ד"ר שלמה הרציג
ספרות, תקשורת ודמוקרטיה בעידן המסכים בישראל
בספר לימוד האזרחות לחטיבה העליונה
מאת ד"ר דוד שחר: ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית, בסעיף על 'מקומה של
התקשורת בדמוקרטיה', נכתב כך: "חופש הביטוי וחופש העיתונות הם חלק מהבעיה
הכוללת של פיקוח וביקורת במשטר דמוקרטי. בעיה זו הולכת ונעשית מורכבת יותר ככל
שתחומי שליטתו ואחריותו של השלטון מתרבים ומתרחבים. העיתונות חייבת, לפי תפיסה זו,
לבקר את השלטון, לפקח על מעשיו, להוקיע כל חריגה מסמכויותיו ולמלא תפקיד של
"כלב השמירה" של הדמוקרטיה" (עמ' 456). בפועל, מסתבר, בעיית התקשורת בדמוקרטיה הישראלית
היא עמוקה ומסובכת יותר, בוודאי בכל הנוגע לדרך בה עידן המסכים משפיע על פעילותה
של העיתונות החופשית.
עידן המסכים בו אנו חיים היום, ממסכי
הטלוויזיה, דרך מסכי המחשב, הטלפון הנייד, הטאבלט ושאר הגאדג'טים הוא, קרוב
לוודאי, גם העידן הנרקיסיסטי ביותר בתולדות האנושות. זמננו הוא גם עידן הסֶלפי.
עידן תוכניות הריאליטי, סרטוני היו-טיוב והאינסטגרם, הבלוגים, הפוסטים,
ה"ציוצים" וה"שיתופים" כולם מבית מדרשו הראוותני והמרוכז
בעצמו של ה'אגו' האנושי. החשיפה העצמית של המחוזות האינטימיים ביותר של נפש האדם –
וראו, למשל, תכנית הראליטי הפופולארית "חתונה ממבט ראשון" בערוץ 12 - הפכה
מפתולוגיה ("אקסהיביציוניזם") לנורמה, ואִתה הציפייה המתמדת להכרה,
לחיזוקים ול"לייקים". ההתערטלות בציבור, פיזית ונפשית, כדי לזכות בתשומת
לב נפוצה בכול אתר; למותר לציין, שבמציאות תקשורתית זו בה הקשב מופנה 'פנימה' ולא
החוצה אל העולם, נפגע אנושות תפקידה החשוב של העיתונות כ'כלב השמירה' של
הדמוקרטיה.
יתר על כן, כדאי לתת את הדעת לעובדה,
שלא הכול חולקים אותה מהפכה טכנולוגית, שהולידה את עידן המסכים. ביטוי מעניין להימצאותן
של קהילות שלמות מחוץ ל'טרנד' הטכנולוגי-תקשורתי-נרקיסיסטי הזה מצוי בשירו של
המשורר הצעיר ינאי ישראלי (יליד 1981): "איש עם פלאפון", שקיבל את
פרסומו כאשר נכלל, לפני שנים אחדות, בבחינת הבגרות בספרות כ'יצירה שלא נלמדה'.
בבחינה נדרשו הנבחנים להתמודד, התמודדות פרשנית-רטורית, עם הטקסט הספרותי הזה.
אנחנו נקרא בו כהמחשה רגישה למצבם של אנשי השוליים (בעיקר, בני הגיל השלישי),
שנותרו מחוץ לזרם הטכנולוגי המרכזי, אך גם כביטוי להדרתם של חלקים גדולים
מאוכלוסיית המדינה מן השיח התקשורתי-דיגיטאלי, שהוא נשמת אפה של כל חברה מודרנית
ומתקדמת.
אִישׁ עִם פֶּלֶאפוֹן / ינאי ישראלי
אִישׁ מַחְזִיק
פֶּלֶאפוֹן בְּיָדוֹ.
הוּא לֹא אוֹמֵר
סֶלוּלָרִי,
הוּא גַם לֹא
אוֹמֵר סֶקְס.
יֵשׁ בּוֹ
מַשֶּׁהוּ אוֹלְד פָאשְׁן.
הוּא לֹא שָׁמַע
עַל הִתְחַדְשׁוּת הַמִילִים בַּשָּׂפָה כְּתָאֵי גוּף מֵתִים.
הוּא מַחְזִיק
בְּיָדוֹ פֶּלֶאפוֹן כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת לְבַד,
זֹאת אוֹמֶרֶת
בְּעִקָּר כְּדֵי לֹא לְהֵרָאוֹת לְבַד
זֹאת אוֹמֶרֶת
בְּעִקָּר כְּדֵי לֹא לְהֵרָאוֹת זָמִין.
אִישׁ מַחְזִיק
פֶּלֶאפוֹן, וְאֶצְבְּעוֹתָיו
עוֹבְרוֹת עַל
הַזִכָּרוֹן כְּמוֹ עַל גוּף שֶׁל אִשָּׁה כְּמוֹ עַל נֵבֶל קָרוּעַ
מְבַלְבְּלוֹת
בֵּין שֵׁמוֹת, דִימוּיִים, מְקוֹמוֹת.
אִישׁ מַחְזִיק
בְּיָדוֹ פֶּלֶאפוֹן כְּדֵי לְהֵרָאוֹת מוּגָן.
זֹאת אוֹמֶרֶת, בְּעִקָּר כְּדֵי לְהַרְגִישׁ מוּגָן.
זֹאת אוֹמֶרֶת,
בְּעִקָּר כְּדֵי לְהַרְגִישׁ פָּחוֹת לֹא-מוּגָן.
יֵשׁ בּוֹ
מַשֶׁהוּ אוֹלְד פָאשְּן.
הוּא מַחְזִיק
בְּיָדוֹ אֶת הַפֶלֶאפוֹן.
הוּא מַחְזִיק,
וּמַחְשְבוֹתָיו תוֹעוֹת סְבִיבוֹ כְּמוּזִיקָה
לֹא מְזֻהָה,
מְחַפְּשׂוֹת גוּף
לְהִכָּנֵס אֶס
אֶמ אֶס
יש משהו סתמי מאוד בשם השיר, שאיננו
מסגיר כול פרט מזהה אודות גיבורו האנונימי. הכותרת מתארת אותו כ'איש עם פלאפון'
בלבד. אך כבר בחירת השם הגנרי 'פלאפון' ולא, למשל, סלולארי ("הוא לא אומר סלולרי")
מסגירה, ככול הנראה, את גילו הכרונולוגי, או לפחות את זה המנטלי. "הוא גם לא
אומר סקס." ו"יש בו משהו אולד פאשן". לשון אחר, גם ללא ציון מאפיין
גילי קורא השיר ישייך את האיש עם הפלאפון לשכבת בני הגיל השלישי. כדאי, אגב, לשים
לב לעובדה, שהטור השירי "יש בו משהו אולד פאשן" חוזר פעמיים בשיר וכאמור,
מגדיר, אם לא את הווייתו הגילית של האיש, הרי שוודאי את זהותו המנטלית.
המשך השיר יחזק את תדמיתו ה'מיושנת' של האיש שלא שמע על התחדשות המילים בשפה
"כתאי גוף מתים". הוא קפא על שמריו, אצלו אוצר המילים כבר לא מתחדש,
מסממני הזִקנה. יתר על כן, המשך השיר מעמידנו על העובדה שהשימוש שעושה האיש במכשיר
המשוכלל (פלאפון) הזה מתוחם לצרכים הפסיכולוגיים של 'מבוגרים בודדים', שאינם
מעוניינים לחשוף את האמת אודות מצבם החברתי, או כלשון השיר: "הוא מחזיק בידו
פלאפון כדי לא להיות לבד, / זאת אומרת כדי לא להראות לבד / .... / זאת אומרת כדי
לא להראות זמין."
ניכר, על פי השיר, שהשליטה של
ה"איש" בטכנולוגיה המפעילה את המכשיר היא מוגבלת מאוד, אצבעותיו פורטות
עליו "כמו על נבל קרוע" תוך כדי כך שהן: "מבלבלות בין שמות,
דימויים, מקומות." יתר על כן, כאמור לעיל, הפונקציה העיקרית שממלא הפלאפון
בחיי האיש הבודד היא "להראות מוגן" או לחילופין "להרגיש מוגן / זאת
אומרת, בעיקר להרגיש פחות לא-מוגן." לשון אחר, החזקת המכשיר ביד נותנת בידיו
איזו אשליה של מוגנות בפני הסביבה המאיימת על מי שהוא בן הדור הישן, שאיננו מורגל
מן הסתם בהמולה הממשית והטכנולוגית האופפת אותו, כמו את מרבית בני האדם בזמננו.
סיום השיר מחדד את מצבו הקיומי המעורער של האיש, שמכשיר הפלאפון שלו הוא
משענת קנה רצוץ, שכן: "מחשבותיו תועות סביבו כמוזיקה / לא מזוהה, מחפשות גוף
/ להכנס אס אמ אס". טור הסיום של השיר מהווה מעין פואנטה (נקודת חוד או שיא)
המקשרת בין המונח הטכנולוגי-תקשורתי: אס-אמ-אס לבין קריאת השוועה הבינלאומית של
האדם הבודד והנזקק לקשר אנושי: אס-או-אס. ובאחת, דומה כי המשורר ישראל ינאי מנצל
את המדיום הספרותי, מחד גיסא, ואת ההתפתחות הטכנולוגית, מאידך גיסא, כדי להאיר
באמצעותם את הבדידות האנושית, של אנשים מבוגרים, ומן הסתם, גם של אנשים פחות מבוגרים,
ששום חידוש טכנולוגי לא יוכל לפתור אותה, ורק המגע האנושי החם והישיר יוכל אולי
להפיג אותה מעט. מניה וביה, ניתן לראות ב"איש עם
פלאפון" מעין מטאפורה למחיר שגובה המהירות בה משתכללים אמצעי התקשורת המותירים
מאחור את מי שאינו מדביק את הקצב, ובכך פוגעים פגיעה אנושה בתפקידה החשוב של
התקשורת בשימור יכולתם של האזרחים למלא תפקיד פעיל במשטר הדמוקרטי בארץ ובעולם.