד האפשרות לקרוא את "בעל זבוב" קריאה דטרמיניסטית וחסרת תקווה, ואת מהלכי עלילת הרומן כביטוי עמוק לטבעה המהותי של החיה האנושית - שכוחות האור הדמוקרטיים לעולם ניגפים בה בפני כוחות השחור הטוטליטאריים - ניתן לקרוא בהם גם כבמעין קריאת השכמה וצלצול הזהרה מפני האפשרויות הקשות הצפויות לנו אם לא נתעשת, ובמובן זה, היצירה בת הששים וחמש שנה רלוונטית גם לזמננו ולחברתנו הדמוקרטית בישראל ובעולם כולו.
.


[1] ויליאם גולדינג (1965) "בעל זבוב", עם עובד, תל-אביב, תרגמה מאנגלית: אסתר כספי, עמ' 191.  ב – 2011 הספר ראה אור מחדש בתרגומו של אמיר צוקרמן

תגובה 1:

  1. לא הבנתי את פסקת הסיום האופטימית של המאמר. איך עם מסתדרת עם הרוע האנושי האימננטי ל'טבע האדם'?!

    השבמחק