ספרות, תקשורת ודמוקרטיה בעידן המסכים בישראל

 

ד"ר שלמה הרציג

ספרות, תקשורת ודמוקרטיה בעידן המסכים בישראל

 

בספר לימוד האזרחות לחטיבה העליונה מאת ד"ר דוד שחר: ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית, בסעיף על 'מקומה של התקשורת בדמוקרטיה', נכתב כך: "חופש הביטוי וחופש העיתונות הם חלק מהבעיה הכוללת של פיקוח וביקורת במשטר דמוקרטי. בעיה זו הולכת ונעשית מורכבת יותר ככל שתחומי שליטתו ואחריותו של השלטון מתרבים ומתרחבים. העיתונות חייבת, לפי תפיסה זו, לבקר את השלטון, לפקח על מעשיו, להוקיע כל חריגה מסמכויותיו ולמלא תפקיד של "כלב השמירה" של הדמוקרטיה" (עמ' 456). בפועל, מסתבר, בעיית התקשורת בדמוקרטיה הישראלית היא עמוקה ומסובכת יותר, בוודאי בכל הנוגע לדרך בה עידן המסכים משפיע על פעילותה של העיתונות החופשית.

עידן המסכים בו אנו חיים היום, ממסכי הטלוויזיה, דרך מסכי המחשב, הטלפון הנייד, הטאבלט ושאר הגאדג'טים הוא, קרוב לוודאי, גם העידן הנרקיסיסטי ביותר בתולדות האנושות. זמננו הוא גם עידן הסֶלפי. עידן תוכניות הריאליטי, סרטוני היו-טיוב והאינסטגרם, הבלוגים, הפוסטים, ה"ציוצים" וה"שיתופים" כולם מבית מדרשו הראוותני והמרוכז בעצמו של ה'אגו' האנושי. החשיפה העצמית של המחוזות האינטימיים ביותר של נפש האדם – וראו, למשל, תכנית הראליטי הפופולארית "חתונה ממבט ראשון" בערוץ 12 - הפכה מפתולוגיה ("אקסהיביציוניזם") לנורמה, ואִתה הציפייה המתמדת להכרה, לחיזוקים ול"לייקים". ההתערטלות בציבור, פיזית ונפשית, כדי לזכות בתשומת לב נפוצה בכול אתר; למותר לציין, שבמציאות תקשורתית זו בה הקשב מופנה 'פנימה' ולא החוצה אל העולם, נפגע אנושות תפקידה החשוב של העיתונות כ'כלב השמירה' של הדמוקרטיה.

יתר על כן, כדאי לתת את הדעת לעובדה, שלא הכול חולקים אותה מהפכה טכנולוגית, שהולידה את עידן המסכים. ביטוי מעניין להימצאותן של קהילות שלמות מחוץ ל'טרנד' הטכנולוגי-תקשורתי-נרקיסיסטי הזה מצוי בשירו של המשורר הצעיר ינאי ישראלי (יליד 1981): "איש עם פלאפון", שקיבל את פרסומו כאשר נכלל, לפני שנים אחדות, בבחינת הבגרות בספרות כ'יצירה שלא נלמדה'. בבחינה נדרשו הנבחנים להתמודד, התמודדות פרשנית-רטורית, עם הטקסט הספרותי הזה. אנחנו נקרא בו כהמחשה רגישה למצבם של אנשי השוליים (בעיקר, בני הגיל השלישי), שנותרו מחוץ לזרם הטכנולוגי המרכזי, אך גם כביטוי להדרתם של חלקים גדולים מאוכלוסיית המדינה מן השיח התקשורתי-דיגיטאלי, שהוא נשמת אפה של כל חברה מודרנית ומתקדמת.  

אִישׁ עִם פֶּלֶאפוֹן / ינאי ישראלי
אִישׁ מַחְזִיק פֶּלֶאפוֹן בְּיָדוֹ.
הוּא לֹא אוֹמֵר סֶלוּלָרִי,
הוּא גַם לֹא אוֹמֵר סֶקְס.
יֵשׁ בּוֹ מַשֶּׁהוּ אוֹלְד פָאשְׁן.
הוּא לֹא שָׁמַע עַל הִתְחַדְשׁוּת הַמִילִים בַּשָּׂפָה כְּתָאֵי גוּף מֵתִים.
הוּא מַחְזִיק בְּיָדוֹ פֶּלֶאפוֹן כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת לְבַד,
זֹאת אוֹמֶרֶת בְּעִקָּר כְּדֵי לֹא לְהֵרָאוֹת לְבַד
זֹאת אוֹמֶרֶת בְּעִקָּר כְּדֵי לֹא לְהֵרָאוֹת זָמִין.
אִישׁ מַחְזִיק פֶּלֶאפוֹן, וְאֶצְבְּעוֹתָיו
עוֹבְרוֹת עַל הַזִכָּרוֹן כְּמוֹ עַל גוּף שֶׁל אִשָּׁה כְּמוֹ עַל נֵבֶל קָרוּעַ
מְבַלְבְּלוֹת בֵּין שֵׁמוֹת, דִימוּיִים, מְקוֹמוֹת.
אִישׁ מַחְזִיק בְּיָדוֹ פֶּלֶאפוֹן כְּדֵי לְהֵרָאוֹת מוּגָן.
זֹאת אוֹמֶרֶת, בְּעִקָּר כְּדֵי לְהַרְגִישׁ מוּגָן.
זֹאת אוֹמֶרֶת, בְּעִקָּר כְּדֵי לְהַרְגִישׁ פָּחוֹת לֹא-מוּגָן.
יֵשׁ בּוֹ מַשֶׁהוּ אוֹלְד פָאשְּן.
הוּא מַחְזִיק בְּיָדוֹ אֶת הַפֶלֶאפוֹן.
הוּא מַחְזִיק, וּמַחְשְבוֹתָיו תוֹעוֹת סְבִיבוֹ כְּמוּזִיקָה
לֹא מְזֻהָה, מְחַפְּשׂוֹת גוּף
לְהִכָּנֵס אֶס אֶמ אֶס

יש משהו סתמי מאוד בשם השיר, שאיננו מסגיר כול פרט מזהה אודות גיבורו האנונימי. הכותרת מתארת אותו כ'איש עם פלאפון' בלבד. אך כבר בחירת השם הגנרי 'פלאפון' ולא, למשל, סלולארי ("הוא לא אומר סלולרי") מסגירה, ככול הנראה, את גילו הכרונולוגי, או לפחות את זה המנטלי. "הוא גם לא אומר סקס." ו"יש בו משהו אולד פאשן". לשון אחר, גם ללא ציון מאפיין גילי קורא השיר ישייך את האיש עם הפלאפון לשכבת בני הגיל השלישי. כדאי, אגב, לשים לב לעובדה, שהטור השירי "יש בו משהו אולד פאשן" חוזר פעמיים בשיר וכאמור, מגדיר, אם לא את הווייתו הגילית של האיש, הרי שוודאי את זהותו המנטלית.
המשך השיר יחזק את תדמיתו ה'מיושנת' של האיש שלא שמע על התחדשות המילים בשפה "כתאי גוף מתים". הוא קפא על שמריו, אצלו אוצר המילים כבר לא מתחדש, מסממני הזִקנה. יתר על כן, המשך השיר מעמידנו על העובדה שהשימוש שעושה האיש במכשיר המשוכלל (פלאפון) הזה מתוחם לצרכים הפסיכולוגיים של 'מבוגרים בודדים', שאינם מעוניינים לחשוף את האמת אודות מצבם החברתי, או כלשון השיר: "הוא מחזיק בידו פלאפון כדי לא להיות לבד, / זאת אומרת כדי לא להראות לבד / .... / זאת אומרת כדי לא להראות זמין."

ניכר, על פי השיר, שהשליטה של ה"איש" בטכנולוגיה המפעילה את המכשיר היא מוגבלת מאוד, אצבעותיו פורטות עליו "כמו על נבל קרוע" תוך כדי כך שהן: "מבלבלות בין שמות, דימויים, מקומות." יתר על כן, כאמור לעיל, הפונקציה העיקרית שממלא הפלאפון בחיי האיש הבודד היא "להראות מוגן" או לחילופין "להרגיש מוגן / זאת אומרת, בעיקר להרגיש פחות לא-מוגן." לשון אחר, החזקת המכשיר ביד נותנת בידיו איזו אשליה של מוגנות בפני הסביבה המאיימת על מי שהוא בן הדור הישן, שאיננו מורגל מן הסתם בהמולה הממשית והטכנולוגית האופפת אותו, כמו את מרבית בני האדם בזמננו.

  סיום השיר מחדד את מצבו הקיומי המעורער של האיש, שמכשיר הפלאפון שלו הוא משענת קנה רצוץ, שכן: "מחשבותיו תועות סביבו כמוזיקה / לא מזוהה, מחפשות גוף / להכנס אס אמ אס". טור הסיום של השיר מהווה מעין פואנטה (נקודת חוד או שיא) המקשרת בין המונח הטכנולוגי-תקשורתי: אס-אמ-אס לבין קריאת השוועה הבינלאומית של האדם הבודד והנזקק לקשר אנושי: אס-או-אס. ובאחת, דומה כי המשורר ישראל ינאי מנצל את המדיום הספרותי, מחד גיסא, ואת ההתפתחות הטכנולוגית, מאידך גיסא, כדי להאיר באמצעותם את הבדידות האנושית, של אנשים מבוגרים, ומן הסתם, גם של אנשים פחות מבוגרים, ששום חידוש טכנולוגי לא יוכל לפתור אותה, ורק המגע האנושי החם והישיר יוכל אולי להפיג אותה מעט. מניה וביה, ניתן לראות ב"איש עם פלאפון" מעין מטאפורה למחיר שגובה המהירות בה משתכללים אמצעי התקשורת המותירים מאחור את מי שאינו מדביק את הקצב, ובכך פוגעים פגיעה אנושה בתפקידה החשוב של התקשורת בשימור יכולתם של האזרחים למלא תפקיד פעיל במשטר הדמוקרטי בארץ ובעולם.

 

 

"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"

                                         ד"ר דוד שחר

 "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"

 

א.שלושה מיני בני אדם אפשר לתאר: איש בבחינת איש, "חצי איש" וחדל אישים. הראשון – דעה לו משלו, אבל הוא מבקש עצה; השני – דעה לו, אבל אינו מקבל עצה;  והשלישי – אין דעה לו ואינו מקבל עצה.

 

ב. "הוא [הלל] אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (מסכת אבות, פרק ב, משנה ה).

 

 

האימרה  של הלל מורכבת מששה חלקים, כאשר חמשת הראשונים מתארים בנוסח דומה תכונות או כישורים רצויים אל מול גורמים המעכבים את היכולת להגיע אליהם או לממשם:

1."בור" – הוא מי שאין לו לא חוכמה ולא מידות טובות.

2. "עם הארץ" – הוא מי שלא למד והוא חסר השכלה וידע, אבל יש לו מידות טובות.

3. "ביישן" – הוא מי שלא שואל ולכן אינו יודע ואינו מגלה בקיאות בגלל ביישנותו. הביישנות אינה אפוא תכונה רצויה, שכן אם אדם יבוש להודות שאיננו מבין דבר כלשהו, הוא גם יהסס מלבקש הסברים וביאורים.

4. "קפדן" – הוא מי שאינו סבלני לשמוע שאלות והוא גם כעסן ומקפיד על כל דבר, ולכן אינו מאפשר למידה.

5. "מרבה בסחורה" – הוא בעל ממון אך אינו בהכרח אדם חכם. המסחר או הממון עשויים להיות בעלי תועלת רבה, אך העוסקים בהם אינם מבטיחים הגדלת ידע וחוכמה.

6. "המשתדל להיות איש" -  "איש בבחינת איש", לא "חצי איש" ולא חדל אישים – הוא מי שמשתדל לרכוש מעלות טובות, חוכמה וידע, ופתוח לבקש עצה.

 

האם החלק האחרון  בדברי הלל הקורא ל"השתדל להיות איש" מתקשר אל קודמיו? אכן, כך ניתן להניח -  שהרי בכללו של דבר המשתדל להיות איש הוא בבחינת היפוכם של התכונות המיוחסות לבור, עם הארץ, הביישן, הקפדן והמרבה בסחורה.

כפי שאומר הרמב"ם, "להיות איש" פירושו שהאדם נדרש לרכוש את המעלות הטובות ואם אין אחרים שילמדוהו, הוא מבקש עצה  ומלמד את עצמו. ולכן, אם נאמץ את פרשנותו של הרמב"ם, במקום שבו אין מי שיודע או מסוגל לבצע את המעשה הנכון, "להיות איש" - איש בבחינת איש כאמור בתחילה, הוא מי שמשתדל לעשות את המאמץ הנדרש, למלא את החלל ולפעול כראוי.

 

מיתוס וחינוך

 ספר חדש - 

שלח לחבר שתף   לכל מכותבי הוצאת רסלינג שלום, אנו שמחים לבשר על צאת הספר: מיתוס וחינוך  על אתוסים, מיתוסים ונרטיבים לאומיים בראשית החינוך העברי בארץ ישראל מאת: דוד שחר ספרו של דוד שחר, "מיתוס וחינוך", עומד על המיתוסים הלאומיים שעיצבו את עולם הערכים של דור הבנים בראשיתו של החינוך העברי בארץ ישראל, והם עתידים להשתרש בתרבות העברית בארץ ישראל בהמשך הדרך ולהפוך במידה רבה לחלק חשוב של תרבות לאומית זו. מנקודת מבט מחקרית הספר נותן מענה לשאלה מהם התכנים והמנגנונים היוצרים תודעה היסטורית לאומית וזהות לאומית בראשיתה של חברה לאומית מתהווה – הוא מהווה נדבך חשוב בבחינת דפוסי הזיכרון הקולקטיבי ובבחינת השימוש בייצוגי העבר בתהליך בניית האומה העברית בארץ ישראל. לרכישת הספר לחצו כאן דוברות ויחסי ציבור יעל נגר 03-6956704 (תקשורת ועיתונות בלבד) resling.pr@gmail.com   נשמח לעזור בכל שאלה resling.sfarim@gmail.com 03-6915437 צוות רסלינג    הוצאת ספרים | רחוב שדרות יהודית 35, תל אביב 6473623 | טל' 03-6915437 | פקס 03-6956761 |

---

שולח: הוצאת רסלינג . כתובת השולח: שדרות יהודית 35, תל אביב. מיקוד: 6701637.

רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת

 

 ד"ר דוד שחר

רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת או "הפוך על הפוך" על פי המחזה "עננים" מאת אריסטופאנס   – משל ונמשל

 

יכולתם של מתחסדים וצבועים למיניהם להעמיד פנים ולמצוא צידוקים לכל טעות או עוולה שהם אחראים להן, יכולה להדהים כל פעם מחדש

 

איך יימלט אב מחובות כבדים שלתוכם שקע בגלל בנו רודף התענוגות והבזבזן? במחזה "עננים" שכתב המשורר והמחזאי היווני אריסטופאנס (אתונה, 386-446 לפסה"נ) מסופר כיצד רוקם האב תכנית לשכנע את בנו ללמוד לוגיקה ורטוריקה בבית ספרו של סוקרטס, כדי שידע כיצד ללהטט בלשונו וכיצד להפוך טענה נחותה לטענה ניצחת, על מנת לרמות את נושיו ולהשתמט מתשלום חובותיו, ולא לתת על כך את הדין.

לפי מחזהו של אריסטופאנס, בבית ספרו של סוקרטס "מלמדים – אם משלמים להם – איך לנצח בטיעונים צודקים או לא צודקים". מדובר ברטוריקה מגונה ובלוגיקה מסולפת, שבאמצעותן עושים שימוש במה שמוגדר במחזה "הטיעון הנפסד". הטיעון הנפסד הוא זה שבעזרתו יוכל הרטוריקן "לדעת לטעון נגד כל טענה צודקת", "לראות את המגונה כהגון ואת ההגון כמגונה" ו-"לטעון טענות מנוגדות לצדק ולנצח כל יריב שיתקל בו, גם אם יגן על מעשה נבלה". לפנינו אפוא רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת שאינן נרתעות ממעשי עוולה, מפנות עורף לערכים של יושר, הגינות וצדק, והופכות אותם לקורבן אפשרי של תכסיסי עורמה ורמאות.

הבן מתקבל לבית ספרו של סוקרטס ומסיים את לימודיו בהצלחה. בעזרת טיעונים נפסדים ההופכים כל דבר רע לטוב הוא פועל נגד נושיו של אביו ומצליח לחלצו מלחציהם ולא לשלם להם את המגיע להם. דא עקא, הבן מסיים את לימודיו בצורה כה "מושלמת", שכאשר פורצים חילוקי דעות ביניהם, הוא מכה את אביו מכות נאמנות ואף מצדיק את מכותיו. בהתאם לתורה שלמד כיצד להיעזר ולהשתמש בכל טיעון – גם השפל ביותר – הוא טוען שאביו היכה אותו בילדותו מתוך אהבה, דאגה ורצון טוב ולכן גם לו מותר לעשות כך לאביו, ואף גם לאימו, כאשר הם עושים טעות, ובכלל – זקנים עושים טעויות מרובות מילדים. כך על פי דבריו לאביו: "אמור לי, האם לא מוצדק שגם אני כמוך אגלה רצון טוב ואכה אותך – היות שזה פירוש רצון טוב? היתכן שלגופך תהיה חסינות ממכות ולגופי לא? גם אני נולדתי איש חופשי. יבכו הילדים, מדוע לא האב? תאמר שזה הנוהג השמור לילדים, ואענה שהזקנים שרויים בילדות שניה. ראוי יותר שהזקנים, ולא הצעירים, ייללו, שכן מוצדק פחות שהם יעשו טעויות".

*

מה המוצא במחזה "עננים" מרטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת? כאשר זה מול זה עומדים הטיעון המוצדק המייצג את האמת וההגינות, וכנגדו הטיעון המוטעה המייצג את החופש לשקר ולפעול נגד ערכי הצדק, מבין האב בסופו של דבר שמוטב לשוב ולכבד את ההגינות. ברם, באופן אירוני תולה האב את האשם בסרבנותו ובמריו של בנו ב-...חינוך, שוכח שמדובר הוא בחינוך על פי הזמנתו שלו-עצמו, ובעזרת עבדו מעלה באש את בית ספרו של סוקרטס.

מוסר השכל: מבחנו של רטוריקן טוב הוא ביכולתו להפוך טיעונים חלשים לחזקים וצודקים. אך האם נכון להשלים עם לוגיקה מסולפת המבקשת להשתמש  בכל טיעון, גם השפל ביותר בכדי לא לעשות את הדבר הנכון? מחזהו של אריסטופאנס "עננים" משיב על כך בשלילה ויכול ללמד שכמו מראה העננים בשמים, הסרוגים זה בתוך זה, וכמו גם ההשתנות המהירה שלהם, כך גם הלשון עלולה להפוך לעננים של מלים, המסוגלים באופן שרירותי וזדוני להפיק רווחים ולשרת אינטרסים שונים. כך, ניצול השפה באופן צבוע ופוגעני  המערב בין מציאות לבדיה ובין ממשות להתחזות עלול גם ליצור בנקל תרבות פוליטית של הולכת שולל והוויה של כזב.

 

חוק זכויות החולה

 

ד"ר דוד שחר

חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 – נדבך משמעותי במגילת זכויות האדם במדינת ישראל

 

החובה להגן על כבוד האדם ולהימנע מלפגוע בו מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 2 לחוק היסוד קובע כי "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם"; סעיף 4 לחוק היסוד קובע כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו"; וסעיף 11 לחוק היסוד מטיל על כל רשות מרשויות השלטון חובה מפורשת "לכבד את הזכויות שלפי חוק יסוד זה".

תפיסה זו בחוק היסוד ביחס לזכות לכבוד כיסוד וערך מכונן, באה לידי ביטוי בתחום הרפואה וביטוי לכך נקבע בחוק זכויות החולה המעגן את זכויות היסוד של המטופל כחולה בפרט וכאדם בכלל. וברוח זו מצהיר סעיף 1 של החוק על מטרתו:

 

חוק זה מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו.

 

החוק אינו מתייחס לאוכלוסייה מסוימת. אמנם החוק קרוי על שם "החולה" אך תוכנו והזכויות בו חלות על "המטופל" במובנו הרחב ומוגדר בחוק כ-"חולה וכל המבקש או המקבל טיפול רפואי", הזכאי על פי החוק למכלול של זכויות: הזכות לקבלת טיפול רפואי; הזכות לזיהוי המטפל; הזכות לקבל טיפול רפואי דחוף במצב חירום ללא התניה; הזכות לקבל טיפול ללא הפליה מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית, גיל (בסייגים), או מסיבה אחרת דומה; הזכות לטיפול רפואי נאות מבחינה מקצועית וגם מבחינת יחסי אנוש; הזכות לקבלת פרטי המטפל; הזכות להשיג, ביוזמת המטופל, דעה נוספת לעניין הטיפול בו; הזכות לכבוד ולפרטיות; הזכות לקבל מידע על ההבחנה והטיפול ולתת הסכמה מדעת לטיפול רפואי; הזכות לקבלת מידע מהרשומה הרפואית והעתק של התיק הרפואי; הזכות לסודיות רפואית; הזכות להתלונן ולקבל ממצאים ומסקנות של בדיקת התלונה.

 

שמירה על כבודו ופרטיותו ועל מכלול זכויותיו של החולה אינה בגדר "מותרות", אלא צורך מהותי הן מבחינה ערכית ואנושית והן הלכה למעשה בהסדרה של מערכת היחסים שבין רופאים ובעלי מקצועות המשיקים לרפואה לבין מטופליהם, מה שעשוי לשפר את היכולת להעניק רפואה מיטבית. על כך ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת חוק זכויות החולה שנדונה  בכנסת בשנת 1992:

 

מזה  זמן רב הוכר הצורך בהסדרת זכויותיהם של חולים ומטופלים למיניהם והתגבשה הדעה כי הגיעה העת לעגן בחוק זכויות אלה. שהרי מדובר באנשים שמפאת מצבם המיוחד הם חשופים לפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות הן מבחינה חוקית והן מבחינה אנושית. אנשים אלה נתונים במצב של תהייה ואי-ודאות, בהרגשה של תלות במטפלים ובמוסדות המטפלים ובתנאים של לחץ נפשי. גמלה, אפוא, ההכרה כי יש להבטיח למטופלים גישה אנושית נאותה ומתחשבת.

 

ביטוי לנחיצותו של החוק, ניתן ללמוד גם מהפרשנות הבאה:

 

בתי חולים הינם מוסדות ציבוריים אליהם פונה האזרח, מתוקף אילוץ, כשהוא שרוי במצב פגיעות, חולשה ומכאוב וזקוק לסיוע. בהיקלטו בבית החולים, מתנתק החולה מסביבתו הטבעית, מהקרובים לו ומרבים מתפקידי החיים שלו. הוא נתון במצוקה, לעתים חסר ישע ממש, ובכל מקרה זקוק לתמיכה וסיוע. תהליך האשפוז כולל פעולות שכרוכות בהפשטה פיזית וחשיפה עצמית, אף נפשית, בפני אנשים זרים. היחס חולה-צוות מטפל מאופיין כמצב של תלות, א-סימטריה ונחיתות של החולה. מצב זה יוצר מבחינת החולה תחושה של חוסר ישע ואובדן שליטה ויכולת לפעול על בסיס רצון אוטונומי. מבחינת הצוות המטפל, הוא מעמיד את המטופל במצב שבו כבודו האנושי, כאדם יחיד ומיוחד, ובמלוא המשמעות של הביטוי, אינו מובן מאליו. תנאים אלה מחייבים הגנה ביתר שאת על כבוד האדם בשל פוטנציאל הפגיעה הגבוה בו, גם אם לא באופן מכוון, ודווקא משום שחלק ניכר מן הפגיעות האפשריות בו אינן מכוונות, ואף אינן מודעות.

(המכון הישראלי לדמוקרטיה, "כבוד האדם – ערך מכונן התנהגות בבתי החולים בישראל: הצעה לנושא דגל של משרד הבריאות לשנת 2014", פברואר 2014).

 

כללו של דבר, מערכת היחסים בין מטופל לצוות הרפואי היא מטבעה בלתי שוויונית. מצד אחד, המטופל – חסר את הידע הרפואי, ומהצד השני – הצוות הרפואי הוא היודע-כל, הוא "המושיע", המאבחן ומטפל, ומולו  המטופל החושש להציק ולשאול יותר מדי שאלות. מכאן הנחיצות לאזן את משוואת הכוח במערכת הרפואית באמצעות חוק זכויות החולה. החוק, כאמור, קובע למעשה את חובות המטפל, במובן זה שהוא מכתיב לצוות הרפואי-המטפל את דרך הפעולה בה עליו לנקוט במקרים שונים. מן ההיבט של זכויות האדם, נעמוד להלן על כמה מסעיפי החוק שבהם מקבל ביטוי הפן הערכי והאנושי הנוגע לזכויותיו של החולה כאדם - הזכות לכבוד ולפרטיות וכיבוד האוטונומיה שלו.

 

א.הזכות לטיפול רפואי ואיסור הפליה:

3. (א) כל הנזקק לטיפול רפואי זכאי לקבלו בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל.

(ב) במצב חירום רפואי זכאי כל אדם לקבל טיפול רפואי דחוף ללא התניה.

4. מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא או מטעם אחר כיוצא באלה.

5. מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי אנוש.

28. (א) מטפל או מוסד רפואי המפלה בין מטופלים מטעמי דת, גזע, מין, לאום או ארץ מוצא, דינם – קנס כאמור בסעיף 61(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 

ב. קבלת מבקרים:

9. מטופל המאשפז במוסד רפואי רשאי לקבל מבקרים בזמנים ועל פי הסדרים שקבע מנהל המוסד הרפואי.

 

ג. שמירה על כבודו ופרטיותו של המטופל:

10. (א) מטפל, כל מי שעובד בפיקוחו של המטפל וכן כל עובד אחר של המוסד הרפואי ישמרו על כבודו ועל פרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי.

(ב) מנהל מוסד רפואי יקבע הוראות בדבר שמירה על כבודו ועל פרטיותו של המטופל הנמצא במוסד הרפואי.

 

ד. שמירה על סודיות רפואית:

19. (א) מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

(ב) מטפל, ובמוסד רפואי – מנהל המוסד, ינקטו אמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם ישמרו על סודיות העניינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

20. (א) מטפל או מוסד רפואי רשאים מסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה:

(1) המטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע הרפואי;

(2) חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי;

(3) מסירת המידע הרפואי היא למטפל אחר לצורך טיפול במטופל;

(4) ועדת האתיקה קבעה, לאחר מתן הזדמנות למטופל להשמיע את דבריו, כי מסירת המידע הרפואי על אודותיו חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור וכי הצורך במסירתו עדיף מן העניין שיש באי מסירתו;

(5) מסירת המידע הרפואי היא למוסד הרפואי המטפל או לעובד של אותו מוסד רפואי לצורך עיבוד המידע, תיוקו או דיווח עליו על פי דין;

(6) מסירת המידע הרפואי נועדה לפרסום בביטאון מדעי, למטרות מחקר או הוראה בהתאם להוראות שקבע השר ובלבד שלא נחשפו פרטים מזהים של המטופל.

ב. מסירת מידע כאמור בסעיף קטן (א) לא תעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין, ותוך הימנעות מרבית מחשיפת זהותו של המטופל.

 

ה. חובת ניהול רשומה רפואית וזכות המטופל למידע רפואי:

17. (א) מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית.

(ב) המטפל, ובמוסד רפואי - מנהל המוסד, אחראים לניהול השוטף והעדכני של הרשומה הרפואית ולשמירתה בהתאם לכל דין.

18. (א) מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו.

(ב) חבר בצוות המטפל רשאי למסור למטופל מידע רפואי בתחום עיסוקו בלבד ובתיאום עם האחראי על הצוות.

(ג) על אף הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) רשאי מטפל להחליט שלא למסור למטופל מידע רפואי מלא או חלקי המתייחס אליו, אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל או לסכן את חייו; החליט המטפל כי אין למסור למטופל מידע כאמור בסעיף קטן זה, יודיע מיד על החלטתו לוועדת האתיקה ויצרף את המידע שלא נמסר למטופל ואת נימוקיו לאי מסירתו.

(ד) ועדת האתיקה רשאית לאשר את החלטת המטפל, לבטלה או לשנותה.

(ה) בטרם תיתן ועדת האתיקה את החלטתה, רשאית היא לשמוע את המטופל או אדם אחר.

 

ו. הסכמה מדעת לטיפול רפואי:

13. (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם נתן לכך המטופל הסכמה מדעת.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

14. (א) הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות.

 

הזכות לטיפול רפואי ואיסור הפליה, קבלת מבקרים, שמירה על כבודו ופרטיותו של המטופל, שמירה על סודיות רפואית, חובת ניהול רשומה רפואית, זכות המטופל למידע רפואי, הסכמה מדעת לטיפול רפואי – כל אלה מבוססים על עקרונות מוסריים העשויים לקדם גישה אנושית נאותה ומתחשבת מצד המערכת הרפואית המטפלת. מימושם של כל אלה מאפשר גם להשיג מטרות נוספות כמו שמירה על יחסי אמון בין המטפלים למטופלים, מניעת יחס מתנשא מצד המטפלים, הפעלה של מנגנוני בקרה והפחתת אי הוודאות אצל המטופלים.

ועוד, לחריגות או לאי-הקפדה על זכויותיהם של החולים עשויות להיות משמעויות משפטיות, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי. מנקודת המבט של המשפט האזרחי, הפרה של הוראות החוק עלולה להצביע על רשלנות רפואית של המטפל או של המוסד הרפואי בו טופל החולה. מנקודת המבט של המשפט הפלילי, הפליה מטעמים של דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא או נטייה מינית צפויה לקנס כספי וכך גם בגין הפרה של החובה לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה הרפואית. זאת ועוד, מנקודת המבט האתית, הפרה של הוראות חוק זכויות החולה עלולה להוות בגדר הפרה של כללי האתיקה הרפואית באופן המאפשר להעמיד רופאים ומטפלים אחרים לדין משמעתי.

הדמיון בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בחיבור של תלמיד עברי משנת תרפ"ד ובהכרזת העצמאות של מדינת ישראל

 

ד"ר דוד שחר

גלגולו של חזון: הדמיון המעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בחיבור של תלמיד עברי משנת תרפ"ד ובהכרזת העצמאות של מדינת ישראל

 

עיון במקור היסטורי – חיבור משנת 1924, שכתב תלמיד בית ספר עברי בארץ ישראל מגלה דמיון מעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני המקבל ביטוי בפסקאותיו הראשונות ובין חזון זה כפי שמקבל ביטוי בפסקאות הראשונות של הכרזת העצמאות. יש בדמיון זה משהו מן המפתיע, ואולי דבר-מה אירוני, כאשר מדובר על דמיון בין חיבורו של ילד לבין תעודה היסטורית שכתבוה אבות מדינת ישראל ומהווה מסמך מכונן של המדינה.

הכרזת העצמאות, ה' באייר תש"ח- 14.5.48, מציינת את השעה הגדולה שבה קמה מדינת ישראל והיא המסמך ההצהרתי שמעיד על הקמת מדינת ישראל והמסמך המכונן של המדינה. בתודעה הלאומית הישראלית מהווה הכרזת העצמאות מגילת עקרונות המתווה את יעדיה האידיאולוגיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הכרזת העצמאות מבטאת בפסקאותיה הראשונות את התפיסה האידיאולוגית הציונית הקושרת בין העם היהודי וארץ ישראל ויוצרת קישור בין העם וארצו עם המפעל הציוני. באופן זה מוצג המפעל הציוני כגולת כותרת של ההיסטוריה היהודית המגיעה להשלמתה בקוממיות המתחדשת של העם בארצו.

באידיאולוגיה הציונית יש עיסוק נרחב בהיבטים שונים הנוגעים לייחודן של תולדות עם ישראל: מחד גיסא הרבגוניות של ההוויה היהודית ומאידך גיסא האחידות והרציפות בקיום היהודי לאורך הדורות, זיקות הגומלין הדיאלקטיות בין חורבן-גלות-וגאולה, הבעייתיות של חיי הגולה, ומשמעותו של תהליך השיבה והקוממיות הציונית של העם בארצו. בבירור שאלת גורלו של העם היהודי ודרכו ההיסטורית באה לידי ביטוי באידיאולוגיה הציונית התפיסה בדבר קיומה של אחדות אורגנית של העם היהודי שבתקופה הקדומה של בית ראשון ושני היתה לו היסטוריה "אמיתית", רבת פנים ונורמלית. העם היהודי גורש מארצו והתפזר ברחבי תבל וההיסטוריה שלו חדלה מלהיות אמיתית ונורמלית. אך למרות זאת המשיך להתקיים בו רצון לאומי משותף לחדש את חייו הלאומיים והריבוניים בארץ ישראל. עם הקוממיות הציונית בארץ ישראל שוב עשויה להיות לעם היהודי היסטוריה כבימי קדם. ההיסטוריה היהודית, לפי תפיסה זו, היא סיפור מעגל היסטורי של ריבונות-גלות-שיבה והיא אפוא נראטיב אידיאולוגי של העקירה מציון, קיצה המתחייב של הגלות והשיבה מגלות לקוממיות.

זהו חזון הגאולה הציוני הנשען על ההנחה שההיסטוריה של העם היהודי מכוונת ביסודה לתכלית של הגשמה ציונית בארץ ישראל ואלפיים שנות גלות היו סטייה מהיסטוריה טלאולוגית-נורמטיבית, ועל כן, עם השיבה – הודות לתפקידה הפעיל של הציונות, ייגאל העם היהודי וכך ייכנס שוב להיסטוריה.

חזון הגאולה הציוני היה מרכיב מהותי בתפיסה האידיאולוגית הציונית שהוטמעה בכל מערכות החיים של היישוב העברי בארץ ישראל, ובכלל זה החינוך העברי, בתקופה שלפני קום המדינה, והוא מילא תפקיד חשוב ביצירתו ובעיצובו של זיכרון קולקטיבי ובכינון של תודעה וזהות היסטורית לאומית. אין תימה אפוא שהוא מקבל ביטוי בחלק הפותח של הכרזת העצמאות.

בשנים שלפני קום המדינה, החינוך העברי בארץ ישראל פעל ברוח האידיאולוגיה הציונית והיה בין הגורמים המרכזיים שהשפיעו על הטמעת האידיאות הציוניות בקרב הנוער המתחנך בבית הספר העברי. כבר מראשיתו פעלו חלוציו – המורים העבריים – באופן מכוון ואינטנסיבי ליצור בקרב דור הבנים תודעה של השתייכות ויחס בלתי אמצעי לארץ ישראל כמולדת לאומית והכרת עבר לאומית. אין פלא, שמיתוסים ודימויים לאומיים שהם ממאפייניה של האידיאולוגיה הציונית קיבלו ביטוי בשירים ובחיבורים שכתבו ילדים ובני נוער. הם ראו אור בעלוני בתי הספר העבריים ובעיתוני ילדים ונוער  והם מהווים קולות ייחודיים בזהות הקולקטיבית הציונית.

דוגמה מעניינת לחזון הגאולה הציוני בכתיבתם של ילדים ובני נוער ניתן לראות בחיבורו של תלמיד כיתה ז', יעקב כץ שמו, שנושאו "אדמת עמנו". החיבור ראה אור ב"חברנו – עלון לענייני התלמידים" של ביה"ס תחכמוני בירושלים בשבט תרפ"ד- 1924, גיליון ג' (מצוי בכתב יד, בארכיון לחינוך יהודי (אח"י), תיק 4.145/1). החיבור עוסק בבניין היישוב העברי על אדמת ארץ ישראל, בגאולת אדמותיה ובתפקידה של הקרן הקיימת ב"גאולת כל אדמתנו" ובהגשמת התקווה ש"ביום ההוא, היום שכל הארץ תהיה לנו ושבנו להיות עם חופשי וכביר כוח כבימי קדם".

בדומה להכרזת העצמאות, גם הפסקאות הפותחות של חבור זה מבטאות את התפיסה האידיאולוגית הציונית הקושרת בין העם היהודי וארץ ישראל ויוצרת קישור בין העם וארצו עם המפעל הציוני. קשה שלא להתרשם מהדמיון בין תוכנו ומבנהו של חזון הגאולה הציוני בחיבור זה ובין נוכחותו בהכרזת העצמאות, ומהדמיון הרב באמצעים הרטוריים שבאמצעותם חזון הגאולה הציוני מקבל ביטוי בשני מסמכים אלה: שימוש במושגים ואופני מבע הטיפוסיים לשיח האידיאולוגי הציוני, פאתוס ואידיאליזציה של החיים העבריים בארץ ישראל, רגשנות רבה, שימוש אינטנסיבי בלשון המבטאת אקטיביזם, ריבוי פעלים, ביטויים המתייחסים לזמן עתיד וסיומות המביעות מסר אופטימי.

נציג את הפסקאות הפותחות בשני המסמכים, זה מול זה, ונעמוד בהמשך על קווי הדמיון:

 

 

הכרזת העצמאות

"אדמת עמנו"

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגנים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

לפנים חי עמנו חיי מנוחה, חיי עם. אז ישב לו עמנו בארצו, ארץ ישראל ויעבוד את אדמתו, וילך בדרך הטוב והישר, בדרך השלום והאחוה. ויאהבו ד' ויתן לו גשמים בעתם וכוח לעבוד, ויעבוד ישראל את נחלתו וירא פרי רב בעמלו. גם נביאים כבירי-רוח הקים ד' לעמנו וילמדוהו את הדרך אשר יבור לו האדם והעם לטוב לו ולזולתו. ולא עברו ימים רבים ושם עמנו יצא לתהלה בכל הארצות וידעו כל הגויים כי עם נבון ונבחר הוא ישראל. כך חי לו עמנו חיי שקט ושלווה בארץ. ובימים ההם היו עוד הרבה עמים פראים בעולם. העמים האלה היו מכבדים רק את הכוח ואת האגרוף, ויעלו אויבים פראים על ארצו ויחריבוה ואת עמנו הטוב, אוהב השלום והצדק, הגלו מארצו. רבות סבל ישראל בגולה. העמים אשר בארצותיהם שכן, הרדיפוהו, מנוחה הדרכיהו. הם חפצו כי ישכח עמנו את תורתו ואת ארצו. אך כל עמלם עלה בתוהו. עמנו לא שכח את תורתו וארצו וכל הימים הוא שואף לשוב אל הארץ האהובה עליו ולחיות בה. הרב פעמים נסה עמנו לעזוב את הגלות ולשוב אל ארצו ולא הצליח, אולם עתה בימינו אלה החליט לאזור את כל כוחותיו ולכבוש את נחלת אבותיו. אחרי עבודה כבירה זכינו שארצנו תקרא שנית ארץ ישראל. הרבה הרבה יהודים באים מכל ארצות תבל ומתישבים בארצנו. עמנו יסד ומיסד מושבות וכפרים חדשים בארץ ומשנה לשנה מתרבה מספר האכרים העברים החיים מיבול אדמתם.

 

בשני המסמכים ארץ ישראל היא המקום בו קם העם היהודי ובו קיים חיים לאומיים וטבעיים. כך, באופן דומה מבוטאת בהם האידיאולוגיה הציונית הכורכת יחד בין העם היהודי וארץ ישראל ומדגישה את הקשר האימננטי ביניהם. בשני המסמכים מודגשת גם, במובן הערכי והכרונולוגי, הראשוניות של ארץ ישראל בהיסטוריה של העם היהודי ובעיצוב זהותו כישות לאומית.

בשני המסמכים מודגש באופן דומה שהעם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע, בניגוד מוחלט לרצונו. וכך נכפה על העם היהודי העבר ההיסטורי הגלותי.

גם לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו והתפזר בארצות הגולה, לא חדלה להתקיים זיקתו לארצו. כך, בשני המסמכים מודגש שוב באופן דומה הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל,  ומודגש גם שתקוותו של העם לשוב לארץ ישראל ולחדש בה את חייו העצמאיים לא אבדה מעולם.

בשני המסמכים תמונת הסיום של חזון הגאולה הציוני מתוארת באופן דומה בהצגת שיבה המונית של יהודים לארץ ישראל המחדשים את חייו החברתיים, התרבותיים והלאומיים של העם בארצו.

ראו לתת את הדעת לרטוריקה האידיאולוגית ולתובנת היסוד ההיסטוריוסופית-ציונית הגלומות בתמונות הסיום הללו של תחילת קצה של הגלות, מעין תבנית בעלת מסר כפול: במישור ההיסטוריוסופי יש כאן רצון להוכיח את נצחונו של העם היהודי למרות התלאות והמשברים שסבל לאורך ההיסטוריה, ובמישור האידיאולוגי יש כאן ניסיון מפורש להציג דגם היסטורי לאומי הנושא בתוכו מטען של ערכים לאומיים.

הלשון הגבוהה בשני המסמכים מבקשת לבטא בקול חגיגי את המשמעות הערכית של מציאות חדשה בלידתה ולהביע את התחושה ששיבת ציון המודרנית נושאת בקרבה בהכרח את העתיד של התקומה הלאומית השלמה. תולדות עם ישראל הן אפוא, סיפור מסגרת של ריבונות-גלות-שיבה, והגשמת הציונות באה לסגור את תמונת המעגל.

 

לסיכום, האם יש מקום לטענה שמא ברמה כזו או אחרת תמיד אפשר למצוא איזה שהוא דמיון או אנלוגיה מקריים, ולפיכך הדמיון בין חזון הגאולה הציוני בחיבור של ילד עברי ובין נוכחותו בהכרזת העצמאות הוא למעשה מקרי בלבד? כאמור, קשה שלא להתרשם מן הדמיון המעניין בין נוכחותו של חזון הגאולה הציוני בשני המסמכים, המתבטא בשניהם גם בתוכן ובמבנה דומים וגם באופני ביטוי רטוריים דומים הקשורים לאותו רקע היסטורי של לאומיות ציונית. היבטים אלה מוציאים מכלל אפשרות שמדובר בדמיון מקרי. זאת ועוד: דעות, רעיונות חזונות ודימויים אינם נוצרים ומתגבשים יש מאין, אלא הם פועל יוצא של "רוח הזמן", שכאילו מנחה אותם במעין יד נעלמה לכיוונים מסוימים. בהתייחס ל"רוח הזמן", רוחה של התקופה, המתבטא ברעיונות, בדעות והשקפות עולם משותפים, המאפיינים יחדיו תקופה היסטורית, יש אפוא הגיון בטענה העומדת כאן ביסוד הדברים שהוויה היסטורית משותפת יוצרת ומחזקת יסודות דומים ויכולה ליצור סגנונות חשיבה דומים. דומה שבאמצעות הפענוח שלה אפשר להבין טוב יותר את הדינמיקה ההיסטורית וגם את מבני העומק של התוצרים שלה.