יום שני, 9 בספטמבר 2013

המילה "אזרח"



אזרח זורח נטוע כאילן: על הקשר בין המילה "אזרח" למושגי האור והצמיחה / ד"ר דורון דן
המילה אֶזְרָח מוכרת לכול במשמעות אדם שנולד במדינה או שגר בה באופן קבוע, והוא בעל זכויות וחובות משפטיות מלאות, או אדם מן השורה; אדם הפועל לא בתוקף תפקידו, להבדיל מאיש צבא, איש ציבור וכדומה. למשל: בנאום לכבוד ראש השנה אמר הרמטכ"ל: "כאזרח וכאיש צבא כאחד אני מאמין שעלינו לעשות הכול למען השלום" (ההגדרות והדוגמה מתוך מילון "רב-מילים"). גם במקרא משמעה של המילה אזרח ברוב המקראות דומה – תושב הארץ, למשל: "תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שמות יב, מט); "חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ" (במדבר ט, יד).
נראה שמשמעה המקורי של המילה אזרח הוא אילן! משמעות זו עולה מן הפסוק  "רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן" (תהילים לז, לה). פסוק זה מפורש על ידי חלק גדול מפרשני המקרא בהוראת "ראיתי רשע עריץ המתערה בארץ (השולח שורשים) כאילן רענן (במלוא אונו)". מכאן התפתחה כנראה המשמעות המטפורית – תושב הארץ, כלומר אדם המושרש או הנטוע בארץ כאילן.
המילה אזרח גזורה מן השורש זר"ח. האל"ף הנוספת בראשה אינה שייכת לשורש. היא מכונה אל"ף פרוסתטית, והיא באה בעיקר במילים המתחילות בשווא, למשל תְּמוֹל (תמול שלשום) – אֶתְמוֹל; זְרוֹעַאֶזְרוֹעַ – "וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה" (ירמיהו ב, כא). נשאלת השאלה מה לשורש זר"ח (האיר) ולמילה שמשמעה אילן?
פרופ' שלמה מורג במחקר מקיף[1] וחוקרים אחרים הצביעו על הקשר הקיים, הן בעברית הן בשפות שמיות אחרות, בין מושג האור למושג הצמיחה. כך למשל, הפועל הֵנֵץ (הצמיח ניצנים, החל לפרוח) גזור מן השורש נצ"ץ (נוֹצֵץ). הפועל nabātu האכדי משמעו האיר ובעברית ובארמית הוא מתקשר למושג הנביטה. כך גם המילה הערבית زَهْرَة (זַהְרָה) – פרח גזורה מן השורש זה"ר, והשורש نور (נו"ר) מציין גם את מושג האור וגם את מושג הפריחה.
לפיכך לדעתו של  פרופ' מורג, משמעותה העיקרית של המילה אזרח היא קרן אור. ממשמעות זו התפתחה המשמעות – נבט, צמח (היוצא מן האדמה אל האור או "המאיר" את סביבתו ביופיו). ממשמעות זו התפתחה המשמעות אילן (עץ בעל שורשים חזקים) ומכאן במשמעות מטפורית – תושב המושרש בארצו, הנטוע באדמתו.




[1] ראו המאמרים "אור זרוע (תהלים צז, יא)" ו"ומתערה כאזרח רענן (תהלים לז, לה)" בתוך שלמה מורג, מחקרים בלשון המקרא, ירושלים: מאגנס, עמ' 217-185.

יום שני, 2 בספטמבר 2013

התפיסה הליברלית-אינדיבידואלית

התפיסה הליברלית-אינדיבידואלית – הגדרות והבחנות מושגיות-תיאורטיות/ד"ר דוד שחר

בעקבות תכנית הלימודים המעודכנת באזרחות, שש הגישות שהוגדרו בעבר ביחס לאופייה הרצוי של מדינת ישראל (מדינת התורה, מדינה דתית-לאומית, מדינת לאום יהודית תרבותית, מדינת העם היהודי, מדינת היהודים, מדינת כלל אזרחיה) – הוצאו מתכנית הלימודים ובמקומן הוחלט לכלול עמדות שונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל – עמדות או גישות ביחס לאופייה וזהותה של מדינת ישראל ("חזונות") הנעות על פני רצפים בשלושה צירים (ראו בחלק ב' בספר הלימוד, פרק 11: עמדות שונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל, עמ' 116-104):

א.אופי וזהות דתית ותרבותית: מגישה או עמדה חילונית (אזרחית) עד גישה או עמדה חרדית.
ב.אופי וזהות לאומית: מגישה או עמדה לאומית אתנית עד גישה או עמדה השואפת להגדיר את מדינת ישראל כמדינת כלל אזרחיה או כלל לאומיה.
ג.אופי וזהות דמוקרטית אזרחית: גישות או עמדות, מליברלית-אינדיבידואליתהפרט במרכז, עבור דרך גישה או עמדה רפובליקנית – הקולקטיב במרכז, וכלה בעמדה או גישה דמוקרטית רב-תרבותית – הקבוצה במרכז (עמ' 108 בספר).

לעומת המתווה הישן, בתכנית הלימודים המעודכנת באזרחות – מגוון העמדות הקיים בחברה הישראלית מיוצג מבחינה פדגוגית, אמפירית ומושגית-תיאורטית – באופן הולם יותר (ראוי לשים לב שלקיץ תשע"ד יילמד נושא ה"גישות" כפי שהיה מקובל עד כה. למועד קיץ תשע"ה נושא העמדות השונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל יילמד על פי תכנית הלימודים המעודכנת. כלומר, המתחילים השנה את לימוד האזרחות נדרשים לנושא ה"עמדות" על פי תכנית הלימודים המעודכנת) .
כחלק מכוונה להעלות בבלוג הצעות העשרה בנושא העמדות השונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל, פורסם בבלוג בחודש יוני מאמרו של ד"ר רוני ריינגולד העוסק בהיבטים מושגיים-תיאורטיים והשתמעויות חינוכיות של מושג הרב-תרבותיות. ובחודש אוגוסט פורסם בבלוג פוסט בנושא התפיסה הרפובליקנית. בהמשך לכוונה זו, לפנינו התייחסות להגדרות והבחנות שונות של התפיסה הליברלית-אינדיבידואלית, על פי המחקר האקדמי.

הליברליזם הוא תיאוריה פוליטית-מוסרית-אינדיבידואלית המתמקדת ביחיד כמרכז העיסוק הדמוקרטי (להבדיל מהלאום או מקהילת ההשתייכות) ונקודת המוצא שלו היא האינטרסים של האדם.
התפיסה הליברלית מדגישה עקרונות מוסריים-פוליטיים כגון חירות, שוויון אזרחי, סובלנות וניטרליות ערכית. את חירותו של היחיד היא רואה כתכלית, ותפקיד המדינה הוא לאפשר לכל אדם לממש את תכניות חייו הפרטיות ואת "הטוב" שהגדיר לעצמו. כמו כן, תפיסה זו רואה את כל בני האדם כשווים ומתעלמת מההבדלים ביניהם ומהקבוצות שהם משתייכים אליהן היוצרות את השונות (קבוצות דתיות, קבוצות תרבותיות וכיוצא באלה). לפיכך, כתיאוריה פוליטית הליברליזם עוסק ביחסים שבין האזרח למדינה, ומתעלם מכל הקבוצות האחרות, זולת קבוצת האזרחים של המדינה.

ביטוי לעקרונות אלה ולמשמעויותיהם, ניתן לראות בהגדרות ובהבחנות השונות של חוקרים שונים:
לפי הסברו של פרופ' דן אבנון:
"על פי המשנה הליברלית, אין זה מתפקידה של המדינה לקדם תפיסה אחת של "הטוב" המחייבת את כלל האזרחים המאוגדים במסגרתה. מדינה דמוקרטית המושתתת על פילוסופיה ליברלית מגנה על הזכות של כל אזרח לחיות על פי "הטוב" הקרוב ללבו, בתנאי שזכות זו מתקיימת עבור כלל האזרחים. במדינה כזו המסגרת המדינית מגנה על זכויות וחירויות יסוד, תוך הימנעות מהתערבות בשאלת "הטוב". הגיון דברים זה הביא לכך, שבמדינות ליברל-דמוקרטיות יש הפרדה בין דת למדינה. המדינה מגנה על זכותו של הפרט לתת מובן ערכי לאורח חייו, יהיו ערכים אלה "דתיים" או אחרים. זכות זו מתקיימת בהנחה ובתנאי שהיא שווה לכל נפש. על כן "הצדק" במדינה הליברלית מתבטא בכך, שהמדינה אינה מתחייבת מראש לקדם telos  ערכי אחד המתנה ומכוון את שאר הערכים. מתוך הגיון דברים זה, חוקתה וחוקיה של החברה הליברלית "הצודקת" יוצרים מסגרת מדינית המבטיחה את חירויות וזכויות הפרט, תוך הימנעות מנקיטת עמדה באשר לתכלית אחת המחייבת את הכלל. על כן, למושג "הזכות" ניתן מעמד מיוחס בשיח הליברלי. זוהי קטיגוריה מוסרית שאינה מותנית בהנחות אודות "טוב" אחד המנחה את הנורמות ואת החקיקה.
נדגיש: השפה הליברלית אינה עוסקת בקביעת מידרג ערכים המסודרים לאור ערך עליון אחד, שתכניו מקרינים על מקום יתר הערכים במידרג. היא מבקשת להבטיח, כי הוויכוח בדבר חשיבותם היחסית של ערכים שונים יתקיים מתוך תנאים של שוויון זכויות וחירויות. זו הסיבה לכך ש"הזכות קודמת לטוב" בפילוסופיה זו" (דן אבנון, "'הציבור הנאור': יהודי ודמוקרטי או ליברלי ודמוקרטי", משפט וממשל, ג, תשנ"ו).

כפי שמסביר פרופ' יוסי יונה:
"הליברליזם מקדש את ערך האוטונומיה האישית וחופש הבחירה של היחיד, הוא רואה באדם אדון לגורלו ולכן מכבד את זכותו לעצב את זהותו האישית וחופש הבחירה של היחיד. הוא רואה באדם אדון לגורלו ולכן מכבד את זכותו לעצב את זהותו האישית והקולקטיבית על פי בחירתו החופשית. הליברליזם רואה בסובלנות גם תנאי הכרחי לביסוס הלגיטימיות והיציבות של חברה הטרוגנית המורכבת מיחידים ומקהילות המאמצים השקפות עולם וערכים שונים. רק קבלת הסובלנות כעקרון בסיסי המנחה את יחסי הגומלין בין המדינה ובין אזרחיה יכול להבטיח את הלגיטימציה שלה בעיניהם. סובלנותה של המדינה הליברלית באה לביטוי, אם כן, ביחס הניטרלי שלה לערכים ולאורחות החיים השונים של אזרחיה. המדינה הליברלית אינה שייכת לקבוצה תרבותית או לאומית כלשהי ואין היא יונקת את סמכותה מערכיה של קבוצה פרטיקולארית. היא מהווה מסגרת-על, בה רצונם של יחידים ושל קהילות לקדם את השקפות עולמם ותרבותם זוכה להגנה עקרונית. אמונתם של אזרחי המדינה הליברלית שמדינתם אכן מגינה על זכות זו היא-היא שמבטיחה את נאמנותם לה" (יוסי יונה, "מדינת כל אזרחיה, מדינת לאום או דמוקרטיה רב-תרבותית? ישראל וגבולות הדמוקרטיה הליברלית", אלפיים, 16, 1999).

ולפי הסברו של חוקר המכון הישראלי לדמוקרטיה אסף שפירא:
"תפיסת האזרחות הליברלית רואה באזרחות סטטוס משפטי שתפקידו העיקרי להעניק לפרט זכויות והגנה מפני השלטון, ואכן מקורה של המילה "ליברליזם" במילה הלטינית "חופש". ההגות הליברלית עסקה רבות בזכויות שהפרט זכאי להן. ג'ון לוק, מאבות המחשבה הליברלית, הגדיר את הזכויות הטבעיות כחיים, חירות וקניין. תפיסת האזרחות הליברלית מתמקדת בפרט, ולא בקהילה: הפרט הוא המחזיק בזכויות, הוא אינו חייב לקהילה כמעט דבר (חוץ מחובות בסיסיות כמו תשלום מסים, שירות בצבא, ציות לחוק וכדומה), והוא חופשי לממש את תכליתו באופן פרטי, ולא נזקק לשם כך לזירה הפוליטית. על פי תפיסה זו, תפקידם של הקהילה והשלטון – הסיבה שבשלה הוקמו, לפי לוק – הוא אך ורק לסייע לאזרח לממש את זכויותיו, ועליהם להתערב בענייני האזרחים רק לצורך זה. זאת ועוד, האזרחות קשורה קשר הדוק לעולם הכלכלי: הן משום שהזכות לקניין היא אחת הזכויות הטבעיות, והן משום שהאדם אינו נתפס כ"בעל חיים מדיני" (כדברי אריסטו) שמממש את תכליתו בתרומה לקהילה, אלא יותר כ"בעל חיים כלכלי": יחיד רציונלי שמטרתו העיקרית לקדם את עצמו.
הליברליזם, לפחות להלכה, מעודד סובלנות ושוויון זכויות: המעמד של "אזרח" והזכויות הנובעות ממנו מוענקים לכל פרט באופן שווה, והמדינה – שהיא חסרת זהות לאומית, דתית, אידיאולוגית וכדומה – "עיוורת" לזהותם של האזרחים, נמנעת מכל סוג של כפייה ומגנה על חופש הפרט" (אסף שפירא, "אזרחות – מבט תיאורטי והיסטורי", פרלמנט, 67, 2010).

על פי ההגדרות וההבחנות של החוקרים שהוצגו לעיל, הליברליזם מעמיד במרכז את האוטונומיה והאינדיבידואליות של האדם, ולפיכך, ייחודה של תרבות פוליטית ליברלית הוא בכך שהיא מאפשרת חירות מירבית לאזרחים לממש את התפיסות השונות שלהם באשר לחיים הראויים. כמו כן, הגישה הליברלית תופסת את המדינה כהסדר פרגמטי המכוון לאפשר חיים בצוותא של בני אדם המחזיקים בתפיסות נורמטיביות שונות. ולכן, המדינה הליברלית-הדמוקרטית צריכה לפעול מתוך עמדה של ניטרליות בכל הנוגע לשאלות נורמטיביות ולהשאיר לאזרחים ספירות חופשיות מהתערבותה. מכאן נגזרת גם מסקנה שכשם שהמדינה הליברלית אמורה לאפשר מגוון רחב של דרכי חיים, כך קבוצות תרבותיות ודתיות החיות במדינה אמורות להשלים עם כך שהאמונות שלהן יוכלו לזכות למימוש בתחום האישי והקהילתי, אך לא בתחום הפוליטי והציבורי של המדינה.
היסוד הפילוסופי לתפיסות אלה של הליברליזם הוא כי החברה תתפקד בצורה הטובה ביותר, וכי האושר האישי והקולקטיבי יושג בצורה הטובה ביותר, אם לכל אדם תינתן האפשרות המלאה לפעול ולהגשים את האינטרסים הפרטיים שלו.


המלצה לספר עיון

המלצה לספר עיון: אוהד דוד, פסלי פניה של האומה, זהות יהודית-ישראלית במקראות המאה העשרים, אוניברסיטת ת"א, הסדרה דוד לדור, כרך מא, 2012 / ד"ר דוד שחר
[ספר עזר בנושא הזהויות של אזרחים וקבוצות במדינת ישראל – פרק 5 בספר הלימוד]

ספרו של אוהד דוד הינו מחקר שיטתי של התגבשותה והשתנותה של הזהות היהודית-ישראלית מסוף המאה ה-19 ועד לסוף המאה העשרים, כפי שהדבר משתקף ב"מקראות" – ספרי הלימוד להוראת ספרות בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים אשר נכתבו בארץ ונלמדו במערכת החינוך הממלכתית ובזו הממלכתית-דתית במהלך כמאה שנים. הנחלת התודעה הלאומית במערכת החינוך העברית היא העומדת במוקד הספר ,כשהמקראות הן הזירה לבדיקת מושג הזהות הלאומית ומשמעויותיו.
הספר עוסק בזהות הלאומית בדרך כוללנית ורב-תחומית, בה מצויים כל ההיבטים של הזהות היהודית-ישראלית ברמת הפרט והקולקטיב בהקשר הציונות, היהדות על היבטיה השונים (מסורת, תרבות והיסטוריה) והסכסוך היהודי-ערבי. בניתוח הזהות הלאומית הספר מתבסס על מצע תיאורטי נרחב, מביא את המירב והמיטב של התיאוריות הנוגעות בזהות לסוגיה (פרטית, חברתית, קולקטיבית), קושר את הלאומיות והזיכרון הקולקטיבי ומציג בהקשר לכך תיאוריות מסוגים שונים.
בחלקו הראשון של הספר (עמ' 78-33) מובהרים המושגים הבסיסיים וגישות היסוד בחקר הזהות הקולקטיבית בכלל וזו הלאומית בפרט, ומוצג בו מודל אינטגרטיבי לניתוח הזהות הלאומית מנקודת מבט פסיכו-חברתית. מודל זה הוא החידוש התיאורטי של הספר בחקר הלאומיות, והוא כולל הבחנה בין הרמה המיקרו-פסיכו-חברתית (הזדהות היחיד עם הלאום) לבין הרמה המאקרו-פסיכו-חברתית (זהותו של הקולקטיב), ומנתח את הזיקות בין שתי הרמות הללו ומפרט את רכיביה של רמת המאקרו:
הרמה המיקרו-פסיכו-חברתית מתייחסת להזדהותם של יחידים עם הקולקטיב הלאומי: כיצד היחיד מגדיר את שייכותו לקבוצה ומה משמעות הגדרה זו ברמה הקוגנטיבית והרגשית (ברמה המיקרו-פסיכו-חברתית הבסיס לכינונה של זהות לאומית הוא הזדהות הפרטים עם הקולקטיב הלאומי וההזדהות מוגדרת כיכולתו של הפרט לנקוב בשם הלאום שהוא חבר בו ולהביע כלפיו זיקה רגשית המעידה על מידת רצונו להשתייך אליו ועל החשיבות שהוא מייחס לכך – במידה זו או אחרת. כאשר הפרט חש חלק מהקולקטיב, הוא גם מפתח רגש ראשוני כלפיו, שיכול לבוא לידי ביטוי באהבה, בדאגה ובמסירות. במקרה של הזדהות עם קולקטיב לאומי, רגש זה מכונה פעמים רבות "פטריוטיזם").
הרמה המאקרו-פסיכו-חברתית מתייחסת לקולקטיב: מודעותם של יחידים רבים להזדהותם עם אותו קולקטיב לאומי יוצרת רגשות, אמונות והתנהגויות המשותפות להם ועל כן מאפיינות את הקולקטיב. במלים אחרות, ניתוח הזהות הקולקטיבית מחייב מעבר מלימוד תהליכים קוגנטיביים ורגשיים המתרחשים ברמת היחיד לעבר הבהרה של תהליכים פסיכו-חברתיים המאפיינים את הקולקטיב. הרמה המאקרו-פסיכו-חברתית כוללת שני מרכיבים: האחד, היבטים גנריים המפרטים את הרגשות, האמונות וההתנהגויות המשותפות לחברי הקולקטיב (גורל משותף; תפיסת ייחודיות הקולקטיב ומובחנותו מקולקטיבים אחרים; פעילות מתואמת של חברי הקולקטיב; שותפות הדדית של אמונות, עמדות, נורמות וערכים; דאגה לשלום הקולקטיב, התגייסות והקרבה למענו; תודעת המשכיות ורציפות לאורך זמן). מרכיב זה מכונה "גנרי" משום שהוא ניתן ליישום ביחס לכל קולקטיב גדול – אתני, אידיאולוגי, דתי, אזרחי, או לאומי. השני, תוכני הזהות, המקנים לקולקטיב את ייחודו ומועברים במגוון ערוצי תקשורת חברתיים ומוסדיים (טריטוריה, תרבות ושפה, זיכרון קולקטיבי, אמונות חברתיות משותפות). (עמ' 52-41)

הממצאים המוצגים בספר מוכיחים עד כמה הזהות היהודית-ישראלית מורכבת ורבת-פנים. ספרו של אוהד דוד מהוות תרומה חשובה במחקר בנושא הזהות שאנו מורי אזרחות מתמודדים אתו. הספר עשוי להיות חשוב ומועיל עבור מורי אזרחות שכן על המצע התיאורטי המוצג בספר ניתן להתבסס בהוראת נושא הזהויות.