התפיסה הליברלית-אינדיבידואלית

התפיסה הליברלית-אינדיבידואלית – הגדרות והבחנות מושגיות-תיאורטיות/ד"ר דוד שחר

בעקבות תכנית הלימודים המעודכנת באזרחות, שש הגישות שהוגדרו בעבר ביחס לאופייה הרצוי של מדינת ישראל (מדינת התורה, מדינה דתית-לאומית, מדינת לאום יהודית תרבותית, מדינת העם היהודי, מדינת היהודים, מדינת כלל אזרחיה) – הוצאו מתכנית הלימודים ובמקומן הוחלט לכלול עמדות שונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל – עמדות או גישות ביחס לאופייה וזהותה של מדינת ישראל ("חזונות") הנעות על פני רצפים בשלושה צירים (ראו בחלק ב' בספר הלימוד, פרק 11: עמדות שונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל, עמ' 116-104):

א.אופי וזהות דתית ותרבותית: מגישה או עמדה חילונית (אזרחית) עד גישה או עמדה חרדית.

ב.אופי וזהות לאומית: מגישה או עמדה לאומית אתנית עד גישה או עמדה השואפת להגדיר את מדינת ישראל כמדינת כלל אזרחיה או כלל לאומיה.

ג.אופי וזהות דמוקרטית אזרחית: גישות או עמדות, מליברלית-אינדיבידואלית – הפרט במרכז, עבור דרך גישה או עמדה רפובליקנית – הקולקטיב במרכז, וכלה בעמדה או גישה דמוקרטית רב-תרבותית – הקבוצה במרכז (עמ' 108 בספר).

לעומת המתווה הישן, בתכנית הלימודים המעודכנת באזרחות – מגוון העמדות הקיים בחברה הישראלית מיוצג מבחינה פדגוגית, אמפירית ומושגית-תיאורטית – באופן הולם יותר (ראוי לשים לב שלקיץ תשע"ד יילמד נושא ה"גישות" כפי שהיה מקובל עד כה. למועד קיץ תשע"ה נושא העמדות השונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל יילמד על פי תכנית הלימודים המעודכנת. כלומר, המתחילים השנה את לימוד האזרחות נדרשים לנושא ה"עמדות" על פי תכנית הלימודים המעודכנת) .

כחלק מכוונה להעלות בבלוג הצעות העשרה בנושא העמדות השונות לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל, פורסם בבלוג בחודש יוני מאמרו של ד"ר רוני ריינגולד העוסק בהיבטים מושגיים-תיאורטיים והשתמעויות חינוכיות של מושג הרב-תרבותיות. ובחודש אוגוסט פורסם בבלוג פוסט בנושא התפיסה הרפובליקנית. בהמשך לכוונה זו, לפנינו התייחסות להגדרות והבחנות שונות של התפיסה הליברלית-אינדיבידואלית, על פי המחקר האקדמי.

הליברליזם הוא תיאוריה פוליטית-מוסרית-אינדיבידואלית המתמקדת ביחיד כמרכז העיסוק הדמוקרטי (להבדיל מהלאום או מקהילת ההשתייכות) ונקודת המוצא שלו היא האינטרסים של האדם.

התפיסה הליברלית מדגישה עקרונות מוסריים-פוליטיים כגון חירות, שוויון אזרחי, סובלנות וניטרליות ערכית. את חירותו של היחיד היא רואה כתכלית, ותפקיד המדינה הוא לאפשר לכל אדם לממש את תכניות חייו הפרטיות ואת "הטוב" שהגדיר לעצמו. כמו כן, תפיסה זו רואה את כל בני האדם כשווים ומתעלמת מההבדלים ביניהם ומהקבוצות שהם משתייכים אליהן היוצרות את השונות (קבוצות דתיות, קבוצות תרבותיות וכיוצא באלה). לפיכך, כתיאוריה פוליטית הליברליזם עוסק ביחסים שבין האזרח למדינה, ומתעלם מכל הקבוצות האחרות, זולת קבוצת האזרחים של המדינה.

ביטוי לעקרונות אלה ולמשמעויותיהם, ניתן לראות בהגדרות ובהבחנות השונות של חוקרים שונים:

לפי הסברו של פרופ' דן אבנון:

"על פי המשנה הליברלית, אין זה מתפקידה של המדינה לקדם תפיסה אחת של "הטוב" המחייבת את כלל האזרחים המאוגדים במסגרתה. מדינה דמוקרטית המושתתת על פילוסופיה ליברלית מגנה על הזכות של כל אזרח לחיות על פי "הטוב" הקרוב ללבו, בתנאי שזכות זו מתקיימת עבור כלל האזרחים. במדינה כזו המסגרת המדינית מגנה על זכויות וחירויות יסוד, תוך הימנעות מהתערבות בשאלת "הטוב". הגיון דברים זה הביא לכך, שבמדינות ליברל-דמוקרטיות יש הפרדה בין דת למדינה. המדינה מגנה על זכותו של הפרט לתת מובן ערכי לאורח חייו, יהיו ערכים אלה "דתיים" או אחרים. זכות זו מתקיימת בהנחה ובתנאי שהיא שווה לכל נפש. על כן "הצדק" במדינה הליברלית מתבטא בכך, שהמדינה אינה מתחייבת מראש לקדם telos  ערכי אחד המתנה ומכוון את שאר הערכים. מתוך הגיון דברים זה, חוקתה וחוקיה של החברה הליברלית "הצודקת" יוצרים מסגרת מדינית המבטיחה את חירויות וזכויות הפרט, תוך הימנעות מנקיטת עמדה באשר לתכלית אחת המחייבת את הכלל. על כן, למושג "הזכות" ניתן מעמד מיוחס בשיח הליברלי. זוהי קטיגוריה מוסרית שאינה מותנית בהנחות אודות "טוב" אחד המנחה את הנורמות ואת החקיקה.

נדגיש: השפה הליברלית אינה עוסקת בקביעת מידרג ערכים המסודרים לאור ערך עליון אחד, שתכניו מקרינים על מקום יתר הערכים במידרג. היא מבקשת להבטיח, כי הוויכוח בדבר חשיבותם היחסית של ערכים שונים יתקיים מתוך תנאים של שוויון זכויות וחירויות. זו הסיבה לכך ש"הזכות קודמת לטוב" בפילוסופיה זו" (דן אבנון, "'הציבור הנאור': יהודי ודמוקרטי או ליברלי ודמוקרטי", משפט וממשל, ג, תשנ"ו).

כפי שמסביר פרופ' יוסי יונה:

"הליברליזם מקדש את ערך האוטונומיה האישית וחופש הבחירה של היחיד, הוא רואה באדם אדון לגורלו ולכן מכבד את זכותו לעצב את זהותו האישית וחופש הבחירה של היחיד. הוא רואה באדם אדון לגורלו ולכן מכבד את זכותו לעצב את זהותו האישית והקולקטיבית על פי בחירתו החופשית. הליברליזם רואה בסובלנות גם תנאי הכרחי לביסוס הלגיטימיות והיציבות של חברה הטרוגנית המורכבת מיחידים ומקהילות המאמצים השקפות עולם וערכים שונים. רק קבלת הסובלנות כעקרון בסיסי המנחה את יחסי הגומלין בין המדינה ובין אזרחיה יכול להבטיח את הלגיטימציה שלה בעיניהם. סובלנותה של המדינה הליברלית באה לביטוי, אם כן, ביחס הניטרלי שלה לערכים ולאורחות החיים השונים של אזרחיה. המדינה הליברלית אינה שייכת לקבוצה תרבותית או לאומית כלשהי ואין היא יונקת את סמכותה מערכיה של קבוצה פרטיקולארית. היא מהווה מסגרת-על, בה רצונם של יחידים ושל קהילות לקדם את השקפות עולמם ותרבותם זוכה להגנה עקרונית. אמונתם של אזרחי המדינה הליברלית שמדינתם אכן מגינה על זכות זו היא-היא שמבטיחה את נאמנותם לה" (יוסי יונה, "מדינת כל אזרחיה, מדינת לאום או דמוקרטיה רב-תרבותית? ישראל וגבולות הדמוקרטיה הליברלית", אלפיים, 16, 1999).

ולפי הסברו של חוקר המכון הישראלי לדמוקרטיה אסף שפירא:

"תפיסת האזרחות הליברלית רואה באזרחות סטטוס משפטי שתפקידו העיקרי להעניק לפרט זכויות והגנה מפני השלטון, ואכן מקורה של המילה "ליברליזם" במילה הלטינית "חופש". ההגות הליברלית עסקה רבות בזכויות שהפרט זכאי להן. ג'ון לוק, מאבות המחשבה הליברלית, הגדיר את הזכויות הטבעיות כחיים, חירות וקניין. תפיסת האזרחות הליברלית מתמקדת בפרט, ולא בקהילה: הפרט הוא המחזיק בזכויות, הוא אינו חייב לקהילה כמעט דבר (חוץ מחובות בסיסיות כמו תשלום מסים, שירות בצבא, ציות לחוק וכדומה), והוא חופשי לממש את תכליתו באופן פרטי, ולא נזקק לשם כך לזירה הפוליטית. על פי תפיסה זו, תפקידם של הקהילה והשלטון – הסיבה שבשלה הוקמו, לפי לוק – הוא אך ורק לסייע לאזרח לממש את זכויותיו, ועליהם להתערב בענייני האזרחים רק לצורך זה. זאת ועוד, האזרחות קשורה קשר הדוק לעולם הכלכלי: הן משום שהזכות לקניין היא אחת הזכויות הטבעיות, והן משום שהאדם אינו נתפס כ"בעל חיים מדיני" (כדברי אריסטו) שמממש את תכליתו בתרומה לקהילה, אלא יותר כ"בעל חיים כלכלי": יחיד רציונלי שמטרתו העיקרית לקדם את עצמו.

הליברליזם, לפחות להלכה, מעודד סובלנות ושוויון זכויות: המעמד של "אזרח" והזכויות הנובעות ממנו מוענקים לכל פרט באופן שווה, והמדינה – שהיא חסרת זהות לאומית, דתית, אידיאולוגית וכדומה – "עיוורת" לזהותם של האזרחים, נמנעת מכל סוג של כפייה ומגנה על חופש הפרט" (אסף שפירא, "אזרחות – מבט תיאורטי והיסטורי", פרלמנט, 67, 2010).

על פי ההגדרות וההבחנות של החוקרים שהוצגו לעיל, הליברליזם מעמיד במרכז את האוטונומיה והאינדיבידואליות של האדם, ולפיכך, ייחודה של תרבות פוליטית ליברלית הוא בכך שהיא מאפשרת חירות מירבית לאזרחים לממש את התפיסות השונות שלהם באשר לחיים הראויים. כמו כן, הגישה הליברלית תופסת את המדינה כהסדר פרגמטי המכוון לאפשר חיים בצוותא של בני אדם המחזיקים בתפיסות נורמטיביות שונות. ולכן, המדינה הליברלית-הדמוקרטית צריכה לפעול מתוך עמדה של ניטרליות בכל הנוגע לשאלות נורמטיביות ולהשאיר לאזרחים ספירות חופשיות מהתערבותה. מכאן נגזרת גם מסקנה שכשם שהמדינה הליברלית אמורה לאפשר מגוון רחב של דרכי חיים, כך קבוצות תרבותיות ודתיות החיות במדינה אמורות להשלים עם כך שהאמונות שלהן יוכלו לזכות למימוש בתחום האישי והקהילתי, אך לא בתחום הפוליטי והציבורי של המדינה.

היסוד הפילוסופי לתפיסות אלה של הליברליזם הוא כי החברה תתפקד בצורה הטובה ביותר, וכי האושר האישי והקולקטיבי יושג בצורה הטובה ביותר, אם לכל אדם תינתן האפשרות המלאה לפעול ולהגשים את האינטרסים הפרטיים שלו.