יום ראשון, 22 בנובמבר 2026

משמעויות אזרחיות של המושג "מופת"

 

ד"ר דוד שחר

"המעש הנחבא של אזרחות טובה": משמעויות אזרחיות של המושג "מופת" בראי הרומן "המופת" מאת זיגפריד לנץ

מהו מופת? מי קובע מהו מופת? מה יכול לשמש כמופת? באילו תכונות מופת חייב להצטיין? האם אפשר בכלל להציג אדם כמופת ללא הסתייגויות? אלו הן מקצת מן השאלות העולות מתוך הרומן "המופת" (זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תרגום: אברהם קדימה, תשל"ז) – ספרו של זיגפריד לנץ. לנץ, מחשובי סופרי גרמניה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, עוסק ביצירה זו בליבה הפנימית של דילמה אזרחית – כיצד חברה בונה את עולם הערכים שלה מחדש לאחר שחוותה קריסה מוסרית.

הספר מספר על ועדה של שלושה אנשי חינוך גרמנים שנתבקשו על ידי משרד החינוך הגרמני להציע אילו סיפורי מופת ראוי לכלול במקראה לימודית של בתי הספר, כדי לחנך לאורם את הדור הצעיר. שלושת המחנכים נועדים לישיבות ארוכות, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות המשימה; לשיטתם, "נוער ימינו, הפוסח על כל כך הרבה סעיפי אפשרויות", זקוק למצפן ערכי. עבור הנוער, דמות מופת עשויה למלא כמה תפקידים אזרחיים חיוניים: היא הופכת ערכים מופשטים לקונקרטיים, מסייעת בבניית תחושת שייכות וזהות משותפת, מקנה ייעוד חברתי, ומעניקה הכוונה ברגעי ספק ואי-וודאות. המורים מתדיינים ארוכות, דנים בשאלה איזה דגם של מופת עדיף, סוקרים סיפורי מופת שונים, ובתוך כך מגבשים מערכת של קריטריונים שעל פיהם ניתן לבחון ולהחליט איזה סיפור מופת ראוי להיכלל במקראה.

 

כל מופת כרוך בספקות

ככל שהדיונים  מתארכים, מתברר שהמשימה מורכבת וכלל לא קלה. "נעלה על בינתי" – אומר אחד המורים בוועדה – "שלא תהיה בימינו דוגמה להתנהגות מופתית שתיראה לנו ללא קשיים יתרים", ומוסיף אחריו עמיתו: "המעשה המופתי – הרי הוא יוצא לפועל בכל מקום, בסתר ובפומבי. – אולם בעצם צאתו לפועל, אין הוא עדיין יפה להיכלל במקראה" (עמ' 84). הם גם מתקשים למצוא "אותו דגם של מופת שיתקבל על דעת הכל" (עמ' 99) ומתברר גם שקשה להם להסכים "באשר לדברים הראויים להיקרא מופת בימינו" (עמ' 100) במשפטים אלה מתגלות אבחנות חדות ביחס לקושי למצוא מודלים פשוטים לחיקוי בעידן המודרני. בעולם דמוקרטי, פלורליסטי ומורכב, מן הנמנע שמעשיו של אדם לא יעוררו קשיים או סימני שאלה מוסריים. בכך מבקש לנץ להעביר את המסר שאין תשובה פשוטה או חד-משמעית לשאלות "מיהו" או "מהו" מופת. בעצם כל מעשה אנושי נגוע בהכרח בספקות, בקשיים ובמורכבות אנושית. באמצעות תובנה זו, לנץ הופך את עצם החיפוש וההתלבטות של חברי הוועדה למרכז הכובד של היצירה, ומראה שהקושי וההתלבטות של חברי הוועדה מלמד על טבעה של חברה דמוקרטית וחופשית, שבה אין קוד סופי ומוסכם של מופתים, ולכן כל בחירה מחייבת דיון, ספק ובחינה ביקורתית מחדש.

השימוש החוזר בפי המורים במילה "בימינו" אינו מקרי, ודומה שהכוונה לגרמניה המערבית בשנות ה-50 וה-60  של המאה ה-20 המצויה בעיצומו של תהליך הדה-נאציפיקציה ופועלת לבנות את עצמה כדמוקרטיה. מנקודת מבט פדגוגית מופת תמיד ילווה בקשיים ובכך המורים מגדירים את תפקידה של המקראה הלימודית; אם המופת ייראה ללא קשיים, אזי תפקיד התלמיד יהיה פשוט להעריץ ולחקות אותו (וכך ישמש רק כמודל חינוכי סביל). אולם, אם המופת טעון ב"קשיים יתרים", התלמיד נדרש להפעיל שיפוט מוסרי, להתלבט, וכלשונו של לנץ – "לאמוד את ההבדל" בין המעשה הנאצל לבין מחירו. זאת ועוד, מעשים מופתיים אמנם קורים כל הזמן, "בסתר ובפומבי", אך עצם קיומם אינו הופך אותם אטומטית לכלי חינוכי יעיל. כדי שסיפור מופת ייכלל במקראה לימודית, עליו לשאת עמו ערך מוסף פוטנציאלי של דילמה, המזמין דיון ביקורתי ומשמש מעין מצפן מוסרי עבור הדור הצעיר.

 

קריטריונים לאיפיונו של מופת

במהלך דיוניהם, שלושת המחנכים בוחנים את התכלית שעשויה להיות ל"מופת" ולקריטריונים לאיפיונו ככלי בעל משמעות לחיי האדם והחברה, והם מגיעים בדיון זה להסכמות משותפות:

-המופת כמזמן שני "לקחים: התחייבות ואתגר" (עמ' 20): מופת איננו רק משהו שמעורר הערצה פסיבית, אלא מטיל תביעה אקטיבית ביחס לערכים ולעקרונות מסוימים, מעין אמת-מידה מאתגרת  הדורשת להתעלות מעל הנוחות, האנוכיות או האדישות, ולנקוט פעולה.

-המופת כ"קנה-מידה שיעמוד לאדם ברגע ספק, בעזרה בשעת הכרעה...מן הדין שיעורר להשוות" (עמ' 30): הספק הוא מצב של התלבטות, וההכרעה היא הרגע שבו נדרשת פעולה. המופת עשוי לשמש מעין "מגדלור" פנימי המעניק קנה-מידה כיצד לפעול; הנער המתחנך יכול לבחון כיצד דמות המופת היתה נוהגת ולמצוא דרכה מה ראוי לעשות. אין הכוונה לחיקוי עיוור שלה אלא להשוואה אליה – התלמיד נדרש לבחון את המופת בעיניים ביקורתיות, לאמוד את ההבדלים בין המציאות הנוכחית שלו לבין המצב שבו פעלה הדמות, ולהכריע בצורה שקולה מה נכון ליישם.

-המופת כמקנה "היכרות עם אחד ממצבי החיים" (עמ' 105): המופת צריך להיות ממוקם בתוך מציאות אנושית ואמיתית. כאשר הוא מתרחש בתוך "מצב חיים" ממשי - שבו הדמות המופת מתמודדת עם לחצים, פחדים וחולשות, מתלבטת ופועלת – האזרח הצעיר יכול לפתח כלפיה אמפתיה ולהזדהות עמה.

-המופת כ"תופעה מעוררת, מפעילה, מתניעה דבר-מה" (עמ' 209): המופת נמדד במבחן התוצאה וההשפעה שלו על נפש החניך. הוא פועל ככוח המתניע את הרצון לשנות, לגלות מעורבות ולקחת חלק פעיל בעשייה אקטיבית במרחב הציבורי.

המופת, על פי כל הקריטריונים שהמורים מעלים לאורך הרומן, מהווה למעשה נקודת התמצאות ערכית ואזרחית. הוא מחייב את הנוער לחשוב על ערכיו, מציב בפניו אתגר מוסרי, מסייע לו כאשר אינו יודע מה המעשה הנכון, ומחזק את יכולתו לפעול ברגעי הכרעה. לנץ מציג כאן תפיסה קרובה למה שהפילוסוף היווני אריסטו כינה "חינוך באמצעות דוגמה" ו"חינוך למידות טובות" – השקפה שלפיה בני אדם מפתחים את מוסריותם ואת אזרחותם הטובה מתוך התבוננות וניתוח של אנשים שגילמו בפועל, הלכה למעשה, מידות ראויות.

 

בין "מופת גרנדיוזי" ל"מופת פרוזאי"

מעבר לשאלת הקריטריונים שלושת המחנכים שוקלים בכובד ראש איזה דגם של מופת עדיף לחברה: האם ראוי להציב כדגם מופת גרנדיוזי של גבורה והקרבה עילאית, או שמא מופת פרוזאי, המתבטא בהוויה האזרחית היומיומית, במעשים ובפעולות אזרחיים? בהקשר זה, הם מעמידים זה מול זה את שני המודלים המנוגדים.

הם בוחנים תחילה את טיפוס הגיבור הלוחם - אנשים המגלים נכונות להקרבה עצמית, שמצווים במותם את מורשתם, או כאלו הנענים לאתגרים יוצאי דופן שיש בהם משום סיכון החיים: "דמות אותו הקברניט שאין מנוס ממנו, הדבק במנהג אומלל וטובע יחד עם אונייתו, בלי שעשה דבר להצלת עצמו"; "דוגמתו של מפקד מבצר נודע, שהתמיד על משמרתו עם אנשיו עד אזול התחמושת כדי לפנות דרך נסיגה לאוכלוסייה האזרחית"; "החבלן-הלוחם המפוצץ את מטען הנפץ על גבו שלו כדי להבקיע את עמדת האויב"; "מטפס הרים שהבשיל בטרם עת וביקש לשכנע את עצמו שאפשר לטפס על כתף הר גם בחורף, בגפו וחרף כל האזהרות" (עמ' 30).

 כל אלו מייצגים מעשים גרנדיוזיים, העשויים להיחשב בעיני רבים כדוגמאות מובהקות למופת. ברם, דווקא משום שמתבטאת בהם נשגבות מפוארת היוצאת מגדר הרגיל, חברי הוועדה פוסלים אותם וקובעים בנחרצות: "אל לנו למכור את הטיפוסים האלה. שומה עלינו לנעול אותם בארגז התרופות המרעילות". לדידם, העדפת דמויות מסוג זה כמופתים אינה אלא ביטוי לפדגוגיה יהרנית והרסנית. כפי שטוען אחד המורים, מבחינה חינוכית, המעשים הנשגבים והמפוארים הללו מנוכרים למעשה לחברה, ומטילים נטל כבד על נפש הפרט, שהרי איש אינו יכול להזדהות עם הקיצוני והנעלה מדי: "הלא מופתים אינם אלא כעין שמן דגים פדגוגי, שהכול סולדים לבולעו, ואם כבר בולעים – אזי בעיניים עצומות. הריהם כאבן כבדה על ליבם של צעירים; נוטלים הם את ביטחונם...וקוראים להם תיגר בלתי-הוגן. מופתים במשמעות המקובלת הריהם הצטעצויות מהודרות, תקיעות חצוצרה של חינוך מוטעה, הגורמת לו, לאדם, שיאטום את אוזניו. כל אותם מופתי-ענק...המשדלים את ליבנו כאומרים 'כזה ראה וקדש' – הרי אין הם אלא צרה נוצצת, שאין לה עם חיי היום-יום ולא כלום" (עמ' 30).

על פניו, המעשים הגרדיוזיים עונים לפחות על חלק מהקריטריונים שהציבו המורים בתחילה: הם מעוררים הערצה, הם מציבים אתגר, הם מעניקים השראה, ומבטאים דבקות הירואית למען ערך כלשהו. המורים מזהים כי לסיפורים אלו יש כוח חינוכי-סוגסטיבי עצום, אולם דווקא משום כך הם חוששים מסוג זה של מופתים. רוב האזרחים אינם נקראים בחייהם להסתער בשדות הקרב או לבצע מעשי גבורה מסכני חיים, ועל כן דגמים אלו מציבים רף בלתי אפשרי שאינו רלוונטי לחיים האזרחיים הרגילים. לכן, הנשגב עלול לשתק במקום לחנך: הוא עלול לייצר אצל האזרח הצעיר תחושה שמול האדם שהקריב את חייו בצורה הירואית הוא לא יכול לפעול כך ולעולם לא יוכל להיות כזה. יתרה מזאת, המעשים הגרנדיוזיים מעלים על נס לא רק גבורה, אלא גם את המוות  ואת סיכון החיים, ועלולים להפוך למודל חברתי מסוכן המקדש את האובדן והציות העיוור. מכאן נובעת קביעתם כי יש לנעול את המופתים הגרנדיוזיים הללו  "בארגז התרופות המרעילות", בראותם בהם כוח שעלול להיות הרסני.

אם כך, תוהים חברי הוועדה, אילו מופתים כן "יצלחו בימינו"? במקום דגם המופת הגרנדיוזי, הם מציעים חלופה חינוכית מועדפת: מופת פרוזאי, המתבטא בהוויה החברתית-האזרחית היומיומית, ומתאפיין במעשים ובפעולות אלטרואיסטיות של תרומה לזולת ולחברה והקרבת הנוחות הפרטית למען האחר. בין הדוגמאות שהם מציגים: "התנהגות מופתית בחיי היום-יום. לא הכרעות מרעישות עולם, כי אם המעש, שאינו דוקר את העין, המעש הנחבא של אזרחות טובה, ועם זאת גם המועיל" (עמ' 29); "העובד הסוציאלי, המגלה שעמלו היה לריק ואף על פי כן אין הוא פורש ממנו" (עמ' 31); "שוטר המודה למראה תצלום שמגישים לו, כי יודע הוא את שם עמיתו השוטר הבועט בפניו של סטודנט שקרס תחתיו" (עמ' 31).

בניגוד למודל הגרנדיוזי של מעשים מופתיים, הדגם הפרוזאי מעתיק את מרכז הכובד מן ה"נשגב" אל ה"רגיל" ומן ההירואי אל היומיומי - אל מערכת מובנית של מידות אזרחיות ראויות, אל מה שלנץ מגדיר - "המעש הנחבא של אזרחות טובה, ועם זאת גם המועיל". המופת כאן מושתת על הבחירה לעשות את הדבר הנכון והמועיל מבחינה חברתית ומוסרית, ומזכיר שעוצמתה הפנימית של חברה חופשית אינה נמדדת באירועים חד-פעמיים מרעישי עולם, אלא בשגרה האזרחית של מעשים קטנים, לעתים בלתי נראים ויומיומיים של אזרחות טובה.

שתי הדמויות הללו – העובד הסוציאלי והשוטר – אינן מנסות להיות "גיבורי על", אלא מגלמות מופת של עקשנות מוסרית ואומץ אזרחי בתוך המערכת הממסדית והאפורה. העובד הסוציאלי מייצג שליחות חברתית עמוקה כלפי בני אדם הנזקקים לעזרתו ומתמיד במילוי אחריותו המקצועית גם ללא הבטחה להצלחה קרובה. השוטר, מנגד, מגלם סוג אחר של מידות אזרחיות ראויות – אומץ לב אזרחי ונאמנות לאמת ולחוק, על פני נאמנות לקבוצת ההשתייכות המקצועית שלו. הוא מבין כי תפקידו וסמכותו נועדו לשרת את הציבור ולהגן על האזרח (הסטודנט), ולא לחפות על כוחו האלים והשרירותי של הממסד (השוטר הבועט), אף על פי שבחשיפת האמת הוא עלול לפגוע במעמדו האישי בקרב עמיתיו. השוטר והעובד הסוציאלי מייצגים אפוא תפיסה אזרחית ומפוכחת של מופת, הממקמת את המוקד לא בהקרבה הירואית או בפעולה יוצאת דופן, אלא בפעולות אזרחיות מועילות המשקפות מידות ראויות של אחריות, יושרה ואומץ לב מוסרי, שהם יסודות חיוניים לקיומה ולחוסנה של חברה דמוקרטית בריאה.

 

סיפורי מופת

איש איש בתורו, המורים מציגים דוגמאות חליפין המאופיינות בעמימות מוסרית, בטבע אנושי פגום או במקריות אכזרית. כל אחת מעוררת ספק, טומנת בחובה מעין מלכודת מוסרית וממחישה את הפער המרתק שבין ערכים מוחלטים לבין מורכבותו של ה"מצב האנושי". כך מבקש לנץ להראות ששאלת המופת מתעוררת לעיתים מתוך "מצבי חיים" מורכבים וחינוך אזרחי ראוי אינו מנותק מדיון ביקורתי בהם.

מופת כ"חלום ההתמדה":

הנה עלתה אניה על שרטון מול חופה של גרמניה הצפונית, אנשי צוותה נטשו אותה, אף גוררות החילוץ נטשוה, ועתה היא מופקרת לסערות החורף. תצלומים שצולמו מדי כמה שבועות מוכיחים מה היטיבו הים והסערות לפעול: תאי הסיפון מנותצים, חורבת האניה שוקעת והולכת, זווית נטייתה גדלה והולכת; האניה אבודה , ככל הנראה. מקץ שנה ומחצית השנה קונה בעליה של חברת חילוץ פרטית קטנה את חורבת האניה, חרף על העצות והאזהרות. הוא מצייד צי חילוץ, באביב הוא מתחיל בעבודות ומפעיל דחפורים כדי להחדיר תעלה לתוך החולות. יש שקט, רוחות ממוזגות – מזג האויר נוח, אולם בשעת נסיון הגרירה הראשון מתהפכת גוררת אחת, יש להפסיק את העבודות. בשלהי הקיץ הם שבים ומפליגים, חופרים בחולות, זוקפים את חורבת האניה, היא נעה בשעת נסיון הגרירה, מכל מקום ההיא מתנתקת מן הקרקעית. חברת החילוץ לא הפיקה כל רווח עד לסתיו, ואז אין ברירה אלא להפסיק את העבודות, כי בעונת הסערות אין הצי יכול לעשות בלב ים. הם מחכים עד האביב, בעל החברה לווה כסף, יש להקדים ולהעמיק את התעלה, סערת פתע שוטפת כמה אנשים מעל הסיפון, שוב מוכרחים להפסיק את משימת החילוץ. הכל מייעצים לבעל החברה להסתלק מן העניין, יותר מכל מפצירה בו רעייתו, אולם הוא מעז לנסות שני נסיונות נוספים, ולפני התחולל סערות הסתיו אכן מצליחים לגרור את חורבת האניה מן החולות. היא צפה על פני המים; הים שלוו, בתהלוכה עצורת-נשימה גוררים את חורבת האניה אל החוף. בלילה מתאבכים ערפילים, ובערפל הזה מנגחת מעבורת מהירה את האניה. (עמ' 102)

בדוגמה של האניה הטבועה עולה ספק מוסרי-אזרחי – האם מותר לאדם לסכן חיי אדם אחרים ואת יציבות משפחתו רק כדי להוכיח שהוא "אינו מוותר"? במבט ראשון, בעל חברת החילוץ מציב קו אופי מופתי המתבטא בנחישות, דבקות במטרה ואי-כניעה לקשיים. אולם הסיפור מראה את הצד האפל של תכונה זו, כאשר נחישות הופכת לאובססיה, ובמיוחד כאשר יעדה של הנחישות הוא חילוץ של אניה טבועה.

סיפור מופת של אדם המחליף בין גורלו לגורל הזולת:

...אולם ההמתנה של תחנת רכבת, האולם טואטא מכל שהיה בו, הוא מואר עמומות, השעה היא שעת ערב...על רצפת העץ הזרועה חול שוכבים חיילים שבויים ומתקינים את עצמם ללינת הלילה; הרכבת, שנועדה להסיעם אל מחנה השבויים, צפויה להגיע בבוקר המחרת. לפני החלונות, לפני המוצא, לפני הדלת אל חדרי השימוש משתופפים אנשי המשמר מותשי-כוח. בשעת ערב מאוחרת, החיילים כבר הספיקו להירדם, נשארת בתחנה רכבת-משאות שפניה אל הכיוון ההפוך; היא מסיעה הביתה חיילים, שכבר סיימו את חוק שביים. שני משלוחים, שני כיוונים, שני מצבי-רוח. בחצות ליל מביאים גם את המשולחים אל אולם ההמתנה, מותחים חבל, אל להן, לשתי הקבוצות, להתערב זו בזו. אולם מחמת הדחק אין למנוע, שכמה חיילים מבין המשלוחים השונים ישכבו סמוכים זה לזה; לא קשה לתאר זאת.

הנה שוכבים שני חיילים זה על יד זה, האחד קשיש, השבי כבר מאחוריו, האחר צעיר מאוד, השבי נשקף לו. גופיהם נוגעים זה בזה, פרצופיהם כה קרובים זה אל זה עד שיכולים הם להתלחש בלי שישמעו אותם אנשי המשמר. ובקול לחש שואל הקשיש פרטים מפי הצעיר, בתחילה הוא מטביע חותמת על ססמותיו ועל שמועותיו, מבקש שיספר לו על הנעשה במולדת; שניהם בני עיר אחת. אין לחשוש שמא יעמדו על איזו קרבת משפחה, או שמא יקבע זכר משותף אל רחובות, כיכרות, ריחות את שאר השיחה הלילית. בהישאלו למישרין אומר החייל הצעיר כי בדעתו להיות לחוקר ציפורים, אחר כך הם משיחים על תנאי החיים בבית, ובסופו של דבר החייל הקשיש הוא היועץ לעמיתו הצעיר שיישן לו. הלא למדו לישון בכל היציבות ובכל התנוחות והשליכו את הרגישות מאחורי גוום. כשמעירים את החייל הצעיר מתברר לו שהמשלוח כבר יצא לדרך, אותו משלוח המוביל אל השבי. בכיס אדרתו הוא מוצא ציפור שגולפה מעץ וכן פיסת נייר, את תעודת השילוח. על החיילים להתפקד, המספר מתאים, מותר להם לעלות על הרכבת, שקיבלה קטר חדש. (עמ' 103).

החייל הקשיש פועל באנונימיות. כאשר איש אינו רואה ואינו שומע ואנשי המשמר מותשי-כוח וישנים, בחשכת הליל הוא מחליף את תעודת השילוח בחשאי ויוצא במקום החייל הצעיר לשבי. המעשה מתואר כאקט הירואי קיצוני של הקרבה עצמית והצלת נפש של נער צעיר מתוך חמלה וסולידריות אנושית, ובודאי לא מעשה רגיל; "וכי מעשה יום-יום הוא שאדם נשבה בידי אויב. האין זאת? כמה פעמים מזדמנת לאדם שעת כושר, שבה הוא רוצה ליטול עליו את גורל הזולת?" (עמ' 104). מופת זה אמנם מוצג כמעשה של אלטרואיזם טהור, אולם דווקא המורה שהציג את הסיפור בפני עמיתיו מביע תחושה ספקנית ביחס אליו, "זו אפוא היתה דוגמת-החליפין שלי, ואל לכם להביע את טענותיכם, כי יש לשער שאני טוען יותר כנגד מופת זה משתוכלו לטעון אתם". באמצעות הסתייגותו של המורה רומז לנץ שמדובר במעשה הקרבה גרנדיוזי, מסוג המעשים שהמורים ראו בהם קודם מעין "תרופה מרעילה".

אחד המורים מציג בפני עמיתיו דוגמת חליפין נוספת. אף שהוא עצמו מסופק באשר לערכה כמופת, "ברצונו פשוט להראותה, לא כל כך לשם חיווי דעה אלא לשם התוודעות...". אין הוא מצפה שישוחחו על אפשרות התאמתה, אלא שהיא עשויה בכל זאת להקנות "היכרות עם אחד ממצבי החיים":

...חבל ארץ שהוצף מים, כגון שפלת גרמניה הצפונית בתום גאות, אסדה העשויה פחי בנזין שטה בין הערביים וחולפת על פני צמרות עצים, מתקרבת אל משקי איכרים נטושים. ישיש יושב על האסדה, על ידו מונחים ארגזים, שקיקים. בעזרת משוט מעשה ידיו הוא מרים חוטי טלפון רופפים, תלויים במים מעל עצמו ומעל לאסדה. הוא חותר בנחת, בהתמדה, המים נעדרים זרמים. אך צצות סירות המנוע של החפרים הוא קושר את האסדה אל צמרות עצים וממתין עד שנעלמות הן באופק.

...הוא חותר לקראת משק איכרים נידח, בתנועות מעגל הוא נע בגובה המרזב סביב הבית, צוהר עליית הגג פתוח. הוא קושר את אסדתו. מבעד לצוהר עליית הגג הוא חודר אל הבית, אולי הוא שייך למגדלי פירות, היושבים כאן מדורי דורות. ההתמדה והחסכון עשו אותם לאמידים. הישיש פותח ארונות ושידות, שאמנם העלו אותם הנה, אך לא השכילו לחלצם. הוא מחטט בסלים. הוא בודק את ווי הברזל התלויים בקורות הגג. פה ושם הוא מוצא חפצים שימושיים, ואותם הוא תוחב לתוך שק או מגיש אותם אל הצוהר. בבדקו את  אחד הארונות בשנית דומה שמוצא הוא את מציאתו הגדולה ביותר – תכשיטי כסף נוסח ישן; הוא נושא אותם מיד אל האסדה ותוחב אותם לתוך אמתחת אטומת-מים. בלי שהיות הוא מתיר את הרצועה ואומר לחתור, והנה הוא שומע יבבה. אין זה צריך לנגוע לו, הוא מרחיק את האסדה בחבטות נטולות-קול, בתחילה מהר, אחר-כך לאט יותר ויותר, ובעודנו צף על פני המים אפשר לצפות את התהוותה של החלטה: הוא חותר בחזרה; הוא מוצא אשה ורך נולד תחת הגג, ואף כי שומה עליו להניח כי יודעת היא את סודו הריהו מעביר אותה אל אסדתו. הם אינם מחליפים ולו מלה אחת. בשוחחו שיחות נרגנות עם עצמו הוא חותר לקראת האופק, לקראת רציף הרכבת, לקראת האורות. שם נמצאת תחנה לעזרה ראשונה. שום ברכה לא לאות פרידה, שום תודה לא, הוא מניח לאחרים שיורידו את האשה מן האסדה, והיא שעמדה על הטמון באמתחתו אינה מביטה אחריו, בשעה שהוא מוותר על פת לחם ועל קפה חם, ניתק מן היבשת וחותר לו, אל השממון שנבלם. (עמ' 105-104)

הישיש באסדה הוא בעל מוסר פגום שמנצל אסון טבע כדי לגנוב ולבזוז, אך ברגע אמת הוא מקבל החלטה אנושית ומציל חיים. נראה שלנץ מבקש להציג סיפור מסוג זה כדי לעורר ספק מוסרי עמוק – האם אדם בעל פגמים מוסריים יכול לשמש מופת? עם זאת, אופן הצגת הסיפור אינו מותיר מקום לספק באשר לתכונותיו ולהתנהגותו של הישיש הבוזז,אשר כלל וכלל אינו יכול להיחשב דמות מופת.

לאחר שעיינו בשלושת הסיפורים, הם מבינים שאף לא אחד מהם עמד במבחן הקריטריונים: אחד היה כרוך במעשה אובססיבי וסיזיפי, השני הירואי וגרנדיוזי והשלישי פגום מוסרית. הם חשים שנכשלו במשימה למצוא את דוגמת המופת הנאותה, ומוצאים את עצמם  מאוכזבים וחסרי אונים. בנקודה זו מוצג להם בידי עמיתים אחרים סיפור מופת חדש, שמצליח להביא אותם לידי תמימות דעים כי סוף סוף נמצאה דוגמה ראויה.

 תחושת המבוי הסתום שמתאר לנץ אליה נקלעו המורים בדיוניהם, היא נדבך נוסף במסכת ההתלבטויות הרעיוניות בשאלה מהו המופת הראוי. לנץ משתמש בה גם כחלק ממהלך מבני מכוון שנועד להכשיר את הקרקע לשלב דרמטי חדש ברומן - סיפור מחאה של מדענית מצטיינת בשם לוסי ברבאום על "אודות השתתפות בסבל המופגנת בפומבי":

היא נולדה ביוון והשתקעה בגרמניה. במכון המחקר היתה לה מחלקה משלה...מדי בוקר בבוקרו הלכה בחביבות מפוזרת אל תחנת החשמלית, לא אחת איחרה להחזיר שלום למברכיה. את אופן התלבשותה קבעה היא, אך ורק היא; צדודיתה הנוקשה, ששמרה עם-זאת על לווית-חן של נערה, היתה יכולה להשרות השראה על טובעי מטבעות. בכל ליל חמישי נערכו ויכוחים בביתה; בחוג סטודנטים נבררים דנה בהשקפותיה החברתיות והמדיניות. צניעותה הקיצונית היתה ידועה; כל חייה הביתיים דמו על הבריות, כאילו היא רואה בהם עניין של מה בכך. בתפוס הצבא את השלטון בארץ הולדתה ביקשה ליטול חופשה מן המכון; ובהיוודע לה כי ידיד נעוריה וכמה עמיתים נמנים עם האסירים הפוליטיים וכי אדירי הארץ החדשים הגלו אותם אל אי, ביטאה את השתתפותה בגורלם בדרך משלה: ריתתה לעצמה רק עוד אותו מרחב תנועה שהאסירים נהנו ממנו, חייתה רק באותם התנאים שהאסירים נאלצו לחיות בהם. אף כי לא יכלו לוותר על עבודתה במכון מיאנה לחיות שלא כדרך האסירים, שלא כדרך החלטתה...היא הדירה עצמה מקריאה, על מכתבים לא השיבה אלא לעתים רחוקות, ואם השיבה הרי הסתפקה במספר המלים שהוקצו לאסירים...משרעבה שמונים ושמונה יום העמיסה על גופה יותר מדי...כן, לוסי ברבאום הלכה לעולמה מרצונה. (עמ' 108-107)

לאחר סדרה ארוכה ומתישה של דיונים, שבהם ניתחו בעין ביקורתית את כשליהם של הגיבורים הקודמים, המורים נחשפים באריכות לכל פרקי חייה האישיים והמקצועיים של המדענית לוסי ברבאום. הם נשבים בקסמה המוסרי ובנופך המיתי של מחאתה הטרגית, וסיפורה מתקבל על דעת כולם כמופת מובהק וקונסנזואלי. בעיניהם, לוסי ברבאום – שהקריבה את חירותה ואת חייה מרצון מתוך סולידריות טוטלית עם אסירים פוליטיים – היא מופת מושלם הראוי להיכלל במקראה הלימודית.

אישיותה ועיסוקיה מדברים ישירות אל ליבם כמורים ומחנכים; היא מדענית, חברה במכון מחקר, אדם המשדר חן אינטלקטואלי ועצמאות בהתנהלות היומיומית, ומעורבת מבחינה פוליטית וחברתית. יש לה הכל – מעמד, חופש, ועצמאות מקצועית – אך היא בוחרת לוותר עליהם למען אחרים. עבור המורים, החיים בגרמניה הפוסט-נאצית המנסה לשקם את מצפונה, מדובר בסולידריות אנושית טהורה ביותר, המהווה אנטי-תזה לאדישות החברתית שאיפשרה את זוועות העבר.

 

חזרה אל "המופת הפרוזאי"

אולם, שלושת המורים שחרתו על דגלם את הספק והחשיבה הביקורתית כקריטריונים עליונים שעל פיהם יש לאמוד כל מופת, לוקים מול דמותה של לוסי ברבאום בהערצה עיוורת. הם נופלים בכך בדיוק במלכודת שהם עצמם הזהירו מפניה בראשיתו של תהליך החיפוש אחר מופת ראוי. באופן מפתיע לא עולות אצלם שאלות המתבקשות לאור משנתם הפדגוגית: האם מחאה המובילה להרס עצמי ולחידלון מסוגלת לייצר אקטיביזם אזרחי מועיל? והאם מערכת חינוך דמוקרטית רשאית להציב קדושה מעונה כאידיאל פדגוגי לדור הצעיר? זיגפריד לנץ שותל כאן אירוניה רעיונית חריפה, כאשר הוא מראה כיצד חברי הוועדה מפרים את הכלל של עצמם ולא מטילים כל ספק בסיפור המופת. כפי שמסתבר מן ההמשך, היעדר ביקורתיות זה מצד המורים אינו מקרי, אלא מהווה מהלך מבני ורעיוני מתוחכם שלנץ מכין לקראת המפגש עם הממונה מטעם משרד החינוך הגרמני.

סיומו של הרומן מציג תפנית רעיונית מפתיעה, המהווה סגירת מעגל מבנית ומחשבתית הדוקה עם נקודת המוצא של היצירה. כאשר המורים מציגים לממונה מטעם משרד החינוך את סיפורה של לוסי ברבאום, ומביעים את רצונם לכלול אותו במקראה הלימודית, הוא מפתיע אותם בהסתייגותו הנוקבת. הממונה מוצא  כי מחאתה של המדענית – אף שהיא טהורה, נעלה ונקייה מכל אינטרס אישי -  מייצגת למעשה שורה של "קשיים יתרים", עמוקים ומטלטלים בכמה רבדים.

 הוא מגדיר את מחאתה של לוסי ברבאום כ"התמודדות סבילה, מעשה שאמנם יפה למראה, אולם פרט לכך אין נודעת לו אלא חוסר-תכלית אציל נפש...זו מחאה פרטית, מהורהרת, מדיטאטיבית, לאו מקונן. התמרדות מתוך שפלות רוח...מחאה שאין עמה מעשים, ומימלא אף לא תוצאות. הוא מוסיף ומבהיר: "אף איני יכול לתאר לי כלל וכלל שצעירנו יסתפקו במופת, שעיקרו סבל מרשים, השתתפות בסבל" (עמ' 307).

בנימה סרקסטית ומכוונת, הממונה מזכיר את משנתו של גאנדי, לא רק כדי להעביר ביקורת על מחאתה של המדענית, אלא גם כדי להקטין את גודל המעשה שלה. הוא טוען בפני המורים: אתם רואים בה מופת, "ואילו אותנו היא מרשימה כאילו קראה את פרק ממשנת גאנדי שלה באיחור זמן" (עמ' 308). במלים "באיחור זמן" הממונה עוקץ את מחאתה של לוסי ברבאום על כך שהיא מייבאת מודל היסטורי שלא מתאים לכאן ולעכשיו. העיקרון המרכזי של גאנדי היה מאבק לא-אלים המבוסס על צום, פרישות וסיגוף עצמי כדי לזעזע את מצפונו של השלטון הבריטי הקולוניאלי בהודו. הממונה רומז למורים כי גרמניה הפוסט-נאצית אינה הודו הקולוניאלית, ועל כן הבאת דרכי המאבק הללו לתוך מציאות של מדינה מודרנית, הנמצאת בתהליכי דמוקרטיזציה ובנייה מוסדית, היא למעשה אנכרוניזם מוחלט – חוסר הבנה של התקופה וההקשר המקומי. הוא מדגיש בפני המורים שהמעשה של לוסי ברבאום אמנם מעורר רגשות ומחשבות, אבל השאלה איננה מהו המופת המעולה ביותר ברמה המופשטת, אלא מהו המופת "ההולם אותנו כיום והנאה לנו...מופת מתאים לתקופה הזאת". כאשר הממונה מדגיש את הצורך במופת "ההולם אותנו כיום", הכוונה שוב לגרמניה המבקשת לכונן את עצמה כדמוקטיה יציבה.

הממונה מזהה במחאתה הסבילה של המדענית אקט של אסקפיזם מוסרי וצדקנות אישית, שאינם מסוגלים לבלום עריצות פוליטית ממשית במציאות. מבחינה פדגוגית, הצגת סיפור כזה מעלה חשש כבד מפני העברת מסר לתלמידים שלפיו הקרבה קיצונית, טרגית ומוחלטת מעין זו של לוסי ברבאום תחשב לאידיאל חינוכי מועדף - וזהו קושי חינוכי עצום. משום כך, הוא מציע למורים חלופות: "אל תגביהו מדי לטוס, אל תפליגו למרחקים גדולים מדי: מחאת דיירים, פלישה לבית ריק, פרשה של שיתוף התלמידים בניהול בית הספר – כל אלה הזדמנויות הן להמחיש בעזרתן פעולה מופתית" (עמ' 308).

בצעד מפוכח זה, הממונה מושך את הדיון חזרה אל "המופת הפרוזאי", אל מה שהגדירו המורים בראשית דיוניהם כ"מעש הנחבא של אזרחות טובה, ועם זאת גם המועיל". הדוגמאות שהוא מציע הן ישימות, פרקטיות וקונסטרוקטיביות, ומהוות ביטוי מובהק לתפיסה אזרחית הדורשת לחיות ולפעול למען שיפור החברה. כלומר, המופת הדמוקרטי הראוי אינו הגיבור המיתולוגי או הקדוש המעונה, אלא האזרח החי, הפועל בשגרה בתוך המערכת האזרחית, החותר לשפר את סביבתו הקרובה ומחולל שינוי מעשי במרחב הציבורי. בכך מנוסח המסר המרכזי שלנץ מעביר בסגירת המעגל של הרומן: המופת האמיתי אינו הגיבור הגדול, אלא האזרח המעורב.

 

מעבר להירואיזם: "המעש הנחבא של אזרחות טובה"

לסיכום, כשבוחנים את תכליתם של לימודי האזרחות, דוגמאות של התנהגויות מופתיות עשויות לקבל ביטוי בשני אפיקים מרכזיים: בדמותם של "מעשים גרנדיוזיים" המתבטאים במעשי גבורה והקרבה קיצוניים, או דרך "מעשים פרוזאיים" המתבטאים בפרקטיקות אזרחיות יומיומיות. למופת ישנו, ללא ספק, ערך וחשיבות חיונית מבחינה חינוכית;  ברומן "המופת", ניתנת העדפה ברורה ונחרצת למופתים הפרוזאיים, תוך שלילה או הפחתת ערכם של המופתים הגרנדיוזיים. אפשר כמובן לחלוק על הגישה הביקורתית כלפי המופתים ההירואיים והנשגבים, העשויים למלא תפקיד חשוב בחייה של חברה ומדינה ברגעי משבר קיומיים. עם זאת, דווקא בשל הנטייה הרווחת בתרבות להבליט את הגרנדיוזי והנשגב, ספרו של לנץ מעמיד תמרור אזהרה וכיוון חלופי בחינוך אזרחי, המבוסס על  דוגמאות של מופתים אזרחיים בחיי היומיום.

במבט פדגוגי ואקטואלי, תפיסתו המושגית של לנץ מתלכדת באופן מלא עם תכליתם המודרנית של לימודי האזרחות במדינה דמוקרטית. לימודים אלו עשויים לשמש כמרחב חי ומניע, המייצר עבור הדור הצעיר דוגמאות מגוונות של מעשי מופת "אפורים ונחבאים". דרך הלימוד של עקרונות יסוד חוקתיים -  כגון שלטון החוק, הגנה על זכויות האדם והאזרח, זכויות חברתיות ומנגנוני ביקורת - התלמידים נחשפים לדמויות מופת ממשיות הפועלות בתוך השגרה: חושפי שחיתויות המגלים אומץ אזרחי אל מול לחץ מוסדי; עותרים ומובילי מאבקים חברתיים המשתמשים בכלים חוקיים ודמוקרטיים לתיקון עוולות; או מתנדבים, מנהלי עמותות ופעילים קהילתיים הנלחמים למען נוער בסיכון, איכות הסביבה או חלוקת מזון, ומתמידים בעשייתם הסיזיפית למען טובת הכלל חרף אכזבות השגרה.

דוגמאות ארציות אלה מספקות לנוער בדיוק את קני המידה שלנץ הגדיר – הן מטילות עליו התחייבות, מציבות בפניו אתגר נורמטיבי, ומעוררות את האזרח צעיר להשוות ולבחון באופן ביקורתי את מידת אחריותו האישית ואת מעורבותו הפעילה בעיצוב פניה של חברה צודקת, ראויה וחסינה.

יום רביעי, 9 בספטמבר 2026

רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת

 

ד"ר דוד שחר

כשמלים מנצחות את הצדק: רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת על פי המחזה "עננים" מאת אריסטופאנס

איך יימלט אב מחובות כבדים שלתוכם שקע בגלל בנו הבזבזן שהסתבך בהימורי סוסים? במחזה "עננים", שכתב המשורר והמחזאי היווני אריסטופאנס (אתונה, 386-446 לפסה"נ) מסופר כיצד רוקם האב סטרפסיאדיס תכנית לשכנע את בנו פידיפידס ללמוד רטוריקה ודרכי טיעון בבית ספרו של סוקרטס. מטרתו היא שבנו ילמד ללהטט בלשונו, להפוך טענה נחותה לטענה מנצחת, לרמות את נושיו ולהשתמט מתשלום חובותיו, ובכך להימנע מלתת על כך את הדין.

לפי מחזהו של אריסטופאנס, בית ההגות של סוקרטס הוא "בית הגות לחכמים, ושם יושבים האנשים, אשר יוכיחו את אחיהם, כי שמי מרום דומים לכבשן, אשר יקיף כולנו ואנו – גחלים. החכמים האלה ילמדונו בכסף נצחון דברים במשפט ונצחון דברים בעוול" (עננים, תרגום: יצחק זילברשלג, הוצאת מסדה, תשי"ט). מדובר ברטוריקה מגונה ובטיעונים מסולפים שבאמצעותם עושים שימוש במה שמוגדר במחזה  "הטיעון הנפסד" (או המסולף). הטיעון הנפסד הוא זה שבעזרתו יוכל הרטוריקן "לדעת לטעון נגד כל טענה צודקת", "לראות את המגונה כהגון ואת ההגון כמגונה" ו"לטעון טענות מנוגדות לצדק ולנצח כל יריב שיתקל בו, גם אם יגן על מעשה נבלה". האב אינו שואף לרכוש ידע מדעי או פילוסופי, אלא רק "שיטת הגות" שעל פיה אפשר יהיה "לסתור את כל טענות הצדק" ו"לעוות את הדין לטובתי, להשמט מכל המלווים".

 כבר מלכתחילה מציג אריסטופאנס את הרטוריקה הזו ככלי המנותק מן האמת ומן הצדק. היא אינה נרתעת ממעשי עוולה, מפנה עורף לערכים של יושר, הגינות וצדק, והופכת את מערכת המשפט לזירה שבה לא בהכרח מנצח מי שבידיו הטיעון הצודק, אלא מי שיודע לתמרן טוב יותר את השפה.

אריסטופאנס אינו מציג במחזה הבחנה ברורה בין חקירה פילוסופית, סופיסטיקה ורטוריקה. דמותו של סוקרטס משמשת אותו כמוקד סאטירי שבו מתרכזים כמה מן המאפיינים המאיימים של "החינוך החדש": חקירת הטבע, ספקנות כלפי המוסכמות והאלים, עיסוק בטיעונים וביכולת השכנוע. הסופיסטים, שפעלו באותה תקופה, היו מורים מקצועיים לרטוריקה, לטיעון ולתחומים אינטלקטואליים שונים, וחלקם לימדו תמורת שכר כיצד להתדיין וכיצד לנצח בוויכוחים. אריסטופאנס אינו מקפיד במחזה על ההבחנות ההיסטוריות בין סוקרטס לבין הסופיסטים, אלא מרכז בדמותו של סוקרטס תופעות אינטלקטואליות שונות שאותן הוא מבקש להציג באופן קומי ומאיים. כך סוקרטס מוצג כמי שמלמד "דברים שבשמים ומתחת לאדמה", כופר באלים המקובלים, מאמץ את העננים כאלים משלו ושהוא מלמד דברי הבל.

בתחילה, פידיפידס, הבן, סולד מהצעתו של אביו ללמוד בבית ההגות של סוקרטס, וסטרפסיאדיס מחליט שבלית ברירה ילך הוא עצמו ללמוד כיצד לטעון בערכאות כדי להיפטר מחובותיו. הוא מתגלה כתלמיד לא-יוצלח, שאינו מסוגל ללמוד אפילו את היסודות הבסיסיים ביותר. לבסוף הוא מצליח לשכנע את בנו שילך ללמוד במקומו, ומזכיר לסוקרטס מה אמור בנו ללמוד: "ילמד נא שתי שתי שיטות הגות הללו: שיטה מכוונת לטוב ושיטה מכוונת לרע, שיש בה כדי לנצח על הטוב בעוול. ילמד שיטה המכוונת לרע מכל מקום".

פידיפידס מגיע לבית ההגות של סוקרטס. את כניסתו ללימודי הרטוריקה ודרכי הטיעון בוחר אריסטופאנס להציג באמצעות סצנת עימות דרמטית, שהיא בעת ובעונה אחת סאטירה ואלגוריה חברתית ופוליטית: שתי שיטות - "שיטת הצדק" ו"שיטת העוול" – מתנצחות ומתחרות על ליבו של פידיפידס, כדי שיבחר באחת מהן, ועל פיה יתנהלו לימודיו.

"שיטת הצדק" מתייצבת בויכוח כשהיא מדברת בשמן של המידות האזרחיות הקלסיות – יושר, מתינות, דרך ארץ, צניעות ומחויבות למוסדותיה של החברה. היא משבחת את התרבות והמוסר שהיו נהוגים באתונה מימים ימימה ומתריעה על הסכנות החברתיות הטמונות בגישתה של יריבתה: "[שיטת העוול] את מלאת זימה וחסרת בושה ובת ליצנות...בגללך לא יאבה נער ללמוד מפי רבו. יבוא יום וידעו בני אתונה מה הורית את חסרי השכל". לאחר מכן היא מתארת את "שיטת החינוך הקדומה וסדריה" שבהם "פרחה הצדקה בחסותי והמתינות נחשבה לתפארת". היא פונה אל פידיפידס ומבקשת ממנו לבחור בה, ומבטיחה לו כי "טובה שיטתי למענך...תלמד לקום ממושב מפני שיבה מתקרבת, ולא תחטא בזלזול הוריך, לא תעשה מעשה קלון, כי אם תשמור לעולם את צורת הצניעות, שצרת בעמקי לבבך. לא תחוש אל בית רקדניות, לא תשגה בזנונים אשר יפרצו פרצות בשמך הטוב, ולא תסתור את דברי אביך לעולם, ולעולם לישיש לא תחשבנו, ולא תזכירנו יגון שיבתו שגידל באהבה ילדותך".

"שיטת העוול", לעומתה, אינה מכחישה את ההאשמות אלא מתרצת אותן ומערערת על עצם התוקף של ההבחנות המוסריות המקובלות. היא משתמשת בגלוי במונחים שליליים וטוענת שהמושגים"טוב" ו"רע" או "צדק" אינם קיימים באמת, אלא בעיקרו של דבר הם כלים המאפשרים מניפולציות רטוריות. היא תוקפת את יריבתה כישישה ומיושנת, ומשבחת את ההנאות ואת חיי השוק: "הן את מגנה חיי השוק ואני משבחת נימוסיו". היא שואלת: "האם ראית אדם אשר בגלל צניעות צמחה טובה לו?". היא מזהירה את פידיפידס:  "אם תבטח בה, נערי, גולם תקרא על ידי מכריך וגם על ידי ידידיך". בהמשך היא מציעה לו דרך שבה יוכל לעשות כאוות נפשו ולהגן על עצמו בטיעונים: "שיטת עוול תפתך לראות דברים נקלים כיפים ויפים כנקלים, והיא תרווך בעוצמת נכליה"; "מכאן אפנה לצרכי טבענו. אם נניח כי חטאת, שקעת באהבים, נאפת מעט ונתפסת – הן תאבד, אם לא תוכל להגן על עצמך...אם תארח לחברה עמי, תעשה כאוות נפשך – תרקוד, תצחק, ולא תראה נקלות כנקלות".

מנקודת המבט האזרחית, הנימוקים של שתי השיטות המתנצחות אינם מייצגים רק תפיסות חינוכיות שונות, אלא גם תפיסות מנוגדות של החיים החברתיים והאזרחיים. "שיטת הצדק" מציעה מודל של אזרח המבוסס על היותו חוליה בשרשרת הדורות ועל מחויבות לערכים של יושר, כבוד, אחריות וטובת הכלל. "שיטת העוול", לעומת זאת, מעמידה את האינטרס וההנאה האישיים מעל המחויבות למוסכמות ולחובות החברתיות. באמצעות היפוך משמעותם של מושגים היא מציגה את הצניעות והיושרה כחולשה וכטיפשות, והופכת את התחבולנות והאנוכיות לסימן של פיקחות.

בהתנצחות שבין שתי השיטות ידה של "שיטת העוול" על העליונה והיא מקבלת לידיה את חינוכו של פידיפידס. הבחירה הזו מעניינת במיוחד משום ש"שיטת העוול" אינה מסתירה את אופייה המניפולטיבי; להפך, היא מציגה אותו בגלוי ואף הופכת אותו ליתרון. היא אינה מבקשת להוכיח שהעוול הוא באמת צדק, אלא מלמדת כיצד אפשר לשנות את נקודת המבט של השומע כך שהעוול ייראה כיתרון והצדק כחולשה. בכך ממחיש אריסטופאנס כיצד טיעון יכול לנצח לא מפני שהוא אמיתי או צודק, אלא מפני שהוא משכנע יותר. מנקודת מבט אזרחית ופוליטית, יש כאן קריאת אזהרה מפני חברה שבה יכולת השכנוע נעשית חשובה יותר מן האמת או מן הצדק.

פידיפידס, שהתקבל לבית הגות של סוקרטס סיים את לימודיו בהצלחה. בעזרת הטיעונים והפלפולים  שלמד, הוא מסייע לאביו להתמודד עם נושיו. דא עקא, דווקא לאחר שהוא סיים את לימודיו בצורה כה "מושלמת", הישגו של האב מתהפך עליו כבומרנג הרסני: השיטה שנועדה לאפשר לו לחמוק מאחריותו לחובותיו חוזרת אליו בתוך ביתו, וכל אותם רעיונות שהבן רכש מתורגמים עתה לאלימות.

בשעת סעודה סטרפסיאדיס ובנו מתווכחים בענייני שירה. פידיפידס מזלזל במשוררים הישנים שעל יצירותיהם גדל וחונך אביו, הריב ביניהם מלווה בגידופים, ופידיפידס מתנפל על אביו ומכה אותו. יחס רע ואלימות מצד ילדים כלפי הוריהם נחשבו באתונה לחטא ולטאבו דתי וחברתי שאין עליו עוררין. אולם פידיפדס משתמש עתה בפלפולים רטוריים ובטיעונים לוגיים לכאורה – כאלה שהאב עצמו מימן עבורו בבית ההגות של סוקרטס, כדי להוכיח שהכאת אביו אינה רק מותרת, אלא יכולה להיות מוצגת כמעשה מוצדק ומוסרי.

באמצעות היקש כוזב טוען פידיפדס כלפי אביו: "האם לא הכית אותי כשהייתי ילד, מתוך אהבה ודאגה לחינוכי?" האב עונה: "בוודאי עשיתי זאת לטובתך". הבן מסיק מכך גזירה שווה ואבסורדית: "אם כן,  מכיוון שגם לי איכפת ממך ומחינוכך כעת כשזקנת, ומכיוון שגם אני אדם חופשי שנולד בזכות, מותר לי להכות אותך, לטובתך שלך. למה שהגוף שלך יהיה חסין ממכות, והגוף שלי כילד לא היה חסין?". בכך הוא לוקח נימוק שנאמר בהקשר מסוים ומעביר אותו להקשר אחר, תוך התעלמות מן ההבדל המהותי בין יחסי הורה וילד לבין יחסי ילד והורה. כאשר האב ההמום צועק לעברו שהחוק אוסר על הכאת הורים, הבן משיב בטיעון הנוגע למהותו של החוק. החוק, לטענתו, הוא יצירה של בני אדם; ואם בני האדם בעבר יכלו  לקבוע חוקים, הרי שגם בהווה יכולים בני אדם לבטל חוקים ישנים ולחוקק חוקים חדשים. כך הופך פידיפידס את עצם קיומו של החוק לעניין הנתון לשינוי באמצעות טיעון. כדי לתת תוקף לדבריו הוא פונה גם אל עולם הטבע ומציין שבעלי חיים, כמו התרנגולים, תוקפים את אבותיהם. אם כך, הוא שואל, במה אנו שונים מהם, מלבד העובדה שהם אינם כותבים חוקים?

השיא מגיע כאשר פידיפידס, שיכור מכוחה של הרטוריקה שהוא מפגין, מסביר שבאותה שיטה הוא יכול להוכיח שמותר להכות גם את אמו. בשלב זה האב נשבר. הוא מבין את גודל האסון שהמיט על עצמו ומכיר גם בכך שהרטוריקה המסולפת מובילה לאנרכיה ולפירוק כל מוסכמה חברתית, "זה, עננים, לקח קשה, אבל מוצדק. לוויתי כסף, ואסור שאשתמט מלשלם".

האירוניה כאן חריפה: האב ביקש שבנו ילמד כיצד להשתמש  במילים כדי להתחמק מן החוק ומחובותיו, והבן למד להשתמש באותה שיטה כדי לערער על סמכותו של האב עצמו. הרטוריקה, שנועדה לשרת אינטרס פרטי, אינה נשארת מוגבלת למטרה שלשמה נרכשה. ברגע שניתן להשתמש בכל טיעון כדי להצדיק כל מעשה, אין כל גבול ברור שבו אפשר לעצור את השיטה.

אולם סטרפסיאדיס אינו חוזר באמת אל מידת ההגינות. הוא מבין שהניסיון להתחמק מחובותיו היה פסול, אך מגיב לאסון שחולל באמצעות אלימות נוספת. הוא תולה את האשם בשיטת החינוך שבה התחנך בנו, ובעזרת אחד מעבדיו הוא מעלה באש את בית ההגות של סוקרטס. בכך אין המחזה מסתיים בחזרה פשוטה אל הסדר המוסרי הישן. להפך: גם לאחר שהאב מבין את טעותו, התגובה שלו היא תגובה אלימה והרסנית.

בחירתו של אריסטופאנס לסיים את המחזה בשריפה ובאלימות יוצרת אפוא מסר חריף ומטריד. מול מנגנונים רטוריים המשחיתים את השפה ואת המוסר, לא קל להשיב את הסדר על כנו. כאשר היכולת לנצח בוויכוח מנותקת מן המחויבות לאמת ולצדק, הטיעונים עלולים לשמש להצדקת כמעט כל מעשה. ואולם גם התגובה האלימה אינה מציעה פתרון אמיתי. מי שמבקש לבלום את הרטוריקה באמצעות כוח אינו בהכרח מחזיר את הצדק; הוא עלול רק להוסיף אלימות לעיוות שכבר נוצר.

יש בסצנת הסיום גם מידה של אירוניה קומית: החכמים שבתוך בית ההגות, העוסקים באופן מופשט בתיאור השמים ובדימויים של כבשן וגחלים, מוצאים את עצמם מול אש ממשית, שסטרפסיאדיס מדליק מתחת לרגליהם. העולם המופשט של המילים והרעיונות הופך לפתע למציאות פיזית והרסנית.

*

מוסר השכל: מבחנו של רטוריקן טוב הוא ביכולתו להפוך טיעונים חלשים לחזקים ומשכנעים. אך האם נכון להשלים עם רטוריקה שעושה שימוש בכל טיעון, גם השפל ביותר, כדי להימנע מעשיית הדבר הנכון? מחזהו של אריסטופאנס "עננים" משיב על כך בשלילה. עם זאת, הוא גם מציב שאלה מורכבת יותר: מה קורה כאשר עצם היכולת לשכנע נעשית חשובה יותר מן השאלה אם הדברים שאנו אומרים הם אמת וצדק?

אפשר לראות בשם המחזה גם מטפורה לכוחה המשתנה והחמקמק של השפה. העננים בשמים משתנים ללא הרף, מקבלים צורות שונות ונראים בכל רגע אחרת. בדומה לכך, גם הלשון מסוגלת לשנות את צורתם של הדברים: להפוך את הצדק לעוול ואת העוול לצדק, את היפה לנקלה ואת הנקלה ליפה. השפה יכולה לשמש כלי לגילוי המציאות, אך היא יכולה גם להפוך ל"עננים של מלים", המסתירים את המציאות ומאפשרים לשרת אינטרסים שונים.

כך, ניצול השפה באופן צבוע ופוגעני, המערבב בין מציאות לבדיה ובין ממשות להתחזות, עלול ליצור תרבות של הולכת שולל והוויה של כזב. כאשר האדם לומד לראות בשפה לא אמצעי לבירור האמת אלא מכשיר להשגת מטרותיו, הגבול בין שכנוע לבין מניפולציה הולך ומיטשטש.

מנקודת מבט בת זמננו, אפשר לקרוא במחזה גם אזהרה מפני חברה שבה המרחב הציבורי נעשה זירה של מאבקי שכנוע, ובהצלחה רטורית יש כוח רב יותר מאשר למחויבות לאמת ולעובדות. רטוריקה מגונה וטיעונים מסולפים עלולים לחדור לחברה דווקא דרך הדלת הראשית של שוק הרעיונות החופשי, אם אין לצדם מחויבות לערכים של אמת, אחריות וצדק. במצב כזה עלולה השפה להפוך מכלי המאפשר לבני אדם להבין זה את זה לכלי המאפשר להם לתמרן זה את זה.

יש באזהרה הזו גם פרדוקס: אריסטופאנס עצמו משתמש בכוחה של השפה כדי להזהיר מפני שפה המנותקת מן האמת. באמצעות הגזמה, היפוך, לעג וסאטירה הוא מראה כיצד אפשר להפוך רעיון לכלי של כוח, אך גם כיצד אפשר להשתמש בכוחו של הרעיון לחשוף את הסכנה שבכך. דווקא משום שהמילים מסוגלות לשנות את האופן שבו אנו רואים את המציאות, האחריות המוטלת על המשתמש בהן גדולה כל כך.

המחזה אינו מלמד אפוא שהרטוריקה עצמה פסולה. הסכנה מתחילה כאשר יכולת השכנוע משתחררת מן המחויבות לאמת, לצדק ולאחריות. ברגע שבו השאלה "האם הטיעון נכון?" מתחלפת בשאלה "האם אני יכול לגרום לאחרים להאמין בו?", נפתח פתח שבו העוול יכול לנצח את הצדק – לא מפני שהפך לצודק, אלא מפני שלמד לדבר בשפה משכנעת יותר.

 

יום רביעי, 29 ביולי 2026

קריאה אזרחית בסיפור "בפני החוק" מאת פרנץ קפקא

 

ד"ר דוד שחר

השער החסום של הצדק: משמעויות אזרחיות וכשלים מוסדיים בסיפור "בפני החוק" מאת פרנץ קפקא

פרנץ קפקא (1924-1883) הוא סופר יהודי-צ'כי ונחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה ה-20. ביצירותיו חזה כמה מן הבעיות ותפיסות העולם שהפכו רלוונטיות מאוד לחייו ומקומו של הפרט בחברה המודרנית, כיצור מבודד בתוך סביבה בלתי מובנת ובלתי מוכרת. הוא היטיב לבטא בכך את חוסר האונים של הקיום האנושי בעידן המודרני. ברוח זו, מציב קפקא בסיפורו "בפני החוק" פרדוקס ואירוניה קיומיים, אשר מנקודת מבט אזרחית חושפים עיוותים עמוקים ביחסים שבין האדם לבין המערכת השלטונית והמשפטית.

בסיפור "בפני החוק" מתאר קפקא את דמותו של "איש מן הכפר", בן כפר פשוט, המגיע לפני שער החוק ומבקש רשות כניסה. הוא מניח שהשער אל החוק אמור להיות פתוח בפני כל אחד ובכל עת. אף על פי שהשער פתוח לרווחה, חושש האיש לעבור בו בטרם יקבל רשות משומר הסף; "אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חוכך בדעתו ושואל אם יורשה אפוא להיכנס אחר כך. 'ייתכן', אומר שומר הסף, 'אבל לא עכשיו'. כיוון שהשער אל החוק עומד פתוח כתמיד והשומר סר הצדה, גוחן האיש כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר מבחין בדבר, צוחק ואומר: 'אם כל כך קשה לך לעמוד בפיתוי, נסה-נא להיכנס למרות האיסור שלי. אבל שים לב, כוחי גדול, ואני רק הנחות שבשומרים; אך בין אולם לאולם עומדים שומרי-סף, וכל אחד כוחו גדול משל קודמו. את מראהו של השלישי אפילו אני אינני יכול לשאת".

איש הכפר מניח הנחה שנשמעת כמעט מובנת מאליה – "הלא הגישה אל החוק אמורה להיות חופשית לכל אדם ובכל עת", ובכל זאת – השער פתוח אבל יש שומר; השומר אינו סוגר את השער, ואף על פי כן הוא אוסר להיכנס. דווקא הפתיחות הופכת את המצב לאירוני ולאבסורדי; היא יוצרת הבטחה של נגישות שבפועל אינה מתממשת. במונחים אזרחיים, קפקא נותן ביטוי כבר בתחילת הסיפור לפער בין קיומה של זכות לבין היעדר אפשרות ממשית לממש אותה.

לנוכח כוחו הפיסי של השומר ולנוכח העובדה שעל פי דבריו, מצויים בהמשך הדרך שומרים נוספים, חזקים עוד יותר, איש הכפר אינו מנסה לעבור. הוא בא עם הנחה פשוטה שאם יש חוק, אפשר להגיע אליו. אבל ברגע שהוא נתקל בשומר, הוא מאמץ מייד את כללי המשחק שהלה מכתיב לו, מבלי לברר אם יש להם בכלל יסוד. עולה כאן אירוניה נוקבת במיוחד, שכן הוא אינו דורש לדעת מהו הבסיס לסירוב: מי הסמיך את השומר לכך? לפי איזה סעיף בחוק? למי אפשר לערער? או מדוע השער פתוח אם אסור לעבור בו?

הוא מתיישב על שרפרף בצד שער החוק ומחכה בתקווה שיום אחד השער בכל זאת ייפתח בפניו. מפעם לפעם הוא מנסה לשדל  ולרכך את ליבו של השומר כדי שייעתר לו ו"משתמש בכל חפציו, אפילו ביקרי-הערך שבהם, כדי לשחד את שומר הסף", אך ללא הועיל; השומר חוזר ואומר לו "שעדיין אין הוא יכול להרשות לו להיכנס", אך מקפיד להוסיף: "אני מקבל ממך את המתנה רק כדי שלא תחשוב שהחמצת משהו". כך חולפות השנים והשער נותר סגור כשהיה; "באותן שנים ארוכות מתבונן האיש בשומר הסף בלי הרף כמעט. הוא שוכח את שאר שומרי הסף, וזה הראשון נראה בעיניו המכשול היחיד לכניסתו אל החוק. הוא מקלל את המקרה הרע – בשנים הראשונות ללא חשש ובקול רם וכעבור זמן, כשהוא מזדקן, הוא רק רוטן לעצמו".

בערוב ימיו של איש הכפר, כאשר ימיו כבר ספורים, "מתלכדים במוחו כל הנסיונות שהתנסה בהם במשך כל השנים לשאלה אחת, שעדיין לא הציג לשומר-הסף": כיצד ייתכן שכל בני האדם שואפים להגיע אל החוק, אך איש מלבדו לא ביקש רשות להיכנס במשך כל השנים הרבות? "איש מלבדך לא יכול היה לקבל כאן רשות להיכנס" – עונה לו השומר – "משום שהפתח הזה נועד רק לך. אני הולך וסוגר אותו". השער אל החוק נותר אפוא כמחסום בלתי עביר.

סיומו של הסיפור מעורר כמה תהיות נוקבות. אם הפתח נועד רק לאיש הכפר והכניסה נועדה להיות רק שלו בלבד, האם היה עליו בכלל לבקש רשות או להתחנן? השומר אומר לו בתחילה: "עתה איני יכול להרשות לך להיכנס". זו אינה אמירה זהה ל"אסור לך להיכנס", והיא גם אינה גוזרת "לעולם לא". השער עמד פתוח מלכתחילה כדי שהאיש יוכל להיכנס פנימה ללא מורא, מתוך הבנה שהחוק שייך לו. בסוף הסיפור, השומר אינו אומר לו: "מעולם לא היית רשאי להיכנס", אלא מדגיש שהפתח נועד לו בלבד. מכאן עולה כי הטעות הפטאלית של איש הכפר הייתה בכך שהפך את בקשת הרשות לתנאי מוקדם, והעביר את האחריות על חייו אל השומר, במקום להפגין העזה, להיכנס מבעד לפתח החוק ולממש את זכותו. זאת ועוד, רק ברגע האחרון שואל איש הכפר את השאלה הנכונה, ואז הוא מקבל את התשובה האירונית והמטלטלת שהפתח נועד רק לו. ידיעה זו מגיעה אליו מאוחר מדי; בראייתו של קפקא, הדבר מרמז על כך שהאדם אינו יודע תמיד מה נדרש ממנו בזמן הנכון, וההבנה מגיעה אליו רק כאשר כבר אי אפשר לפעול.

*

 איש הכפר, בבואו אל שער החוק, אינו מבקש לדעת מה כתוב בחוק, אלא שואף להיכנס ולעמוד "בפני החוק". בסיפור אין כל הסבר מהו החוק עצמו; למעשה, עומדת במרכזו בעיית הנגישות לחוק, המתוארת באמצעות שורה של פרדוקסים העולים כבר מתחילת העלילה. פרדוקסים אלה מאתגרים את הקורא לתהות על משמעויותיהם השונות, ומאפשרים קריאות אזרחיות מגוונות. אלו נעות בין שאלת הקושי של האזרח לממש את זכויותיו, או האחריות האישית המוטלת עליו לעמוד על שלו, לבין שאלת כוחו של הממסד ותלותו של הפרט במערכת השלטונית:

א.החוק כמבנה מרחבי וביורוקרטי:  הסיפור מציג את החוק כ"מערכת" של כוחות מאורגנים וכמבנה מרחבי בעל פתח, פנים, אולמות ושומרי סף. כדי להגיע אליו, יש לחצות סף ועוד סף ולהתמודד עם שומרי סף המוצבים בכל אחד מן האולמות. הגישה אל החוק אמורה להיות גלויה, נגישה וברורה, אך בפועל היא כרוכה בחסמים קשים למעבר. כך, דמותו של השומר ממחישה את הכוחות המאורגנים העומדים מאחורי החוק ואת אופייה המתסכל והקר של הביורוקרטיה הממסדית, הממררת לעיתים את חייו של הפרט. בקלות בלתי נסבלת, מערכת זו עלולה להראות ל"אזרח הקטן" עד כמה זניח וסתמי  מעמדו. במצב כזה, זכות משפטית עלולה לאבד מתוקפה אם אין דרך בטוחה ונגישה לממש אותה.

ב.השומר כהשתקפות של מעמד הריבון: אפשר לראות בדמותו של השומר השתקפות של מעמד של הריבון: " אם השומר מגדיר את החוק וגם מונע מן האיש להיכנס בו...האם יכול להיות שהוא אינו שומר עלוב, אלא הריבון בכבודו ובעצמו? האין הגדרתו של הריבון מי שהחוק מתיר לו להשהות את החוק – כלומר להגדיר מרחב שהוא מחוץ לחוק או לפני החוק? והאין זה הרגל של ריבונים להתלות תמיד באיזה כוח גדול מהם, איזה שם שבשמו יש לשלוט, כמו 'אלהים', או 'העם', או 'החוק'?" ' (נמרוד לין, "עיון בקפקא, לפני החוק", החוטם – לשירה, ספרות ואמנות, גליון 1, 2008).

על פי פרשנות זו, החוק אינו מהווה מערכת אובייקטיבית ונייטרלית, אלא משמש אמצעי של כוח ושליטה. בכך מודגשת האירוניה שבה ריבונים מגייסים לצורך ביסוס מעמדם וסמכותם כוח עליון מופשט בדמות ה"עם" או ה"אל". העובדה שהשומר מונע מראש מאיש הכפר לבוא בפני החוק, תוך שהוא טוען כי קיימים שומרים נוספים חזקים ממנו, משקפת את האופן שבו שליטים נוטים לבסס את כוחם באמצעות הישענות על סמכות גבוהה מהם.

ג.חוסר אונים ופגיעה בכבוד האדם מפני האטימות המערכתית: הסיפור "בפני החוק", הממחיש את כוחות העומדים מאחורי החוק, יכול לבטא כשלים אפשריים של שלטון החוק: " ...ממחיש את המבנה הארגוני של סמכות ושררה המופעלות מתוך אטימות כלפי הכפופים להן ומתוך פגיעה בכבוד, שהוא תוצר התנהלותן. עולה ממנו פוטנציאל הסכנה של פגיעה כזאת, אין אונים ואובדן אמון של הפרט כלפי המערכת... היעדר סיכוי להגיע למגע ממשי עם הכוחות העומדים מאחורי החוק מהווה ייצוג של שלילת כבוד אולטימטיבי. הצבת שער חסום בפני האדם הרוצה לעבור דרכו הוא היפוכו של חוק ראוי, המאופיין בכלליות שלו ובתחולתו השווה על הכל. אי הידיעה המוחלטת של הפרט, הן באשר לתחולתו, מציבה את הפרט במצב של פגיעה מתמדת בכבוד האדם שלו" (שולמית אלמוג, "קריאת כבוד – אירגון ופרט, סיפור ומשפט", המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ד, עמ' 22-21).

על פי פרשנות זו, סיפורו של קפקא מציג מערכת שלטונית אטומה, בלתי נגישה ובלתי מוסברת. איש הכפר אינו יודע מתי ואם בכלל יורשה לו להיכנס אל החוק. האטימות של השומר שמנהל איתו שיחות חולין קטנות, מקבל ממנו מתנות, אך אינו מעניק לו שום מגע ממשי עם החוק, מהווה פגיעה בכבוד האדם ומערערת את ערכו של שלטון החוק המהותי, שעל פיו חוק ראוי חייב להיות כללי, שווה לכולם וידוע מראש.

*

לסיכומם של דברים, סיפורו של קפקא "בפני החוק" הוא אלגוריה רבת-עוצמה. כוחה של אלגוריה זו טמון ביכולתה להאיר מצבים ממשיים, להצביע על כשלים ופגיעות בשלטון החוק, ולשקף תופעות  המוכרות היטב במציאות החיים האזרחית.

שלטון החוק בדמוקרטיה אינו מסתכם רק בקיומם הכתוב של חוקים, אלא נמדד בראש ובראשונה בדרך שבה השלטון מפעיל את כוחו. דמותו ותפקודו של שומר הסף מסמלים כמה כשלים מוגדרים של פגיעה בשלטון החוק: בסיפור השער פתוח, אין איסור מוחלט להיכנס, ובכל זאת איש הכפר נאלץ להישאר בחוץ ללא כל הסבר משפטי. במדינת חוק דמוקרטית, לכל אדם יש זכות לפנות לערכאות, לקבל שירות ממוסדות המדינה, לבקש מידע או לעתור נגד החלטות שלטוניות. השער אמור להיות פתוח לכול, אך בפועל ניצבים מול האזרח חסמים רבים כגון עלויות כלכליות, מורכבות ההליכים, שפה מקצועית, מחסור בזמןו חוסר ידע, ולעיתים אף יחס מסתייג ומרתיע מצד נציגי הרשויות.

 זו תמונת המצב הממחישה את הפער העמוק שבין עצם קיומה של זכות אזרחית לבין היכולת לממש אותה. אין בהכרח בתפקוד זה של המערכת השלטונית משום זדון; לעיתים קרובות הביורוקרטיה כשרשרת מסורבלת היא שמכבידה ומקשה. אולם, בדיוק כפי שבסיפור השומר גורם לאיש הכפר להמתין עד בוש, כך גם במציאות האזרחית - ההמתנה הכפויה המוטלת על האזרח הופכת בעצמה למנגנון של כוח וצורת שליטה שלטונית. זאת ועוד, כשם שבסיפור איש הכפר אינו יודע לפי אילו כללים מתקבלות ההחלטות, כך במציאות האזרחית אחת הרעות החולות במינהל הציבורי היא היעדר שקיפות. בהיעדר הנמקות ברורות ושקיפות מִנהלית האזרח נתקל בקושי ממשי לממש את זכויותיו.

מנקודת המבט האזרחית, עולה מן הסיפור גם תובנה חריפה ואקטואלית ביחס לחירותו של הפרט. לא רק בלבד שמוסדות שלטוניים וביורוקרטיים עלולים להציב מחסום בין החוק לבין האזרח ולהקשות על מימוש זכויותיו, אלא שהאזרח עצמו - מתוך יראת כבוד מופרזת כלפי הסמכות, או מתוך יראת פחד מפניה - עלול להרים ידיים מראש ובכך לשתף פעולה עם ההרחקה הזאת. המשל הקפקאי מזכיר לנו כי בדמוקרטיה, פסיביות וצייתנות עיוורת של האזרח הן השותפות השקטות של העריצות השלטונית והאטימות הממסדית.