זכות הציבור לדעת וחוק חופש המידע

ד"ר דוד שחר

זכות הציבור לדעת וחוק חופש המידע

חוק חופש המידע אשר נחקק בשנת 1998 קובע בסעיף 1 שבו, את כלל היסוד בדבר חופש מידע: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע בדבר חופש מידע". אף שהזכות לחופש המידע הוכרה בפסיקות של בתי המשפט עוד קודם לחקיקתו של החוק, החוק העמיק וביסס יותר את הזכות הזו כזכות דמוקרטית יסודית של הציבור בישראל. 

בבסיס החוק עומדת התפיסה שהמידע המצוי בידי רשויות ציבוריות הינו קניינו של הציבור, ומכאן שהרשויות הללו משמשות כנאמן המחזיק במידע, בנאמנות עבור הציבור כולו, והן אינן יכולות לנהוג בו כאילו היה קניינן. ומכאן גם זכותו של האזרח לחופש גישה למידע המוחזק בידי הרשויות הציבוריות, ולפי הגדרת החוק בסעיף 2: "כל מידע המצוי ברשות ציבורית, והוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב, לרבות עיון, צפיה, האזנה, העתקה, צילום, קבלת פלט מחשב או קבלת מידע בכל דרך אחרת בהתאם לסוג המידע וצורת החזקתו", וכל זאת לא רק מידע שיש לאזרח נגיעה ישירה אליו או אינטרס אישי בו, אך גם בכפוף לחריגים המוגדרים בחוק. מדובר אפוא בזכות שפרישתה רחבה ואשר משקפת את ההכרה בצורך של הרשויות הציבוריות בשקיפות מלאה.

זכות הציבור לדעת היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי וחוק חופש המידע נועד להגשים ביחס לזכות זו מספר תכליות חשובות:

א.חופש המידע וזכותו של הציבור לדעת הינם הכרחיים לשם הגשמתו של חופש הביטוי. מדובר בזיקה מהותית, שכן ללא הבטחת הנגישות למידע ואם לא ידע האזרח את הנתונים העובדתיים בנוגע למתרחש סביבו, לא יוכל לגבש לעצמו דעה וזכותו להביע דעה תהא חסרת משמעות.

ב. חופש המידע מאפשר פיקוח אפקטיבי וביקורת על השלטון והרשויות הציבוריות לסוגיהן. ידיעתן של הרשויות כי הן חשופות לביקורת מביאה בהכרח מצידן ליתר סדר, בקרה ופיקוח פנימיים, ותרתיע אותן מעשיית מעשים החורגים מן המותר והראוי.

ג. השקיפות של פעולות השלטון והרשויות הציבוריות וידיעת הציבור כי פעולת הרשויות נתונה לביקורתו עשויה להבטיח ולבסס את אמון הציבור בהן.

על אף חשיבותה הרבה, הזכות לחופש המידע, בדומה לזכויות היסוד האחרות במשפט הישראלי, אינה זכות מוחלטת. היא עלולה להתנגש בזכויותיהם של פרטים אחרים ובאינטרסים ציבוריים בעלי משקל. לכן, בגלל היותה זכות יחסית הטעונה איזון אל מול ערכים ואינטרסים מתנגשים, כולל חוק חופש המידע סייגים שונים ומנגנוני איזון השזורים בלשון החוק.

כך, למשל, סעיף 2 לחוק חופש המידע מגדיר את הרשויות הציבוריות שעליהן חל החוק, כגון: משרדי הממשלה, הכנסת, הרשויות המקומיות, תאגידים סטטוטוריים וחברות ממשלתיות, אך לגבי חלק מאותם גופים – התחולה היא חלקית. ולמשל, לא יחול החוק על בתי המשפט בכל הנוגע לתוכנם של הליכים משפטיים. וסעיף 14 לחוק מפרט על אילו גופים ציבוריים, המייצגים למעשה אינטרסים של בטחון המדינה ובטחון הציבור ושלומו, לא יחול החוק: "מערך המודיעין של צבא הגנה לישראל ויחידות צבאיות נוספות אשר שר הבטחון קבע אותן בצו מטעמים של בטחון המדינה; שירות הבטחון הכללי וכן יחידות הבטחון ברשויות ציבוריות; המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים; יחידת הממונה על הבטחון במערכת הבטחון; יחידות במשרד ראש הממשלה ובמשרד הבטחון שעיקר פעילותן בטחון המדינה או יחסי החוץ; הוועדה לאנרגיה אטומית ומרכזי המחקר הגרעיני שבאחריותה; המרכז למחקר מדיני, החטיבה לפירוק נשק והחטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ; כל גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה על פי דין, לגבי מידע שנאסף או שנוצר לצורכי חקירה ולגבי מידע מודיעיני; מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל; שירות בתי הסוהר – לגבי מערך המודיעין ומערך האבטחה; כל רשות מעין-שיפוטית, שתפקידה לדון במצבו הרפואי של אדם – לגבי הליכים בפניה; נציבות תלונות הציבור על שופטים; הרשות להגנה על עדים; מערך הסייבר הלאומי".

זאת ועוד, חוק חופש המידע כולל סייגים שונים ביחס לחובתה של רשות ציבורית להעביר מידע לאזרח וכן נסיבות מוגדרות שבהן הרשות הציבורית אינה חייבת להיענות לבקשת המידע:

דחיית בקשות במקרים מסוימים

8. רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע באחד מאלה:

(1)הטיפול מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה;

(2)המידע נוצר או נתקבל בידה למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש;

(3)לאחר שנקטה אמצעים סבירים, התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה;

(4)המידע פורסם ועומד לרשות הציבור או לעיונו, בין בתשלום ובין שלא בתשלום; ואולם בדחותה את הבקשה לפי פסקה זו, תודיע הרשות למבקש היכן יוכל לרכוש את המידע המבוקש, לקבלו או לעיין בו;

(5) המידע נוצר בידי רשות ציבורית אחרת, ואין בהפניית המבקש לאותה רשות כדי להכביד הכבדה בלתי סבירה על קבלתו של המידע על ידו; ואולם, בדחותה בקשה לפי פסקה זו, תפנה הרשות הציבורית את המבקש לרשות הציבורית אשר בידיה נוצר המידע.

מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו

9. (א) רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1)מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחס החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם;

(2)מידע בנושאים ששר הבטחון, מטעמים של שמירה על בטחון המדינה, קבע אותם בצו;

(3)מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, במשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין;

(4)מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין.

(ב) רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1)מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקיד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;

(2)מידע על אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב;

(3)מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות;

(4)מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין;

(5)מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור;

(6)מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מסחרי או כלכלי; למעט מידע שהוא אחד מאלה –

(א)מידע על חומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה;

(ב)תוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד.

(7)מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע;

(8)מידע על שיטות עבודה ונהלים של רשות ציבורית העוסקת באכיפת החוק, או שיש לה סמכות חקירה או ביקורת או בירור תלונות על פי דין, אם גילויו עלול לגרום לאחד מאלה:

(א)פגיעה בפעולות האכיפה או הביקורת או בירור התלונות של הרשות;

(ב)פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן;

(ג)גילוי או מתן אפשרות לגלות את קיומו או זהותו של מקור מידע חסוי.

(9)מידע הנוגע לענייני משמעת של עובד של רשות ציבורית, למעט מידע בדבר ההליכים הפומביים על פי החוק;

(10)מידע שיש בגילויו פגיעה בצנעת הפרט של אדם שנפטר;

(11)מידע שיש בגילויו פגיעה מהותית בחופש הפעולה בעניינים האקדמיים והמינהליים של מוסד להשכלה גבוהה במשמעותם בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, פגיעה בהליכי קידום ושיפוט אקדמיים או במחקרים שטרם פורסמו, או גילוי זהותם של תורמים שהביעו את דעתם שאינם מעוניינים בגילוי.

שיקולי הרשות הציבורית

10. בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו- 9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לעניינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה.

מסירת מידע חלקי ומסירת מידע בתנאים

11. היה המידע המבוקש  מידע אשר הרשות הציבורית רשאית או חייבת שלא למסרו כאמור בסעיף 9, וניתן לגלות את המידע, ללא הקצאת משאבים בלתי סבירה או הכבדה ניכרת על פעולתה של הרשות, תוך השמטת פרטים, תוך עריכת שינויים או תוך התניית תנאים בדבר דרך קבלת המידע והשימוש בו, תמסור הרשות את המידע בהשמטות, בשינויים או בתנאים המחויבים, לפי העניין; נעשו השמטות או שינויים כאמור, תציין זאת הרשות, אלא אם כן אין לגלות עובדה זו, מהטעמים המפורטים בסעיף 9(א)(1).

הגנה על צד שלישי

13. (א) נתבקש מידע הכולל פרטים על אודות צד שלישי, אשר מסירתם עלולה לפגוע בצד השלישי, והרשות הציבורית שוקלת לאפשר למבקש המידע לקבל את המידע, תודיע הרשות לצד השלישי, בכתב, על דבר הגשת הבקשה ועל זכותו להתנגד למסירת המידע ותודיע על כך למבקש; קיבל אדם הודעה כאמור, רשאי הוא להודיע לרשות, בתוך 21 ימים, כי הוא מתנגד לבקשה, בנימוק שאין למסור את המידע, כולו או מקצתו, מכוח הוראות סעיף 9 או הוראות כל דין.

(ב)החליטה הרשות הציבורית לדחות את התנגדותו של הצד השלישי, תמציא לו, בכתב, את החלטתה המנומקת, ותודיע לו על זכותו לעתור נגד החלטתה על פי חוק זה.

כפי שעולה מסעיפים אלה של החוק, זכותו של הפרט לקבל מידע אינה זכות מוחלטת והיא עלולה להתנגש בזכויות ובאינטרסים של פרטים אחרים ובאינטרסים ציבוריים בעלי משקל. סעיפים אלה של החוק מבהירים מהם השיקולים או ההצדקות אשר הרשויות הציבוריות צריכות לשקול בבואן להחליט לסרב לבקשה לקבלת מידע או למסור מידע חלקי או בתנאים מסוימים. אולם, אין כוונת החוק לתת בידיה של רשות ציבורית סמכות מוחלטת לסרב לחשוף מידע  המצוי בידיה. על כן, כאשר רשות ציבורית בוחנת בקשה למידע עליה לנהוג בסבירות ובמידתיות ביחס לבקשה להעברת מידע ולערוך איזון  בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים על מנת להגיע להחלטה סבירה וצודקת.

על מנת לוודא שהרשויות הציבוריות אכן עורכות איזון נאות שאין בו בבחינת קיפוח או הפרה של הזכות לקבלת מידע, כולל החוק מנגנון איזון נוסף המצוי לא בידי הרשות הציבורית אלא בידי בית המשפט:

עתירה לבית המשפט

17. (א)עתירה על החלטת רשות ציבורית לפי חוק זה תידון בבית משפט לעניינים מינהליים.

(ב)בדונו בעתירה לפי חוק זה, למעט בעתירה על דחיית בקשה לפי סעיף 8, רשאי בית המשפט לקבל לידיו את כל המידע המבוקש ולעיין בו; בית המשפט רשאי, מהטעמים המנויים בסעיף 9, לשמוע טענות מפי בא-כוח הרשות הציבורית בדלתיים סגורות וללא נוכחות העותר או בא-כוחו.

(ג)לא יורה בית המשפט על מסירת מידע העלול לפגוע בזכויות צד שלישי, אלא לאחר שנתן לצד השלישי הזדמנות להשמיע טענותיו, בדרך שיקבע.

(ד)על אף הוראות סעיף 9, רשאי בית המשפט להורות על מתן מידע מבוקש, כולו או חלקו ובתנאים שיקבע, אם לדעתו העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין.

הנה אפוא, על החלטותיה של רשות ציבורית בבקשות למידע רשאי האזרח שנפגע מהחלטתה של הרשות להגיש תוך 30 ימים עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. מלאכתו של בית המשפט במקרה זה הינה להעמיד מחדש את הערכים והאינטרסים המתנגשים זה לעומת זה, לתת לכל אחד מהם משקל ולאזן ביניהם. כך, בניגוד להחלטת הרשות הציבורית ביחס לבקשת המידע הנדרש ממנה, יכול בית המשפט לאזן באופן שונה בין האינטרסים והערכים השונים ולהורות על מסירת מידע על ידי הרשות הציבורית. 

מכיוון שחופש המידע נועד להגשים אינטרסים וערכים  חשובים הנמנים עם חירויות היסוד של הדמוקרטיה, כמו חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, גישתם של בתי המשפט היא שרק מנימוקים כבדי משקל יכולה רשות ציבורית לסרב למסור מידע. החלטותיהם של בתי המשפט בעתירות של אזרחים שנועדו לחייב את הרשויות למסור מידע ממחישות עד כמה חשוב הוא החוק לחופש המידע ועד כמה חיוני הוא חלקם של בתי המשפט ביישומו של החוק. כך, למשל, הדברים הבאים הנוגעים לעתירות של הארגון "אדם, טבע ודין" הפועל לאיסוף ופרסום מידע סביבתי למען שיפור איכות הסביבה במדינת ישראל:

באדם טבע ודין, עושים שימוש תכוף בחוק חופש המידע, שכן לעתים קרובות הארגון סובל ממחסור בנתונים, המצויים בידי הרשויות. לא מכבר הובילה עתירה שהגשנו לביטול הקמת מלון בעמק ססגון, ערך טבע ייחודי – כשאחת החוליות החשובות במאבק היתה חשיפת קיומו של מענק ממשלתי ליזם המלון, בסך עשרות מיליוני שקלים, כתוצאה מעתירת חופש המידע.

גם בהליך הבוררות בין המדינה למפעלי ים המלח בנוגע לתמלוגים שנדרשת החברה לשלם – סוגיה הנוגעת לשימוש באוצר טבע ולחלוקה צודקת של ההכנסות ממנו – נדרשה בקשת חופש מידע לצורך בקרה על ההליכים. הבקשה הובילה לעתירה, שבמסגרתה חויבו המפעלים לספק מידע בשל חובת השקיפות.

חשיפת מידע סביבתי קריטית גם לבריאות שלנו. עתירה נגד משרדי הממשלה בעקבות הרעלת ילדים בירושלים, כתוצאה מחשיפה לחומרי הדברה, לא היתה יכולה להיות מוגשת לולא היו בידינו הנתונים שהושגו באמצעות בקשת חופש מידע, וחשפו כי חרף המלצות משרד הבריאות, משרד החקלאות לא שינה את ההסדרים הרגולטוריים שיבטיחו הגנה מחומר ההדברה המסוכן פוספין. העתירה הובילה להחמרת הרגולציה, והציבור זכה להגנה מפני חומר מסוכן זה.

בנוסף ליכולת לפעול מכוח החוק עצמו, חקיקתו השפיעה על מעמדה הנורמטיבי של זכות הציבור לדעת. דוגמה לכך היא העתירה נגד המדינה להסרת החיסיון הגורף שניתן לחברת קצא"א, האחראית לאסון דליפת הנפט בערבה ב-2014. מעורבותה של קצא"א במחדלים סביבתיים רבים לאורך השנים הובילה לצורך בפיקוח נרחב על פעילותה, והן על המפקח עצמו, הרגולטור. ואולם, מאחר שמדובר בחברה שהוקמה לשם העברת נפט מאיראן לישראל, סוגיה בעלת היבטים ביטחוניים וסודיים, היא נהנתה מחיסיון רחב היקף. העתירה התבססה על הטענה שיש לפרש את החקיקה שהסדירה את פעילות קצא"א ברוח תכלית חוק חופש המידע. ואכן, בפסיקה תקדימית הוחלט על צמצום צו החיסיון והחרגה של מידע סביבתי, שוב, מתוך תפישה שמידע סביבתי הוא בעל חשיבות מיוחדת לציבור, ולכן יש למסור אותו גם במקרים בהם הוא מתנגש עם עקרונות אחרים. (טל גרנות, "21 שנה לחוק חופש המידע – זכות הציבור לדעת בסכנה", הארץ, 11.6.2019).

פסיקותיהם של בתי המשפט ממלאות אפוא תפקיד חשוב במימושו של חוק חופש המידע. הן מעגנות מחד גיסא מבחינה מינהלית את חובתן של הרשויות הציבוריות להעביר מידע שהאזרחים מבקשים, ומעגנות מאידך גיסא מבחינה חוקתית את חירויות היסוד שחוק זה נועד לבטא. בפסיקות של בתי המשפט בעתירות לקבלת  מידע, נדרשים בתי המשפט לערוך איזון בהתנגשויות שבין הזכות לדעת או הזכות לחופש המידע לבין אינטרסים, זכויות וערכים אחרים שבשמם מתנגדת רשות ציבורית למסור מידע. את האופן שבו עורכים בתי המשפט איזון זה נדגים באמצעות המקרים הבאים שנדונו בבתי המשפט:

א.בשנת 2017 פנתה תושבת ירוחם בבקשה לקבל את כל הפרוטוקולים של ישיבות ועדת המכרזים של המועצה המקומית ירוחם. בקשה זו למידע התייחסה לכ-70 מכרזים שניהלה הרשות המקומית  בין השנים 2017-2012. הממונה על חוק חופש המידע במועצה המקומית ירוחם דחה את הבקשה בנימוק שההצעות המוגשות לוועדת המכרזים הן הצעות חסויות והן מוגשות במסגרת הליך תחרותי ונוכח החובה להבטיח את עצמאות שיקול דעתם של חברי ועדת המכרזים חלה על פי החוק חובת סודיות על עבודתה.

נוכח דחיית הבקשה למידע עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 6115-03-17). העותרת לא נענתה להצעה לצמצם את היקף בקשתה וגם טענה בבית המשפט כי ביקשה את המידע על רקע חשד שהתעורר אצלה למעשי שחיתות בנוגע למכרז מסוים.

בית המשפט דחה את העתירה וקבע שהמידע שגילויו נדרש הוא בגדר "מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין" ושלפי חוק חופש המידע אין מקום למוסרו. כמו כן קבע בית המשפט, שחשדה של העותרת ביחס למעשי שחיתות אינו מהווה עילה שצריכה לחייב את הרשות לשקול את סירובה ומסור את המידע שכן על פי סעיף 10 לחוק חופש המידע, העניין הציבורי בגילוי מידע שעל מועצת ירוחם לשקול מכוח סעיף זה, מוגבל לטעמים המפורטים בסעיף זה – "שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה".  

על פסק דין זה ערערה העותרת  בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים (עע"מ 2416/18). בית המשפט העליון פסק לטובת העותרת. בדיון הביע בית המשפט את דעתו כי בקשת העותרת לקבל את כל הפרוטוקולים של כל המכרזים לאורך כל התקופה האמורה היא בקשה כללית וגורפת מדי, במיוחד לאור הצורך לקבל את תגובות כל משתתפי אותם המכרזים, ובקשה מצומצמת יכולה להיבחן על ידי הרשות המקומית בהתאם לכללים הרגילים של בחינת בקשה למידע. העותרת הסכימה להגיש בקשה חדשה שתוגבל ל-6-5 מכרזים. בפסיקתו של בית המשפט העליון לטובת העותרת, ולהגביל בקשתה למידע למספר מצומצם של מכרזים, קיבל בית המשפט את טענתה של העותרת שהמניע שבגללו ביקשה את המידע היה לשם מניעת מעשי שחיתות, וביחס לכך הדגיש בית המשפט שאין  מניע זה "בגדר שיקול זר אלא הוא אחת התכליות העיקריות של חוק חופש המידע...אין באמור כמובן כדי להטיל כל דופי בתקינות המכרזים אליהם התייחסה הבקשה, אלא אך להבהיר כי ענין ציבורי בגילוי מידע מטעמים של שמירה על טוהר המידות הוא שיקול שעל הרשות הציבורית לתת דעתה אליו בבואה לבחון בקשה למידע לפי חוק חופש המידע". 

ב. במקרה אחר שנדון בבית משפט, במרכזו של הדיון המשפטי עמדה פרשנותה של ההגדרה "הקצאת משאבים בלתי סבירה" כעילה לסירובה של הרשות הציבורית להעביר מידע. ראשיתה של פרשה זו בשנת 2007 בהגשת כתב אישום כנגד אזרח המייחס לו עבירה של העלבת עובד ציבור בגין מאמר שפירסם בו גינה באופן בוטה את תפקודו של הרב הצבאי הראשי. במשפטו העלה טענה של "הגנה מן הצדק", לפיה הגשת כתב האישום נגועה באפליה ונובעת משיקולים זרים. לצורך ביסוס הגנתו פנה למשרד המשפטים בבקשה לפי חוק חופש המידע ובה ביקש לעיין בכל ההחלטות על העמדה לדין ועל אי-העמדה לדין בעבירות המגבילות את חופש הביטוי שהתקבלו על ידי המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה מאז שנת 1995. הממונה על חופש המידע במשרד המשפטים סירבה לבקשה בטענה כי הטיפול בה יחייב הקצאת משאבים בלתי סבירה. על כך הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי (עת"מ 814/07).

בעיקרו של דבר, השאלה המרכזית שעמדה להכרעה לא היתה על עצם  הזכות לגילוי ועיון במידע משפטי המצוי בידי משרד המשפטים, אלא מה היקף הזכות לגילוי המידע ובלשונו של בית המשפט – "מהי נקודת האיזון הראויה בין הזכות לגילוי המידע לבין האינטרס של המדינה שלא להשקיע משאבים בלתי סבירים בגילוי", כאשר לדידו של בית המשפט נקודת האיזון צריכה להיות נסמכת על מבחן הסבירות. בית המשפט פסק לטובת העותר והורה למדינה להעביר לעיונו של המשיב את כל ההחלטות שהתקבלו בעניין העמדה לדין או אי-העמדה לדין בעבירות של העלבת עובד ציבור החל משנת 2000 ועד שנת 2007, וקבע כי "מדובר בהקצאת משאבים סבירה בין היתר בהתחשב בשני השיקולים הבאים: ראשית, האינטרס בגינו ביקש העותר לעיין במידע הינו רב חשיבות הואיל ומדובר במידע הדרוש לו לשם ביסוס הגנתו במשפט הפלילי. שנית, המדינה היא זו שמחזיקה במידע הנוגע לכלל ההחלטות המבוקשות והיא גם זו הטוענת כי לצורך ביסוס טענת ההגנה של העותר, על העותר לעמוד ברף ראייתי גבוה".

המדינה ערערה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (עע"מ 2398/08) וחזרה על טענתה כי מדובר בהקצאת משאבים בלתי סבירה בעליל. בית המשפט העליון פסק כי במקרה זה נקודת האיזון הראויה במבחן הסבירות הינה העברת מידע לעותר משלוש השנים האחרונות בלבד. בהחלטת בית המשפט העליון הובהר כי "יישום נקודת האיזון עשויה להשתנות ממקרה למקרה ואין להסיק מפסק דין זה כי תמיד נקודת האיזון מתגבשת בחלוף שלוש שנים. נקודת האיזון בגדרי מבחן הסבירות היא גמישה". בהחלטה זו נתן בית המשפט ביטוי לכך שבקשת המידע של העותר כרוכה בהכבדה ממשית על הרשות הציבורית, אך היא גם כרוכה באינטרס בעל חשיבות עקרונית ומהותית של העותר "שכן המידע דרוש לצורך ביסוס הגנה מן הצדק במשפט פלילי...והאינטרס האישי בעניינו הינו בעל זיקה לזכות להליך הוגן ולשוויון".

כללו של דבר, חופש המידע נועד להגשים אינטרסים מהותיים שראש וראשון להם הוא האינטרס בדבר חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. ועם זאת, הזכות למידע אינה יכולה ואינה צריכה להיות מוחלטת. גם אם ישנן עילות לחסות או להגביל את המידע, נדרשות למעשה הרשויות הציבוריות לבצע איזון בין האפשרות לפגיעה הנגרמת מחשיפת מידע לבין הזכות והאינטרס של מבקש המידע ושל הציבור. הגבלה של חופש המידע, לפי הגדרתו של בית המשפט העליון, "היא בבחינת אמצעי אחרון וחובה היא על הרשות הציבורית, בטרם תחליט שלא למסור מידע שגילויו מתבקש, לבחון אמצעים שפגיעתם בחופש המידע פחותה". ובעיקרו של דבר, האיזונים המתבקשים - אם נערכים על ידי הרשות הציבורית או על ידי בית המשפט -  מקצתם מושכים בסופו של דבר לכיוון הרחבת הנגישות למידע ומקצתם לכיוון ההצרה.