יום שני, 1 בפברואר 2021

חוק זכויות החולה

 

ד"ר דוד שחר

חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 – נדבך משמעותי במגילת זכויות האדם במדינת ישראל

 

החובה להגן על כבוד האדם ולהימנע מלפגוע בו מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 2 לחוק היסוד קובע כי "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם"; סעיף 4 לחוק היסוד קובע כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו"; וסעיף 11 לחוק היסוד מטיל על כל רשות מרשויות השלטון חובה מפורשת "לכבד את הזכויות שלפי חוק יסוד זה".

תפיסה זו בחוק היסוד ביחס לזכות לכבוד כיסוד וערך מכונן, באה לידי ביטוי בתחום הרפואה וביטוי לכך נקבע בחוק זכויות החולה המעגן את זכויות היסוד של המטופל כחולה בפרט וכאדם בכלל. וברוח זו מצהיר סעיף 1 של החוק על מטרתו:

 

חוק זה מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו.

 

החוק אינו מתייחס לאוכלוסייה מסוימת. אמנם החוק קרוי על שם "החולה" אך תוכנו והזכויות בו חלות על "המטופל" במובנו הרחב ומוגדר בחוק כ-"חולה וכל המבקש או המקבל טיפול רפואי", הזכאי על פי החוק למכלול של זכויות: הזכות לקבלת טיפול רפואי; הזכות לזיהוי המטפל; הזכות לקבל טיפול רפואי דחוף במצב חירום ללא התניה; הזכות לקבל טיפול ללא הפליה מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית, גיל (בסייגים), או מסיבה אחרת דומה; הזכות לטיפול רפואי נאות מבחינה מקצועית וגם מבחינת יחסי אנוש; הזכות לקבלת פרטי המטפל; הזכות להשיג, ביוזמת המטופל, דעה נוספת לעניין הטיפול בו; הזכות לכבוד ולפרטיות; הזכות לקבל מידע על ההבחנה והטיפול ולתת הסכמה מדעת לטיפול רפואי; הזכות לקבלת מידע מהרשומה הרפואית והעתק של התיק הרפואי; הזכות לסודיות רפואית; הזכות להתלונן ולקבל ממצאים ומסקנות של בדיקת התלונה.

 

שמירה על כבודו ופרטיותו ועל מכלול זכויותיו של החולה אינה בגדר "מותרות", אלא צורך מהותי הן מבחינה ערכית ואנושית והן הלכה למעשה בהסדרה של מערכת היחסים שבין רופאים ובעלי מקצועות המשיקים לרפואה לבין מטופליהם, מה שעשוי לשפר את היכולת להעניק רפואה מיטבית. על כך ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת חוק זכויות החולה שנדונה  בכנסת בשנת 1992:

 

מזה  זמן רב הוכר הצורך בהסדרת זכויותיהם של חולים ומטופלים למיניהם והתגבשה הדעה כי הגיעה העת לעגן בחוק זכויות אלה. שהרי מדובר באנשים שמפאת מצבם המיוחד הם חשופים לפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות הן מבחינה חוקית והן מבחינה אנושית. אנשים אלה נתונים במצב של תהייה ואי-ודאות, בהרגשה של תלות במטפלים ובמוסדות המטפלים ובתנאים של לחץ נפשי. גמלה, אפוא, ההכרה כי יש להבטיח למטופלים גישה אנושית נאותה ומתחשבת.

 

ביטוי לנחיצותו של החוק, ניתן ללמוד גם מהפרשנות הבאה:

 

בתי חולים הינם מוסדות ציבוריים אליהם פונה האזרח, מתוקף אילוץ, כשהוא שרוי במצב פגיעות, חולשה ומכאוב וזקוק לסיוע. בהיקלטו בבית החולים, מתנתק החולה מסביבתו הטבעית, מהקרובים לו ומרבים מתפקידי החיים שלו. הוא נתון במצוקה, לעתים חסר ישע ממש, ובכל מקרה זקוק לתמיכה וסיוע. תהליך האשפוז כולל פעולות שכרוכות בהפשטה פיזית וחשיפה עצמית, אף נפשית, בפני אנשים זרים. היחס חולה-צוות מטפל מאופיין כמצב של תלות, א-סימטריה ונחיתות של החולה. מצב זה יוצר מבחינת החולה תחושה של חוסר ישע ואובדן שליטה ויכולת לפעול על בסיס רצון אוטונומי. מבחינת הצוות המטפל, הוא מעמיד את המטופל במצב שבו כבודו האנושי, כאדם יחיד ומיוחד, ובמלוא המשמעות של הביטוי, אינו מובן מאליו. תנאים אלה מחייבים הגנה ביתר שאת על כבוד האדם בשל פוטנציאל הפגיעה הגבוה בו, גם אם לא באופן מכוון, ודווקא משום שחלק ניכר מן הפגיעות האפשריות בו אינן מכוונות, ואף אינן מודעות.

(המכון הישראלי לדמוקרטיה, "כבוד האדם – ערך מכונן התנהגות בבתי החולים בישראל: הצעה לנושא דגל של משרד הבריאות לשנת 2014", פברואר 2014).

 

כללו של דבר, מערכת היחסים בין מטופל לצוות הרפואי היא מטבעה בלתי שוויונית. מצד אחד, המטופל – חסר את הידע הרפואי, ומהצד השני – הצוות הרפואי הוא היודע-כל, הוא "המושיע", המאבחן ומטפל, ומולו  המטופל החושש להציק ולשאול יותר מדי שאלות. מכאן הנחיצות לאזן את משוואת הכוח במערכת הרפואית באמצעות חוק זכויות החולה. החוק, כאמור, קובע למעשה את חובות המטפל, במובן זה שהוא מכתיב לצוות הרפואי-המטפל את דרך הפעולה בה עליו לנקוט במקרים שונים. מן ההיבט של זכויות האדם, נעמוד להלן על כמה מסעיפי החוק שבהם מקבל ביטוי הפן הערכי והאנושי הנוגע לזכויותיו של החולה כאדם - הזכות לכבוד ולפרטיות וכיבוד האוטונומיה שלו.

 

א.הזכות לטיפול רפואי ואיסור הפליה:

3. (א) כל הנזקק לטיפול רפואי זכאי לקבלו בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל.

(ב) במצב חירום רפואי זכאי כל אדם לקבל טיפול רפואי דחוף ללא התניה.

4. מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא או מטעם אחר כיוצא באלה.

5. מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי אנוש.

28. (א) מטפל או מוסד רפואי המפלה בין מטופלים מטעמי דת, גזע, מין, לאום או ארץ מוצא, דינם – קנס כאמור בסעיף 61(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 

ב. קבלת מבקרים:

9. מטופל המאשפז במוסד רפואי רשאי לקבל מבקרים בזמנים ועל פי הסדרים שקבע מנהל המוסד הרפואי.

 

ג. שמירה על כבודו ופרטיותו של המטופל:

10. (א) מטפל, כל מי שעובד בפיקוחו של המטפל וכן כל עובד אחר של המוסד הרפואי ישמרו על כבודו ועל פרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי.

(ב) מנהל מוסד רפואי יקבע הוראות בדבר שמירה על כבודו ועל פרטיותו של המטופל הנמצא במוסד הרפואי.

 

ד. שמירה על סודיות רפואית:

19. (א) מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

(ב) מטפל, ובמוסד רפואי – מנהל המוסד, ינקטו אמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם ישמרו על סודיות העניינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

20. (א) מטפל או מוסד רפואי רשאים מסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה:

(1) המטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע הרפואי;

(2) חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי;

(3) מסירת המידע הרפואי היא למטפל אחר לצורך טיפול במטופל;

(4) ועדת האתיקה קבעה, לאחר מתן הזדמנות למטופל להשמיע את דבריו, כי מסירת המידע הרפואי על אודותיו חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור וכי הצורך במסירתו עדיף מן העניין שיש באי מסירתו;

(5) מסירת המידע הרפואי היא למוסד הרפואי המטפל או לעובד של אותו מוסד רפואי לצורך עיבוד המידע, תיוקו או דיווח עליו על פי דין;

(6) מסירת המידע הרפואי נועדה לפרסום בביטאון מדעי, למטרות מחקר או הוראה בהתאם להוראות שקבע השר ובלבד שלא נחשפו פרטים מזהים של המטופל.

ב. מסירת מידע כאמור בסעיף קטן (א) לא תעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין, ותוך הימנעות מרבית מחשיפת זהותו של המטופל.

 

ה. חובת ניהול רשומה רפואית וזכות המטופל למידע רפואי:

17. (א) מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית.

(ב) המטפל, ובמוסד רפואי - מנהל המוסד, אחראים לניהול השוטף והעדכני של הרשומה הרפואית ולשמירתה בהתאם לכל דין.

18. (א) מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו.

(ב) חבר בצוות המטפל רשאי למסור למטופל מידע רפואי בתחום עיסוקו בלבד ובתיאום עם האחראי על הצוות.

(ג) על אף הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) רשאי מטפל להחליט שלא למסור למטופל מידע רפואי מלא או חלקי המתייחס אליו, אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל או לסכן את חייו; החליט המטפל כי אין למסור למטופל מידע כאמור בסעיף קטן זה, יודיע מיד על החלטתו לוועדת האתיקה ויצרף את המידע שלא נמסר למטופל ואת נימוקיו לאי מסירתו.

(ד) ועדת האתיקה רשאית לאשר את החלטת המטפל, לבטלה או לשנותה.

(ה) בטרם תיתן ועדת האתיקה את החלטתה, רשאית היא לשמוע את המטופל או אדם אחר.

 

ו. הסכמה מדעת לטיפול רפואי:

13. (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם נתן לכך המטופל הסכמה מדעת.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

14. (א) הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות.

 

הזכות לטיפול רפואי ואיסור הפליה, קבלת מבקרים, שמירה על כבודו ופרטיותו של המטופל, שמירה על סודיות רפואית, חובת ניהול רשומה רפואית, זכות המטופל למידע רפואי, הסכמה מדעת לטיפול רפואי – כל אלה מבוססים על עקרונות מוסריים העשויים לקדם גישה אנושית נאותה ומתחשבת מצד המערכת הרפואית המטפלת. מימושם של כל אלה מאפשר גם להשיג מטרות נוספות כמו שמירה על יחסי אמון בין המטפלים למטופלים, מניעת יחס מתנשא מצד המטפלים, הפעלה של מנגנוני בקרה והפחתת אי הוודאות אצל המטופלים.

ועוד, לחריגות או לאי-הקפדה על זכויותיהם של החולים עשויות להיות משמעויות משפטיות, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי. מנקודת המבט של המשפט האזרחי, הפרה של הוראות החוק עלולה להצביע על רשלנות רפואית של המטפל או של המוסד הרפואי בו טופל החולה. מנקודת המבט של המשפט הפלילי, הפליה מטעמים של דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא או נטייה מינית צפויה לקנס כספי וכך גם בגין הפרה של החובה לתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה הרפואית. זאת ועוד, מנקודת המבט האתית, הפרה של הוראות חוק זכויות החולה עלולה להוות בגדר הפרה של כללי האתיקה הרפואית באופן המאפשר להעמיד רופאים ומטפלים אחרים לדין משמעתי.