סדר יום אזרחי כאידאל של אושר בכתיבתו של אתגר קרת

ד"ר שלמה הרציג

סדר יום אזרחי כאידאל של אושר בכתיבתו של אתגר קרת

 נמות ולא נתגייס! היא הסיסמא - הטבולה באירוניה מרה - שהובילה את הפגנות החרדים, בתקופת מלחמת 'חרבות ברזל', נגד גיוס צעיריהם לצה"ל. למה אירוניה, ומדוע מרה? כי באותה העת, במהלך המלחמה, היו המוות והשכול  נחלתם דווקא של בני שבטים אחרים בחברה הישראלית, בעיקר החילוני והלאומי-דתי. 

     ביום ה־7.10.2023, הפך יום שמחת תורה מיום חג ליום חגא: ביום זה הוביל ארגון הטרור חמאס את הטבח הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. יתר על כן, בשנתיים שלאחר מכן ניהלה מדינת ישראל את המלחמה הארוכה ביותר בתולדותיה, מלחמה שגבתה קורבנות רבים, בנפש, בגוף וברכוש. במלחמה זו התגייסה החברה הישראלית, רובה ככולה, כדי להגן על מדינת ישראל, מפני אויביה הקמים עליה לכלותה. 

   במהלך המלחמה, הייתה ציפייה בציבוריות הישראלית, להתעוררות דומה ולהתגייסות גם בחברה החרדית, ודאי בזמנים הקשים בהם צה"ל נזקק נואשות להגדלת מצבת כוח האדם של לוחמיו. אך התגייסות זו כמעט ולא באה. במקומה צפה ועלתה בקרב רבים ממנהיגי הציבור החרדי, יחד עם צאן מרעיתם, הטענה (המקוממת!), שבחורי הישיבות 'נהרגים בעולמה של תורה' ושלימוד התורה שלהם מגן על כולנו ומציל אותנו מפני המוות במלחמה, ולכן אסור, כך טענו, לבחורי הישיבות להתגייס לצה"ל. זו, כמובן, פרשנות מעוותת לטענה תלמודית ידועה במסכת סוטה, דף כ"א, שאכן לימוד התורה שומר ומגן על הלומדים ועל כל עם ישראל מן ה...חטא ומן והייסורים, אך ודאי שלא מסכנות המלחמה! שנאמר: "במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה." (בבלי, סוטה, פרק ח, משנה ז).

על רקע מציאות קונפליקטואלית קשה זו, של שבר כבד בחברה הישראלית, מעניין לחזור למעלה משלושים שנה לאחור, כדי לבחון את הדרך בה בחר להתמודד הסופר אתגר קרת בכתיבתו עם השסע הדתי המפלג את החברה הישראלית. את זאת עשה קרת באמצעות העמדה מקוטבת של שתי ערים הסמוכות מאד זו לזו, מבחינה גאוגרפית, אך מרוחקות מאד זו מזו מבחינה תרבותית, אידאית ופוליטית. בספרו הראשון של קרת צינורות (עם-עובד, 1992, עמ' 33) מופיע סיפור קצרצר בשם: "חובזה":

יש מקום אחד, שקוראים לו חובזה, לא רחוק מתל-אביב. אמרו לי שהאנשים לובשים שחור שם בחובזה ותמיד-תמיד מאושרים. "אני לא מאמין בכל הקשקושים האלה," אמר החבר הכי טוב שלי, ובעצם רצה להגיד שהוא לא מאמין שיש אנשים מאושרים. הרבה אנשים לא מאמינים. אז עליתי על האוטובוס שנוסע לחובזה, וכל הדרך שמעתי ב"ווקמן" שלי שירי מלחמה. האנשים בחובזה לא מתים במלחמות אף פעם. אנשים בחובזה לא הולכים לצבא. ירדתי מהאוטובוס בכיכר המרכזית. האנשים של חובזה קיבלו אותי מאוד יפה. מקרוב היה לי קל מאוד להבחין שהם באמת מאושרים. הם רוקדים הרבה בחובזה, וקוראים בספרים עבים, ואני רקדתי לידם שם בחובזה, וגם קראתי בספרים העבים. ואני לבשתי את בגדיהם שם בחובזה, וישנתי במיטות שלהם. ואני אכלתי את מאכליהם שם בחובזה, ונישקתי את התינוקות שלהם, על הפה. במשך שלושה שבועות שלמים. אבל אושר זה לא דבר מדבק.

עלילת הסיפור " חובזה" מתרחשת ב"מקום אחד...לא רחוק מתל-אביב", שאיננו מזוהה בשמו האמיתי, והוא מצטייר כמין בועה ישראלית אקס-טריטוריאלית. אך לכל אורכו, הסיפור מפזר רמזים עבים המסייעים בזיהוי המקום המיוחד והשונה הזה כעיר החרדית בני-ברק: הקירבה לתל-אביב, הלבוש השחור, הריקודים (החסידיים), הקריאה בספרים העבים (ספרי הקודש) המאכלים המיוחדים, ריבוי התינוקות, ואפילו המיקום הגבוה במדד האושר, כפי שמעידים כל המחקרים על רמת האושר בחברה החרדית. 

ממש בסמוך לה שוכנת העיר תל-אביב נציגת התרבות החילונית, הספקנית וחסרת האמונה, ולכן גם המתוסכלת והלא מאושרת. וראו כמה פעמים מופיע בסיפור מוטיב חוסר האמונה, גם אם לכאורה בהקשר אחר לחלוטין: "אני לא מאמין בכל הקשקושים האלה," אמר החבר הכי טוב שלי, ובעצם רצה להגיד שהוא לא מאמין שיש אנשים מאושרים. הרבה אנשים לא מאמינים" לא פחות חשוב מכך הוא אזכורם של שירי המלחמה להם מאזין המספר, בן דמותו של המחבר, ב"ווקמן" שלו ההופכים להיות מייצגים טיפוסיים של המגמה המיליטריסטית, שבתוכה שקועה החברה הישראלית; מגמה שהתחזקה מאוד, לצורך או שלא לצורך, לאחר ה – 7 באוקטובר.

לטעמי, החלק המעניין בסיפור הוא מסעו הכושל של המספר, אל 'חובזה' במטרה לגלות את האושר דווקא באותה חברה מתבדלת ושונה, שאנשיה "לא הולכים לצבא" ו"לא מתים במלחמות". את זאת  עושה, גיבור הסיפור בדרך פאתטית למדי – והסיפור אכן מגחיך אותה - של ניסיון חיקוי-לרגע של אורחות חייהם של ה'חובזאים': "ואני רקדתי לידם (לא איתם, ש.ה.) שם בחובזה, וגם קראתי בספרים העבים, ואני לבשתי את בגדיהם שם בחובזה וישנתי במיטות שלהם. ואני אכלתי את מאכליהם שם בחובזה,..." אך אפילו נישוק התינוקות שלהם על הפה, איננו מועיל לו, שכן, הוא מגלה להוותו, לאחר שלושה שבועות של 'חיים משותפים', לכאורה, לצידם של אנשי המקום, ש"אושר זה לא דבר מדבק". כנראה שנדרש מהלך עמוק ויסודי יותר בחברה הישראלית, כדי שאנשיה יוכלו ליהנות מפירות האושר והשלום האמיתיים. אך מהו בעצם מהלך זה? 

מסתבר שבניגוד למגמות ידועות בציבוריות החילונית, "חובזה" איננו סיפור המבקר מתוך זעם קדוש את אורחות חייהם של בני המגזר החרדי, אף לא את העובדה שהם אינם הולכים לצבא, ולכן גם לא נהרגים במלחמות. למעשה, כמעט ההיפך הוא הנכון. הרגש העיקרי המניע את המספר הוא הקנאה בסדר היום האזרחי המנוגד כל כך לאידאל הצבאי-ספרטני. ואכן, הסיפור רומז לכך שאושרם של בני קהילת ה'חובזאים' נובע ישירות מאורח חייהם שבשלו הם: "תמיד-תמיד מאושרים" (או לפחות, כך נאמר עליהם). אם ישנה ביקורת מרומזת בסיפור, הרי שהיא מופנית דווקא כנגד הישראליות החופשית כביכול, שבפועל, משועבדת, פוליטית ותרבותית, לפולחן המלחמה.

אך האם עולה מכך שאתגר קרת מצדיק, הלכה למעשה, את ההשתמטות החרדית מהתגייסות לצה"ל? לאו דווקא! הסיפור "חובזה" איננו מסה פוליטית חשופה, אלא מעין אגדה אורבנית, או יצירה אלגורית, המעמידה במרכזה את כישלון החיפוש האישי והקבוצתי אחר האושר בחברה החילונית בישראל, שאינה מודעות דיה לערכם של חיי השלום והשלווה האזרחיים. ובאחת, כנגד תרבות המלחמה המוטמעת כל-כך בלא-מודע הפוליטי הישראלי, מעמיד סיפורנו את העיר 'חובזה' כמופת של חיים מאושרים, לאו דווקא בשל החרדיות כשלעצמה, שכלל לא נזכרת במפורש בסיפור, אלא בשל סדר היום האזרחי שבבסיסה.

אכן, הסופר אתגר קרת הוא איש 'מחנה השלום' ומחזיק בעמדות פוליטיות 'שמאלניות', אנטי-מלחמתיות, להן נתן לא פעם ביטוי פובליציסטי בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. אך לעניינינו חשוב במיוחד מה שכתב הסופר לאחרונה, בעקבות אמירתו ה"שערורייתית" של חבר הכנסת איימן עודה בהפגנה כנגד המלחמה: "עזה תנצח", שבשלה הוא כמעט הודח מן הכנסת (גם) בקולות חברי הכנסת מן האופוזיציה. וכך כתב קרת: "מה שבאמת מפחיד את טרופר ודומיו באמירה של עודה ש"עזה תנצח" הוא שהוא מדבר על עזה אחרת מזו שהם מכירים. ובזמן שהפוליטיקה והתקשורת הישראליות מקפידות להציג את עזה כשדה קרב, עודה ממשיך להתעקש להתייחס אליה כאל עיר, מקום שבו תושביה חיים, כשמתאפשר, ומתים. רק שעצם ההתייחסות המאנישה הזו לעזה כאל ישות אזרחית ולא כאל בסיס של ארגון טרור הוא כבר, כפי שטרופר היה מיטיב לומר, "קורע אותנו מבפנים". לחלקנו זה יכול להיות באמת נורא אם עזה תנצח - עזה, לא חמאס, הוא הרי כבר הובס מזמן. אבל אם העיר עצמה תנצח, ואחרי כל ההפצצות, וההרעבות והשיטוחים, תמשיך ותתקיים לצידנו, זה עלול לכאוב לחלקים מהעם הנפלא שעדיין מחזיקים בחלומות גלויים לגבי אותו תוואי שטח: ריביירות, התנחלויות, הגירה מרצון. וכשמישהו פתאום מעז לומר "עזה תנצח", הוא במחי שתי מילים גוזל מהם את אותו חלום ישראלי כמוס ונושן, שיום אחד נקום והם פשוט לא יהיו פה." (ynet 06.07.2025). 

דומני שכל מילה נוספת מיותרת, ובכל זאת אומר שלמרות הפרש הזמנים הרב בהופעתן של שתי הערים, בכתיבתו של אתגר קרת, קשה להחמיץ את ההקבלה המבנית והרעיונית שבין עזה לבין חובזה (הן אפילו מתחרזות) במחשבתו ה'אזרחית' והאנטי-מלחמתית של המחבר. 

אך מדוע נבחר השם ''חובזה'' כמקור השראה לאושר? כל שאני יכול לומר הוא שחובזה, ובעברית, חֶלמִית, הוא צמח בר, שגרגריו שמשו תחליף למזון בתקופת המצור על ירושלים במלחמת השחרור, ואף אני אכלתי מהם בילדותי תחת הכינוי: "לחם ערבי". תהא סיבת השם אשר תהא, דומני שהבחירה בו מרמזת לכך שלא החרדיות כשלעצמה מפעימה את אתגר קרת, אלא סדר היום האזרחי הפשוט כמו חובזה, כמפתח לחיים מאושרים.
ולסיום, אזכיר את המופע האופראי המשלב בין ספרות, תיאטרון ומוזיקה ומבוסס על חמישה סיפורי 'חיפוש אושר' מאת אתגר קרת, שהועלה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי, ונקרא שמו בישראל..."חובזה".