על המושג "אחריות" ו"נשיאה באחריות"

 

ד"ר דוד שחר

על המושג "אחריות" ו"נשיאה באחריות"

 

"כל המתוודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו" (הרמב"ם)[1]

 

"באומרנו, למשל, שהגנן אחראי לכרות את העץ, נגזר שהאחריות המוטלת עליו חלה על קשת של אירועים שלפי טיבם קשורים באובייקט האחריות. כך, למשל, באומרנו שהגנן אחראי לכריתת העץ, אין אנו מתכוונים רק לכך שהגנן אחראי לכרות את העץ, אלא גם לכך שהוא אחראי לכרות את העץ בזמן, אחראי לכרות אותו בצורה נכונה ובלתי מסוכנת, אחראי לטפל בתוצאות הכריתה, אחראי לדאוג להכנות ולתיאומים הנחוצים וכן הלאה" (רן להב)[2]

שאלת האחריות היא מן השאלות החשובות הנוגעות למילוי תפקידים ציבוריים ובמישור הציבורי עולה השאלה במשנה תוקף לאחר תקלה חמורה, מחדל או אסון.

בבוקר יום שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, פתח החמאס בהתקפת רצח קטלנית ומזעזעת על יישובי עוטף עזה והדרום, בדיוק 50 שנה אחרי שאזעקות בישרו במפתיע על מלחמת יום הכיפורים. מערכת הביטחון אחראית לביטחון המדינה ואזרחיה וביום 7 באוקטובר היא לא עמדה במשימת האחריות הזו.

הטרגדיה חסרת התקדים באכזריותה שהתחוללה וממדי הכשלון וההפתעה מחייבים הפקת לקחים, מסקנות ולקיחת אחריות. הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אגף המודיעין, מפקד פיקוד דרום, מפקד חיל האויר קיבלו אחריות אישית על המחדל. ראש הממשלה טרם לקח אחריות על חלקו במחדל באופן חד משמעי.

*

מה פירוש הדבר לקחת אחריות או לייחס אחריות? מתי נדרש לקחת אחריות? ובאילו תנאים מוצדק לייחס אחריות?

א.אחריות היא מרכיב הכרחי בכל תפקיד שאדם נוטל על עצמו, בין שמדובר בתפקיד במעגל החיים האישי (נישואים, הורות, חברות), ובין שמדובר בתפקיד שאדם ממלא כחלק מחברה (מקצוע, עיסוק, אזרחות, מנהיגות). הגדרות שונות למושג האחריות נותנות לכך ביטוי ברור. על פי מילון האקדמיה ללשון העברית, אחריות הינה "מצב שבו אדם מקיים את חובותיו  ונושא בתוצאות אם פעל שלא כדין, גרם נזק וכדומה; תכונתו של מי שפועל ומתנהג כמצופה; מידת דאגתו של אדם למצב תקין ולתפקוד תקין של מה שהוא מופקד עליו". על פי מילון ספיר, אחריות הינה "ערבות; הפרת התחייבות שאדם מחויב על פעולה שהוא מופקד עליה או על החזרת חוב, או על תשלום נזק שגרם וכדומה". על פי מילון אבן שושן, אחריות הינה "נכונות לשמור ולקיים בכל עת ובכל מצב עקרון מוסרי או חברתי [ולכן, בעל אחריות הוא] אדם המקיים בנאמנות ובדייקנות את המוטל עליו".

על פי ההגדרות השונות, מושג האחריות עשוי לשמש למגוון רחב של מטרות וכוונות ומשמעותו עשויה לקבל גוונים, דגשים והשתמעויות שונות בהקשרים שונים. אולם בבסיס כל קשת השימושים והמובנים הללו עומד מכנה משותף אחד – האפשרות לצפות ציפיות נורמטיביות ממי שהינו אחראי או מופקד על דבר מה - שיעמוד בסטנדרטים אשר הוא נדרש לעמוד בהם על פי מה שהוא אחראי או מופקד עליו, שימנע מעשים או מהלכים שהנזק בהם עלול להיות רב ושינקוט אמצעי זהירות כדי למנוע נזקים אפשריים. ציפיות נורמטיביות אלה יוצרות למעשה את ההצדקות לייחוס אחריות. כל מסגרת של אחריות היא למעשה הטלת חובה, או בבחינת חבות או נורמה, בין שזו נורמה משפטית, חברתית, מוסרית, מינהלית, וקבלת אחריות מהווה למעשה חלק מתפיסה של מילוי נכון של תפקיד. מכאן גם נובעת לגיטימציה לדרוש ממי שנושא בתפקיד לתת דין וחשבון על מעשים ולשאת בתוצאותיהם.

ב. אחריות נבחנת על מה שעשה מי שנושא בתפקיד, ואיך וכיצד נהג בעת שמילא את תפקידו. מבחינה זו מתבקש להצביע על אחריות כאשר יש קשר בין נושא תפקיד לעשייה או אי-עשייה ולתוצאותיה. הקשר המתבקש הזה מעלה בהכרח  שאלות ביחס לגבול האחריות על אירוע או מחדל. מה מידת האחריות והיקפה של האחריות? האם בנוסף לאחריות של דרג מבצע ישיר יש אחריות גם על דרגים גבוהים יותר הקשורים לתפקיד מוגדר? ואם כן, היכן נעצרת האחריות?

יש מי שאחראי אחריות פלילית למעשה פסול שעשה, מעשה שאינו עומד במבחן החוקיות, והוא עשוי לתת את הדין בפני ערכאה שיפוטית ולשאת בעונשים הקבועים בחוק.

יש מי שאחראי ישירות על מעשה מסוים בשל פעולה שהוא ביצע או בשל מעורבות ישירה אחרת שלו. זוהי אחריות בלתי אמצעית ואישית של ממלא תפקיד למעשה מסוים, כאשר החלטותיו היו סיבה למעשה או משום שעקב תפקידו ועל פי המוטל עליו מצופה ממנו לדאוג באופן אישי לעשייה נכונה של המעשה או למניעת המחדל.

יש מי שנושא באחריות כוללת למעשה אשר נעשה או התרחש בתחומי אחריותו או על ידי הכפופים לו, אך הוא לא השתתף בפועל בביצוע המעשה או המחדל, או לא היה אמור או יכול ליטול בו חלק באופן שיוצר אחריות ישירה. למעשה, אין הבחנה ברורה בין אחריות אישית וישירה לכוללת, ובכל אחריות כוללת קיים תמיד מרכיב של אחריות ישירה ואישית, שכן הנושא באחריות כוללת אמור לעמוד בדרישות שונות הנוגעות לתפקידו – לנקוט צעדים שונים כדי להבטיח עשייה נכונה לפעולות של הכפופים אליו, להגדיר להם הוראות ברורות לביצוע, לתדרכם, לבצע תיאומים ולהפעיל פיקוח יעיל. לכל הפעולות הנדרשות האלה יש נגיעה למה שמוגדר כאחריות ישירה או אישית.

יש מצבים שלא ניתן להצביע כלל על אדם כלשהו האחראי להם. מכות טבע (כמו שיטפון) למשל, לא ניתן לטעון שיש אדם האחראי להן (אם כי ייתכן ונאמר שיש מישהו האחראי לכך שלא הייתה היערכות הנדרשת לקראת שיטפון שכזה). יש תופעות שישנו אדם אחד האחראי להן. לעומת זאת, ישנם מצבים בהם כמה אנשים תורמים להתרחשות מסוימת, ואז למעשה כל אחד מהם אחראי לה. לעתים מתבקש לעשות הפרדה ולקבוע שכל אחד תרם תרומה בתחום ספציפי שהוא אחראי לו, אך לעתים לא נוכל לעשות את ההפרדה, ויהיו כמה אנשים כאחראים ואחריותם משתלבת זו בזו. לפעמים האחריות היא בתחומים שונים, ועדיין אחריותו של האחד לא מבטלת את אחריותו של האחר; האחריות של כל אחד מהם היא בעניין שונה ובכל זאת האחת לא בהכרח מבטלת את השנייה. ברור אפוא שתיתכן אחריות בהיקפים שונים וברמות שונות, ויהיה מי שיש לו תרומה רבה להתרחשות והוא אחראי במידה רבה, ואילו אחר תרם תרומה מינימלית והוא אחראי במידה קטנה.

ג. תחושת אחריות צריכה לעמוד כנר לרגלו של כל נושא תפקיד, ועל אחת כמה וכמה ביחס לבעל תפקיד ציבורי הנושא באחריות ציבורית. מי שנושא בתפקיד ציבורי, אם כראש ממשלה, שר בממשלה, ראש רשות מקומית, מפקד בצבא, פקידים בשירות הציבורי – נושא באחריות ציבורית. "אחריות ציבורית...הרעיון הניצב בבסיסה הוא של נאמנות ציבורית, לפיו כל איש ציבור שואב את מעמדו, תפקידו וסמכויותיו מעצם היותו נאמן הציבור. משמע, אלה אינם קניינו, ולא הוקנו לו לטובתו, אלא הופקדו בידיו כנאמן כדי שישתמש בהם, כפי שמקובל לגבי כל נאמן, לטובת הנהנה. הנהנה הוא הציבור, ומכאן שאיש ציבור רשאי, נכון יותר חייב, להשתמש במשרתו רק כדי לשרת את הציבור"[3].

איש ציבור כנאמן הציבור נושא באחריות ציבורית. כשלים, שחיתות, טעויות חוזרות בשיקול דעת – כל אלה מחייבים בפועל נשיאה באחריות; "הצגת העיקרון בדבר הביטוי ההתנהגותי לנשיאה באחריות כנגזרת מהיקף הפגיעה באמון הציבור עשויה להוות מסגרת נורמטיבית חשובה, אולם כיצד ניתן לדעת במבחן המעשה מהי מידת הפגיעה באמון הציבור? לית מאן דפליג כי אין בידינו סרגל למדידה, אולם קביעת העיקרון כמנחה יש בה כדי לדרבן כל נושא בתפקיד בעקבות אירוע שתחת סמכותו לאמוד את מידת הפגיעה באמון הציבור ולגזור ממנה את הביטוי ההתנהגותי הנדרש להשבת האמון כקדם. הביטוי המוקדם וההכרחי הוא נטילה עצמית של האחריות מתוך הכרה אישית ומרצון חופשי, בדמות אמירה ברורה ופומבית: "אני אחראי". אמירה היא ביטוי התנהגותי ומעשי הנראה ונשמע אלי-כל, ולא יעלה על הדעת כי נושא בתפקיד יישא באחריותו מבלי שיציג זאת במילותיו הוא. מעשה שני שדומה כי אין בלתו לביטויה ההתנהגותי של הנשיאה באחריות הציבורית יהיה מסירת דין וחשבון בגין המאורע/מחדל בדגש על חלקו וזיקתו של הנושא בתפקיד לאירועים עצמם. קשה לראות כיצד ניתן יהיה לאחות את אמון הציבור הפגוע מבלי שהאחרון יזכה להסבר מפורט ככל הניתן אשר לאירוע, דהיינו מבלי שמולאה חובת הדיווחיות המרחיבה. ביטוי שלישי המחויב מכוח הדעת הוא הדאגה העילאית כי האירוע/המחדל/התוצאות לא ישובו להתרחש בעתיד...יוצא כי פגיעה עמוקה יותר באמון תחייב ביטוי עמוק יותר של נשיאה באחריות...ניתן למקם ביטויים נוספים על פני רצף, כל אחד עמוק יותר מקודמו וכולל אותו. כך, לדוגמה, הפסקה קצרה של כהונה בתפקיד; הפסקה לזמן ממשוך מכהונה בתפקיד; השעיה לצמיתות מכהונה בתפקיד; השעיה קצרה מכהונה כלשהי בשירות הציבורי; השעיה לזמן ממושך מכהונה כלשהי בשירות הציבורי; פסילה לצמיתות מכהונה בשירות הציבורי"[4]. כללו של דבר, אנשי ציבור אמורים לשמש מתווי דרך חברתיים ומוסריים ואמורים לפיכך להוות דוגמא אישית, שכן לתוצאות מעשיהם יש נגיעה והשפעה על ציבור רחב. חובתם לשאת באחריות היא אפוא בגדר עקרון יסוד שבלעדיו לא יישמר אמון הציבור ובלעדיו עלולה להיפגע יציבותה של החברה והמדינה.

ד. ביטוי מובהק וחשוב של אחריות ציבורית, אם במשמעה כאחריות אישית וישירה וכאחריות כוללת, הוא מה שקרוי "אחריות מיניסטריאלית". לאחריות זו שני היבטים: אחריות מיניסטריאלית אישית המתייחסת למעשה, משגה או מחדל של שר או ראש הממשלה; ואחריות מיניסטריאלית כוללת המתייחסת לאחריותו של שר או ראש הממשלה על כל המתרחש  במשרדיהם, אפילו אם נעשה דבר שלא בהסכמתם או שלא בידיעתם.

שני היבטי האחריות המיניסטריאלית – האישית והכוללת – נמצאים על אותו רצף ולא מדובר באבחנה דיכוטומית; "אחריות אישית עשויה להפוך לאחריות כוללת כאשר, למשל, שר מקבל החלטות סבירות, אך עושה זאת על בסיס נתונים לא מהימנים שניתנו לו, אולי לא יישא באחריות אישית, אך עדיין יישא באחריות כוללת משום שלא בחן מקורות מידע נוספים, או שלא הפעיל פיקוח ובקרה מספיקים על הכפופים לו. גם אחריות מיניסטריאלית  כוללת עשויה להפוך לאחריות מיניסטריאלית אישית, כאשר "מחדל או משגה עלולים לנבוע מהיעדר פיקוח ובקרה נאותים, מחוסר תשומת לב, מרשלנות או מחוסר מעורבות מצד השר. קיומה של היררכיה של סמכויות יוצר שרשרת של אחריות, ובמקרה של מחדל האחריות עוברת מהדרגים נמוכים לגבוהים"[5]. האחריות המיניסטריאלית מבטאת אפוא את משמעותה של אחריות הציבורית כחוזה בלתי כתוב בין השלטון לבין הציבור, שלפיו מי שממלא תפקיד ציבורי צריך להפגין אחריות לציבור והוא גם אחראי בפני הציבור על התחומים שתחת אחריותו.

*

לסיום, "האם רשאים היינו לצפות מאדם אשר גרם לשריפה בהשליכו בהיסח הדעת, גפרור בוער אל שדה קוצים – שלא לגרום לשריפה? או האם היינו רשאים לצפות זאת רק מאדם שהשליך גפרור בוער במזיד?"[6]. דומה שהתשובה על כך ברורה; על כל הנושא בתפקיד חלה אחריות למעשיו והוא נדרש לשקול ולברר את כל התוצאות העלולות לצמוח ממעשיו. כמו הגנן שאחראי לכרות את העץ – כאמור ברישא של המאמר – נגזר מהאחריות המוטלת על כל נושא תפקיד לתת את הדעת על קשת של אירועים ותוצאות אפשריים שלפי טיבם מבטאים את משמעותה של נשיאה באחריות. ועל פי תפיסתו של הרמב"ם שדן בחובת הווידוי, לא די בהודאת האדם על מעשיו, אלא עליו לקבל אחריות עליהם, על מנת שמשמעותם תובן ויימנעו טעויות וכשלים בעתיד. לפיכך קבע הרמב"ם, כאמור ברישא של המאמר, "כי כל המתוודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו".

 

 

 

---

[1] הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב, פרשה ג.

[2] רן להב, על משמעותו של מושג האחריות, עבודת גמר בפילוסופיה לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 86.

[3] יצחק זמיר, "אחריות ציבורית", בתוך: רפאל כהן-אלמגור, אורי ארבל-גנץ, אסא כשר (עורכים), אחריות ציבורית בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד והמרכז לאתיקה, ירושלים, 2012, עמ' 7.

[4] אורי ארבל-גנץ, "טיפולוגיה וביטויים התנהגותיים של אחריות ציבורית וחובת הדיווחיות", בתוך, אחריות ציבורית בישראל, שם, עמ' 77.

[5] דנה בלאנדר, "'על אחריותי', סוגי אחריות בעקבות דוח המבקר על השרפה בכרמל", המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוני 2012. ראו גם: דנה בלאנדר, "אחריות מיניסטריאלית בראי ועדות החקירה", המכון הישראלי לדמוקרטיה, מרץ 2007.

[6] רן להב, שם, עמ' 97.

 

ד"ר דוד שחר

 "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"

 

א.שלושה מיני בני אדם אפשר לתאר: איש בבחינת איש, "חצי איש" וחדל אישים. הראשון – דעה לו משלו, אבל הוא מבקש עצה; השני – דעה לו, אבל אינו מקבל עצה;  והשלישי – אין דעה לו ואינו מקבל עצה.

 

ב. "הוא [הלל] אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (מסכת אבות, פרק ב, משנה ה).

 

 

האימרה  של הלל מורכבת מששה חלקים, כאשר חמשת הראשונים מתארים בנוסח דומה תכונות או כישורים רצויים אל מול גורמים המעכבים את היכולת להגיע אליהם או לממשם:

1."בור" – הוא מי שאין לו לא חוכמה ולא מידות טובות.

2. "עם הארץ" – הוא מי שלא למד והוא חסר השכלה וידע, אבל יש לו מידות טובות.

3. "ביישן" – הוא מי שלא שואל ולכן אינו יודע ואינו מגלה בקיאות בגלל ביישנותו. הביישנות אינה אפוא תכונה רצויה, שכן אם אדם יבוש להודות שאיננו מבין דבר כלשהו, הוא גם יהסס מלבקש הסברים וביאורים.

4. "קפדן" – הוא מי שאינו סבלני לשמוע שאלות והוא גם כעסן ומקפיד על כל דבר, ולכן אינו מאפשר למידה.

5. "מרבה בסחורה" – הוא בעל ממון אך אינו בהכרח אדם חכם. המסחר או הממון עשויים להיות בעלי תועלת רבה, אך העוסקים בהם אינם מבטיחים הגדלת ידע וחוכמה.

6. "המשתדל להיות איש" -  "איש בבחינת איש", לא "חצי איש" ולא חדל אישים – הוא מי שמשתדל לרכוש מעלות טובות, חוכמה וידע, ופתוח לבקש עצה.

 

האם החלק האחרון  בדברי הלל הקורא ל"השתדל להיות איש" מתקשר אל קודמיו? אכן, כך ניתן להניח -  שהרי בכללו של דבר המשתדל להיות איש הוא בבחינת היפוכם של התכונות המיוחסות לבור, עם הארץ, הביישן, הקפדן והמרבה בסחורה.

כפי שאומר הרמב"ם, "להיות איש" פירושו שהאדם נדרש לרכוש את המעלות הטובות ואם אין אחרים שילמדוהו, הוא מבקש עצה  ומלמד את עצמו. ולכן, אם נאמץ את פרשנותו של הרמב"ם, במקום שבו אין מי שיודע או מסוגל לבצע את המעשה הנכון, "להיות איש" - איש בבחינת איש כאמור בתחילה, הוא מי שמשתדל לעשות את המאמץ הנדרש, למלא את החלל ולפעול כראוי.

 

 

 

 

ספרות, תקשורת ודמוקרטיה בעידן המסכים בישראל

 

ד"ר שלמה הרציג

ספרות, תקשורת ודמוקרטיה בעידן המסכים בישראל

 

בספר לימוד האזרחות לחטיבה העליונה מאת ד"ר דוד שחר: ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית, בסעיף על 'מקומה של התקשורת בדמוקרטיה', נכתב כך: "חופש הביטוי וחופש העיתונות הם חלק מהבעיה הכוללת של פיקוח וביקורת במשטר דמוקרטי. בעיה זו הולכת ונעשית מורכבת יותר ככל שתחומי שליטתו ואחריותו של השלטון מתרבים ומתרחבים. העיתונות חייבת, לפי תפיסה זו, לבקר את השלטון, לפקח על מעשיו, להוקיע כל חריגה מסמכויותיו ולמלא תפקיד של "כלב השמירה" של הדמוקרטיה" (עמ' 456). בפועל, מסתבר, בעיית התקשורת בדמוקרטיה הישראלית היא עמוקה ומסובכת יותר, בוודאי בכל הנוגע לדרך בה עידן המסכים משפיע על פעילותה של העיתונות החופשית.

עידן המסכים בו אנו חיים היום, ממסכי הטלוויזיה, דרך מסכי המחשב, הטלפון הנייד, הטאבלט ושאר הגאדג'טים הוא, קרוב לוודאי, גם העידן הנרקיסיסטי ביותר בתולדות האנושות. זמננו הוא גם עידן הסֶלפי. עידן תוכניות הריאליטי, סרטוני היו-טיוב והאינסטגרם, הבלוגים, הפוסטים, ה"ציוצים" וה"שיתופים" כולם מבית מדרשו הראוותני והמרוכז בעצמו של ה'אגו' האנושי. החשיפה העצמית של המחוזות האינטימיים ביותר של נפש האדם – וראו, למשל, תכנית הראליטי הפופולארית "חתונה ממבט ראשון" בערוץ 12 - הפכה מפתולוגיה ("אקסהיביציוניזם") לנורמה, ואִתה הציפייה המתמדת להכרה, לחיזוקים ול"לייקים". ההתערטלות בציבור, פיזית ונפשית, כדי לזכות בתשומת לב נפוצה בכול אתר; למותר לציין, שבמציאות תקשורתית זו בה הקשב מופנה 'פנימה' ולא החוצה אל העולם, נפגע אנושות תפקידה החשוב של העיתונות כ'כלב השמירה' של הדמוקרטיה.

יתר על כן, כדאי לתת את הדעת לעובדה, שלא הכול חולקים אותה מהפכה טכנולוגית, שהולידה את עידן המסכים. ביטוי מעניין להימצאותן של קהילות שלמות מחוץ ל'טרנד' הטכנולוגי-תקשורתי-נרקיסיסטי הזה מצוי בשירו של המשורר הצעיר ינאי ישראלי (יליד 1981): "איש עם פלאפון", שקיבל את פרסומו כאשר נכלל, לפני שנים אחדות, בבחינת הבגרות בספרות כ'יצירה שלא נלמדה'. בבחינה נדרשו הנבחנים להתמודד, התמודדות פרשנית-רטורית, עם הטקסט הספרותי הזה. אנחנו נקרא בו כהמחשה רגישה למצבם של אנשי השוליים (בעיקר, בני הגיל השלישי), שנותרו מחוץ לזרם הטכנולוגי המרכזי, אך גם כביטוי להדרתם של חלקים גדולים מאוכלוסיית המדינה מן השיח התקשורתי-דיגיטאלי, שהוא נשמת אפה של כל חברה מודרנית ומתקדמת.  

אִישׁ עִם פֶּלֶאפוֹן / ינאי ישראלי
אִישׁ מַחְזִיק פֶּלֶאפוֹן בְּיָדוֹ.
הוּא לֹא אוֹמֵר סֶלוּלָרִי,
הוּא גַם לֹא אוֹמֵר סֶקְס.
יֵשׁ בּוֹ מַשֶּׁהוּ אוֹלְד פָאשְׁן.
הוּא לֹא שָׁמַע עַל הִתְחַדְשׁוּת הַמִילִים בַּשָּׂפָה כְּתָאֵי גוּף מֵתִים.
הוּא מַחְזִיק בְּיָדוֹ פֶּלֶאפוֹן כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת לְבַד,
זֹאת אוֹמֶרֶת בְּעִקָּר כְּדֵי לֹא לְהֵרָאוֹת לְבַד
זֹאת אוֹמֶרֶת בְּעִקָּר כְּדֵי לֹא לְהֵרָאוֹת זָמִין.
אִישׁ מַחְזִיק פֶּלֶאפוֹן, וְאֶצְבְּעוֹתָיו
עוֹבְרוֹת עַל הַזִכָּרוֹן כְּמוֹ עַל גוּף שֶׁל אִשָּׁה כְּמוֹ עַל נֵבֶל קָרוּעַ
מְבַלְבְּלוֹת בֵּין שֵׁמוֹת, דִימוּיִים, מְקוֹמוֹת.
אִישׁ מַחְזִיק בְּיָדוֹ פֶּלֶאפוֹן כְּדֵי לְהֵרָאוֹת מוּגָן.
זֹאת אוֹמֶרֶת, בְּעִקָּר כְּדֵי לְהַרְגִישׁ מוּגָן.
זֹאת אוֹמֶרֶת, בְּעִקָּר כְּדֵי לְהַרְגִישׁ פָּחוֹת לֹא-מוּגָן.
יֵשׁ בּוֹ מַשֶׁהוּ אוֹלְד פָאשְּן.
הוּא מַחְזִיק בְּיָדוֹ אֶת הַפֶלֶאפוֹן.
הוּא מַחְזִיק, וּמַחְשְבוֹתָיו תוֹעוֹת סְבִיבוֹ כְּמוּזִיקָה
לֹא מְזֻהָה, מְחַפְּשׂוֹת גוּף
לְהִכָּנֵס אֶס אֶמ אֶס

יש משהו סתמי מאוד בשם השיר, שאיננו מסגיר כול פרט מזהה אודות גיבורו האנונימי. הכותרת מתארת אותו כ'איש עם פלאפון' בלבד. אך כבר בחירת השם הגנרי 'פלאפון' ולא, למשל, סלולארי ("הוא לא אומר סלולרי") מסגירה, ככול הנראה, את גילו הכרונולוגי, או לפחות את זה המנטלי. "הוא גם לא אומר סקס." ו"יש בו משהו אולד פאשן". לשון אחר, גם ללא ציון מאפיין גילי קורא השיר ישייך את האיש עם הפלאפון לשכבת בני הגיל השלישי. כדאי, אגב, לשים לב לעובדה, שהטור השירי "יש בו משהו אולד פאשן" חוזר פעמיים בשיר וכאמור, מגדיר, אם לא את הווייתו הגילית של האיש, הרי שוודאי את זהותו המנטלית.
המשך השיר יחזק את תדמיתו ה'מיושנת' של האיש שלא שמע על התחדשות המילים בשפה "כתאי גוף מתים". הוא קפא על שמריו, אצלו אוצר המילים כבר לא מתחדש, מסממני הזִקנה. יתר על כן, המשך השיר מעמידנו על העובדה שהשימוש שעושה האיש במכשיר המשוכלל (פלאפון) הזה מתוחם לצרכים הפסיכולוגיים של 'מבוגרים בודדים', שאינם מעוניינים לחשוף את האמת אודות מצבם החברתי, או כלשון השיר: "הוא מחזיק בידו פלאפון כדי לא להיות לבד, / זאת אומרת כדי לא להראות לבד / .... / זאת אומרת כדי לא להראות זמין."

ניכר, על פי השיר, שהשליטה של ה"איש" בטכנולוגיה המפעילה את המכשיר היא מוגבלת מאוד, אצבעותיו פורטות עליו "כמו על נבל קרוע" תוך כדי כך שהן: "מבלבלות בין שמות, דימויים, מקומות." יתר על כן, כאמור לעיל, הפונקציה העיקרית שממלא הפלאפון בחיי האיש הבודד היא "להראות מוגן" או לחילופין "להרגיש מוגן / זאת אומרת, בעיקר להרגיש פחות לא-מוגן." לשון אחר, החזקת המכשיר ביד נותנת בידיו איזו אשליה של מוגנות בפני הסביבה המאיימת על מי שהוא בן הדור הישן, שאיננו מורגל מן הסתם בהמולה הממשית והטכנולוגית האופפת אותו, כמו את מרבית בני האדם בזמננו.

  סיום השיר מחדד את מצבו הקיומי המעורער של האיש, שמכשיר הפלאפון שלו הוא משענת קנה רצוץ, שכן: "מחשבותיו תועות סביבו כמוזיקה / לא מזוהה, מחפשות גוף / להכנס אס אמ אס". טור הסיום של השיר מהווה מעין פואנטה (נקודת חוד או שיא) המקשרת בין המונח הטכנולוגי-תקשורתי: אס-אמ-אס לבין קריאת השוועה הבינלאומית של האדם הבודד והנזקק לקשר אנושי: אס-או-אס. ובאחת, דומה כי המשורר ישראל ינאי מנצל את המדיום הספרותי, מחד גיסא, ואת ההתפתחות הטכנולוגית, מאידך גיסא, כדי להאיר באמצעותם את הבדידות האנושית, של אנשים מבוגרים, ומן הסתם, גם של אנשים פחות מבוגרים, ששום חידוש טכנולוגי לא יוכל לפתור אותה, ורק המגע האנושי החם והישיר יוכל אולי להפיג אותה מעט. מניה וביה, ניתן לראות ב"איש עם פלאפון" מעין מטאפורה למחיר שגובה המהירות בה משתכללים אמצעי התקשורת המותירים מאחור את מי שאינו מדביק את הקצב, ובכך פוגעים פגיעה אנושה בתפקידה החשוב של התקשורת בשימור יכולתם של האזרחים למלא תפקיד פעיל במשטר הדמוקרטי בארץ ובעולם.

 

 

מיתוס וחינוך

 ספר חדש - 

שלח לחבר שתף   לכל מכותבי הוצאת רסלינג שלום, אנו שמחים לבשר על צאת הספר: מיתוס וחינוך  על אתוסים, מיתוסים ונרטיבים לאומיים בראשית החינוך העברי בארץ ישראל מאת: דוד שחר ספרו של דוד שחר, "מיתוס וחינוך", עומד על המיתוסים הלאומיים שעיצבו את עולם הערכים של דור הבנים בראשיתו של החינוך העברי בארץ ישראל, והם עתידים להשתרש בתרבות העברית בארץ ישראל בהמשך הדרך ולהפוך במידה רבה לחלק חשוב של תרבות לאומית זו. מנקודת מבט מחקרית הספר נותן מענה לשאלה מהם התכנים והמנגנונים היוצרים תודעה היסטורית לאומית וזהות לאומית בראשיתה של חברה לאומית מתהווה – הוא מהווה נדבך חשוב בבחינת דפוסי הזיכרון הקולקטיבי ובבחינת השימוש בייצוגי העבר בתהליך בניית האומה העברית בארץ ישראל. לרכישת הספר לחצו כאן דוברות ויחסי ציבור יעל נגר 03-6956704 (תקשורת ועיתונות בלבד) resling.pr@gmail.com   נשמח לעזור בכל שאלה resling.sfarim@gmail.com 03-6915437 צוות רסלינג    הוצאת ספרים | רחוב שדרות יהודית 35, תל אביב 6473623 | טל' 03-6915437 | פקס 03-6956761 |

---

שולח: הוצאת רסלינג . כתובת השולח: שדרות יהודית 35, תל אביב. מיקוד: 6701637.

רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת

 

 ד"ר דוד שחר

רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת או "הפוך על הפוך" על פי המחזה "עננים" מאת אריסטופאנס   – משל ונמשל

 

יכולתם של מתחסדים וצבועים למיניהם להעמיד פנים ולמצוא צידוקים לכל טעות או עוולה שהם אחראים להן, יכולה להדהים כל פעם מחדש

 

איך יימלט אב מחובות כבדים שלתוכם שקע בגלל בנו רודף התענוגות והבזבזן? במחזה "עננים" שכתב המשורר והמחזאי היווני אריסטופאנס (אתונה, 386-446 לפסה"נ) מסופר כיצד רוקם האב תכנית לשכנע את בנו ללמוד לוגיקה ורטוריקה בבית ספרו של סוקרטס, כדי שידע כיצד ללהטט בלשונו וכיצד להפוך טענה נחותה לטענה ניצחת, על מנת לרמות את נושיו ולהשתמט מתשלום חובותיו, ולא לתת על כך את הדין.

לפי מחזהו של אריסטופאנס, בבית ספרו של סוקרטס "מלמדים – אם משלמים להם – איך לנצח בטיעונים צודקים או לא צודקים". מדובר ברטוריקה מגונה ובלוגיקה מסולפת, שבאמצעותן עושים שימוש במה שמוגדר במחזה "הטיעון הנפסד". הטיעון הנפסד הוא זה שבעזרתו יוכל הרטוריקן "לדעת לטעון נגד כל טענה צודקת", "לראות את המגונה כהגון ואת ההגון כמגונה" ו-"לטעון טענות מנוגדות לצדק ולנצח כל יריב שיתקל בו, גם אם יגן על מעשה נבלה". לפנינו אפוא רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת שאינן נרתעות ממעשי עוולה, מפנות עורף לערכים של יושר, הגינות וצדק, והופכות אותם לקורבן אפשרי של תכסיסי עורמה ורמאות.

הבן מתקבל לבית ספרו של סוקרטס ומסיים את לימודיו בהצלחה. בעזרת טיעונים נפסדים ההופכים כל דבר רע לטוב הוא פועל נגד נושיו של אביו ומצליח לחלצו מלחציהם ולא לשלם להם את המגיע להם. דא עקא, הבן מסיים את לימודיו בצורה כה "מושלמת", שכאשר פורצים חילוקי דעות ביניהם, הוא מכה את אביו מכות נאמנות ואף מצדיק את מכותיו. בהתאם לתורה שלמד כיצד להיעזר ולהשתמש בכל טיעון – גם השפל ביותר – הוא טוען שאביו היכה אותו בילדותו מתוך אהבה, דאגה ורצון טוב ולכן גם לו מותר לעשות כך לאביו, ואף גם לאימו, כאשר הם עושים טעות, ובכלל – זקנים עושים טעויות מרובות מילדים. כך על פי דבריו לאביו: "אמור לי, האם לא מוצדק שגם אני כמוך אגלה רצון טוב ואכה אותך – היות שזה פירוש רצון טוב? היתכן שלגופך תהיה חסינות ממכות ולגופי לא? גם אני נולדתי איש חופשי. יבכו הילדים, מדוע לא האב? תאמר שזה הנוהג השמור לילדים, ואענה שהזקנים שרויים בילדות שניה. ראוי יותר שהזקנים, ולא הצעירים, ייללו, שכן מוצדק פחות שהם יעשו טעויות".

*

מה המוצא במחזה "עננים" מרטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת? כאשר זה מול זה עומדים הטיעון המוצדק המייצג את האמת וההגינות, וכנגדו הטיעון המוטעה המייצג את החופש לשקר ולפעול נגד ערכי הצדק, מבין האב בסופו של דבר שמוטב לשוב ולכבד את ההגינות. ברם, באופן אירוני תולה האב את האשם בסרבנותו ובמריו של בנו ב-...חינוך, שוכח שמדובר הוא בחינוך על פי הזמנתו שלו-עצמו, ובעזרת עבדו מעלה באש את בית ספרו של סוקרטס.

מוסר השכל: מבחנו של רטוריקן טוב הוא ביכולתו להפוך טיעונים חלשים לחזקים וצודקים. אך האם נכון להשלים עם לוגיקה מסולפת המבקשת להשתמש  בכל טיעון, גם השפל ביותר בכדי לא לעשות את הדבר הנכון? מחזהו של אריסטופאנס "עננים" משיב על כך בשלילה ויכול ללמד שכמו מראה העננים בשמים, הסרוגים זה בתוך זה, וכמו גם ההשתנות המהירה שלהם, כך גם הלשון עלולה להפוך לעננים של מלים, המסוגלים באופן שרירותי וזדוני להפיק רווחים ולשרת אינטרסים שונים. כך, ניצול השפה באופן צבוע ופוגעני  המערב בין מציאות לבדיה ובין ממשות להתחזות עלול גם ליצור בנקל תרבות פוליטית של הולכת שולל והוויה של כזב.

 

חוק זכויות החולה

 

ד"ר דוד שחר

חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 – נדבך משמעותי במגילת זכויות האדם במדינת ישראל

 

החובה להגן על כבוד האדם ולהימנע מלפגוע בו מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 2 לחוק היסוד קובע כי "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם"; סעיף 4 לחוק היסוד קובע כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו"; וסעיף 11 לחוק היסוד מטיל על כל רשות מרשויות השלטון חובה מפורשת "לכבד את הזכויות שלפי חוק יסוד זה".

תפיסה זו בחוק היסוד ביחס לזכות לכבוד כיסוד וערך מכונן, באה לידי ביטוי בתחום הרפואה וביטוי לכך נקבע בחוק זכויות החולה המעגן את זכויות היסוד של המטופל כחולה בפרט וכאדם בכלל. וברוח זו מצהיר סעיף 1 של החוק על מטרתו:

 

חוק זה מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו.

 

החוק אינו מתייחס לאוכלוסייה מסוימת. אמנם החוק קרוי על שם "החולה" אך תוכנו והזכויות בו חלות על "המטופל" במובנו הרחב ומוגדר בחוק כ-"חולה וכל המבקש או המקבל טיפול רפואי", הזכאי על פי החוק למכלול של זכויות: הזכות לקבלת טיפול רפואי; הזכות לזיהוי המטפל; הזכות לקבל טיפול רפואי דחוף במצב חירום ללא התניה; הזכות לקבל טיפול ללא הפליה מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית, גיל (בסייגים), או מסיבה אחרת דומה; הזכות לטיפול רפואי נאות מבחינה מקצועית וגם מבחינת יחסי אנוש; הזכות לקבלת פרטי המטפל; הזכות להשיג, ביוזמת המטופל, דעה נוספת לעניין הטיפול בו; הזכות לכבוד ולפרטיות; הזכות לקבל מידע על ההבחנה והטיפול ולתת הסכמה מדעת לטיפול רפואי; הזכות לקבלת מידע מהרשומה הרפואית והעתק של התיק הרפואי; הזכות לסודיות רפואית; הזכות להתלונן ולקבל ממצאים ומסקנות של בדיקת התלונה.

 

שמירה על כבודו ופרטיותו ועל מכלול זכויותיו של החולה אינה בגדר "מותרות", אלא צורך מהותי הן מבחינה ערכית ואנושית והן הלכה למעשה בהסדרה של מערכת היחסים שבין רופאים ובעלי מקצועות המשיקים לרפואה לבין מטופליהם, מה שעשוי לשפר את היכולת להעניק רפואה מיטבית. על כך ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת חוק זכויות החולה שנדונה  בכנסת בשנת 1992:

 

מזה  זמן רב הוכר הצורך בהסדרת זכויותיהם של חולים ומטופלים למיניהם והתגבשה הדעה כי הגיעה העת לעגן בחוק זכויות אלה. שהרי מדובר באנשים שמפאת מצבם המיוחד הם חשופים לפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות הן מבחינה חוקית והן מבחינה אנושית. אנשים אלה נתונים במצב של תהייה ואי-ודאות, בהרגשה של תלות במטפלים ובמוסדות המטפלים ובתנאים של לחץ נפשי. גמלה, אפוא, ההכרה כי יש להבטיח למטופלים גישה אנושית נאותה ומתחשבת.

 

ביטוי לנחיצותו של החוק, ניתן ללמוד גם מהפרשנות הבאה:

 

בתי חולים הינם מוסדות ציבוריים אליהם פונה האזרח, מתוקף אילוץ, כשהוא שרוי במצב פגיעות, חולשה ומכאוב וזקוק לסיוע. בהיקלטו בבית החולים, מתנתק החולה מסביבתו הטבעית, מהקרובים לו ומרבים מתפקידי החיים שלו. הוא נתון במצוקה, לעתים חסר ישע ממש, ובכל מקרה זקוק לתמיכה וסיוע. תהליך האשפוז כולל פעולות שכרוכות בהפשטה פיזית וחשיפה עצמית, אף נפשית, בפני אנשים זרים. היחס חולה-צוות מטפל מאופיין כמצב של תלות, א-סימטריה ונחיתות של החולה. מצב זה יוצר מבחינת החולה תחושה של חוסר ישע ואובדן שליטה ויכולת לפעול על בסיס רצון אוטונומי. מבחינת הצוות המטפל, הוא מעמיד את המטופל במצב שבו כבודו האנושי, כאדם יחיד ומיוחד, ובמלוא המשמעות של הביטוי, אינו מובן מאליו. תנאים אלה מחייבים הגנה ביתר שאת על כבוד האדם בשל פוטנציאל הפגיעה הגבוה בו, גם אם לא באופן מכוון, ודווקא משום שחלק ניכר מן הפגיעות האפשריות בו אינן מכוונות, ואף אינן מודעות.

(המכון הישראלי לדמוקרטיה, "כבוד האדם – ערך מכונן התנהגות בבתי החולים בישראל: הצעה לנושא דגל של משרד הבריאות לשנת 2014", פברואר 2014).

 

כללו של דבר, מערכת היחסים בין מטופל לצוות הרפואי היא מטבעה בלתי שוויונית. מצד אחד, המטופל – חסר את הידע הרפואי, ומהצד השני – הצוות הרפואי הוא היודע-כל, הוא "המושיע", המאבחן ומטפל, ומולו  המטופל החושש להציק ולשאול יותר מדי שאלות. מכאן הנחיצות לאזן את משוואת הכוח במערכת הרפואית באמצעות חוק זכויות החולה. החוק, כאמור, קובע למעשה את חובות המטפל, במובן זה שהוא מכתיב לצוות הרפואי-המטפל את דרך הפעולה בה עליו לנקוט במקרים שונים. מן ההיבט של זכויות האדם, נעמוד להלן על כמה מסעיפי החוק שבהם מקבל ביטוי הפן הערכי והאנושי הנוגע לזכויותיו של החולה כאדם - הזכות לכבוד ולפרטיות וכיבוד האוטונומיה שלו.

 

א.הזכות לטיפול רפואי ואיסור הפליה:

3. (א) כל הנזקק לטיפול רפואי זכאי לקבלו בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל.

(ב) במצב חירום רפואי זכאי כל אדם לקבל טיפול רפואי דחוף ללא התניה.

4. מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא או מטעם אחר כיוצא באלה.

5. מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי אנוש.

28. (א) מטפל או מוסד רפואי המפלה בין מטופלים מטעמי דת, גזע, מין, לאום או ארץ מוצא, דינם – קנס כאמור בסעיף 61(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 

ב. קבלת מבקרים:

9. מטופל המאשפז במוסד רפואי רשאי לקבל מבקרים בזמנים ועל פי הסדרים שקבע מנהל המוסד הרפואי.

 

ג. שמירה על כבודו ופרטיותו של המטופל:

10. (א) מטפל, כל מי שעובד בפיקוחו של המטפל וכן כל עובד אחר של המוסד הרפואי ישמרו על כבודו ועל פרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי.

(ב) מנהל מוסד רפואי יקבע הוראות בדבר שמירה על כבודו ועל פרטיותו של המטופל הנמצא במוסד הרפואי.

 

ד. שמירה על סודיות רפואית:

19. (א) מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

(ב) מטפל, ובמוסד רפואי – מנהל המוסד, ינקטו אמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם ישמרו על סודיות העניינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

20. (א) מטפל או מוסד רפואי רשאים מסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה:

(1) המטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע הרפואי;

(2) חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי;

(3) מסירת המידע הרפואי היא למטפל אחר לצורך טיפול במטופל;

(4) ועדת האתיקה קבעה, לאחר מתן הזדמנות למטופל להשמיע את דבריו, כי מסירת המידע הרפואי על אודותיו חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור וכי הצורך במסירתו עדיף מן העניין שיש באי מסירתו;

(5) מסירת המידע הרפואי היא למוסד הרפואי המטפל או לעובד של אותו מוסד רפואי לצורך עיבוד המידע, תיוקו או דיווח עליו על פי דין;

(6) מסירת המידע הרפואי נועדה לפרסום בביטאון מדעי, למטרות מחקר או הוראה בהתאם להוראות שקבע השר ובלבד שלא נחשפו פרטים מזהים של המטופל.

ב. מסירת מידע כאמור בסעיף קטן (א) לא תעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין, ותוך הימנעות מרבית מחשיפת זהותו של המטופל.

 

ה. חובת ניהול רשומה רפואית וזכות המטופל למידע רפואי:

17. (א) מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית.

(ב) המטפל, ובמוסד רפואי - מנהל המוסד, אחראים לניהול השוטף והעדכני של הרשומה הרפואית ולשמירתה בהתאם לכל דין.

18. (א) מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו.

(ב) חבר בצוות המטפל רשאי למסור למטופל מידע רפואי בתחום עיסוקו בלבד ובתיאום עם האחראי על הצוות.

(ג) על אף הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) רשאי מטפל להחליט שלא למסור למטופל מידע רפואי מלא או חלקי המתייחס אליו, אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל או לסכן את חייו; החליט המטפל כי אין למסור למטופל מידע כאמור בסעיף קטן זה, יודיע מיד על החלטתו לוועדת האתיקה ויצרף את המידע שלא נמסר למטופל ואת נימוקיו לאי מסירתו.

(ד) ועדת האתיקה רשאית לאשר את החלטת המטפל, לבטלה או לשנותה.

(ה) בטרם תיתן ועדת האתיקה את החלטתה, רשאית היא לשמוע את המטופל או אדם אחר.

 

ו. הסכמה מדעת לטיפול רפואי:

13. (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם נתן לכך המטופל הסכמה מדעת.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

14. (א) הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות.

 

הזכות לטיפול רפואי ואיסור הפליה, קבלת מבקרים, שמירה על כבודו ופרטיותו של המטופל, שמירה על סודיות רפואית, חובת ניהול רשומה רפואית, זכות המטופל למידע רפואי, הסכמה מדעת לטיפול רפואי – כל אלה מבוססים על עקרונות מוסריים העשויים לקדם גישה אנושית נאותה ומתחשבת מצד המערכת הרפואית המטפלת. מימושם של כל אלה מאפשר גם להשיג מטרות נוספות כמו שמירה על יחסי אמון בין המטפלים למטופלים, מניעת יחס מתנשא מצד המטפלים, הפעלה של מנגנוני בקרה והפחתת אי הוודאות אצל המטופלים.

ועוד, לחריגות או לאי-הקפדה על זכויותיהם של החולים עשויות להיות משמעויות משפטיות, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי. מנקודת המבט של המשפט האזרחי, הפרה של הוראות החוק עלולה להצביע על רשלנות רפואית של המטפל או של המוסד הרפואי בו טופל החולה. מנקודת המבט של המשפט הפלילי, הפליה מטעמים של דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא או נטייה מינית צפויה לקנס כספי וכך גם בגין הפרה של החובה לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה הרפואית. זאת ועוד, מנקודת המבט האתית, הפרה של הוראות חוק זכויות החולה עלולה להוות בגדר הפרה של כללי האתיקה הרפואית באופן המאפשר להעמיד רופאים ומטפלים אחרים לדין משמעתי.