יום ראשון, 19 ביוני 2022

ספרות, תקשורת ודמוקרטיה בעידן המסכים בישראל

 

ד"ר שלמה הרציג

ספרות, תקשורת ודמוקרטיה בעידן המסכים בישראל

 

בספר לימוד האזרחות לחטיבה העליונה מאת ד"ר דוד שחר: ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית, בסעיף על 'מקומה של התקשורת בדמוקרטיה', נכתב כך: "חופש הביטוי וחופש העיתונות הם חלק מהבעיה הכוללת של פיקוח וביקורת במשטר דמוקרטי. בעיה זו הולכת ונעשית מורכבת יותר ככל שתחומי שליטתו ואחריותו של השלטון מתרבים ומתרחבים. העיתונות חייבת, לפי תפיסה זו, לבקר את השלטון, לפקח על מעשיו, להוקיע כל חריגה מסמכויותיו ולמלא תפקיד של "כלב השמירה" של הדמוקרטיה" (עמ' 456). בפועל, מסתבר, בעיית התקשורת בדמוקרטיה הישראלית היא עמוקה ומסובכת יותר, בוודאי בכל הנוגע לדרך בה עידן המסכים משפיע על פעילותה של העיתונות החופשית.

עידן המסכים בו אנו חיים היום, ממסכי הטלוויזיה, דרך מסכי המחשב, הטלפון הנייד, הטאבלט ושאר הגאדג'טים הוא, קרוב לוודאי, גם העידן הנרקיסיסטי ביותר בתולדות האנושות. זמננו הוא גם עידן הסֶלפי. עידן תוכניות הריאליטי, סרטוני היו-טיוב והאינסטגרם, הבלוגים, הפוסטים, ה"ציוצים" וה"שיתופים" כולם מבית מדרשו הראוותני והמרוכז בעצמו של ה'אגו' האנושי. החשיפה העצמית של המחוזות האינטימיים ביותר של נפש האדם – וראו, למשל, תכנית הראליטי הפופולארית "חתונה ממבט ראשון" בערוץ 12 - הפכה מפתולוגיה ("אקסהיביציוניזם") לנורמה, ואִתה הציפייה המתמדת להכרה, לחיזוקים ול"לייקים". ההתערטלות בציבור, פיזית ונפשית, כדי לזכות בתשומת לב נפוצה בכול אתר; למותר לציין, שבמציאות תקשורתית זו בה הקשב מופנה 'פנימה' ולא החוצה אל העולם, נפגע אנושות תפקידה החשוב של העיתונות כ'כלב השמירה' של הדמוקרטיה.

יתר על כן, כדאי לתת את הדעת לעובדה, שלא הכול חולקים אותה מהפכה טכנולוגית, שהולידה את עידן המסכים. ביטוי מעניין להימצאותן של קהילות שלמות מחוץ ל'טרנד' הטכנולוגי-תקשורתי-נרקיסיסטי הזה מצוי בשירו של המשורר הצעיר ינאי ישראלי (יליד 1981): "איש עם פלאפון", שקיבל את פרסומו כאשר נכלל, לפני שנים אחדות, בבחינת הבגרות בספרות כ'יצירה שלא נלמדה'. בבחינה נדרשו הנבחנים להתמודד, התמודדות פרשנית-רטורית, עם הטקסט הספרותי הזה. אנחנו נקרא בו כהמחשה רגישה למצבם של אנשי השוליים (בעיקר, בני הגיל השלישי), שנותרו מחוץ לזרם הטכנולוגי המרכזי, אך גם כביטוי להדרתם של חלקים גדולים מאוכלוסיית המדינה מן השיח התקשורתי-דיגיטאלי, שהוא נשמת אפה של כל חברה מודרנית ומתקדמת.  

אִישׁ עִם פֶּלֶאפוֹן / ינאי ישראלי
אִישׁ מַחְזִיק פֶּלֶאפוֹן בְּיָדוֹ.
הוּא לֹא אוֹמֵר סֶלוּלָרִי,
הוּא גַם לֹא אוֹמֵר סֶקְס.
יֵשׁ בּוֹ מַשֶּׁהוּ אוֹלְד פָאשְׁן.
הוּא לֹא שָׁמַע עַל הִתְחַדְשׁוּת הַמִילִים בַּשָּׂפָה כְּתָאֵי גוּף מֵתִים.
הוּא מַחְזִיק בְּיָדוֹ פֶּלֶאפוֹן כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת לְבַד,
זֹאת אוֹמֶרֶת בְּעִקָּר כְּדֵי לֹא לְהֵרָאוֹת לְבַד
זֹאת אוֹמֶרֶת בְּעִקָּר כְּדֵי לֹא לְהֵרָאוֹת זָמִין.
אִישׁ מַחְזִיק פֶּלֶאפוֹן, וְאֶצְבְּעוֹתָיו
עוֹבְרוֹת עַל הַזִכָּרוֹן כְּמוֹ עַל גוּף שֶׁל אִשָּׁה כְּמוֹ עַל נֵבֶל קָרוּעַ
מְבַלְבְּלוֹת בֵּין שֵׁמוֹת, דִימוּיִים, מְקוֹמוֹת.
אִישׁ מַחְזִיק בְּיָדוֹ פֶּלֶאפוֹן כְּדֵי לְהֵרָאוֹת מוּגָן.
זֹאת אוֹמֶרֶת, בְּעִקָּר כְּדֵי לְהַרְגִישׁ מוּגָן
.
זֹאת אוֹמֶרֶת, בְּעִקָּר כְּדֵי לְהַרְגִישׁ פָּחוֹת לֹא-מוּגָן.
יֵשׁ בּוֹ מַשֶׁהוּ אוֹלְד פָאשְּן.
הוּא מַחְזִיק בְּיָדוֹ אֶת הַפֶלֶאפוֹן.
הוּא מַחְזִיק, וּמַחְשְבוֹתָיו תוֹעוֹת סְבִיבוֹ כְּמוּזִיקָה
לֹא מְזֻהָה, מְחַפְּשׂוֹת גוּף
לְהִכָּנֵס אֶס אֶמ אֶס

יש משהו סתמי מאוד בשם השיר, שאיננו מסגיר כול פרט מזהה אודות גיבורו האנונימי. הכותרת מתארת אותו כ'איש עם פלאפון' בלבד. אך כבר בחירת השם הגנרי 'פלאפון' ולא, למשל, סלולארי ("הוא לא אומר סלולרי") מסגירה, ככול הנראה, את גילו הכרונולוגי, או לפחות את זה המנטלי. "הוא גם לא אומר סקס." ו"יש בו משהו אולד פאשן". לשון אחר, גם ללא ציון מאפיין גילי קורא השיר ישייך את האיש עם הפלאפון לשכבת בני הגיל השלישי. כדאי, אגב, לשים לב לעובדה, שהטור השירי "יש בו משהו אולד פאשן" חוזר פעמיים בשיר וכאמור, מגדיר, אם לא את הווייתו הגילית של האיש, הרי שוודאי את זהותו המנטלית.
המשך השיר יחזק את תדמיתו ה'מיושנת' של האיש שלא שמע על התחדשות המילים בשפה "כתאי גוף מתים". הוא קפא על שמריו, אצלו אוצר המילים כבר לא מתחדש, מסממני הזִקנה. יתר על כן, המשך השיר מעמידנו על העובדה שהשימוש שעושה האיש במכשיר המשוכלל (פלאפון) הזה מתוחם לצרכים הפסיכולוגיים של 'מבוגרים בודדים', שאינם מעוניינים לחשוף את האמת אודות מצבם החברתי, או כלשון השיר: "הוא מחזיק בידו פלאפון כדי לא להיות לבד, / זאת אומרת כדי לא להראות לבד / .... / זאת אומרת כדי לא להראות זמין."

ניכר, על פי השיר, שהשליטה של ה"איש" בטכנולוגיה המפעילה את המכשיר היא מוגבלת מאוד, אצבעותיו פורטות עליו "כמו על נבל קרוע" תוך כדי כך שהן: "מבלבלות בין שמות, דימויים, מקומות." יתר על כן, כאמור לעיל, הפונקציה העיקרית שממלא הפלאפון בחיי האיש הבודד היא "להראות מוגן" או לחילופין "להרגיש מוגן / זאת אומרת, בעיקר להרגיש פחות לא-מוגן." לשון אחר, החזקת המכשיר ביד נותנת בידיו איזו אשליה של מוגנות בפני הסביבה המאיימת על מי שהוא בן הדור הישן, שאיננו מורגל מן הסתם בהמולה הממשית והטכנולוגית האופפת אותו, כמו את מרבית בני האדם בזמננו.

  סיום השיר מחדד את מצבו הקיומי המעורער של האיש, שמכשיר הפלאפון שלו הוא משענת קנה רצוץ, שכן: "מחשבותיו תועות סביבו כמוזיקה / לא מזוהה, מחפשות גוף / להכנס אס אמ אס". טור הסיום של השיר מהווה מעין פואנטה (נקודת חוד או שיא) המקשרת בין המונח הטכנולוגי-תקשורתי: אס-אמ-אס לבין קריאת השוועה הבינלאומית של האדם הבודד והנזקק לקשר אנושי: אס-או-אס. ובאחת, דומה כי המשורר ישראל ינאי מנצל את המדיום הספרותי, מחד גיסא, ואת ההתפתחות הטכנולוגית, מאידך גיסא, כדי להאיר באמצעותם את הבדידות האנושית, של אנשים מבוגרים, ומן הסתם, גם של אנשים פחות מבוגרים, ששום חידוש טכנולוגי לא יוכל לפתור אותה, ורק המגע האנושי החם והישיר יוכל אולי להפיג אותה מעט. מניה וביה, ניתן לראות ב"איש עם פלאפון" מעין מטאפורה למחיר שגובה המהירות בה משתכללים אמצעי התקשורת המותירים מאחור את מי שאינו מדביק את הקצב, ובכך פוגעים פגיעה אנושה בתפקידה החשוב של התקשורת בשימור יכולתם של האזרחים למלא תפקיד פעיל במשטר הדמוקרטי בארץ ובעולם.

 

 

יום רביעי, 8 ביוני 2022

"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"

                                         ד"ר דוד שחר

 "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"

 

א.שלושה מיני בני אדם אפשר לתאר: איש בבחינת איש, "חצי איש" וחדל אישים. הראשון – דעה לו משלו, אבל הוא מבקש עצה; השני – דעה לו, אבל אינו מקבל עצה;  והשלישי – אין דעה לו ואינו מקבל עצה.

 

ב. "הוא [הלל] אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (מסכת אבות, פרק ב, משנה ה).

 

 

האימרה  של הלל מורכבת מששה חלקים, כאשר חמשת הראשונים מתארים בנוסח דומה תכונות או כישורים רצויים אל מול גורמים המעכבים את היכולת להגיע אליהם או לממשם:

1."בור" – הוא מי שאין לו לא חוכמה ולא מידות טובות.

2. "עם הארץ" – הוא מי שלא למד והוא חסר השכלה וידע, אבל יש לו מידות טובות.

3. "ביישן" – הוא מי שלא שואל ולכן אינו יודע ואינו מגלה בקיאות בגלל ביישנותו. הביישנות אינה אפוא תכונה רצויה, שכן אם אדם יבוש להודות שאיננו מבין דבר כלשהו, הוא גם יהסס מלבקש הסברים וביאורים.

4. "קפדן" – הוא מי שאינו סבלני לשמוע שאלות והוא גם כעסן ומקפיד על כל דבר, ולכן אינו מאפשר למידה.

5. "מרבה בסחורה" – הוא בעל ממון אך אינו בהכרח אדם חכם. המסחר או הממון עשויים להיות בעלי תועלת רבה, אך העוסקים בהם אינם מבטיחים הגדלת ידע וחוכמה.

6. "המשתדל להיות איש" -  "איש בבחינת איש", לא "חצי איש" ולא חדל אישים – הוא מי שמשתדל לרכוש מעלות טובות, חוכמה וידע, ופתוח לבקש עצה.

 

האם החלק האחרון  בדברי הלל הקורא ל"השתדל להיות איש" מתקשר אל קודמיו? אכן, כך ניתן להניח -  שהרי בכללו של דבר המשתדל להיות איש הוא בבחינת היפוכם של התכונות המיוחסות לבור, עם הארץ, הביישן, הקפדן והמרבה בסחורה.

כפי שאומר הרמב"ם, "להיות איש" פירושו שהאדם נדרש לרכוש את המעלות הטובות ואם אין אחרים שילמדוהו, הוא מבקש עצה  ומלמד את עצמו. ולכן, אם נאמץ את פרשנותו של הרמב"ם, במקום שבו אין מי שיודע או מסוגל לבצע את המעשה הנכון, "להיות איש" - איש בבחינת איש כאמור בתחילה, הוא מי שמשתדל לעשות את המאמץ הנדרש, למלא את החלל ולפעול כראוי.