הפוליטיקה במבט אירוני - קריאה בשיר אחד של ויסלבה שימבורסקה
מאת: ד"ר שלמה הרציג –
מפמ"ר ספרות בחינוך הממלכתי
ילדי התקופה – ויסלבה שימבורסקה
תרגם מפולנית: רפי וייכרט
תרגם מפולנית: רפי וייכרט
אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה,
הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית.
כָּל הַמַּעֲשִׂים
הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ,
שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם
הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים.
תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה,
לַגֶּנִים שֶׁלְּךָ עָבָר
פּוֹלִיטִי,
לָעוֹר גָּוֶן פּוֹלִיטִי,
לָעֵינַיִם הֶבֵּט פּוֹלִיטִי.
כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת
לְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד,
לְכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ
הִשְׁתַּמְּעוּת
פּוֹלִיטִיִּים.
אַף בְּלֶכְתְּךָ בִּסְבַךְ
הַיַּעַר
אַתָּה צוֹעֵד צְעָדִים
פּוֹלִיטִיִּים
עַל קַרְקַע פּוֹלִיטִית.
גַּם שִׁירִים לֹא פּוֹלִיטִיִּים
הֵם פּוֹלִיטִיִּים,
וּבַמְּרוֹמִים מֵאִיר יָרֵחַ,
זֶה מִכְּבָר לֹא-יְרֵחִי.
לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זוֹ
הַשְּׁאֵלָה.
אֵיזוֹ שְׁאֵלָה, חַבִּיבִּי.
הָשֵׁב בַּהֲקַלָּה.
שְׁאֵלָה פּוֹלִיטִית.
אֵינְךָ חַיָּב לִהְיוֹת
בֶּן-אֱנוֹשׁ
כְּדֵי לִהְיוֹת בַּעַל
מַשְׁמָעוּת פּוֹלִיטִית.
דַּי בְּכָךְ שֶׁתִּהְיֶה נֵפְטְ
גָּלְמִי,
מִסְפּוֹא מְרֻכָּז, חֹמֶר גֶּלֶם
מְמֻחְזָר.
אוֹ אַף שֻׁלְחַן יְשִׁיבוֹת,
שֶׁעַל צוּרָתוֹ
הִתְוַכְּחוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים:
מִסָּבִיב לְאֵיזֶה שֻׁלְחָן יֵשׁ
לָשֵׂאת-וְלָתֵת
עַל-אוֹדוֹת חַיִּים וּמָוֶת,
עָגֹל אוֹ מְרֻבָּע.
בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרְגוּ,
חַיּוֹת גָּוְעוּ,
בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת
וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא
כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם
פָּחוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת.
שירה
של ויסלבה שימבורסקה "ילדי התקופה" (בתרגומו של רפי וייכרט) נפתח בבית קצר
בן שני טורים, שכל אחד מהם נושא אופי דקלרטיבי:
1. אנחנו ילדי התקופה 2. התקופה
היא פוליטית. כל יתר הבתים העוקבים אחר בית הפתיחה – למעט הבית החותם את השיר,
ואולי גם הבית שלפניו, שאיננו כלול בהם, בשל אופיו הייחודי - הם למעשה מימוש של הצהרות הפתיחה.
מהי
משמעותם של שני היגדי פתיחה אלה, וכיצד נגזרים מהם ההיגדים הנוספים בשיר? המבנה
הלוגי המגולם בהם, ובעצם בשיר כולו, יכול להתבאר, ברוח הצהרתו הידועה של המשורר
שאול טשרניחובסקי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". לשון אחר, כיוון
שאנחנו (בני האדם בעולם?) הננו תוצר של התקופה בה אנו חיים ושל מוסכמותיה, וכיוון
שהתקופה הנוכחית היא "פוליטית" - הרי שכל מעשינו, ויתר אושיות חיינו
הביולוגיות והקיומיות, הם מתוקף הנחות היסוד – פוליטיים.
מכאן
ואילך הולך השיר ומפרט את ההשתמעויות ה''פוליטיות'' של כל פרט ופרט בהווייתנו
האישית, החברתית ואפילו החומרית; מעין גרסה אולטימטיבית של ה'הומו פוליטיקוס'
האריסטוטלי, שאין אתר פנוי ממנו: "כל המעשים היומיומיים / או הליליים שלך,
שלנו, שלכם / הם מעשים פוליטיים." (בית ב) "תרצה או לא תרצה, / לגנים
שלך עבר פוליטי, / לעור גוון פוליטי, / לעיניים הבט פוליטי." (בית ג)
"אינך חייב להיות בן אנוש / כדי להיות בעל משמעות פוליטית. / די בכך שתהיה
נפט גולמי, / מספוא מרוכז, חומר גלם ממוחזר." (בית ו). אין מדובר בעניין של
מה בכך, שכן לקביעה ש'הכל פוליטי' ישנן השתמעויות מרחיקות לכת. גם מה שנתפס
כ'טבעי': ביולוגי, אישי או חברתי הוא למעשה 'פוליטי', קרי, נקבע על ידי יחסי כוח
חברתיים - וראוי כאן לאזכור מאמרה הידוע של קרול האניש, הפעילה הפמיניסטית הרדיקלית "האישי הוא פוליטי" - ועל כן ניתן
לשינוי ולתיקון.
דא
עקא, כדי לעמוד על אופיים האירוני (כן, כן, אירוניים למהדרין) של הפואטיקה והלשון
השימבורסקאיים בשיר, מן הראוי להסביר תחילה במה למעשה עוסקת הפוליטיקה (והמדינאות
בתוכה). ובכן, באופן בסיסי (ויקיפדיה): "הפוליטיקה היא תחום הפעילות האנושית
העוסק בכוחות הפועלים בחברה או במדינה, בשימוש שנעשה בהם ובחלוקתם." במילים אחרות,
הפוליטיקה מיועדת להסדיר בדרכים לא-אלימות, באמצעות משא ומתן לגיטימי בין בני אדם,
את המתחים, הקונפליקטים וניגודי האינטרסים בין הניצים הבלתי נמנעים בעולם. למשל,
בין מדינות, בין חברות, או בין קבוצות (עדתיות, דתיות, מגדריות וכו') בתוך החברה
והמדינה.
לכאורה,
על פי ההיגיון המתמטי העומד ביסוד הפעילות הפוליטית, ככל שזו תגבר כן יצטמצם אי
הצדק בעולם, יפחת אי השוויון החברתי ובעיקר, תצומצם אותה פעילות אלימה וברברית של
שפיכות דמים, שהייתה מקובלת בעבר (הפחות-פוליטי, כלשון השיר) כדרך לפתרון סכסוכים
אישיים, קבוצתיים ומדיניים. ובאחת, העובדה שהפוליטיקה, כפרקטיקה וכמערכת מושגית,
חודרת לכל תחום של חיינו והופכת אפילו את הירח במרומים למשהו ''לא-ירחי'', קרי,
'פוליטי' (ראו למשל, התחרות בין המעצמות על השליטה בגרם השמימי הזה שבעבר שימש
כאבזר רומנטי) הייתה אמורה לחזק את כוחות השלום והפשרה בעולמנו ולמנוע מעשי הרג וזוועה
'לא-פוליטיים' בעליל.
אלא
שככל שאנחנו מתקדמים בקריאת השיר "ילדי התקופה", הולך ומתחזק החשד
בבשורת הגאולה הטמונה בשיח הפוליטי הכול כך דומיננטי בזמננו. ראשיתו של הספק בסדרת
תחבולות רטוריות בשיר, שכאמור מאירות באור
אירוני את העובדה שהפוליטיקה נוכחת בכל היבט של חיינו. מלאכת ההגחכה של מגמה זו
מתחילה כבר בבית הראשון בשיר בשבירת הצירוף הכבול 'מעשים יומיומיים' והמרתו
בריאליזציה של מטאפורה: "המעשים היומיומיים / או הליליים" ומיד בהמשך
סדרת כינויי גוף: "שלך, שלנו, שלכם", שאף הם שוברים את המשמעות השגורה
והמכלילה של הצרוף 'המעשים שלך'. ובאחת, ההרחבה הלשונית של הביטויים המקובלים,
יותר משהיא ביטוי לרצון לאייך ולדייק יש בה משום שבירה אירונית-ביקורתית של דפוסי
חשיבה מקובלים.
באופן
דומה ייחוס "עבר פוליטי" (בית ב) לגנים, גוון פוליטי לעור והיבט פוליטי
לעיניים יש בהם, בצד אמת חברתית עמוקה, גם הקצנה של תופעות אנושיות ידועות. הקצנה
(היפרבולה, בלשון תורת הספרות) לעגנית זו נמשכת גם בתיאור ההליכה בסבך היער
"על קרקע פוליטית" (בית ה), בציטוט השאלה ההמלטית הנודעת "להיות או
לא להיות" והפיכתה "בהקלה" ל"שאלה פוליטית" (בית ו) כל
ההיפרבולות הללו ואלו הנוספות, שלא יידונו כאן מקוצר היריעה, מעניקות לשיר
ולתופעות המתוארות בו, נפח הומוריסטי ואירוני.
אלא
שככל שהשיר מתקדם לעבר סיומו הופך ההומור הקליל, כביכול, שבו לטרגדיה עצובה.
המשמעות הפוליטית של חומרי גלם דוגמת "נפט גולמי, / מספוא מרוכז, חומר גלם
ממוחזר." (בית ז) מומרת ב"שולחן ישיבות, שעל צורתו / התווכחו חודשים
ארוכים: / מסביב לאיזה שולחן יש לשאת-ולתת / על אודות חיים ומוות, עגול או
מרובע." (בית ח). האירוניה הופכת מקאברית (של מוות), וכבר לא משעשעת כפי
שנדמה היה בתחילה, שכן היא מכוונת כנגד העיסוק של הפוליטיקאים בפרטים שוליים וטפלים
לעניין עצמו, היינו: שאלות של חיים ומוות.
כמובן
שהבית האחרון בשיר מהפך סופית את משמעותו של השיר וחושף את עליבותה וקוצר ידה של
הפעילות הפוליטית כדרך למניעת אסונות וזוועות בעולם. עד שהוחלט, באופן פוליטי
כמובן, ועל פי כל כללי הנוהל הדיפלומטי, מה תהיה צורתו של שולחן הדיונים סביבו
ישבו המדינאים לפתור את בעיות העולם: "בינתיים אנשים נהרגו, / חיות גוועו, /
בתים עלו בלהבות / ושדות צמחו פרא / כמו בתקופות קדם / פחות פוליטיות." סדנא
דארעא חד היא; העובדה שבתקופתנו 'הכול פוליטי' אין בה אפילו גרם אחר של ישועה ונחמה
בהשוואה ל"תקופות קדם / פחות פוליטיות." השיח (הפוליטי) איננו תורם
מאומה לשינוי המציאות הקשה.
עד
כאן הניתוח ה'ספרותי' (הלא שלם) של השיר "ילדי התקופה" המבליט את מבנהו
ותחבולותיו הרטוריות כדרך לחשיפה ולהלעגה, בעת ובעונה אחת, של השיח הפוליטי ההולך
ומשתלט על חיינו מבלי להביא להם מזור. אין ספק שהמבט האירוני-ביקורתי בשיר על השיח הפוליטי שהתרחב כל כך בתקופתנו, קשור בטבורו לעובדה שבימינו הפוסט-מודרניים
'הכל פוליטי' ואין מעשה או מצב שאינם נתפסים כפוליטיים, ועל כן גם המוטיבציות
לפעולה נתפסות תמיד כגילויים של אנוכיות
טהורה ושל אינטרסים אישיים וקבוצתיים בשדות הכוח החברתיים.
אלא
שבצד המבט האירוני על שיח זה הכה דומיננטי בתקופתנו ניתן לחשוב גם על הדרכים
השונות בהן פעילות אזרחית אפקטיבית יכולה לפלס לה דרך מחוץ לשדה הפוליטי, שהוא
תובעני ובולעני מעצם טיבו. ואולי הגיעה העת לפרק את הצירוף 'הכל פוליטי' ולחזור ולחזק
שיח ערכי 'מיושן' המעמיד במוקד דווקא את הערכים האלטרואיסטיים הלא-פוליטיים בעליל.
בספרו
של דוד שחר ישראל - מדינה יהודית ודמוקרטית (כנרת, 2013), בפרק 16 שכותרתו
"עקרון שלטון העם" בסעיף ג. "השתתפות אזרחית" נכתב כך: "השתתפות
אזרחית פירושה מעורבותם של אזרחי המדינה בתהליכים שונים הנוגעים לחייהם וחיזוק
השפעתם בתחומים שונים של חייהם, כמשלימים להשתתפות פוליטית. מעורבות והשתתפות
אזרחית מתבטאת למשל בהתארגנות של אזרחים למען רווחתם ובקיום פעילות קהילתית באזורי
מגוריהם ובדרך זו לקדם מכלול של יעדים משותפים הן במישור המקומי והן במישור
הלאומי." (עמ' 182)
ספר
האזרחות דלעיל מחזיר את השפיות לשיח האזרחי המקובל ויוצר מחדש את ההבחנה, שהיא
קודם כל חינוכית, בין הפוליטיקה במובנה הצר של "תחום שלטוני המכיל את מאבקי הכוחות
של כלל הגורמים הנוגעים בשליטה" (ויקיפדיה) לבין פעילות אזרחית וולונטארית
שהיא ביסודה א-פוליטית, ולעיתים אף נוגדת את האינטרסים המידיים של משתתפיה, ויש בה,
בצד מאבקי כוח לגיטימיים, גם משום עשייה אותנטית לרווחת הציבור.
בישראל קיימת מעורבות פעילה של אזרחים, שאינני
ביטוי למאבקי שליטה 'פוליטיים', וניתן להציג כדוגמה כמה ארגונים אזרחיים הפועלים
בתחומים שונים: האגודה לזכויות האזרח בישראל, האגודה להגנת הילד (אל"י), גשר –
המרכז לפלורליזם יהודי, צו פיוס, יד שרה, עזר מציון, המועצה לשלום הילד, אגודת צער
בעלי חיים, תנו לחיות לחיות, אגודה לאומית לקימום אנשים עם פיגור שכלי
(אקי"ם), איגוד ישראל לילדים נפגעים (איל"ן). (שחר, עמ' 183).
לסיכום,
ניתן לומר, שבעוד ששירת המחאה בדרכיה הערמומיות והמתוחכמות עשויה לחשוף את מבני
העומק החברתיים והפוליטיים בתקופתנו, ומניה וביה את הליקויים והיומרות הנלווים להם,
ובתוך כדי כך גם להמחיש את זוועות המלחמה ויתר גילויי האלימות הנוראים בעולמנו,
הרי שהמקצוע אזרחות עשוי לתרום את תרומתו בהתוויית דרכים מעשיות לתיקון (ולו חלקי)
של העוולות, חוסר הצדק ואי השיוויון בחיינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה