אזרח זורח נטוע כאילן: על הקשר בין המילה "אזרח" למושגי האור והצמיחה / ד"ר דורון דן
המילה אֶזְרָח מוכרת לכול במשמעות אדם שנולד במדינה או שגר בה באופן קבוע, והוא בעל זכויות וחובות משפטיות מלאות, או אדם מן השורה; אדם הפועל לא בתוקף תפקידו, להבדיל מאיש צבא, איש ציבור וכדומה. למשל: בנאום לכבוד ראש השנה אמר הרמטכ"ל: "כאזרח וכאיש צבא כאחד אני מאמין שעלינו לעשות הכול למען השלום" (ההגדרות והדוגמה מתוך מילון "רב-מילים"). גם במקרא משמעה של המילה אזרח ברוב המקראות דומה – תושב הארץ, למשל: "תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שמות יב, מט); "חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ" (במדבר ט, יד).
נראה שמשמעה המקורי של המילה אזרח הוא אילן! משמעות זו עולה מן הפסוק "רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן" (תהילים לז, לה). פסוק זה מפורש על ידי חלק גדול מפרשני המקרא בהוראת "ראיתי רשע עריץ המתערה בארץ (השולח שורשים) כאילן רענן (במלוא אונו)". מכאן התפתחה כנראה המשמעות המטפורית – תושב הארץ, כלומר אדם המושרש או הנטוע בארץ כאילן.
המילה אזרח גזורה מן השורש זר"ח. האל"ף הנוספת בראשה אינה שייכת לשורש. היא מכונה אל"ף פרוסתטית, והיא באה בעיקר במילים המתחילות בשווא, למשל תְּמוֹל (תמול שלשום) – אֶתְמוֹל; זְרוֹעַ – אֶזְרוֹעַ – "וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה" (ירמיהו ב, כא). נשאלת השאלה מה לשורש זר"ח (האיר) ולמילה שמשמעה אילן?
פרופ' שלמה מורג במחקר מקיף[1] וחוקרים אחרים הצביעו על הקשר הקיים, הן בעברית הן בשפות שמיות אחרות, בין מושג האור למושג הצמיחה. כך למשל, הפועל הֵנֵץ (הצמיח ניצנים, החל לפרוח) גזור מן השורש נצ"ץ (נוֹצֵץ). הפועל nabātu האכדי משמעו האיר ובעברית ובארמית הוא מתקשר למושג הנביטה. כך גם המילה הערבית زَهْرَة (זַהְרָה) – פרח גזורה מן השורש זה"ר, והשורש نور (נו"ר) מציין גם את מושג האור וגם את מושג הפריחה.
לפיכך לדעתו של פרופ' מורג, משמעותה העיקרית של המילה אזרח היא קרן אור. ממשמעות זו התפתחה המשמעות – נבט, צמח (היוצא מן האדמה אל האור או "המאיר" את סביבתו ביופיו). ממשמעות זו התפתחה המשמעות אילן (עץ בעל שורשים חזקים) ומכאן במשמעות מטפורית – תושב המושרש בארצו, הנטוע באדמתו.
[1] ראו המאמרים "אור זרוע (תהלים צז, יא)" ו"ומתערה כאזרח רענן (תהלים לז, לה)" בתוך שלמה מורג, מחקרים בלשון המקרא, ירושלים: מאגנס, עמ' 217-185.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה