יום שלישי, 6 באוגוסט 2013

התפיסה הרפובליקנית (רפובליקניזם)

התפיסה הרפובליקנית: הגדרות והבחנות מושגיות-תיאורטיות / ד"ר דוד שחר

בעקבות תכנית הלימודים המעודכנת באזרחות, שש הגישות שהוגדרו בעבר ביחס לאופייה הרצוי של מדינת ישראל (מדינת התורה, מדינה דתית-לאומית, מדינת לאום יהודית תרבותית, מדינת העם היהודי, מדינת היהודים, מדינת כלל אזרחיה) – הוצאו מתכנית הלימודים ובמקומן הוחלט לכלול עמדות שונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל – עמדות או גישות ביחס לאופייה וזהותה של מדינת ישראל ("חזונות") הנעות על פני רצפים בשלושה צירים (ראו בחלק ב' בספר הלימוד, פרק 11: עמדות שונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל, עמ' 116-104):
א.אופי וזהות דתית ותרבותית: מגישה או עמדה חילונית (אזרחית) עד גישה או עמדה חרדית.
ב.אופי וזהות לאומית: מגישה או עמדה לאומית אתנית עד גישה או עמדה השואפת להגדיר את מדינת ישראל כמדינת כלל אזרחיה או כלל לאומיה.
ג.אופי וזהות דמוקרטית אזרחית: גישות או עמדות, מליברלית-אינדיבידואליתהפרט במרכז, עבור דרך גישה או עמדה רפובליקנית – הקולקטיב במרכז, וכלה בעמדה או גישה דמוקרטית רב-תרבותית – הקבוצה במרכז.
לעומת המתווה הישן, בתכנית הלימודים המעודכנת באזרחות – מגוון העמדות הקיים בחברה הישראלית מיוצג מבחינה פדגוגית, אמפירית ומושגית-תיאורטית – באופן הולם יותר (ראוי לשים לב שלקיץ תשע"ד יילמד נושא ה"גישות" כפי שהיה מקובל עד כה. למועד קיץ תשע"ה נושא העמדות השונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל יילמד על פי תכנית הלימודים המעודכנת. כלומר, המתחילים השנה את לימוד האזרחות נדרשים לנושא ה"עמדות" על פי תכנית הלימודים המעודכנת) .
כחלק מכוונה להעלות בבלוג הצעות העשרה בנושא העמדות השונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל, פורסם בבלוג בחודש יוני מאמרו של ד"ר רוני ריינגולד העוסק בהיבטים מושגיים-תיאורטיים והשתמעויות חינוכיות של מושג הרב-תרבותיות. בהמשך לכוונה זו, לפנינו התייחסות להגדרות והבחנות שונות של התפיסה הרפובליקנית, על פי המחקר האקדמי.


את התפיסה הרפובליקנית ניתן להציג תוך הנגדתה למי שמוצגת כיריבתה – התפיסה הליברלית, המתמקדת ביחיד כמרכז העיסוק הדמוקרטי (להבדיל מהלאום או מקהילת ההשתייכות) ומדגישה עקרונות מוסריים-פוליטיים כגון שוויון אזרחי, סובלנות וניטרליות ערכית.
מושג מרכזי בתפיסה הרפובליקנית הוא מושג "הטוב המשותף", המבטא למעשה התנערות מעקרון הניטרליות הערכית הרואה במידות הטובות של האזרחים גילוי אחריות כלפי הטוב המשותף ותרומה של האזרחים למימוש הטוב המשותף.
על פי הבחנתו של יואב פלד, התפיסה הרפובליקנית נותנת קדימות לטוב משותף חברתי, על פני העדפותיהם הפרטיות של יחידים (שאותן מדגישה התפיסה הליברלית):
"הוגים רפובליקנים, או קהילתיים, מבקרים את הנחת היסוד הליברלית, הרואה באזרחים, לצורך הגדרת זכויותיהם, יחידים משוללי כל תכונות ייחודיות הנובעות מהשתייכות מינית, דתית, אתנית, מעמדית וכו'. הם מגדירים את האזרח בתפיסתו הליברלית כ"משולל תוכן" (unencumbered self) שכן אזרח זה חסר כל תכונות אישיות, מלבד הסובייקטיביות שלו ובעלותו על זכויותיו הטבעיות. חברה אנושית, טוענים ההוגים הקהילתיים, אינה יכולה להיבנות מאנשים משוללי תכונות. זאת משום שעל פי תפיסתם, החברה האנושית איננה, בראש ובראשונה, מנגנון להגנה על אינטרסים פרטיים, אלא קהילה מוסרית בעלת ייעוד משותף. קיומה של קהילה כזאת קשור בקשר מהותי להנחת קדימותו המוסרית של הטוב החברתי על פני העדפותיהם הפרטיות של יחידים. ואילו הטוב החברתי איננו ניתן להגדרה אלא במסגרת של חברה היסטורית ממשית, חברה שבה האזרחים קשורים זה לזה בעבותות של שייכויות פרטיקולאריות" (יואב פלד, "האם תהיה ישראל מדינת כל אזרחיה בשנת המאה שלה?", בתוך: איתי ליפשיץ (עורך),המשפט בישראל – מבט לעתיד, בר אילן, 2003, עמ' 241).
על פי גישתו של אדם ד. דנאל, ניתן להבחין בשתי גרסות של תפיסה רפובליקנית (רפובליקניזם): גרסה היסטורית וגרסה פוליטית. לפי הגרסה ההיסטורית של הרפובליקניזם, "מוסד המדינה אמור לשקף את היסוד הלאומי ולחזקו":
"הציבור הוא נתון 'טבעי' או 'היסטורי'. הציבור הוא יחידה עממית, המאופיינת באמצעות שותפות של עבר, מוצא אתני, שפה, דת, או מנהגים. העשייה הפוליטית אמורה לבטא ולחזק שותפות 'טבעית' זו. האיחודים של גרמניה ואיטליה הוצגו כמיזמים פוליטיים מסוג זה. כינון הקיסרות הגרמנית והממלכה האיטלקית באמצע המאה התשע עשרה נתפס על ידי רבים כמתן מסגרת מוסדית לציבור הגרמני והאיטלקי. על פי תפיסה זו, המסגרת המדינתית אינה יוצרת את הציבור, כי אם משקפת ומקדמת את עובדת קיומו זה מכבר" (אדם ד. דנאל, מדינה יהודית ודמוקרטית, מבט רב תרבותי, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003, עמ' 45).
לעומת זאת, על פי הגרסה הפוליטית של הרפובליקניזם, "מוסד המדינה אמור לבטל את היסודות וההבדלים התרבותיים הקודמים ולהמירם בתרבות פוליטית אחידה":
"הציבור הוא תוצר של פעילות פוליטית. הציבור איננו נתון 'טבעי' או 'היסטורי', אלא תוצאה של פוליטיקה, המגדירה מכנה משותף ויעד משותף בעבור יחידים וציבורים שונים ואף מנוגדים. העשייה הפוליטית אינה משקפת, אלא יוצרת, את השותפות בין יחידים ובין קבוצות. איחוד ספרד וכינון הולנד וארה"ב נחשבו למשימות פוליטיות שכאלו. המהפכה הצרפתית הכריזה, גם כן, על כינון אומה שהיא קהילת אזרחים, ולאו דווקא אחים ללאום או לדת. להיות צרפתי, לפי תפיסה זו, אין משמעו להפוך לחבר ביחידה אתנית או להמיר דת. לחלופין, להיות צרפתי, על פי התובנה של המהפכה הצרפתית, פירושו ליטול חלק בפרויקט תרבותי פוליטי משחרר, ברוח הנאורות: חירות, שוויון ואחווה.
...המשימה הרפובליקנית הצרפתית (בגרסתה הפוליטית)היא להטמיע קבוצות אתניות ותרבותיות שונות לכלל תרבות פוליטית אחידה, ולאו דווקא גוף אתני או דתי אחיד. לכן, למשל, הדמוקרטיה הרפובליקנית הצרפתית מתחבטת בסוגיות של מדים אחידים מול כיסויי ראש מסורתיים לבנות מוסלמיות בבתי ספר ממלכתיים. קריאת התיגר איננה דווקא על דת האסלאם ככזו, כי אם על הניגוד המשתמע בינה לבין התרבות הפוליטית של הרפובליקה הצרפתית" (אדם ד. דנאל, שם, עמ' 48,46).
ההבחנה בין הגרסה ההיסטורית לבין הגרסה הפוליטית של הרפובליקניזם מקבילה למעשה להבחנה בין שני סוגי הלאומיות – לאומיות אתנית-היסטורית ולאומיות פוליטית (אזרחית) ושני סוגי מדינות לאום הנגזרים מהם – מדינת לאום אתנית ומדינת לאום פוליטית.

מדינת לאום אתנית היא מדינה שבה יש לאום אחד מרכזי והוא הרוב בה. המדינה מזוהה עם הלאום, גם אם יש קבוצות מיעוט לאומיות נוספות במדינה, והמדינה גם מוגדרת כשייכת ללאום המרכזי המהווה את הרוב, ומבטאת את שאיפותיו ואת מאפייניו הייחודיים.
במדינת לאום אתנית תבוא אפוא לידי ביטוי הגרסה ההיסטורית של הרפובליקניזם, שבה מוסד המדינה ו"הטוב המשותף" אמורים לשקף את היסוד הלאומי ולחזקו. ונדגים גרסה זו באמצעות הגדרותיהם של יוסי יונה וטלי יריב-משעל.
לפי הגדרתו של יוסי יונה:
"במדינה שכזו, כל יחיד שייך לקהילה לאומית מוגדרת שבה הוא נטוע וממנה הוא גוזר את זהותו ומעניק תוכן ומשמעות לחייו. מדינת הלאום [האתנית] מהווה קהילה המאופיינת בהיסטוריה משותפת, מורשת, מסורת, אורח חיים, ומטרות קולקטיביות מוגדרות. רק מחויבות לקידומם של אינטרסים וערכים קולקטיביים-לאומיים, יוסיפו התומכים במודל זה, יכולה להבטיח את הלגיטימציה של המדינה בעיני אזרחיה ולערוב ליציבותה של החברה. רק כאשר האזרחים מונעים ממקורות פטריוטיים לקדם את הטוב המשותף ניתן להבטיח את הלגיטימציה של המדינה ולערוב ליציבותה" (יוסי יונה, "מדינת כל אזרחיה, מדינת לאום או דמוקרטיה רב-תרבותית? ישראל וגבולות הדמוקרטיה הליברלית", אלפיים, 16, 1998, עמ' 250).
לפי הגדרתה של טלי יריב-משעל:
"[תפיסה 'רפובליקנית' או 'לאומית' ] על פי תפיסה זו השייכות האזרחית נוגעת לאלמנטים ה'רחבים' של זהות אתנית-לאומית, ומניבה מערכת ברורה של מחויבת כלפי הקהילה הלאומית ככזו. כאן ישנה למעשה זהות בין השייכות האזרחית לשייכות הלאומית, ועל כן – ישנה גם מחויבות כפולה, ללאום ולמדינה, אשר תבוא לידי ביטוי תוך יצירה והזדהות עם ערכים פוליטיים ולאומיים משותפים. כך, למשל, מעבר למחויבות האזרחית על פי חוקי המדינה, האזרח מחויב (באופן ערכי) להכיר ולהזדהות עם סמלי הלאום, עם ההיסטוריה המכוננת של הרעיון הלאומי, עם גוף ידע ברור המוגדר כבסיס הקיום המשותף של הקהילה הלאומית הנתונה. מתוך כך ברור כי ההתייחסות לפטריוטיזם – נאמנות שמיתרגמת למחויבות אקטיבית לשמירה על הלאום ועל ייחודיותו התרבותית – היא מאוד מרכזית במעבר שבין השיח הרפובליקני-לאומי לפרקטיקה חינוכית. פרקטיקה כזו תתמקד בלימוד של קנון לאומי משותף תוך שימת דגש על המכנה המשותף הרחב של הקהילה הלאומית" (טלי יריב-משעל, "פרקטיקה של חינוך אזרחי: מועצות תלמידים ונוער ככלי חינוכי וחברתי", מרכז גילה לחינוך אזרחי ודמוקרטיה).

כללו של דבר, התפיסה הרפובליקנית בגרסתה הפוליטית מבטאת מחויבות לערכים ולעקרונות משותפים אזרחיים (ללא קשר מחייב ליסודות היסטוריים ואתניים) היוצרים את השותפות בין יחידים ובין קבוצות. לעומת זאת, התפיסה הרפובליקנית בגרסתה ההיסטורית מבטאת ומדגישה את המחויבות לערכים ולסמלים מורשתיים היסטוריים של האומה. "הטוב המשותף" בגרסה זו של הרפובליקניזם מתבטא בהשתייכות לתרבות ולמורשת של הלאום ובטיפוחה או יצירתה של קהילה המאוחדת סביב מערכות ערכים לאומיים ומורשת תרבותית המשותפת לכלל חבריה.   


לדיון:
1.הרפובליקניזם מתאפיין ביחס ברור לזיקות ולמטענים הערכיים של אזרחי המדינה.
דונו באמירה זו תוך התייחסות לשתי הגרסות של הרפובליקניזם – ההיסטורית והפוליטית.
2.שתי הגרסות של הרפובליקניזם – ההיסטורית והפוליטית מאופיינות כסוגים שונים של "שותפות".
הסבירו: איזו שותפות תבוא לידי ביטוי בכל גרסה של הרפובליקניזם ועל אילו מרכיבים היא נשענת?


יום חמישי, 1 באוגוסט 2013

מופת מהו?

מופת מהו?
דברים בעקבות הרומן "המופת" של זיגפריד לנץ (הוצאת זמורה, ביתן, מודן, 1977) / ד"ר דוד שחר

מהו מופת? מי קובע מהו מופת? האם יכולה חברה להציב מופת – כזה ראה וקדש – לבניה? האם יכול אדם לעצב מופת למען זולתו? האם אין בכפיית המופת ניסיון רודנות של יחיד או של חברה – להטיל מום נפשי באדם, ליטול ממנו את חירותו האישית, את עצמיותו ואת זכותו לבחור? אילו הן קצת מן השאלות העולות מתוך "המופת" - ספרו של זיגפריד לנץ, מגדולי סופרי גרמניה בדור האחרון.
הספר מספר על קבוצה של שלושה אנשי חינוך גרמניים שמתאספים יחדיו כוועדה, למלא את המשימה שהטיל עליהם משרד החינוך הגרמני להחליט אילו סיפורים של דמויות מופת שלאורם ניתן לחנך את הנוער, יוכנסו למקראה עבור בתי הספר. שלושת המורים-המחנכים נועדים לישיבות ארוכות, סוקרים את אנשי דורם, ממיינים, פוסלים ומתדיינים ומתברר שזו משימה לא קלה.
לשלושת המורים-המחנכים ברורה תכליתו של "מופת", בהיותו "מזמן שני לקחים: התחייבות ואתגר" (עמ' 20) ו"בהיותו קנה-מידה שיעמוד לאדם ברגעי ספק, בעזרה בשעת הכרעה, הנעלה - מן הדין שיעורר להשוות" (עמ' 30). ברם, הם אינם תמימי דעים כלל-ועיקר באילו תכונות "מופת בן ימינו" חייב להצטיין בהן ו"אילו מופתים יצלחו בימינו"?
כמובן שחלק מסיפורי המופת שנשקלו על ידי הוועדה היו מהסוג של גיבורים לוחמים -  גיבורים המגלים נכונות להקרבה עילאית או גיבורים לוחמים שגוועים ומצווים במותם את מורשתם, ואף מהסוג של אנשים הנענים למשימות ולאתגרים מיוחדים שיש בהם משום סיכון החיים:
"דמות אותו הקברניט שאין מנוס ממנו, הדבק במנהג אומלל וטובע יחד עם אונייתו, בלי שעשה דבר להצלת עצמו"; "דוגמתו של מפקד מבצר נודע, שהתמיד על משמרתו עם אנשיו עד אזול התחמושת כדי לפנות דרך נסיגה לאוכלוסייה האזרחית"; "החבלן-הלוחם המפוצץ את מטען הנפץ על גבו שלו כדי להבקיע את עמדת האויב"; "מטפס הרים שהבשיל בטרם עת וביקש לשכנע את עצמו שאפשר לטפס על כתף הר גם בחורף, בגפו וחרף כל האזהרות" (עמ' 30).
כל אלה הינם כמובן מעשים גרנדיוזיים העשויים לשמש עבור רבים דוגמאות של מעשי מופת. ברם, דווקא משום שמתבטאת בהם נשגבות מפוארת היוצאת מגדר הרגיל, הם אינם מועדפים על ידי המורים-המחנכים חברי הוועדה בטענה: "אל לנו למכור את הטיפוסים האלה. שומה עלינו לנעול אותם בארגז התרופות המרעילות". לדידם, העדפת סוג כזה של טיפוסים כמופתים אינה אלא ביטוי לפדגוגיה יהרנית. וכפי שטוען אחד החברים בוועדה, מבחינה פדגוגית המעשים המופתיים הנשגבים והמפוארים נוגדים את החברה, הם מטילים נטל על עצמם, והרי איש אינו יכול להזדהות עם הנעלה מדי, "הלא מופתים אינם אלא כעין שמן דגים פדגוגי, שהכול סולדים לבולעו, ואם כבר בולעים – אזי בעיניים עצומות. הריהם כאבן כבדה על ליבם של צעירים; נוטלים הם את ביטחונם, הופכים אותם לגריים וקוראים להם תיגר בלתי-הוגן. מופתים במשמעות המקובלת הריהם הצטעצויות מהודרות, תקיעות חצוצרה של חינוך מוטעה, הגורמת לו, לאדם, שיאטום את אוזניו.כל אותם מופתי-ענק, למן התרמופילים ועד לאמבארנה, המשדלים את ליבנו כאומרים 'כזה ראה וקדש' – הרי אין הם אלא צרה נוצצת, שאין לה עם חיי היום-יום ולא כלום" (עמ' 30).

אם כך, תוהים חברי הוועדה, אילו מופתים "יצלחו בימינו"? במקום דגם של מופת גרנדיוזי, הם מציעים מופת פרוזאי כדגם חינוכי מועדף, המתבטא בהוויה החברתית האזרחית היומיומית במעשים ובפעולות אלטרואיסטיות של תרומה לזולת ולחברה ובהקרבת הטובה הפרטית למען אחרים. לדוגמא:
"התנהגות מופתית בחיי היום-יום. לא הכרעות מרעישות עולם, כי אם המעש, שאינו דוקר את העין, המעש הנחבא של אזרחות טובה, ועם זאת גם המועיל" (עמ' 29).
"העובד הסוציאלי, המגלה שעמלו היה לריק ואף על פי כן אין הוא פורש ממנו" (עמ' 31).
"שוטר המודה למראה תצלום שמגישים לו, כי יודע הוא את שם עמיתו השוטר הבועט בפניו של סטודנט שקרס תחתיו" (עמ' 31).
ועוד דוגמא - בסיפור מעשה של אדם המחליף בין גורלו לגורל הזולת:
"...אולם ההמתנה של תחנת רכבת...השעה היא שעת ערב...על רצפת העץ הזרועה חול שוכבים חיילים שבויים ומתקינים את עצמם ללינת הלילה; הרכבת, שנועדה להסיעם אל מחנה השבויים, צפויה להגיע בבוקר המחרת. לפני החלונות, לפני המוצא, לפני הדלת אל חדרי השימוש משתופפים אנשי המשמר מותשי-כוח. בשעת ערב מאוחרת, החיילים כבר הספיקו להירדם, נשארת בתחנה רכבת-משאות שפניה אל הכיוון ההפוך; היא מסיעה הביתה חיילים, שכבר סיימו את חוק שביים. שני משלוחים, שני כיוונים, שני מצבי-רוח. בחצות ליל מביאים גם את המשולחים אל אולם ההמתנה, מותחים חבל, אל להן, לשתי הקבוצות, להתערב זו בזו. אולם מחמת הדחק אין למנוע, שכמה חיילים מבין המשלוחים השונים ישכבו סמוכים זה לזה; לא קשה לתאר זאת.
הנה שוכבים שני חיילים זה על יד זה, האחד קשיש, השבי כבר מאחוריו, האחר צעיר מאוד, השבי נשקף לו. גופיהם נוגעים זה בזה, פרצופיהם כה קרובים זה אל זה עד שיכולים הם להתלחש בלי שישמעו אותם אנשי המשמר. ובקול לחש שואל הקשיש פרטים מפי הצעיר, בתחילה הוא מטביע חותמת על ססמותיו ועל שמועותיו, מבקש שיספר לו על הנעשה במולדת; שניהם בני עיר אחת. אין לחשוש שמא יעמדו על איזו קרבת משפחה, או שמא יקבע זכר משותף אל רחובות, כיכרות, ריחות את שאר השיחה הלילית. בהישאלו למישרין אומר החייל הצעיר כי בדעתו להיות לחוקר ציפורים, אחר כך הם משיחים על תנאי החיים בבית, ובסופו של דבר החייל הקשיש הוא היועץ לעמיתו הצעיר שיישן לו. הלא למדו לישון בכל היציבות ובכל התנוחות והשליכו את הרגישות מאחורי גוום. כשמעירים את החייל הצעיר מתברר לו שהמשלוח כבר יצא לדרך, אותו משלוח המוביל אל השבי. בכיס אדרתו הוא מוצא ציפור שגולפה מעץ וכן פיסת נייר, את תעודת השילוח. על החיילים להתפקד, המספר מתאים, מותר להם לעלות על הרכבת, שקיבלה קטר חדש" (עמ' 103).

כללו של דבר, למופת יש ערך וחשיבות מבחינה חינוכית, ומבחינת דגם המופת הרצוי לעיסוק במערכת החינוך ניתנת בספר העדפה ברורה למופתים פרוזאיים, ושלילה או הפחתת ערכם של מופתים גרנדיוזיים. אפשר כמובן לחלוק על הגישה הביקורתית כלפי מופתים גרנדיוזיים ונשגבים העשויים למלא תפקיד חשוב בחייה של חברה ומדינה, אולם דווקא בגלל הנטייה הרווחת להבליט במיוחד את הגרנדיוזי והנשגב, ספרו של זיגפריד לנץ מעמיד לנו כיוון חשוב בחינוך אזרחי באמצעות דוגמאות של מופתים אזרחיים בחיי היום-יום. לימודי האזרחות עשויים לספק לנו דוגמאות מגוונות לרוב.