עבירת העלבת עובד ציבור ושאלת חופש הביטוי: מקרה בוחן לסוגיית
ההתנגשות בין ערכים וזכויות / ד"ר דוד שחר
העבירה של
"העלבת עובד ציבור" מעוגנת בסעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז-1977,
הקובע בזו הלשון:
"המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין, או
פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968,
כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו מאסר ששה חודשים".
החוק מציין במפורש
שהעלבת עובד ציבור מתקיימת רק כאשר הוא "ממלא תפקיד או בנוגע למילוי
תפקידו...", זאת אומרת שכאשר עובד הציבור איננו נמצא במסגרת מילוי תפקידו או
כשההעלבה איננה קשורה למילוי תפקידו הרי שהחוק המסוים הזה איננו נוגע לכך. העבירה
של העלבת עובד ציבור שמה אפוא במרכזה את ההגנה על עובד הציבור שהוטחו בפניו דברי
עלבון, אך תכליתה ממוקדת בהגנה על תקינות תפקודה של מערכת השירות הציבורי מפני
פגיעות ביכולתה לתפקד ולפעול כראוי בביצוע משימותיה ואחריותה כלפי הציבור.
מלשון סעיף העבירה של
העלבת עובד ציבור, המדגישה כאמור את הקשר בין מעשה ההעלבה לבין מילוי תפקידו
הציבורי של העובד, נדרש שמעשה ההעלבה יעשה כלפי עובד הציבור בעת מילוי תפקידו , או
בנוגע למילוי תפקידו, כלומר לצורך הגדרת עבירה זו אין די בהעלבת העובד שלא בהקשר
לתפקידו. כאן עולה השאלה האם יש כלל צורך בקיומה של עבירת ההעלבה, שהרי לצורך הגנת
תפקודו של השירות הציבורי נקבעו איסורים בחוק – בסעיף 288א' לחוק העונשין:
"הפרעה לעובד ציבור" וסעיף 381ב': "תקיפת עובד ציבור" –
המגנים על השירות הציבורי מפני פגיעות קונקרטיות ולכן גם העונש בגינן הוא חמור
וגבוה. העבירה של העלבה לעומת עבירות אלה נושאת אופי עמום ורחוק יותר של
פגיעה, ובכלל, הגבול בין ביקורת לבין העלבה כמשמעה בחוק עלול להיות מטושטש ולא
חד-משמעי.
בשנת 2013 הוגשו 1255
כתבי אישום בגין העלבת עובדי ציבור. בשנת 2014 הוגשו 1620 כתבי אישום וב-131 מתוכם
היה זה סעיף האישום היחיד. ברוב המקרים מואשמים אנשים בהעלבת עובד ציבור על דברים
שהטיחו בעובד פנים מול פנים, וזאת כאשר הם
יוצאים פגועים ממפגש עם המערכת הציבורית ואומרים דברים קשים ומבזים או חשים צורך
לבקר את עובד הציבור אך עושים זאת בלשון בוטה ופוגענית. זאת ועוד, כתבי אישום כאלה
מוגשים בחלק גדול מהמקרים כאשר ביטויי ההעלבה מופנים כלפי שוטרים, וזאת סביר להניח
בשל הנגישות הגבוהה של השוטרים ליכולת להגיש תלונות.
אישומים בגין העלבת
עובד ציבור – במה דברים אמורים? נביא כאן כמה דוגמאות של אישומים להמחשת טיבם של המצבים
השונים שבהם הוטחו דברי עלבון כלפי עובדי ציבור ולהמחשת טיבם של ביטויי העלבה,
שבגינם הוגשו כתבי אישום:
א.המשטרה עצרה אזרח בחשד להעלבת עובד ציבור בגין חלוקת מנשרים שבהם כתב
כי שוטרים בעיר הם מושחתים ושקרנים. להגנתו טען האזרח כי אין בהעלבת עובד ציבור ופרסום
דברי לשון הרע עילת מעצר ,שכן מדובר בחופש הביטוי והמדינה זכאית להגיש תביעת לשון
הרע. בדיון על בקשת המשטרה להארכת מעצרו, החליט בית המשפט לשחררו ממעצר, בציינו:
"מבלי להיכנס לשאלה הסבוכה אם תליית אותם הפליירים מהווים העלבת עובד ציבור
או לשון הרע או יש בהם רק עמידה על חופש הביטוי של המשיב, הרי שעל פניו אין כל
עילת מעצר בעבירות המיוחסות למשיב. המשיב אינו מסוכן מעצם תליית הפליירים, וגם
בודאי שלא ניתן לשבש את החקירה, כאשר מעשיו של המשיב עצמו הסתיימו".
ב. הפרקליטות הגישה לבית המשפט כתב אישום נגד פעיל במחאה החברתית, עורך
דין במקצועו. על פי כתב האישום, הנאשם העלה סרטונים ליוטיוב בגנותו של שוטר וטען
כלפיו שהוא "אחד משלושה רכזי מודיעין המנציחים את משטר הדיכוי ופועלים נגד
האדם בישראל", וכי "הוא לא פועל מכוח סמכות שיש לו, אלא מכוח 'שיטת
מצליח'", וכי "הוא כמו "חולדה המכרסמת בחול". הנאשם הורשע על
העלבת השוטר.
ג. כתב אישום הוגש על ידי הפרקליטות נגד אזרח על דברי העלבה שכתב בגנותה
של מבקרת פנים באחת העיריות. בעקבות ביקורת שנמתחה עליו בדו"ח העירייה, הוא
האשימה בקידום נורמות פסולות ומושחתות, בפעולה בניגוד לכללי הגינות ובמתן "שירות
מחליא תמורת קבלת טובות הנאה". הוא אף האשימה ב"הזניה מקצועית לא
תקינה", כינה את עבודתה "שירות מחליא" וטען ש"העלימה מידע
חשוב, בפרשנות מגמתית וזנותית". העתקים של דברים אלה נשלחו על ידו למבקר
המדינה, לראש העירייה, ליועץ המשפטי לממשלה ולתנועה לאיכות השלטון. להגנתו ציין כי
הטענות שהעלה כלפי המבקרת, לפיהן התנהלותה היתה נגועה בשחיתות הן נכונות ולכן אינן
בגדר עלבון. הוא הוסיף כי כשעשה שימוש בביטוי "הזניה מקצועית" הוא לא
כיוון למשמעותו המינית של הביטוי שהיא אכן מעליבה, אלא ביקש להדגיש את טענתו לפיה
התנהלותה של המבקרת היתה נגועה בשחיתות, וזאת לאחר שטענות דומות שטען כלפיה, באופן
חריף פחות, לא זכו לכל התייחסות. בית המשפט קיבל את עמדת הפרקליטות והרשיעו בעבירה
של העלבת עובד ציבור.
ד. בפרשה שזכתה לתהודה ציבורית נרחבת, הועמד אזרח לדין והורשע בגין דברי
העלבה כלפי שוטר ("פרשת אונגרפלד"). באופן נדיר הנאשם זכה להביא את הדיון
באישום בפני ארבע ערכאות ובכולן נתקבלה הרשעה (בשלום, בערעור למחוזי, בערעור ברשות
לבית המשפט העליון, ואף בדיון נוסף בפני תשעה שופטים בבית המשפט העליון). על רקע
סכסוך משפטי שהיה נתון בו והיה כרוך בהתערבות המשטרה באופן שלא היה לשביעות רצונו,
הוא האשים את השוטר שטיפל בעניין בשיתוף פעולה עם עבריינים וכינה אותו "תפוח
רקוב". דברים אלה נכתבו על כרזה שאותה הציב במסגרת שביתת רעב שערך בחצר תחנת
המשטרה שבה שרת השוטר. באמצעות כרזה זו הוצג השוטר כמי שניצל את סמכויותיו החוקיות
לרעה ולא רק זאת אלא שהשוטר הואשם בניצול סמכויותיו באופן שמקדם את הפשיעה בעיר. הנאשם
הודה בפרטי העובדות שיוחסו לו אולם כפר בכך שהן מהוות עבירה של העלבת עובד ציבור.
על פי טענתו, אמירותיו ביחס לשוטר שהתלונן נגדו כמי שאינו ראוי לשמש בתפקידו הן
אמת לאמיתה ועומדת לו הגנת "תום לב" ו"אמת דיברתי". זאת ועוד,
לדעתו הטענות שהשמיע בגנות השוטר הן בגדר "חשיפת שחיתות" ובגדר מחאה
שעניינה ביקורת כנה ואמיתית שהינה מותרת ואינה מהווה עבירה פלילית, גם אם כרוכה בה
פגיעה בעובד ציבור, כפי שארע במקרה זה.
ה. פרשה נוספת שעלתה לדיון ציבורי נוקב בשאלה אם דברי ביקורת קשים ככל
שיהיו, המתפרסמים במאמר פובליציסטי יכולים לשמש בסיס לאישום פלילי, ובכלל האם
הרחבת העבירה של העלבת עובד ציבור כך שתחול גם על מאמר ביקורת היא מהלך משפטי
ראוי. ראשיתה של הפרשה בשלהי 2004, כאשר על רקע תכנית ההתנתקות פרסם הרב והעיתונאי
אליצור סגל מאמר בעלון של תנועת מנהיגות יהודית, שבו תקף את הרב הצבאי הראשי באותם
הימים בשל כך שלא יצא נגד תכנית ההתנתקות: "הרב הצבאי הראשי שותף לגילוי
עריות – איסור ייהרג ובל יעבור...הרב הצבאי שותף לחילול שבת שהוא איסור סקילה...
הרב הראשי שותף לביטול מצוות יישוב הארץ השקולה ככל התורה כולה...". נגד סגל
הוגש כתב אישום בגין העלבת עובד ציבור. בית המשפט השלום גזר עליו חצי שנת מאסר על
תנאי, קנס, ופיצוי לרב הצבאי הראשי. הוא ערער לבית המשפט המחוזי ונדחה, למעט קיצור
תקופת המאסר על תנאי ל-30 יום. נימוקי בתי המשפט להרשעה היו כי דבריו של סגל חצו
את הגבול ואין מדובר בהבעת עמדה פוליטית, ומשמעותם פשוטה – "רמיסה ברגל גסה
של מעמדו המוסרי, הדתי והתורני של רב
צבאי. לא רחוק מאתנו ההרהור שמא יש בדברים אלה הסתה לאלימות". בהמשך עתר סגל
לבית המשפט העליון וביקש זכות ערעור על הרשעתו. האגודה לזכויות האזרח הצטרפה
לערעור כ"ידידת בית המשפט" והזהירה
כי "ההרשעה במקרה זה מהווה עליית מדרגה מדאיגה העלולה לערער את ההגנה
על חופש הביטוי במדינת ישראל ואת זכות האזרח לבקר את התנהלותם של אנשי ציבור ללא
מורא". בית המשפט העליון קיבל עמדה זו ומתח ביקורת על שיקול הדעת של
הפרקליטות בשאלה אם ראוי להחיל את עבירת העלבת עובד ציבור בנסיבות של פרסום מאמר
ביקורתי נגד משרת ציבור בכיר.
נוכח הריבוי הניכר של
כתבי אישום ואופיים של המקרים השונים של העלבת עובדי ציבור עולות כמה שאלות
ותהיות האם ריבוי ההחלטות להעמיד לדין באשמת העלבת עובד ציבור אינו בגדר
רגישות-יתר של המערכת הציבורית לכבודה? האם אדם היוצא פגוע ממפגש עם המערכת
הציבורית ואומר דברים קשים ובוטים ראוי מייד להתייחסות של המשפט הפלילי? איזה
ביטוי מהווה עבירה פלילית ואיזה ביקורת קיצונית אך לגיטימית? מה הגבול בין ביקורת
ארסית ככל שתהיה לבין עבירה פלילית? היכן עובר הגבול של חופש הביטוי?
בשיטת המשפט הישראלית
היקף התפרשותה של הזכות לחופש הביטוי הוא רחב ביותר, והיא הוכרה כזכות-על במדינת
ישראל עוד בטרם נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על פי קביעות שונות שקיבלו
ביטוי בפסיקות של בית המשפט העליון, חופש הביטוי הוא "מסד ותנאי מוקדם להבטחת
קיומן ולשמירתן הנאמנה של רוב זכויות היסוד האחרות" (ע"א
723/74), הוא אמצעי להבעת ביקורת ותרעומת בעוד
השתקה ודיכוי עלולים להביא בסופו של דבר להתפרצות אלימה, "הביטוי החופשי הוא
אחד הכלים החשובים להגשמת השותפות הדמוקרטית, ומכאן החירות העומדת לכל אדם במדינה
הדמוקרטית להביע באורח חופשי את התרעומת שבליבו. מכאן החירות העומדת לו לאדם להביע
את דעתו בעניינים שעל סדר היום, אפילו יהיו אלה דעות קיצוניות ומכעיסות ואפילו
ינוסחו בלשון צורמת ומקוממת. איש איש ולשונו, איש איש ואופיו, איש איש והרקע
התרבותי בו צמח... הביטוי הוא שסתום רב עוצמה העוצר בעד האלימות הפיזית מלהתפרץ.
מטעם זה, אף מגשים חופש הביטוי את האינטרס בשמירה על יציבות החברה" (רע"א 10520/03).
ועם זאת, ההגנה על
חופש הביטוי, כמו על שאר זכויות היסוד , אינה מוחלטת והגבלתה נחוצה לעתים לצורך
הגנה על זכויות, ערכים ואינטרסים אחרים, כמו אלה העומדים ביסוד ההגנה על עובדי
ציבור מפני ביטויי העלבה. על פי ההלכה שנקבעה בפסיקות שונות של בית המשפט העליון,
יש לפרש עבירות הפוגעות בחופש הביטוי באופן המצמצם את הפגיעה עד למינימום הנדרש
לשם הגשמת הערך המוגן של העבירה. מנקודת מבט זו, העבירה של העלבת עובד ציבור צריכה
להתפרש באופן המצמצם את הפגיעה בחופש הביטוי למינימום הכרחי, או במלים אחרות –
ההגנה החוקתית על חופש הביטוי מצריכה את צמצום גבולות העבירה של העלבת עובד ציבור.
הצמצום אינו מטרה העומדת בפני עצמה, אלא שמירת האיזון בין ההגנה על חופש הביטוי
לבין הערך המוגן של עבירת העלבת עובד ציבור.
שאלת ההצדקה להגנה
מיוחדת זו של עובדי ציבור מפני העלבה, ובפרט שאלת התנגשותה עם חופש הביטוי,
עולה מפעם לפעם לדיון ציבורי, בפרט כאשר נוצר הרושם להפעלה בלתי מידתית של הגנה זו
על אנשי ציבור ולתחושה שהיא פוגעת בזכות לחופש הביטוי. נוכח התנגשות זו נדרש "שקלול
ואיזון" בין הזכויות המתנגשות, כאשר הן ניצבות זו מול זו וזו ביחס לזו. העיקרון
של איזון בהקשר זה משמעותו שקילה ערכית שבה נדרש להעריך לאיזו זכות – על הערכים
שהיא מייצגת – יש לתת משקל גדול יותר בנסיבות המקרה, או מצד אחר – איזה נזק צפוי
לערך מסוים, אם נעדיף או נאפשר זכות אחת על אחרת. כאשר מבקשים להחליט איזו זכות
עדיפה – אפשר להשוות בין חומרת הפגיעה בזכות אחת מול חומרת הפגיעה בזכות האחרת אשר
מתנגשת בה, וזאת מתוך שאיפה לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בכל אחת מהזכויות המתנגשות.
הלכה למעשה, אל מול תכליתו של האיסור הפלילי להעליב עובד ציבור, ניצבת זכות האדם
לחופש הביטוי העומדת במדרג העליון של זכויות האדם החוקתיות. נוכח ההתנגשות הזאת
נדרש במקרים השונים של הגשת כתבי אישום בגין העבירה של העלבת עובד ציבור, להכריע
בדין על סמך הגדרת נקודות איזון. האיזון לכשעצמו עשוי להשתנות מטבע הדברים מעניין
לעניין בהתאם לסוג הביטוי שהגבלתו עומדת על הפרק והן בהתאם למהות הערך והאינטרס
העומד מנגד.
בפסיקות השונות
שהתקבלו בבתי המשפט, ובמיוחד במקרים שנדונו בבית המשפט העליון, הוגדרו הנחות יסוד
לפיהן יתבצע השקלול והאיזון בין ההגנה על חופש הביטוי לבין הערך המוגן של עבירת
העלבת עובד ציבור:
א.יש להבחין בין דברי ביקורת כלפי עובד ציבור לבין דברי העלבה
גסים המתבטאים בגידופים, קללות, נאצות והטחת אשמות-שווא ההופכים את עובד הציבור
מטרה ללעג ולקלס, פוגעים בליבת כבודו של עובד הציבור כאדם ופוגעים פגיעה מהותית
וקשה בגרעין המוסרי-ערכי שממנו שואב עובד הציבור את מקור כוחו וסמכותו. הבחנה זו
הוסברה באחת מפסיקותיו של בית המשפט העליון:
"בחינה של סף הסיבולת המצופה מעובדי ציבור מובילה למסקנה שיש
להעניק הגנה רחבה לביטויי ביקורת כלפי תפקודם של עובדי ציבור. אמנם, ביקורת עשויה
להיות מעליבה ובמיוחד כך משאין האזרח מקפיד תמיד להשמיע את ביקורתו באופן בונה
ורגיש. עם זאת, מצופה מעובד ציבור כי יידע לשמוע דברי ביקורת – מוצדקים או מוטעים –
מבלי שהדבר יפגע בתפקודו. היכולת לשמוע דברי ביקורת היא בעלת חשיבות הן כלפי האזרח
– אשר אפילו לא קיבל בסופו של יום מבוקשו, ניתנה בידיו האפשרות להביע את עמדתו
בפני עובד הציבור, והן כלפי עובד הציבור – אשר עשוי להפיק ממנה תועלת של ממש או
לכל הפחות לגבש ממנה מודעות יתרה לגבי רחשי לבו של הציבור...
בניגוד לדברי ביקורת – כנגד השלטון או כנגד תפקודו של עובד הציבור –
קללות, חרפות וגידופים אינם תורמים תרומה מהותית להגשמת המטרות העומדות – בהקשר זה
– ביסוד חופש הביטוי. ביטויים מסוג זה לא משמשים לקידום הדיון הציבורי או ליצירת
'שוק דעות' חופשי; הם לא מקדמים את הרעיון הדמוקרטי או מקדמים אותו; ובוודאי שאין
בהם כדי למלא אחר הצורך האנושי בהגשמה עצמית. המדובר בביטויים שכל תכליתם היא
פריקת תסכולו או זעמו של העולב. חרפות וגידופים נעדרים למעשה תוכן ממשי, אופיים
אלים וכוחני והם מבזים ומשפילים את מושאם אך לשם הביזוי וההשפלה. במובן זה הם
מבטאים את ההיבט הלא-פיזי של האלימות. ביטויים מסוג זה נמצאים, מבחינת ההגנה שהם
ראויים לה, ב'פריפריה' של מנעד ההגנה על הזכות לחופש ביטוי. ביטויים אלה אמנם לא
נמצאים מחוץ למטריית ההגנה החוקתית על חופש הביטוי אולם באיזון שבין ההגנה עליהם
לבין ההגנה על אינטרסים אחרים, משקלה של הראשונה מתמעט.
גם סף הסיבולת שמצופה מעובד הציבור לסגל לעצמו כלפי ביטויים מעין אלה
אינו מרקיע שחקים. הפגיעה הכרוכה בסוג זה של ביטויים היא הפגיעה הקשה ביותר משום
שהיא מעמידה את מושאה כשק חבטות שנועד לספיגת רגשות התסכול והכעס של העולב...
לצורך ההבחנה בין ביקורת בוטה לבין חרפות וגידופים יש לבחון מה
המאפיין הדומיננטי מבין השניים – בביטוי שבמחלוקת. מאפיין זה נלמד מן השפה שבה
נעשה שימוש, אך לא רק ממנה; יש להבין את משמעות הביטוי גם על רקע ההקשר הכולל
שבמסגרתו הושמע והנסיבות שבהן הובע. כך למשל, המאפיין הדומיננטי של ביטוי פוגעני
שאינו מופנה כלפי עובד ציבור מסוים באופן אישי, אלא כנגד מדיניות, דבר חקיקה או
כיוצא באלה הוא ברגיל דבר ביקורת – וזאת אפילו אם הוא נאמר בלשון בוטה. אמת מידה
נוספת שניתן להיעזר בה לעניין זה היא מידת הרלוונטיות שעשויה להיות להגנת האמת
ביחס לביטוי..." (דנ"פ 7383/08)
ב. יש לבחון אם ביטויי ההעלבה יוצרים , על פי הסתברותם, סיכון
ממשי לפגיעה באינטרס שבשמירה על תפקודו התקין של השירות הציבורי, וכפי שהגדיר בית
המשפט העליון: "העלבה במשמעותה הנורמטיבית של האיסור תיוחד למקרים חריגים וקיצוניים
בהם קיימת וודאות קרובה כי הפגיעה הצפויה ממנה עלולה לא רק לפגוע בעובד הציבור
כפרט, אלא גם לפגוע פגיעה ממשית וקשה באופן מילוי תפקידו הציבורי ובכך לפגוע
במערכת השירות הציבורי ובאמון הציבור בה"
(רע"פ 2660/05). על פי האמור, כלי
פרשני לצמצום גבולות העבירה של העלבת עובד ציבור ולמתן משקל הולם לזכות לחופש
הביטוי הוא החלת מבחן הסתברותי של ה"וודאות הקרובה".
סיכומו של דבר, המתח בין חופש הביטוי וההגנה על עובדי הציבור יוצר אזורים אפורים רבים
וקווי גבול שאינם תמיד ברורים. כדי שיתקיים יסוד ההעלבה יש להוכיח שביטויי ההעלבה
עומדים בשני מבחנים – המבחן התוכני והמבחן ההסתברותי. מבחינה התוכן של האמירות
המעליבות יש להוכיח כי הן בגדר ביטויים קיצוניים של פגיעה קשה בליבת כבודו של עובד
הציבור. ומבחינה הסתברותית, יש להוכיח כי קיימת וודאות קרובה לכך שההעלבה תוביל
לפגיעה קשה בתפקודו של השירות הציבורי. ביחס לתוכנם של ביטויי ההעלבה יש להתחשב
בנסיבות שבהן הובעו וההקשר שבו נאמרו הדברים. חרפות, קללות וגידופים עלולים להיות
פרי להט יצרים והתפרצות רגשית, ולכן אינם בהכרח בעלי אופי פוגעני בליבת כבודו
האנושי של עובד הציבור ואינם מסכנים באופן ממשי את תפקודו התקין של השירות
הציבורי. יש גם מקום בהקשר זה לאמץ את התפיסה שלפיה סף הסיבולת המצופה מעובדי
ציבור כלפי ביטויי העלבה גסים צריך להיות
גבוה מזה שניתן לצפות לו מאזרח מן השורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה