מופת מהו?

מופת מהו?

דברים בעקבות הרומן "המופת" של זיגפריד לנץ (הוצאת זמורה, ביתן, מודן, 1977) / ד"ר דוד שחר

מהו מופת? מי קובע מהו מופת? האם יכולה חברה להציב מופת – כזה ראה וקדש – לבניה? האם יכול אדם לעצב מופת למען זולתו? האם אין בכפיית המופת ניסיון רודנות של יחיד או של חברה – להטיל מום נפשי באדם, ליטול ממנו את חירותו האישית, את עצמיותו ואת זכותו לבחור? אילו הן קצת מן השאלות העולות מתוך "המופת" - ספרו של זיגפריד לנץ, מגדולי סופרי גרמניה בדור האחרון.

הספר מספר על קבוצה של שלושה אנשי חינוך גרמניים שמתאספים יחדיו כוועדה, למלא את המשימה שהטיל עליהם משרד החינוך הגרמני להחליט אילו סיפורים של דמויות מופת שלאורם ניתן לחנך את הנוער, יוכנסו למקראה עבור בתי הספר. שלושת המורים-המחנכים נועדים לישיבות ארוכות, סוקרים את אנשי דורם, ממיינים, פוסלים ומתדיינים ומתברר שזו משימה לא קלה.

לשלושת המורים-המחנכים ברורה תכליתו של "מופת", בהיותו "מזמן שני לקחים: התחייבות ואתגר" (עמ' 20) ו"בהיותו קנה-מידה שיעמוד לאדם ברגעי ספק, בעזרה בשעת הכרעה, הנעלה - מן הדין שיעורר להשוות" (עמ' 30). ברם, הם אינם תמימי דעים כלל-ועיקר באילו תכונות "מופת בן ימינו" חייב להצטיין בהן ו"אילו מופתים יצלחו בימינו"?

כמובן שחלק מסיפורי המופת שנשקלו על ידי הוועדה היו מהסוג של גיבורים לוחמים -  גיבורים המגלים נכונות להקרבה עילאית או גיבורים לוחמים שגוועים ומצווים במותם את מורשתם, ואף מהסוג של אנשים הנענים למשימות ולאתגרים מיוחדים שיש בהם משום סיכון החיים:

"דמות אותו הקברניט שאין מנוס ממנו, הדבק במנהג אומלל וטובע יחד עם אונייתו, בלי שעשה דבר להצלת עצמו"; "דוגמתו של מפקד מבצר נודע, שהתמיד על משמרתו עם אנשיו עד אזול התחמושת כדי לפנות דרך נסיגה לאוכלוסייה האזרחית"; "החבלן-הלוחם המפוצץ את מטען הנפץ על גבו שלו כדי להבקיע את עמדת האויב"; "מטפס הרים שהבשיל בטרם עת וביקש לשכנע את עצמו שאפשר לטפס על כתף הר גם בחורף, בגפו וחרף כל האזהרות" (עמ' 30).

כל אלה הינם כמובן מעשים גרנדיוזיים העשויים לשמש עבור רבים דוגמאות של מעשי מופת. ברם, דווקא משום שמתבטאת בהם נשגבות מפוארת היוצאת מגדר הרגיל, הם אינם מועדפים על ידי המורים-המחנכים חברי הוועדה בטענה: "אל לנו למכור את הטיפוסים האלה. שומה עלינו לנעול אותם בארגז התרופות המרעילות". לדידם, העדפת סוג כזה של טיפוסים כמופתים אינה אלא ביטוי לפדגוגיה יהרנית. וכפי שטוען אחד החברים בוועדה, מבחינה פדגוגית המעשים המופתיים הנשגבים והמפוארים נוגדים את החברה, הם מטילים נטל על עצמם, והרי איש אינו יכול להזדהות עם הנעלה מדי, "הלא מופתים אינם אלא כעין שמן דגים פדגוגי, שהכול סולדים לבולעו, ואם כבר בולעים – אזי בעיניים עצומות. הריהם כאבן כבדה על ליבם של צעירים; נוטלים הם את ביטחונם, הופכים אותם לגריים וקוראים להם תיגר בלתי-הוגן. מופתים במשמעות המקובלת הריהם הצטעצויות מהודרות, תקיעות חצוצרה של חינוך מוטעה, הגורמת לו, לאדם, שיאטום את אוזניו.כל אותם מופתי-ענק, למן התרמופילים ועד לאמבארנה, המשדלים את ליבנו כאומרים 'כזה ראה וקדש' – הרי אין הם אלא צרה נוצצת, שאין לה עם חיי היום-יום ולא כלום" (עמ' 30).

אם כך, תוהים חברי הוועדה, אילו מופתים "יצלחו בימינו"? במקום דגם של מופת גרנדיוזי, הם מציעים מופת פרוזאי כדגם חינוכי מועדף, המתבטא בהוויה החברתית האזרחית היומיומית במעשים ובפעולות אלטרואיסטיות של תרומה לזולת ולחברה ובהקרבת הטובה הפרטית למען אחרים. לדוגמא:

"התנהגות מופתית בחיי היום-יום. לא הכרעות מרעישות עולם, כי אם המעש, שאינו דוקר את העין, המעש הנחבא של אזרחות טובה, ועם זאת גם המועיל" (עמ' 29).

"העובד הסוציאלי, המגלה שעמלו היה לריק ואף על פי כן אין הוא פורש ממנו" (עמ' 31).

"שוטר המודה למראה תצלום שמגישים לו, כי יודע הוא את שם עמיתו השוטר הבועט בפניו של סטודנט שקרס תחתיו" (עמ' 31).

ועוד דוגמא - בסיפור מעשה של אדם המחליף בין גורלו לגורל הזולת:

"...אולם ההמתנה של תחנת רכבת...השעה היא שעת ערב...על רצפת העץ הזרועה חול שוכבים חיילים שבויים ומתקינים את עצמם ללינת הלילה; הרכבת, שנועדה להסיעם אל מחנה השבויים, צפויה להגיע בבוקר המחרת. לפני החלונות, לפני המוצא, לפני הדלת אל חדרי השימוש משתופפים אנשי המשמר מותשי-כוח. בשעת ערב מאוחרת, החיילים כבר הספיקו להירדם, נשארת בתחנה רכבת-משאות שפניה אל הכיוון ההפוך; היא מסיעה הביתה חיילים, שכבר סיימו את חוק שביים. שני משלוחים, שני כיוונים, שני מצבי-רוח. בחצות ליל מביאים גם את המשולחים אל אולם ההמתנה, מותחים חבל, אל להן, לשתי הקבוצות, להתערב זו בזו. אולם מחמת הדחק אין למנוע, שכמה חיילים מבין המשלוחים השונים ישכבו סמוכים זה לזה; לא קשה לתאר זאת.

הנה שוכבים שני חיילים זה על יד זה, האחד קשיש, השבי כבר מאחוריו, האחר צעיר מאוד, השבי נשקף לו. גופיהם נוגעים זה בזה, פרצופיהם כה קרובים זה אל זה עד שיכולים הם להתלחש בלי שישמעו אותם אנשי המשמר. ובקול לחש שואל הקשיש פרטים מפי הצעיר, בתחילה הוא מטביע חותמת על ססמותיו ועל שמועותיו, מבקש שיספר לו על הנעשה במולדת; שניהם בני עיר אחת. אין לחשוש שמא יעמדו על איזו קרבת משפחה, או שמא יקבע זכר משותף אל רחובות, כיכרות, ריחות את שאר השיחה הלילית. בהישאלו למישרין אומר החייל הצעיר כי בדעתו להיות לחוקר ציפורים, אחר כך הם משיחים על תנאי החיים בבית, ובסופו של דבר החייל הקשיש הוא היועץ לעמיתו הצעיר שיישן לו. הלא למדו לישון בכל היציבות ובכל התנוחות והשליכו את הרגישות מאחורי גוום. כשמעירים את החייל הצעיר מתברר לו שהמשלוח כבר יצא לדרך, אותו משלוח המוביל אל השבי. בכיס אדרתו הוא מוצא ציפור שגולפה מעץ וכן פיסת נייר, את תעודת השילוח. על החיילים להתפקד, המספר מתאים, מותר להם לעלות על הרכבת, שקיבלה קטר חדש" (עמ' 103).

כללו של דבר, למופת יש ערך וחשיבות מבחינה חינוכית, ומבחינת דגם המופת הרצוי לעיסוק במערכת החינוך ניתנת בספר העדפה ברורה למופתים פרוזאיים, ושלילה או הפחתת ערכם של מופתים גרנדיוזיים. אפשר כמובן לחלוק על הגישה הביקורתית כלפי מופתים גרנדיוזיים ונשגבים העשויים למלא תפקיד חשוב בחייה של חברה ומדינה, אולם דווקא בגלל הנטייה הרווחת להבליט במיוחד את הגרנדיוזי והנשגב, ספרו של זיגפריד לנץ מעמיד לנו כיוון חשוב בחינוך אזרחי באמצעות דוגמאות של מופתים אזרחיים בחיי היום-יום. לימודי האזרחות עשויים לספק לנו דוגמאות מגוונות לרוב.