המחאה החברתית של קיץ 2012

על דיאלוג אינטר-טקסטואלי ומשמעותו באחד משירי המחאה החברתית של קיץ 2012  

מאת: ד"ר שלמה הרציג

תחת הכותרת זכות ההפגנה והמחאה, נכתב בספר לימוד האזרחות לחטיבה העליונה "ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית"  מאת דוד שחר, כך: "זכות ההפגנה פירושה הלכה ולמעשה, שלכל אדם ולכל קבוצת אנשים יש החופש למחות בפומבי, לתמוך ברעיון, להתנגד לרעיון ולעורר אנשים לפעילות. הזכות להפגין מוכרת כאחד מיסודות הדמוקרטיה ותכליתה לאפשר לאזרחי המדינה ולתושביה להשפיע על מקבלי ההחלטות ועל תהליכי קבלת ההחלטות." (עמ' 231)

אלא שערוצי ההפגנה והמחאה החוקיים והלגיטימיים במדינה דמוקרטית אינם מתמצים רק בהפגנה ממשית של קבוצת אנשים, כזו או אחרת, המקיימת אסיפה בכיכר העיר או יוצאת לתהלוכה ברחובותיה. אחד מביטויי המחאה הנוקבים ביותר והמרתקים ביותר באופיים הייחודי, גם אם לא תמיד יש לו ביטוי גלוי במרחב הציבורי, הוא המחאה הטקסטואלית. ודוק, אין הכוונה כאן לאותם שלטים הנישאים בגאון בכל הפגנה ראויה לשמה, ובהם טקסטים המוחים כנגד התנהלות הממסד ו/או סיסמאות המבטאות את מטרותיה הפוזיטיביות של ההפגנה, אלא לטקסטים ספרותיים (שירים, בדרך כלל), שהמחאה החברתית ו/או הפוליטית היא עיקר כוחם ומשמעותם.

כידוע, בקיץ 2011 התקיימה מחאה חברתית המונית, שראשיתה ברחובותיה של תל אביב, והמשכה בערים רבות בארץ, כנגד מדיניותה הכלכלית והחברתית של הממשלה (ממשלת נתניהו השנייה). מחאה זו מכונה גם מחאת הדיור ומחאת האוהלים, והיא נמשכה לסירוגין יותר משנה תמימה. המחאה הגורפת החלה למעשה בפעולת מחאה יחידנית של צעירה אנונימית למדי בשם דפני ליף,  כנגד מצב שוק הדיור בישראל, לאחר שזו התקשתה לשכור דירה בתל אביב. אך במהרה התרחבה המחאה, הפכה להיות עממית יותר באפיה, וכללה נושאים  רבים ומגוונים המשקפים את המצוקה החברתית-כלכלית של החברה הישראלית בכלל ושל שכבות הביניים, בפרט. הנושאים העיקריים בהם התמקדה המחאה החברתית היו: הקושי של זוגות צעירים להתפרנס בכבוד ולקיים את משפחתם ומחירי הדיור המאמירים במרכז הארץ, שנבעו במידה רבה ממדיניות הממשלה ששאפה 'לפזר' את האוכלוסייה הישראלית ברחבי הארץ. זאת ועוד, אם בראשית דרכה מצאה מחאת הדיור את ביטויה בעיקר כקבוצת מחאה ברשתות החברתיות המקוונות ,הרי שבהמשך הובילה זו להקמתם של טורי אוהלים ממשיים בשדרות רוטשילד בתל אביב, ואחר-כך בערים נוספות בארץ.  

אחד הפעילים במחאה החברתית היה משה סילמן (26 בנובמבר 1954 – 20 ביולי 2012).  סילמן בן החמישים ושמונה נקלע למצוקה כלכלית ובריאותית ממושכת והתיש עצמו במאבקים רבים מול רשויות המשפט והרווחה, שסירבו להכיר בצדקת טענותיו. בסופו של מאבק ארוך וממושך הצית עצמו משה סילמן מול מצלמות התקשורת כאקט מחאה, במהלך הפגנה לציון שנה למחאת האוהלים ב – 14 ביולי 2012. סילמן נכווה אנושות, אושפז בבית החולים, ונפטר מפצעיו שבוע לאחר מכן.

המשורר, הסופר, המו"ל והפעיל החברתי רון דהן כתב שיר מחאה חריף לזכרו של משה סילמן, ששמו הוא למעשה המועד בו בצע סילמן את ההצתה הגורלית והמוטיב החוזר בו הוא פראפראזה סרקסטית וכואבת על פתיחת שירו הידוע של המשורר אמיר גלבע "שיר בבוקר בבוקר"[1]: "פתאום קם אדם בבוקר" 

14.7.2012

פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבּוֹקֵר

לֹא, לֹא פִּתְאֹם,

בַּעַל כָּרְחוֹ.

בַּעַל כָּרְחוֹ קָם אָדָם בַּבּוֹקֵר

לֹא, לֹא בַּעַל כָּרְחוֹ,

בְּקֹשִׁי.

בְּקֹשִׁי קָם אָדָם בַּבּוֹקֵר

לֹא, לֹא בְּקֹשִׁי,

בְּיִסּוּרִים.

בְּיִסּוּרִים קָם אָדָם בַּבּוֹקֵר

לֹא, לֹא בְּיִסּוּרִים,

לֹא קָם.

לֹא קָם אָדָם בַּבּוֹקֵר

אַל תָּקוּם,

מֹשֶׁה

לָמָּה קַמְתָּ?

ייחודו של שיר מחאה זה של רון דהן הוא אפוא בדיאלוג האינטר-טקסטואלי הגלוי שהוא מנהל עם שירו המכונן של המשורר אמיר גלבע: "שיר בבוקר בבוקר" שירו זה של גלבע הפך למעין המנון שני של מדינת ישראל המבשר את פריצת הדרך של המדינה בראשיתה. זהו שיר שכולו זורח באור של אופטימיות ותקווה. לתהודה נוספת ולפופולריות עצומה זכה השיר לאחר שהולחן על ידי גידי קורן ושלמה ארצי ובוצע על ידי ארצי עצמו בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1973 (למרות שזכה במקום השני 'בלבד'). במחאת האוהלים של שנת 2011 זכה "שיר בבוקר בבוקר" לעדנה נוספת, כאשר שלמה ארצי עלה על הבמה וביצע אותו מול עשרות אלפי מפגיני המחאה בתל-אביב.

כאמור, "שיר בבוקר בבוקר" מבטא חוויה אישית וקולקטיבית כאחת של התעוררות פתאומית, של תקומה, של מעין לידה מחדש, הכרוכה בהתרוממות רוח ובתחושת עצמה. החוויה הזאת, כפי שהיא מעוצבת בשיר, מפרקת את הדיכוטומיה המצויה בין יחיד לחברה, בין 'אדם' ל'עם' וכורכת אותם זה בזה ללא הפרד: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". אמנם התחיה המחודשת  מוצגת בשיר קודם כל כחוויה פתאומית של אדם יחיד: "פתאום קם אדם", עם זאת, ברירת המילים בשיר (עם, דורות, מלחמות, שלום, אלף שנים,) מעניק להתרחשות המתוארת בו פרספקטיבה רחבה יותר של מהלך עצום ומקיף הממוקם בתוך רצף ההיסטוריה והמיתולוגיה - בעבר בהווה ובעתיד - של תקומת עם ישראל בארצו. לשון אחר, השיר משקף את תחושת השמחה הקיבוצית שפקדה את אזרחי מדינת ישראל לאחר הקמת המדינה ואת השאיפה האינהרנטית של הקולקטיב הישראלי לשלום. לא זו אף זו, מילות השיר ותמונותיו הן תמהיל מרתק של מילים פשוטות ויומיומיות יחד עם תמונות רבות שגב והוד.

את החיבור האולטימטיבי 'אדם-עם-היסטוריה-מיתולוגיה' ב"שיר בבוקר בבוקר", כמו גם את השמחה, האופטימיות והתקוות האישיות והלאומיות לעתיד מפעים, ניתן להמחיש באמצעות הבית הרביעי בשיר:

                                             וְהוּא צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָּרִים,

וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם,

לְהוֹד אֶלֶף שָׁנִים מְפַכּוֹת בַּמִסְתָּרִים,

אֶלֶף שָׁנִים צְעִירוֹת לְפָנָיו

כְּפֶלֶג צוֹנֵן, כְּשִׁיר רוֹעִים, כְּעָנָף.

דא עקא, שהשיר דלעיל מדחיק, מטשטש ומוחק את מה שמאוחר יותר יהפוך לסימן ההיכר הסוציו-פוליטי של החברה הישראלית, דהיינו, השסעים הלאומיים, החברתיים, הדתיים והעדתיים הקיימים בה (וראו בעניין זה ספרו דלעיל של דוד שחר, עמ' 134 – 151).

מה שעושה בעצם המשורר רון דהן בשירו "14.7.2012" דווקא באמצעות הדיאלוג האינטר-טקסטואלי הוא להפנות זרקור אל המצוקות החברתיות הנוכחות מאד בישראל של העשור השני של המאה העשרים ואחת. זאת ועוד, המגמה החתרנית-מפרקת בשירו, כנגד אידאל האחדות המתרוננת והמזויפת, לטעמו של דהן, ממוקמת לא רק במישור התמטי, אלא גם במישור הפואטי והמבני של השיר. בניגוד לשירו של גלבוע שהזרימה הלשונית בו היא טבעית ואחידה ומשקפת תמונת עולם שמחה, אופטימית, הומוגנית ובהירה, הרי ששירו של דהן כולו ביטוי של מצוקה חריפה המבוטאת בדרך פרגמנטריות ו'הססנית', שכל שורה בו שוברת את ההצהרה של קודמתה: "פתאום קם אדם בבוקר / לא, לא פתאום, /  בעל כורחו. /  בעל כורחו קם אדם בבוקר /  לא, לא בעל כורחו / בקושי." וכך נמשכת המגמה הדה-קונסטרוקטיביסטית בשיר ומנתצת לכאורה כל ניסיון לייצר אמירה בהירה וקוהרנטית אודות משמעות קיומו של אדם בישראל של שנת 2012.
אלא שברור, שבסופו של חשבון האיון וה'מחיקה' של ההיגדים השונים בשיר הוא איון מדומה, שכן כולם יחד מצטרפים למסכת אחדותית הכורכת יחד יחיד וחברה באמצעות שדה חברתי-סמנטי של סבל וייסורים ההולכים ומתעצמים עם כל וריאציה חוזרת על הפתיחה הידועה: "פתאום קם אדם בבוקר": מ"פתאום" ל"בעל כורחו" מ"בעל כורחו" ל"בקושי" מ"בקושי" ל"ביסורים" מ"ביסורים" ל"לא קם אדם בבוקר". זהו מהלך חיים ספיראלי ללא מוצא, עד  שבסיומו הטראגי של השיר הופכת הקימה (התקומה?) ללא אפשרית או למצער, ללא ראויה, כלשונו החריפה של המשורר הפונה ישירות למשה  בתוכחה שכולה צער וכאב: "אל תקום, / משה, / למה קמת?" אגב אורחא, ניתן לזהות כאן מהלך אינטר-טקסטואלי נוסף של התכתבות אירונית-מרירה עם הקביעה הימי ביניימית הידועה "ממשה עד משה – לא קם כמשה".

לסיום, ניתן לומר שהמהלך הספרותי-חברתי של רון דהן הוא אכן מהלך מרתק. למרות העובדה ששירה טובה מצטיינת בדרך כלל במורכבות ובאניגמטיות העשויה לטשטש את ה'מסר' החד משמעי הנדרש מאקט של מחאה, הרי שהשיר המשובח " 14.7.2012" מגלם בחובו מהלך אזרחי אפקטיבי דווקא בשל ישירותו ובשל הדיאלוג האינטר-טקסטואלי שהוא מנהל עם שירו ההמנוני-הגמוני של אמיר גלבוע. כך הופכת המחאה הגלומה בו למשמעותית ומרשימה לא פחות מכל הפגנת המונים בכיכר העיר, ובוודאי מעניינת ומרתקת ממנה.

לכך ניתן להוסיף את העובדה ששירו של רון דהן התפרסם בלא מעט ערוצים, פופולאריים ופחות פופולאריים: השיר ראה אור ברשתות החברתיות וזכה לשיתופים רבים; בעיתונות המודפסת הוא התפרסם לראשונה במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ' ביום ששי  26.07.2012; כתבה אודותיו פרסם אילן ברקוביץ ('משורר בשטח') באותו מוסף  ביום ששי 22.08.2012; תחנות רדיו שונות הפכו אותו ל'אייטם' מרכזי בתכניותיהן; השיר גם נקרא באספות עם נוספות, ואף מעל לקברו של משה סילמן כמספד לזכרו עד שבסופו של דבר הפך לבשר מבשרה של המחאה החברתית. ואולי הדבר החשוב מכל הוא, וכדאי שיאמר, ששיר מחאה, גם אם עצמת התהודה הראשונית שלו היא בדרך כלל פחותה בהרבה מזו של הפגנת המונים, הרי שבטווח הארוך השפעתו של שיר 'חזק' על המרחב הציבורי עשויה להיות משמעותית ואפקטיבית יותר מזו של כל אסיפה או תהלוכה קצרת ימים.

קישורים:
1. שלמה ארצי שר את 'שיר בבוקר בבוקר' במחאה החברתית של קיץ 2011

https://www.youtube.com/watch?v=lcr5lUt6XQQ

2. רון דהן קורא את שירו 14.72012 בכנס של 'גרילה תרבות ' ב'הבימה' חנוכה, 2013

https://www.youtube.com/watch?v=LIBJYmC1_HM

---

[1] מתוך: שירים בבוקר בבוקר, הקיבוץ המאוחד, 1953