קריאה אזרחית ברומן "הדֶּבֶר" מאת אלבר קאמי

ד"ר דוד שחר

בצל מגיפה: קריאה אזרחית ברומן "הַדֶּבֶר" מאת אלבר קאמי

מגיפות הן דָבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין בהן. מספר מגיפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות, ואף-על-פי-כן מגיפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני-האדם מופתעים... כשפורצת מלחמה, אנשים אומרים: "זה לא יימשך הרבה זמן, זה טיפשי מדי". ואמנם אין ספק שהמלחמה היא דבר טיפשי מדי, אבל אין זה מונע בעדה מלהימשך זמן רב. הטיפשות לא מוותרת לעולם. לולא חשב האדם רק על עצמו, היה משגיח בזה. מן הבחינה הזאת היו בני עירנו כמו כל בני האדם, הם חשבו על עצמם, ובלשון אחרת, הם היו הומניסטים: הם לא האמינו במגיפות. המגיפה אינה לפי שיעורי מידתו של האדם, לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע, האדם הוא שחולף, ובראש וראשונה ההומניסטים, מפני שלא נקטו אמצעי זהירות. בני עירנו לא היו אשמים יותר מאנשים אחרים, הם שכחו ענווה מהי, זה הכול, וסברו שהכול עדיין אפשרי לגביהם, סברה שאין בה מקום לקיומן של מגיפות. הם הוסיפו לעשות עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בדעותיהם. כיצד יכלו לחשוב על הדֶבֶר שמבטל את העתיד ואת הנסיעות ואת הוויכוחים? הם חשבו שבני-חורין הם, ואיש לא יהיה בן חורין כל עוד יהיו מגיפות.

                                                           (אלבר קאמי, הַדֶּבֶר, תירגום: אילנה המרמן, עם עובד 2001, עמ' 38)

הרומן "הַדֶּבֶר" מאת אלבר קאמי התפרסם בשנת 1947 והוא מספר על העיר אוראן, עיר מחוז באלג'יריה, שהיתה אז עיר צרפתית. זו עיר מודרנית רגילה, מספר קאמי, "שלווה כל כך", הנעדרת סימני היכר מייחדים, "של אנשים שעובדים מבוקר עד ערב ואחר כך בוחרים לבזבז את הזמן שנותר להם לחיות על קלפים, על בתי-קפה ועל פטפוטים...באוראן כבמקומות אחרים נאלצים האנשים, בגלל קוצר הזמן והמחשבה, לאהוב זה את זה בלי לדעת זאת" (עמ' 20). העיר אוראן אמנם קיימת במציאות אך ברומן "הַדֶּבֶר" היא משמשת סמל לעיר מוכת אסון בגלל מגיפה קטלנית שפושטת בה בפתאומיות והסיבות להתפרצותה אינן ידועות, והיא מערערת באופן אכזרי את רקמת החיים הרגילה בעיר.

הרומן נכתב כיצירה המשלבת ריאליזם ואלגוריה, בצורת כרוניקה אותנטית על מגיפת הדֶבר המכה ללא-רחם בעיר, משתלטת על חייהם של תושביה וכל אחד הוא למעשה קורבנה. סיפורה של המגיפה נע ברומן על פני שני צירים השלובים זה בזה: הציר האחד הוא תיאור המצב הקשה ההולך ומחמיר בעיר הנכנסת להסגר, שבה מספר הנדבקים והמתים הולך ועולה, וכאוס שמתבטא בכל התחלואים האפשריים של החברה האנושית משתלט עליה. הציר האחר, שהוא למעשה הציר המרכזי ועיקרו של הרומן, מתמקד בשורה של דמויות – אלה הם גיבוריו של הרומן, המסמלות קטיגוריות סוציאליות ופסיכולוגיות שונות ומייצגות גם דרכים שונות של התמודדות עם מצב קיצוני של משבר ומוות המוני. בצל המגיפה ואימת המוות הפושטת בעיר נפרסות ברומן דרכי התמודדותם של הגיבורים, האופנים השונים שבהם הם מבקשים לפעול והשקפות עולמם השונות המקבלות ביטוי בשיח עירני המתקיים ביניהם ובינם לבין עצמם. שני ציריו של הרומן משקפים במקביל ובמשולב את הווית הדֶבר שהופכת למעין מעבדה שבה בוחן אלבר קאמי השקפות עולם ודרכי עמידה והתמודדות במציאות של אסון ושבר  העולים לאין שיעור על סכום כוחותיו של האדם.

יצירות ספרות הן אחד הביטויים המרכזיים בשדה התרבות המשקפים מציאות חיים דינמית ומורכבת, מצבים אנושיים מורכבים ומגוונים, אמונות, אידיאלים ותפיסות עולם. גם הרומן "הדֶבֶר" ככול יצירה ספרותית מעלה מעל דפיו מפגש עם מכלול של ערכים אזרחיים, דילמות ערכיות ושאלות חברתיות. עיון ביצירה מנקודת מבט חברתית-אזרחית המתמקד בשאלות חברתיות וערכיות מן המרחב האזרחי-ציבורי עשוי להעשיר את הדיון הספרותי, אך עשוי גם להיות רלוונטי ואקטואלי לעולמו של כל קורא. בתקופה זו שבה פשטה בפתאומיות רבה בארצנו ובכל רחבי העולם מגיפה, מגיפת הקורונה – המערערת באופן אכזרי את רקמת החיים הנורמליים, האם "הדֶבֶר" הוא אך משל וחלום בלהות? נראה שקריאה אזרחית ועיון בתובנות אזרחיות ברומן "הדֶבר" מקבלים בעת הזאת משנה תוקף. ועל כך נעמוד להלן במאמר שלפנינו.

בחלקו הראשון של המאמר נעמוד מנקודות מבט אזרחיות על המשבר והשבר שהדֶבֶר חולל בעיר אוראן, על תהליכי הניכור, הניתוק, חוסר האונים והתערערות סדרים חברתיים הנגרמים בעטייה של מגיפה. חלקו השני של המאמר יעסוק בסוגיות ערכיות שונות, שורה של התמודדויות, מעין "מבחנים" שבהם חברה נאלצת לעמוד, דוגמת מבחן האחריות המוטלת על הנהגה בשעת משבר, מבחן הסולידריות האנושית ומבחן הדת והאמונה. וזו אולי תכליתה העיקרית של היצירה – לבחון את דרכי ההגבה האנושיות במציאות שבה שולטים אבסורדיים קיומיים, כי דווקא במציאות של משבר ואסון מקבלים מבחני עמידות משמעות מיוחדת.

הציר המרכזי של הרומן נע כאמור סביב מספר דמויות ולא נצא ידי חובה בקריאה אזרחית של היצירה ללא היכרות ראשונית עם דמויות אלה:

ד"ר ברנאר רייה: הוא הרופא הראשי בעיר אוראן והוא המספר את סיפורה של המגיפה. הוא מהראשונים לזהות את המגיפה ומתחיל בפעולה משולבת להדבירה בעזרת גיוס מתנדבים ובמקביל טיפול אישי בלתי נלאה בנדבקים במגיפה. הוא פועל ללא לאות מתוך מחויבות מוסרית עמוקה, ואינו מוכן להשלים עם הסבל שהיא גורמת תוך סיכון חייו בטיפול בחוליו.

ז'אן טארו: הוא תושב חדש בעיר, אדם בודד ותמוה המתגורר במלון ונוהג להסתובב בעיר ולתעד התרחשויות שונות. בעקבות המצב ההולך ומחמיר ובעקבות שיחות עם ד"ר רייה והידידות שנרקמת ביניהם, הוא יוזם הקמת יחידות מתנדבים למאבק במגיפה. בשלביו האחרונים של הדֶבֶר תקפה אותו המחלה שגורמת למותו.

רמון רמבּר: הוא עיתונאי שנקלע לעיר ובעקבות המגיפה נאלץ להישאר בה. הוא משתוקק לברוח ממנה ולשוב לאהובתו. משלא הצליח לצאת בדרכים חוקיות מהעיר המסוגרת, פנה לדרך בלתי חוקית בעזרתם של עבריינים. בהשפעת ד"ר רייה הוא חש שאינו מסוגל לנטוש את חבריו במאבקם במגיפה ומחליט להישאר בעיר ולהתנדב ליחידות התברואה.

האב פנלו: הוא כומר המייצג את הגישה הדתית התולה את ההתרחשויות בגזירה האלוהית שאותה יש לפי השקפתו לקבל ללא עוררין. האב פנלו מסרב בתחילה להצטרף לפעולות הסיוע, אך לאחר שנכח בייסורי גסיסתו של ילד שחלה בדֶבֶר, הוא מצטרף ליחידות התברואה מבלי ששינה את תפיסתו הדתית. בשלביה האחרונים של המגיפה גם הוא חלה ומת.

קוטאר: הוא פושע הנרדף על ידי המשטרה. עם התפשטות המגיפה הוא שולח ידיו בעסקים מפוקפקים המניבים לו רווחים, ואינו מהסס להביע את הנאתו מהמגיפה ותקוותו שלא תסתיים לעולם. לאחר שהמגיפה הגיעה לקיצה הוא נקלע להתנגשות עם המשטרה, שבמהלכה נורה ומת.

ג'וזף גראן: הוא פקיד מבוגר ועני, ומתנדב גם הוא לצוותי הסיוע, אך במקביל ממשיך עם סדר יומו הבנאלי כרגיל – עבודתו כפקיד וליטוש משפט פותח בספר שהוא חולם לכתוב.

בצל מגיפה: משבר ושבר כשהמוות מתדפק על הדלתות

סיפורה של מגיפת הדֶבֶר התוקפת את העיר אוראן אינו רק סיפורה של מחלה המופיעה פתאום  ולבסוף נעלמת כמעט פתאום, היא בעיקרו של דבר מגיפה המחוללת משבר קיומי המנתק את תושבי  העיר ממהלך תקין של החיים ומטילם לתוך דרמה אכזרית של הקיום.

משבר מעצם טיבו כרוך במצב שמשתנה בפתאומיות לרעה, פוגע במהלך החיים ומייצר שבר בין דרך החיים בעבר להווה. הפגיעה במהלך החיים התקין תופסת חלקים מן האוכלוסייה לא מוכנים ולכן מסימניו של המשבר הוא אי הוודאות הפוגעת ביכולת להתמודד ולהמשיך הלאה. מגיפת הדֶבֶר באוראן יוצרת משבר הפוגע בכל תחומי החיים של העיר. אלבר קאמי משרטט אמנם ביצירתו תמונת מציאות כאוטית של משבר טוטלי שחודר לכל מימד של החיים, אך נראה שעיקר מטרתו לעמוד על הדינמיקה החברתית והפסיכולוגית של היווצרות משבר קשה במיוחד הנגרם במקרה שלפנינו בעטייה של מגיפה, שבהגדרה סוציולוגית ניתן לכנותו - מצב אנומי, שבו סולם הערכים הישנים משתבש ומתערער בפתאומיות, וכך מנקודת המבט הסוציולוגית והפסיכולוגית התודעה האנושית משתנה במהירות, מתערערת הסולידריות החברתית, אובדת תחושת השייכות החברתית וצומחות גם פרקטיקות של סטייה חברתית.

הרומן "הדֶבֶר" מדגים כיצד במציאות של משבר, אסון ושבר כשהמוות מתדפק על הדלתות נחשפות החולשות של התודעה האנושית. הרטוריקה שבה נוקט אלבר קאמי ממחישה את מימדיה של המגיפה כשבר וכאסון תודעתי: "ימי כוננות ממושכים המקשים את כל הלבבות" (עמ' 100), "אוירת הדריכות ורגשי האימה מילאה את ליבותיהם של בני העיר" (עמ' 101), "שמש הדֶבֶר כיבתה את כל הצבעים והבריחה כל שמחה" (עמ' 101), "המחלה הנבזית הזאת! אפילו אלה שלא חולים בה נושאים אותה בלב" (עמ' 103), "שילחה את האנשים איש אל בדידותו. הדבר גרם בלבול ומבוכה" (עמ' 152). ועם התמשכותה של המגיפה והתמשכותו של המשבר נחלשת עוד יותר התודעה האנושית ונשברים חוקי התקינות החברתית והמוסרית, וכך לדוגמה:

אנארכיה ועבריינות: "בתקופה ההיא, בערך, גם התרבו השׂרֵפות, בייחוד בשכונות היוקרה שבשעריה המערביים של העיר. התברר שהמבעירים הם אנשים ששבו מן ההסגר, והאֵבל והאסון שיבש את דעתם עד כדי כך שהעלו את בתיהם באש בדַמוֹתם בנפשם שהם ממיתים את הדֶבֶר השוכן בם. היה קשה מאוד להילחם במעשים האלה, ששכיחותם העמידה רבעים שלמים בסכנה מתמדת בגלל הרוח העזה. אחרי שהובהר לשווא שחיטוי הבתים הנעשה מטעם הרשויות די בו לסלק כל חשש של הידבקות, היה נחוץ לקבוע עונשים חמורים מאוד למציתים התמימים האלה. אבל אין ספק שלא המחשבה על המאסר הרתיעה אז את האומללים, כי אם הוודאות המשותפת לכל התושבים שעונש מאסר כמוהו כעונש מוות, שכן בבית הכלא העירוני נרשמו שיעורי תמותה מופלגים" (עמ' 150); "לא יתקשה לתאר שכל הנסיבות האלה, שנוספו על הרוח הנושבת, הציתו אף הן אש בנפשות אחדות. שערי העיר שוב הותקפו בלילות, פעם ועוד פעם, ועכשיו היו התוקפים חבורות קטנות חמושות. היו חילופי ירי, פצועים ונמלטים אחדים. עמדות השמירה תוגברו והניסיונות האלה פסקו די מהר. ובכל זאת די היה בהן לעורר בעיר רוח מרי, וזו חוללה כמה תקריות אלימות: בתים שעלו באש או נסגרו מסיבות תברואתיות נבזזו. האמת היא שקשה להניח שהפעולות האלה היו מתוכננות מראש. לרוב גררה איזו הזדמנות פתאומית אנשים שהיו הגונים עד אז, למעשים נלוזים, ובו-במקום נמצאו להם מחקים. למשל, מתפרעים הסתערו אל תוך בית בוער, לנגד עיני בעליו, המום מן הצער. לנוכח אדישותו עשו עוד צופים רבים כמעשה הראשונים, וברחוב האפלולי, באורה של השׂרֵפה, נראו מכל עבר צלליות נסות, מעוותות מן הלהבות הדועכות ומן החפצים והרהיטים שהן נושאות על כתפיהן. המאורעות האלה הם שאילצו את הרשויות להכריז על מצב הדֶבֶר כעל מצב של מצור וליַשם את החוקים הנובעים מכך. שני גנבים הוצאו להורג בירייה, אבל ספק אם עשה הדבר רושם על השאר, כי בתוך מתים רבים כל-כך לא שמו לב כלל לשתי ההוצאות-להורג האלה, כטיפה בים היו. ואכן, תקריות מן הסוג הזה קרו שוב לעתים קרובות והשלטונות עמדו מן הצד" (עמ' 152).

שחיקת הערך של כבוד האדם וקדושת החיים: כבוד האדם הוא הערך המתייחס לתכונתו הייחודית של האדם כאדם, כנושא ערך ייחודי  ומשווה משמעות מוסרית לעצם אנושיותו. עקרון היסוד של כבוד האדם כולל בתוכו לא רק את כבודו של אדם בחייו, אלא גם את כבודו לאחר מותו ואת כבודם של יקיריו הנוצרים את זכרו בליבם. ערכים אלה של כבוד האדם, כבוד המת וכבוד קברו נשחקו ונתרופפו עם התמורות שחולל הדֶבֶר: "מה שציין בהתחלה את הטקסים שלנו היה החיפזון! כל ההליכים פושטו, ובאופן כללי, טקסי האשכבה בוטלו. החולים מתו הרחק ממשפחתם וליל-השימורים אצל מיטת  המת נאסר, כך שמי שמת בערב עשה את הלילה בגפו ומי שמת בשעות היום נקבר בלי דיחוי. היו מודיעים כמובן לבני המשפחה, אבל ברוב המקרים לא יכלו הללו לצאת מהבית, שכן אם חיו קודם לכן במחיצת החולה, היו נתונים בהסגר" (עמ' 153); "בשטח ריק מכוסה שיחי אֵלת-המסטיק נחפרו שני בורות ענקיים. בור אחד לגברים ובור אחד לנשים. בעניין זה כיבדו השלטונות את המוסכמות ורק אחר-כך, מכורח המציאות נעלמה גם צניעות אחרונה זו וקברו גברים ונשים בערבוביה, זה על גבי זה, בלי כל דרך-ארץ...למחרת היו מזמינים את בני המשפחה לחתום ברשומות ודבר זה ציין את ההבדל שיש אולי בין בני-האדם ובין הכלבים, למשל: תמיד היתה אפשרות של ביקורת" (עמ' 156).

התערערות תודעת הזמן: דמות החיים האנושיים מעוצבת תדיר על ידי פעילות והוויה בזמן, ובאדם טבועה בימים כתיקונם תחושת הזמן כמימד של הוויה ושל התפתחות וכמסגרת שיש למלא במשמעויות. כך, תודעת הזמן היא חלק בלתי נפרד מהמודעות האנושית ומהמציאות הפסיכולוגית והיא מורכבת בו-זמנית מאירועי עבר, הווה ועתיד.  "תחושת האסון והסבל", "ההתרגלות ליאוש"  - מביאים להפרת האיזון בין עבר, הווה ועתיד ולהתערערות תודעה מאוזנת של הזמן אצל אנשי העיר. הדֶבֶר, אומר קאמי, "מבטל את העתיד" (עמ' 38), ולכן – "כיוון שלא היו להם עוד לא זיכרון ולא תקווה, השתקעו בתוך ההווה. האמת היא שהכול נעשה להם הווה. יש לומר זאת: הדֶבֶר נטל מכולנו את כושר האהבה ואף את כושר הידידות. כי האהבה זקוקה למעט עתיד, ולנו לא היו עוד אלא רגעים" (עמ' 161).

בצל מגיפה: מבחני עמידה

התמונות של שבר ואסון בצל הדֶבֶר עשויות לשקף תפיסה פסימית ופטליסטית שמשקף לנו אלבר קאמי ביחס לגורל הצפוי לה לחברה במקרה של משבר, ובמיוחד משבר טוטלי בדמותה של מגיפה קטלנית. אך בצד זאת קאמי מבקש להראות כיצד "הדֶבֶר" הוא גם שעת מבחן של מאבק והתמודדויות שונות, שעת מבחן לאדם ולחברה.

מבחן ההנהגה

בהנהגה אפקטיבית ניתן לראות תנאי יסוד חיוני לקיומה, ליציבותה ולחוסנה של חברה. ובמיוחד בשעת משבר זקוק הציבור להנהגה מתפקדת, יעילה ואפקטיבית ולמנהיגות שאפשר לסמוך עליה. אי יכולת לתפקד באופן יעיל עלול לגרום לאובדן האמון של הציבור ולהחריף עוד יותר את המצב המשברי ואת האפשרות להתמודד מולו ביעילות.

על פי המסופר, ד"ר רייה ועמיתיו הרופאים מזהים את המחלה המיסתורית התוקפת את העיר כדֶבֶר ומזהירים את הרשויות אשר מתקשות לקבל את חומרת המצב. "האם זה דֶבֶר או לא דֶבֶר" תוהים פרנסי העיר, ונתפסים לאותה נטייה טבעית של בני האדם לשמור על עקביות מחשבתית ורגשית, להמעיט מערכו האיבחוני של מידע הסותר את תמונת המציאות שלהם ואפילו להתעלם ממנו, מתקשים לתפוס מה באמת קורה ולהגיע לכלל החלטה. חששו של המושל מן המידע שנמסר לו מתמצה בכך שהשמועות יתפשטו והתושבים יתפסו לבהלה.

רק לאחר ש"התחוללו תמורות חמורות יותר ששינו את פני עירנו", מספר הכתוב, החלו רשויות העיר לנקוט בצעדים שונים: הכרזה על מצב חירום והטלת סגר על העיר, אירגון כוח האדם למאבק נגד המגיפה, "העברת נתונים סטטיסטיים רשמיים על המחלה אותם העביר המושל לסוכנויות הידיעות מדי יום ביומו", "צעדים בנוגע לתנועות כלי הרכב ולהספקת המזון. הספקת המזון הוגבלה והדלק קוצב. התושבים אף הצטוו לחסוך בחשמל". רשויות העיר לא בחלו אף מנקיטת אמצעים חוקיים חריפים של ענישה כנגד גילויים של וונדליזם ואלימות. מתוך חשש מתמיד מפני החרפת המצב הן שקלו שוב ושוב אילו צעדים יש לנקוט. אין מדובר רק בצעדים ספורדיים שננקטו עלי יד הנהגת העיר, אלא גם במהלכים מחושבים ומתוכננים. הנה אפוא. בתוך המציאות השברירית והכאוטית של מגיפה, מעבר לשלב הראשון של תהייה והתלבטות, רשויות העיר מייצגות דוגמא נאותה של אחריות מנהיגותית ועמידה במבחן של הנהגה אפקטיבית.

מבחן הסולידריות האנושית

לא רבים היו בעיר הסגורה והמסוגרת שהאמינו בכוחם לשנות. "הרבה בעלי מוסר חדשים בעירנו היו מתהלכים באותם ימים ואומרים ששום דבר לא יועיל ויש להרים ידיים. וטארו ורייֶה וידידיהם היו משיבים להם פעם כך ופעם כך, אבל המסקנה שבפיהם היתה תמיד הדבר האחד שידעו: שיש להילחם בדרך זו או אחרת ולא להרים ידיים. כל העניין היה למנוע את מותם ואת הסתלקותם לעולמים של רבים ככל האפשר. ולא היה אפשר לעשות זאת אלא בדרך אחת: להיאבק בדֶבֶר. זו לא היתה אמת נפלאה, היא היתה רק הגיונית" (עמ' 118).

טארו היה הראשון שהציע לארגן את המאבק בדֶבֶר, ובהתנדבות, "כאילו חיכה להזדמנות כזאת". כאשר הוא שומע שהשלטונות כפו על האסירים להעביר חולים ולפנות גופות, הוא מזדעזע, חובר לרייה ומקים את יחידות התברואה המושתתות על מתנדבים. הם מעבירים את החולים לבתי חולים, דואגים לפנות את החולדות המתות, לקבורת המתים ולטיהור הבתים הנגועים. למאבק בדֶבֶר ביחידות התברואה יתנדבו גם רמבּר והאב פנלו, איש-איש ומניעיו. זו מהותה של ההתנדבות – פעולה אלטרואיסטית, מעשה שעושה אדם עבור הזולת מתוך רצון חופשי, אך מניעיה עשויים להיות שונים מאדם לאדם.

על ז'אן טארו אנו למדים ברומן שהיה "מהלך בגדולות, ולא למען עצמו. אביו היה פרקליט המדינה והוא עצמו נועד למשפטנות. אבל כל הימים כלתה נפשו לצדק המוחלט, ומכיוון שנוכח לדעת, שאין קיומו של זה בגדר האפשר גמר אומר שלא להשתתף במשחק הפוליטיקה ולא בפרקליטות, שהללו אינן אלא מרבות צרות לאדם על פי דעתו, וצרות לצרות" (עמ' 115). הוא מחפש אחר הנמקות למעשיו, "מה שעניין אותו הוא לדעת איך אדם נהיה קדוש...השאלה היא אם אפשר להיות קדוש בלי אלוהים" (עמ' 223). משאלתו הפנימית היא להיות "קדוש חילוני". זהו קדוש שאין בו הגדרה של אמונה דתית, מנותק ממושגים דתיים מקובלים, אך נושא קדושה שמעניקה משמעות לחיים, וכל כולה חיפוש אחר דבר מה שמביא את מנוחת הנפש. אין זה מקרה שטארו שואף למעשים שיעניקו משמעות לחייו בתוך המצב של משבר שחולל הדֶבֶר, שכן דווקא המציאות של משבר מאפשרת חשיפה של תשתיות הנפש העמוקות ביותר.

אצל רמבּר נמצא מקור מוסר שונה. מהמסופר אנו יודעים כי רמבר השתתף במלחמת האזרחים בספרד, לצד המחנה הרפובליקני שנוצח במלחמה, ומן המלחמה חזר עם לקח שקנאות אידיאולוגית היא הרסנית, ושיש לנהוג ביחס חשדני כלפי אלה המוכנים למות למען רעיון; "אנוכי קצתי באנשים המתים למען רעיון. אינני מאמין בגבורה. יודע אני שהדבר קל ולמדתי שהוא קטלני. מה שמעניין אותי, הרי זה שחיים ומתים על מה שאוהבים" (עמ' 136). כל רצונו הוא לברוח מן העיר ולחזור אל אהובתו המצפה לו בפריס. הוא מנסה לצאת מן העיר בדרכים חוקיות אך משנכשל בדרך זו, הוא מוצא את הדרך להתחמק מן העיר בעזרתם של אלה העוסקים בהברחות תמורת בצע כסף. אך כאשר כבר מוסדרת יציאתו מן העיר הוא בוחר להישאר בה ולהתנדב ליחידות התברואה של טארו. הסולידריות של רמבר נובעת מתוך רגש עז של השתייכות שמקורה אינו באידיאל מופשט אלא בשאיפה אינדיבידואליסטית להיות שלם עם עצמו. והסברו לכך: אם יסתלק מן העיר ויעדיף בכך את טובתו האישית על פני הסולידריות החברתית – יחוש בושה, וזה יפריע לו לאהוב את האשה שנפרד ממנה. להערתו של ד"ר רייה ש"אין שום דבר שלמענו כדאי בכלל לפנות עורף לאהבה ואין זו חרפה לבחור באושר", באה תשובתו של רמבר: "כן, אבל אולי זו בושה להיות היחיד המאושר" (עמ' 184).

גם במקרה של רמבר, הסולידריות האנושית שהוא מגלה לבסוף מונעת, כמו אצל טארו, מתוך מצב של משבר שהוא הכרחי כדי שתתאפשר חשיפה  של תשתיות נפש עמוקות.

ד"ר רייה הוא גיבורו המרכזי של הרומן. הוא זה שמתייצב ראשון למאבק נגד גילוייה הראשונים של המחלה עוד לפני שאובחנה כמגיפת דֶבֶר, מתוך מחויבות מוסרית: "לא חשוב איך תקראוהו, חשוב שתמנעוהו מלהמית מחצית העיר" (עמ' 44). הוא כבר הרבה שנים רופא ועדיין לא השלים עם עובדת המוות ופועל ללא לאות ומתוך התמסרות עצומה לא רק כרופא המחויב על פי שבועה לפעול למען שלומו של החולה, אלא מתוך אנושיות כפשוטה ומתוך אחריות כלפי האדם כאדם: "לשוני היא לשון אדם שנלאה מהעולם בו הוא חי ואשר, אף על פי כן, הוגה הוא חיבה לבריותיו ועל כן גמור אתו בכל הנוגע לו, לסרב לתת יד לעוול ולוויתורים" (עמ' 15), "בריאותו של האדם היא המעניינת אותי קודם כל, מה שאני שונא זה המוות והחולי" (עמ' 223).

מול טארו שמבקש "לדעת איך אדם נהיה קדוש", משיב רייה שאין בו "חיבה גדולה לגבורה ולקדושה" ומה שמעניין אותו הוא להיות אדם, לא מתוך קדושה ולא מתוך גבורה. אם כן, הסולידריות של ד"ר רייה אין בה תכונה של הזדהות מתוך אידיאל מופשט כמו אצל טארו, או מתוך שלמות אישית כמו אצל רמבר. אצל טארו ורמבר הסולידריות להם נובעת מתוך המציאות המשברית, ואילו אצל רייה הסולידריות האנושית כל-כולה נובעת מאמונה מוסרית ורגשית חיובית כלפי הזולת שהיא מלכתחילה מרכז התכוונותו כאדם וכרופא.

מבחן הדת והאמונה

מקובלת הטענה שתפקיד הדת והאמונה הוא בין השאר לסייע בתנאי מצוקה קשים ולהציע לבני האדם סעד רוחני ונחמה רגשית. את התפקיד  שאמורה הדת למלא מייצג ברומן האב פנלו.

נוכח הסבל והמצוקה הנגרמים בעטייה של המגיפה, המענה שהוא משיב לשאלת המשמעות של הסבל האנושי הוא אחד – צידוק הדין האלוהי שלפיו אין ייסורים ללא חטא. מוסדות הדת בראשותו של האב פנלו מארגנים שבוע של תפילות בציבור למען רחמי שמים, ובמהלך שבוע זה הוא נושא דרשה בקתדרלה של העיר המלאה עד אפס מקום באנשים נבוכים , וכל-כולה דברי תוכחה: "אחי , צרה גדולה באה עליכם, ואתם ראויים לה, אחי"; " אם נתן בכם הדֶבֶר את עינו בימים אלה אין זאת אלא שבאה השעה למחשבות. הצדיקים אין להם מה לחשוש ממנו, אבל הרשעים, בצדק הם רועדים. באסם הכביר של תבל ידוּש הנגע האכזרי את התבואה האנושית עד שיפריד את התבן מן הבר, התבן יהיה רב מן הבר, הנידונים יהיו רבים מן הנבחרים, והרעה הזאת  לא אלוהים רצה בה"; "ומלאך טוב הופיע לעין כול ונתן פקודות למלאך הרע, שהיה חמוש בחנית ציד, וציווה עליו להכות על הבתים" (עמ' 87). אין כמובן בדבריו של האב פנלו כל נחמה ואין בדבריו כל הזדהות עם מצוקתם של אנשי העיר ושום ביטוי של סולידריות אנושית, אלא להפך – דברים העלולים לגרום רגשי אשמה בקרב הנאספים והטלת ספק ביכולתם לפעול בכוחות עצמם. ואם כך, מה המענה שהוא מציע לסבל ולייסורים? הטלת יהבם של אנשי העיר ברחמי שמים, "ברצון האל"!, "בנתיב נפתולים זה של מוות, בעתה וזעקה, הוא מוליכנו לקראת עיקר הדממה ואל מקור כל החיים – אור הנצח הטמון בעומקו של כל סבל" (עמ' 89).

תפיסת עולמו של האב פנלו היא תיאודיציה. מתוך העקרון העומד ביסוד התיאודיציה הוא מאמין כי האל חפץ תמיד בטובת ברואיו והוא החכם מכל ובשל כך אין יכולת בידי האדם להבין את מעשי האל ולבקרו, והוא מבקש לקדש את הייסורים ומאמין בכוחם הממרק. לגישה הדטרמיניסטית הדתית של האב פנלו ש"הנגע הזה שהורג בכם הוא עצמו מרומם אתכם ומורה לכם את הדרך", ואם הדֶבֶר "הוא למעלה מבינתנו, אבל אולי אנו צריכים לאהוב את מה שאין אנו יכולים להבין", ד"ר רייה אינו יכול כמובן להסכים והיא מעוררת את מחאתו: "עד יומי האחרון אסרב לאהוב את הבריאה הזאת שילדים מעונים בה". כל שנותר לרייה, זה רק לסלוח לאב פנלו, אולי מתוך ניסיון להבין שהיא נובעת ממצוקה רגשית פנימית קשה.

שינוי בעמדתו של האב פנלו חל לאחר שנכח בגסיסתו הממושכת של ילד. מותו של הילד בייסורים קשים הניעה אותו לעשיית חשבון נפש שאותו הוא עושה  בדרשה נוספת שהוא נושא בקתדרלה של העיר, והפעם "ספסלי המאזינים היו מלאים פחות משהיו בשעת הדרשה הראשונה. שכן לגבי בני עירנו לא היה עוד במחזה מן הסוג הזה כל חידוש מושך" (עמ' 194). הפעם האב פנלו "דיבר בנעימה רכה ושקולה יותר מבפעם הראשונה, פעמים מספר שמעו הנוכחים היסוס קל בדיבורו. ועוד משהו מוזר: הוא לא אמר עוד 'אתם' כי אם 'אנחנו'". והאב פנלו המשיך בדרשתו: "הוא אמר בערך שאין מה לנסות לעמוד על פשרו של חזיון הדֶבֶר, מוטב להשתדל ללמוד את אשר אפשר ללמוד ממנו...שבנוגע לאל יש דברים שאפשר להסבירם ויש דברים שאי-אפשר להסבירם. ודאי, יש טוב ורע, ובדרך כלל קל לו לאדם להבין מה מבדיל ביניהם. אבל הקושי מתחיל בתוך גבולו של הרע. יש, למשל, רע שכנראה הוא נחוץ, ויש רע שכנראה אינו נחוץ" (עמ' 197). דבריו של האב פנלו מפותלים וסבוכים, מלווים בספקות ובלבטים, ומתוך יאוש הוא מטיח לבסוף בקהל השומעים – אחי, הנה בא הרגע. יש להאמין בכול או לכפור בכול. ומי בכם, הגידו לי יעז לכפור בכול?".

לדילמה זו שמציב האב פנלו נותן טארו את ההסבר הבא המסתמך על היכרותו עם כומר שבימי המלחמה איבד את אמונתו כשגילה פנים של צעיר שעיניו נוקרו: "כשמנקרים את עיניו של התום והטוהר, אין לו לאדם נוצרי ברֵרה אלא לאבד את אמונתו או להסכים שינקרו את עיניו. פנלו לא רוצה לאבד את אמונתו, הוא ילך עד הסוף. זה מה שהו התכוון לומר" (עמ' 201). הנה אפוא, מנקודת המבט החילונית הדת והאמונה לא יכלו להיות בגדר מענה פשוט לתנאי המצוקה הקשים, והדילמה שמציג האב פנלו  מלמדת על הקושי של הדת להעניק סעד רוחני ונחמה רגשית. האב פנלו עצמו נשאר דבק באמונתו, ובחר "להאמין בכול כדי שלא ייאלץ לכפור בכול". ומבלי שוויתר על תפיסתו הדתית הוא בחר להצטרף לצוותי הסיוע וזמן קצר לאחר מכן הוא מת בדֶבֶר.

את חשבון מבחנה של הדת יעשה קאמי בסופה של מגיפת הדֶבֶר, כאשר זו הגיעה לקצה: "כל אלה שנשאו עיניהם, מעל ראשו של האדם, אל משהו שאפילו לא יכלו לתארו להם בדמיונם, לא ניתן להם מענה" (עמ' 263).

בתנאים הקשים שהעיר היתה נתונה בהם בגלל הדֶבֶר, גם אם אנשי העיר לא בחרו "לכפור בכול", בכל זאת בחרו "לא להאמין בכול"; "רוב האנשים, אם לא זנחו כליל את חובותיהם הדתיות או מילאו אותן אגב הפקרות גמורה בחייהם האישיים, המירו את המנהגים הקבועים באמונות טפלות חסרות-שחר" (עמ' 194). זאת ועוד: אנשי העיר החלו נזקקים לנבואות והיו מעבירים מיד ליד כל מיני נבואות של קוסמים או של קדושי הכנסייה הקתולית. "דבר אחד נשאר משותף לכל הנבואות: כולן היו מרגיעות בסופו של דבר. רק הדֶבֶר לבדו לא היה מרגיע" (עמ' 196). מנקודת המבט הפסיכולוגית והסוציולוגית, האמונות הטפלות והנבואות איפשרו התמודדות עם שאלות בלתי פתורות ויכלו לתת תקווה ושקט נפשי ותחושה של שליטה פנימית. את אותו סעד  רוחני ונחמה רגשית שהדת התקשתה לתת, נתנו האמונות הטפלות והנבואות שמילאו את מקומה של הדת.

*

מגיפת הדֶבֶר הגיעה לבסוף לקיצה. "הנסיגה הפתאומית הזאת של המחלה היתה מפתיעה" ומאותה עת החלו תושבי העיר לדבר על האופן שבו יתארגנו החיים מחדש.

התושבים בעיר חוזרים אט-אט לשגרה. ד"ר רייה מוצג כמספר של הכרוניקה של המגיפה והוא כתב אותה כדי לזכור את האנשים, "כדי שלא יהיה אחד השותקים, כדי ללמד זכות על מוכי הדֶבֶר האלה, כדי שיישאר לפחות זיכרון של העוול שנעשה להם וההתעמרות שהתעמרו בהם, וכדי לומר בפשטות מה שלומדים בעתות פורענות כאלה: שבני-האדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז. ועם זה ידע שהכרוניקה הזאת לא תוכל להיות כרוניקה של הניצחון הסופי. היא לא תוכל להיות אלא עדוּת לְמה שחייבים היו לעשות ולְמה שבלי ספק עוד יהיו חייבים לעשות" (עמ' 270). לזכור ולא לשכוח – הזיכרון הינו הדרך הנאותה ללמוד מה אירע, ולהפיק לקחים ולהסיק מסקנות על דרך ההתנהלות העתידית הרצויה.

על פי "הדֶבֶר" קל לראות את השרירותיות והמקריות בקיום האנושי, והדֶבֶר במשמעות של משבר, שבר ואסון הוא מטבעו של הקיום האנושי:

ואכן, שעה שהקשיב רייה לצהלות השמחה העולות מהעיר, זכר שהשמחה הזאת עודנה בסכנה. שכן הוא ידע מה שלא ידע ההמון הצוהל הזה, מה שכתוב בספרים, שחיידק הדֶבֶר לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים בַּרהיטים ובַמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בַּחדרים, במרתפים, בַּמזוודות, בַּממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים לאסונם של בני האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדֶבֶר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת. (עמ' 270)

האם כוונת המספר להסביר שחיידקי הדֶבֶר המתחבאים ועלולים בכל עת לשוב ולתקוף מסמלים באופן אלגורי שהרוע בעולמנו הוא נצחי, בלתי ברור, בלתי רציונלי והוא כל מה שעלול להביא על האדם אסון סבל וייסורים, והוא מפעפע תמיד ועלול לתקוף בכל עת? או שמא להתריע שמגיפות כמו מלחמות, כאמור בפתיח הדברים, פורצות – והן פורצות מסיבות קונקרטיות שונות בעטיים של בני האדם? ואם כך, הן  מחייבות את בני האדם בזהירות ועמידה על המשמר, ומכאן המסקנה שבני האדם צריכים להיות אחראים לגורלם האנושי ולגורלם ההיסטורי.

כך או כך, גם אם נראה ברומן "הדֶבֶר" דיסטופיית מדע בדיוני, עתידנית וקודרת, מטריד לראות את הדמיון להתפרצותה  של מגיפת הקורונה בימינו אלה.

זכות הציבור לדעת וחוק חופש המידע

ד"ר דוד שחר

זכות הציבור לדעת וחוק חופש המידע

חוק חופש המידע אשר נחקק בשנת 1998 קובע בסעיף 1 שבו, את כלל היסוד בדבר חופש מידע: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע בדבר חופש מידע". אף שהזכות לחופש המידע הוכרה בפסיקות של בתי המשפט עוד קודם לחקיקתו של החוק, החוק העמיק וביסס יותר את הזכות הזו כזכות דמוקרטית יסודית של הציבור בישראל. 

בבסיס החוק עומדת התפיסה שהמידע המצוי בידי רשויות ציבוריות הינו קניינו של הציבור, ומכאן שהרשויות הללו משמשות כנאמן המחזיק במידע, בנאמנות עבור הציבור כולו, והן אינן יכולות לנהוג בו כאילו היה קניינן. ומכאן גם זכותו של האזרח לחופש גישה למידע המוחזק בידי הרשויות הציבוריות, ולפי הגדרת החוק בסעיף 2: "כל מידע המצוי ברשות ציבורית, והוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב, לרבות עיון, צפיה, האזנה, העתקה, צילום, קבלת פלט מחשב או קבלת מידע בכל דרך אחרת בהתאם לסוג המידע וצורת החזקתו", וכל זאת לא רק מידע שיש לאזרח נגיעה ישירה אליו או אינטרס אישי בו, אך גם בכפוף לחריגים המוגדרים בחוק. מדובר אפוא בזכות שפרישתה רחבה ואשר משקפת את ההכרה בצורך של הרשויות הציבוריות בשקיפות מלאה.

זכות הציבור לדעת היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי וחוק חופש המידע נועד להגשים ביחס לזכות זו מספר תכליות חשובות:

א.חופש המידע וזכותו של הציבור לדעת הינם הכרחיים לשם הגשמתו של חופש הביטוי. מדובר בזיקה מהותית, שכן ללא הבטחת הנגישות למידע ואם לא ידע האזרח את הנתונים העובדתיים בנוגע למתרחש סביבו, לא יוכל לגבש לעצמו דעה וזכותו להביע דעה תהא חסרת משמעות.

ב. חופש המידע מאפשר פיקוח אפקטיבי וביקורת על השלטון והרשויות הציבוריות לסוגיהן. ידיעתן של הרשויות כי הן חשופות לביקורת מביאה בהכרח מצידן ליתר סדר, בקרה ופיקוח פנימיים, ותרתיע אותן מעשיית מעשים החורגים מן המותר והראוי.

ג. השקיפות של פעולות השלטון והרשויות הציבוריות וידיעת הציבור כי פעולת הרשויות נתונה לביקורתו עשויה להבטיח ולבסס את אמון הציבור בהן.

על אף חשיבותה הרבה, הזכות לחופש המידע, בדומה לזכויות היסוד האחרות במשפט הישראלי, אינה זכות מוחלטת. היא עלולה להתנגש בזכויותיהם של פרטים אחרים ובאינטרסים ציבוריים בעלי משקל. לכן, בגלל היותה זכות יחסית הטעונה איזון אל מול ערכים ואינטרסים מתנגשים, כולל חוק חופש המידע סייגים שונים ומנגנוני איזון השזורים בלשון החוק.

כך, למשל, סעיף 2 לחוק חופש המידע מגדיר את הרשויות הציבוריות שעליהן חל החוק, כגון: משרדי הממשלה, הכנסת, הרשויות המקומיות, תאגידים סטטוטוריים וחברות ממשלתיות, אך לגבי חלק מאותם גופים – התחולה היא חלקית. ולמשל, לא יחול החוק על בתי המשפט בכל הנוגע לתוכנם של הליכים משפטיים. וסעיף 14 לחוק מפרט על אילו גופים ציבוריים, המייצגים למעשה אינטרסים של בטחון המדינה ובטחון הציבור ושלומו, לא יחול החוק: "מערך המודיעין של צבא הגנה לישראל ויחידות צבאיות נוספות אשר שר הבטחון קבע אותן בצו מטעמים של בטחון המדינה; שירות הבטחון הכללי וכן יחידות הבטחון ברשויות ציבוריות; המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים; יחידת הממונה על הבטחון במערכת הבטחון; יחידות במשרד ראש הממשלה ובמשרד הבטחון שעיקר פעילותן בטחון המדינה או יחסי החוץ; הוועדה לאנרגיה אטומית ומרכזי המחקר הגרעיני שבאחריותה; המרכז למחקר מדיני, החטיבה לפירוק נשק והחטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ; כל גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה על פי דין, לגבי מידע שנאסף או שנוצר לצורכי חקירה ולגבי מידע מודיעיני; מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל; שירות בתי הסוהר – לגבי מערך המודיעין ומערך האבטחה; כל רשות מעין-שיפוטית, שתפקידה לדון במצבו הרפואי של אדם – לגבי הליכים בפניה; נציבות תלונות הציבור על שופטים; הרשות להגנה על עדים; מערך הסייבר הלאומי".

זאת ועוד, חוק חופש המידע כולל סייגים שונים ביחס לחובתה של רשות ציבורית להעביר מידע לאזרח וכן נסיבות מוגדרות שבהן הרשות הציבורית אינה חייבת להיענות לבקשת המידע:

דחיית בקשות במקרים מסוימים

8. רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע באחד מאלה:

(1)הטיפול מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה;

(2)המידע נוצר או נתקבל בידה למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש;

(3)לאחר שנקטה אמצעים סבירים, התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה;

(4)המידע פורסם ועומד לרשות הציבור או לעיונו, בין בתשלום ובין שלא בתשלום; ואולם בדחותה את הבקשה לפי פסקה זו, תודיע הרשות למבקש היכן יוכל לרכוש את המידע המבוקש, לקבלו או לעיין בו;

(5) המידע נוצר בידי רשות ציבורית אחרת, ואין בהפניית המבקש לאותה רשות כדי להכביד הכבדה בלתי סבירה על קבלתו של המידע על ידו; ואולם, בדחותה בקשה לפי פסקה זו, תפנה הרשות הציבורית את המבקש לרשות הציבורית אשר בידיה נוצר המידע.

מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו

9. (א) רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1)מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחס החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם;

(2)מידע בנושאים ששר הבטחון, מטעמים של שמירה על בטחון המדינה, קבע אותם בצו;

(3)מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, במשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין;

(4)מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין.

(ב) רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1)מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקיד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;

(2)מידע על אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב;

(3)מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות;

(4)מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין;

(5)מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור;

(6)מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מסחרי או כלכלי; למעט מידע שהוא אחד מאלה –

(א)מידע על חומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה;

(ב)תוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד.

(7)מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע;

(8)מידע על שיטות עבודה ונהלים של רשות ציבורית העוסקת באכיפת החוק, או שיש לה סמכות חקירה או ביקורת או בירור תלונות על פי דין, אם גילויו עלול לגרום לאחד מאלה:

(א)פגיעה בפעולות האכיפה או הביקורת או בירור התלונות של הרשות;

(ב)פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן;

(ג)גילוי או מתן אפשרות לגלות את קיומו או זהותו של מקור מידע חסוי.

(9)מידע הנוגע לענייני משמעת של עובד של רשות ציבורית, למעט מידע בדבר ההליכים הפומביים על פי החוק;

(10)מידע שיש בגילויו פגיעה בצנעת הפרט של אדם שנפטר;

(11)מידע שיש בגילויו פגיעה מהותית בחופש הפעולה בעניינים האקדמיים והמינהליים של מוסד להשכלה גבוהה במשמעותם בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, פגיעה בהליכי קידום ושיפוט אקדמיים או במחקרים שטרם פורסמו, או גילוי זהותם של תורמים שהביעו את דעתם שאינם מעוניינים בגילוי.

שיקולי הרשות הציבורית

10. בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו- 9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לעניינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה.

מסירת מידע חלקי ומסירת מידע בתנאים

11. היה המידע המבוקש  מידע אשר הרשות הציבורית רשאית או חייבת שלא למסרו כאמור בסעיף 9, וניתן לגלות את המידע, ללא הקצאת משאבים בלתי סבירה או הכבדה ניכרת על פעולתה של הרשות, תוך השמטת פרטים, תוך עריכת שינויים או תוך התניית תנאים בדבר דרך קבלת המידע והשימוש בו, תמסור הרשות את המידע בהשמטות, בשינויים או בתנאים המחויבים, לפי העניין; נעשו השמטות או שינויים כאמור, תציין זאת הרשות, אלא אם כן אין לגלות עובדה זו, מהטעמים המפורטים בסעיף 9(א)(1).

הגנה על צד שלישי

13. (א) נתבקש מידע הכולל פרטים על אודות צד שלישי, אשר מסירתם עלולה לפגוע בצד השלישי, והרשות הציבורית שוקלת לאפשר למבקש המידע לקבל את המידע, תודיע הרשות לצד השלישי, בכתב, על דבר הגשת הבקשה ועל זכותו להתנגד למסירת המידע ותודיע על כך למבקש; קיבל אדם הודעה כאמור, רשאי הוא להודיע לרשות, בתוך 21 ימים, כי הוא מתנגד לבקשה, בנימוק שאין למסור את המידע, כולו או מקצתו, מכוח הוראות סעיף 9 או הוראות כל דין.

(ב)החליטה הרשות הציבורית לדחות את התנגדותו של הצד השלישי, תמציא לו, בכתב, את החלטתה המנומקת, ותודיע לו על זכותו לעתור נגד החלטתה על פי חוק זה.

כפי שעולה מסעיפים אלה של החוק, זכותו של הפרט לקבל מידע אינה זכות מוחלטת והיא עלולה להתנגש בזכויות ובאינטרסים של פרטים אחרים ובאינטרסים ציבוריים בעלי משקל. סעיפים אלה של החוק מבהירים מהם השיקולים או ההצדקות אשר הרשויות הציבוריות צריכות לשקול בבואן להחליט לסרב לבקשה לקבלת מידע או למסור מידע חלקי או בתנאים מסוימים. אולם, אין כוונת החוק לתת בידיה של רשות ציבורית סמכות מוחלטת לסרב לחשוף מידע  המצוי בידיה. על כן, כאשר רשות ציבורית בוחנת בקשה למידע עליה לנהוג בסבירות ובמידתיות ביחס לבקשה להעברת מידע ולערוך איזון  בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים על מנת להגיע להחלטה סבירה וצודקת.

על מנת לוודא שהרשויות הציבוריות אכן עורכות איזון נאות שאין בו בבחינת קיפוח או הפרה של הזכות לקבלת מידע, כולל החוק מנגנון איזון נוסף המצוי לא בידי הרשות הציבורית אלא בידי בית המשפט:

עתירה לבית המשפט

17. (א)עתירה על החלטת רשות ציבורית לפי חוק זה תידון בבית משפט לעניינים מינהליים.

(ב)בדונו בעתירה לפי חוק זה, למעט בעתירה על דחיית בקשה לפי סעיף 8, רשאי בית המשפט לקבל לידיו את כל המידע המבוקש ולעיין בו; בית המשפט רשאי, מהטעמים המנויים בסעיף 9, לשמוע טענות מפי בא-כוח הרשות הציבורית בדלתיים סגורות וללא נוכחות העותר או בא-כוחו.

(ג)לא יורה בית המשפט על מסירת מידע העלול לפגוע בזכויות צד שלישי, אלא לאחר שנתן לצד השלישי הזדמנות להשמיע טענותיו, בדרך שיקבע.

(ד)על אף הוראות סעיף 9, רשאי בית המשפט להורות על מתן מידע מבוקש, כולו או חלקו ובתנאים שיקבע, אם לדעתו העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין.

הנה אפוא, על החלטותיה של רשות ציבורית בבקשות למידע רשאי האזרח שנפגע מהחלטתה של הרשות להגיש תוך 30 ימים עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. מלאכתו של בית המשפט במקרה זה הינה להעמיד מחדש את הערכים והאינטרסים המתנגשים זה לעומת זה, לתת לכל אחד מהם משקל ולאזן ביניהם. כך, בניגוד להחלטת הרשות הציבורית ביחס לבקשת המידע הנדרש ממנה, יכול בית המשפט לאזן באופן שונה בין האינטרסים והערכים השונים ולהורות על מסירת מידע על ידי הרשות הציבורית. 

מכיוון שחופש המידע נועד להגשים אינטרסים וערכים  חשובים הנמנים עם חירויות היסוד של הדמוקרטיה, כמו חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, גישתם של בתי המשפט היא שרק מנימוקים כבדי משקל יכולה רשות ציבורית לסרב למסור מידע. החלטותיהם של בתי המשפט בעתירות של אזרחים שנועדו לחייב את הרשויות למסור מידע ממחישות עד כמה חשוב הוא החוק לחופש המידע ועד כמה חיוני הוא חלקם של בתי המשפט ביישומו של החוק. כך, למשל, הדברים הבאים הנוגעים לעתירות של הארגון "אדם, טבע ודין" הפועל לאיסוף ופרסום מידע סביבתי למען שיפור איכות הסביבה במדינת ישראל:

באדם טבע ודין, עושים שימוש תכוף בחוק חופש המידע, שכן לעתים קרובות הארגון סובל ממחסור בנתונים, המצויים בידי הרשויות. לא מכבר הובילה עתירה שהגשנו לביטול הקמת מלון בעמק ססגון, ערך טבע ייחודי – כשאחת החוליות החשובות במאבק היתה חשיפת קיומו של מענק ממשלתי ליזם המלון, בסך עשרות מיליוני שקלים, כתוצאה מעתירת חופש המידע.

גם בהליך הבוררות בין המדינה למפעלי ים המלח בנוגע לתמלוגים שנדרשת החברה לשלם – סוגיה הנוגעת לשימוש באוצר טבע ולחלוקה צודקת של ההכנסות ממנו – נדרשה בקשת חופש מידע לצורך בקרה על ההליכים. הבקשה הובילה לעתירה, שבמסגרתה חויבו המפעלים לספק מידע בשל חובת השקיפות.

חשיפת מידע סביבתי קריטית גם לבריאות שלנו. עתירה נגד משרדי הממשלה בעקבות הרעלת ילדים בירושלים, כתוצאה מחשיפה לחומרי הדברה, לא היתה יכולה להיות מוגשת לולא היו בידינו הנתונים שהושגו באמצעות בקשת חופש מידע, וחשפו כי חרף המלצות משרד הבריאות, משרד החקלאות לא שינה את ההסדרים הרגולטוריים שיבטיחו הגנה מחומר ההדברה המסוכן פוספין. העתירה הובילה להחמרת הרגולציה, והציבור זכה להגנה מפני חומר מסוכן זה.

בנוסף ליכולת לפעול מכוח החוק עצמו, חקיקתו השפיעה על מעמדה הנורמטיבי של זכות הציבור לדעת. דוגמה לכך היא העתירה נגד המדינה להסרת החיסיון הגורף שניתן לחברת קצא"א, האחראית לאסון דליפת הנפט בערבה ב-2014. מעורבותה של קצא"א במחדלים סביבתיים רבים לאורך השנים הובילה לצורך בפיקוח נרחב על פעילותה, והן על המפקח עצמו, הרגולטור. ואולם, מאחר שמדובר בחברה שהוקמה לשם העברת נפט מאיראן לישראל, סוגיה בעלת היבטים ביטחוניים וסודיים, היא נהנתה מחיסיון רחב היקף. העתירה התבססה על הטענה שיש לפרש את החקיקה שהסדירה את פעילות קצא"א ברוח תכלית חוק חופש המידע. ואכן, בפסיקה תקדימית הוחלט על צמצום צו החיסיון והחרגה של מידע סביבתי, שוב, מתוך תפישה שמידע סביבתי הוא בעל חשיבות מיוחדת לציבור, ולכן יש למסור אותו גם במקרים בהם הוא מתנגש עם עקרונות אחרים. (טל גרנות, "21 שנה לחוק חופש המידע – זכות הציבור לדעת בסכנה", הארץ, 11.6.2019).

פסיקותיהם של בתי המשפט ממלאות אפוא תפקיד חשוב במימושו של חוק חופש המידע. הן מעגנות מחד גיסא מבחינה מינהלית את חובתן של הרשויות הציבוריות להעביר מידע שהאזרחים מבקשים, ומעגנות מאידך גיסא מבחינה חוקתית את חירויות היסוד שחוק זה נועד לבטא. בפסיקות של בתי המשפט בעתירות לקבלת  מידע, נדרשים בתי המשפט לערוך איזון בהתנגשויות שבין הזכות לדעת או הזכות לחופש המידע לבין אינטרסים, זכויות וערכים אחרים שבשמם מתנגדת רשות ציבורית למסור מידע. את האופן שבו עורכים בתי המשפט איזון זה נדגים באמצעות המקרים הבאים שנדונו בבתי המשפט:

א.בשנת 2017 פנתה תושבת ירוחם בבקשה לקבל את כל הפרוטוקולים של ישיבות ועדת המכרזים של המועצה המקומית ירוחם. בקשה זו למידע התייחסה לכ-70 מכרזים שניהלה הרשות המקומית  בין השנים 2017-2012. הממונה על חוק חופש המידע במועצה המקומית ירוחם דחה את הבקשה בנימוק שההצעות המוגשות לוועדת המכרזים הן הצעות חסויות והן מוגשות במסגרת הליך תחרותי ונוכח החובה להבטיח את עצמאות שיקול דעתם של חברי ועדת המכרזים חלה על פי החוק חובת סודיות על עבודתה.

נוכח דחיית הבקשה למידע עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 6115-03-17). העותרת לא נענתה להצעה לצמצם את היקף בקשתה וגם טענה בבית המשפט כי ביקשה את המידע על רקע חשד שהתעורר אצלה למעשי שחיתות בנוגע למכרז מסוים.

בית המשפט דחה את העתירה וקבע שהמידע שגילויו נדרש הוא בגדר "מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין" ושלפי חוק חופש המידע אין מקום למוסרו. כמו כן קבע בית המשפט, שחשדה של העותרת ביחס למעשי שחיתות אינו מהווה עילה שצריכה לחייב את הרשות לשקול את סירובה ומסור את המידע שכן על פי סעיף 10 לחוק חופש המידע, העניין הציבורי בגילוי מידע שעל מועצת ירוחם לשקול מכוח סעיף זה, מוגבל לטעמים המפורטים בסעיף זה – "שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה".  

על פסק דין זה ערערה העותרת  בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים (עע"מ 2416/18). בית המשפט העליון פסק לטובת העותרת. בדיון הביע בית המשפט את דעתו כי בקשת העותרת לקבל את כל הפרוטוקולים של כל המכרזים לאורך כל התקופה האמורה היא בקשה כללית וגורפת מדי, במיוחד לאור הצורך לקבל את תגובות כל משתתפי אותם המכרזים, ובקשה מצומצמת יכולה להיבחן על ידי הרשות המקומית בהתאם לכללים הרגילים של בחינת בקשה למידע. העותרת הסכימה להגיש בקשה חדשה שתוגבל ל-6-5 מכרזים. בפסיקתו של בית המשפט העליון לטובת העותרת, ולהגביל בקשתה למידע למספר מצומצם של מכרזים, קיבל בית המשפט את טענתה של העותרת שהמניע שבגללו ביקשה את המידע היה לשם מניעת מעשי שחיתות, וביחס לכך הדגיש בית המשפט שאין  מניע זה "בגדר שיקול זר אלא הוא אחת התכליות העיקריות של חוק חופש המידע...אין באמור כמובן כדי להטיל כל דופי בתקינות המכרזים אליהם התייחסה הבקשה, אלא אך להבהיר כי ענין ציבורי בגילוי מידע מטעמים של שמירה על טוהר המידות הוא שיקול שעל הרשות הציבורית לתת דעתה אליו בבואה לבחון בקשה למידע לפי חוק חופש המידע". 

ב. במקרה אחר שנדון בבית משפט, במרכזו של הדיון המשפטי עמדה פרשנותה של ההגדרה "הקצאת משאבים בלתי סבירה" כעילה לסירובה של הרשות הציבורית להעביר מידע. ראשיתה של פרשה זו בשנת 2007 בהגשת כתב אישום כנגד אזרח המייחס לו עבירה של העלבת עובד ציבור בגין מאמר שפירסם בו גינה באופן בוטה את תפקודו של הרב הצבאי הראשי. במשפטו העלה טענה של "הגנה מן הצדק", לפיה הגשת כתב האישום נגועה באפליה ונובעת משיקולים זרים. לצורך ביסוס הגנתו פנה למשרד המשפטים בבקשה לפי חוק חופש המידע ובה ביקש לעיין בכל ההחלטות על העמדה לדין ועל אי-העמדה לדין בעבירות המגבילות את חופש הביטוי שהתקבלו על ידי המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה מאז שנת 1995. הממונה על חופש המידע במשרד המשפטים סירבה לבקשה בטענה כי הטיפול בה יחייב הקצאת משאבים בלתי סבירה. על כך הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי (עת"מ 814/07).

בעיקרו של דבר, השאלה המרכזית שעמדה להכרעה לא היתה על עצם  הזכות לגילוי ועיון במידע משפטי המצוי בידי משרד המשפטים, אלא מה היקף הזכות לגילוי המידע ובלשונו של בית המשפט – "מהי נקודת האיזון הראויה בין הזכות לגילוי המידע לבין האינטרס של המדינה שלא להשקיע משאבים בלתי סבירים בגילוי", כאשר לדידו של בית המשפט נקודת האיזון צריכה להיות נסמכת על מבחן הסבירות. בית המשפט פסק לטובת העותר והורה למדינה להעביר לעיונו של המשיב את כל ההחלטות שהתקבלו בעניין העמדה לדין או אי-העמדה לדין בעבירות של העלבת עובד ציבור החל משנת 2000 ועד שנת 2007, וקבע כי "מדובר בהקצאת משאבים סבירה בין היתר בהתחשב בשני השיקולים הבאים: ראשית, האינטרס בגינו ביקש העותר לעיין במידע הינו רב חשיבות הואיל ומדובר במידע הדרוש לו לשם ביסוס הגנתו במשפט הפלילי. שנית, המדינה היא זו שמחזיקה במידע הנוגע לכלל ההחלטות המבוקשות והיא גם זו הטוענת כי לצורך ביסוס טענת ההגנה של העותר, על העותר לעמוד ברף ראייתי גבוה".

המדינה ערערה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (עע"מ 2398/08) וחזרה על טענתה כי מדובר בהקצאת משאבים בלתי סבירה בעליל. בית המשפט העליון פסק כי במקרה זה נקודת האיזון הראויה במבחן הסבירות הינה העברת מידע לעותר משלוש השנים האחרונות בלבד. בהחלטת בית המשפט העליון הובהר כי "יישום נקודת האיזון עשויה להשתנות ממקרה למקרה ואין להסיק מפסק דין זה כי תמיד נקודת האיזון מתגבשת בחלוף שלוש שנים. נקודת האיזון בגדרי מבחן הסבירות היא גמישה". בהחלטה זו נתן בית המשפט ביטוי לכך שבקשת המידע של העותר כרוכה בהכבדה ממשית על הרשות הציבורית, אך היא גם כרוכה באינטרס בעל חשיבות עקרונית ומהותית של העותר "שכן המידע דרוש לצורך ביסוס הגנה מן הצדק במשפט פלילי...והאינטרס האישי בעניינו הינו בעל זיקה לזכות להליך הוגן ולשוויון".

כללו של דבר, חופש המידע נועד להגשים אינטרסים מהותיים שראש וראשון להם הוא האינטרס בדבר חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. ועם זאת, הזכות למידע אינה יכולה ואינה צריכה להיות מוחלטת. גם אם ישנן עילות לחסות או להגביל את המידע, נדרשות למעשה הרשויות הציבוריות לבצע איזון בין האפשרות לפגיעה הנגרמת מחשיפת מידע לבין הזכות והאינטרס של מבקש המידע ושל הציבור. הגבלה של חופש המידע, לפי הגדרתו של בית המשפט העליון, "היא בבחינת אמצעי אחרון וחובה היא על הרשות הציבורית, בטרם תחליט שלא למסור מידע שגילויו מתבקש, לבחון אמצעים שפגיעתם בחופש המידע פחותה". ובעיקרו של דבר, האיזונים המתבקשים - אם נערכים על ידי הרשות הציבורית או על ידי בית המשפט -  מקצתם מושכים בסופו של דבר לכיוון הרחבת הנגישות למידע ומקצתם לכיוון ההצרה.

האם יכולה הספרות להגן על הדמוקרטיה

"אדם יוצר רוע, כשם שדבורה יוצרת דבש",
או האם יכולה הספרות להגן על הדמוקרטיה?
                                                   מאת ד"ר שלמה הרציג

בשעה ששורות אלה נכתבות אנו מצויים פחות משלושה שבועות לבחירות הארציות לכנסת העשרים ואחת. לכאורה, חגיגה לדמוקרטיה בישראל. בפועל, מסתבר, מאיימות לא מעט סכנות על יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית. אם בעבר הלא-רחוק נדמתה זו כחזקה ובלתי ניתנת לערעור, הרי שבשנים האחרונות מתחזקת התחושה בציבוריות הישראלית, שערכי השוויון והחירות העומדים בבסיס המשטר הדמוקרטי בישראל ובעצם, בעולם כולו, אינם איתנים ויציבים כבעבר.

ואם לדייק יותר, הרי שמצד אחד, מתגברים האיומים, מבית ומחוץ, על קיומה של מדינת ישראל כמולדתו של העם היהודי, כולל קריאה נוקבת לביטולו של חוק השבות, ומן העבר האחר בולט בחומרתו שיח הערעור על ערכים דמוקרטיים והומניסטיים מובהקים דוגמת שוויון אזרחי במדינת ישראל, מדיניות כלכלית שיש בה מקום גם ל'צדק חברתי', מניעת גזענות, שמירה על עקרון הפרדת הרשויות ועל עצמאותו של בית המשפט העליון, מתן לגיטימציה לדעות מכל קצוות הקשת הפוליטית ועוד.  במקומם אנו מוצאים רצון ברור לפגוע בלימודי האזרחות בבתי הספר דווקא בשל ערכי החופש והשוויון, שהם מקדמים. בהצהרותיהם של פוליטיקאים לא מעטים, בעיקר מחוגי  הימין התאוקרטי, בולטת גם - ולא לטובה מבחינת עיקרי הדמוקרטיה הישראלית - החתירה הברורה להעדפת זהותה היהודית של מדינת ישראל על חשבון זהותה הדמוקרטית.

אולי לא היה מקום להזדעק כל כך אלמלא התחושה, שבשם קידומם של ערכים זהותיים פרטיקולאריים של הרוב היהודי במדינת ישראל מוקצים מחמת מיאוס ערכים מוסריים אוניברסליים, ויחד עמם מוקרבים למולך הפטריוטיזם ואהבת המולדת, גם ערכיה של הדמוקרטיה המהותית וזכויות האדם בראשם. ובאחת, דומה כי רטוריקה כוחנית-מניפולטיבית, הקרובה (מדי) ברוחה למקובל במשטרים טוטליטריים, הולכת וכובשת את השיח החברתי והפוליטי בישראל. ואם לצטט ממאמרו של רמי לבני הרי ש"החברה הישראלית נעשית אפתית, קהה, משתמטת סדרתית. כפי שאינה מתמודדת עם הגזענות הפושה בה, עם העדר התרבות הדמוקרטית ושקיעת אתוס שלטון החוק, עם העוני ועם פערים חברתיים מהגדולים בעולם המפותח. היא נטשה גם את מידת הסולידריות שלה, ופירקה את המכנה המשותף שחיבר בין אזרחיה, יסודות שבזכותם קמה, וזכתה בהישגים כבירים. היא התפצלה לשבטים מנותקים, במקום הסולידריות והשותפות, היא נשטפה בדת ובאמונות טפלות, בצד בידור זול להמונים" ("מאמרים ומכתבים", הארץ, יום ראשון, 24.03.2019).

אגב, מגמה זו של ערעור על ערכים דמוקרטיים איננה מיחדת את מדינת ישראל, והיא בולטת בעצמתה גם ברחבי העולם המכונה ה'נאור', שאך לפני עשורים אחדים חגג את ניצחונה הסופי, כביכול, של הדמוקרטיה המערבית, הליבראלית-קפיטליסטית, על האידאולוגיות הטוטליטריות ('קץ ההיסטוריה' בלשונו של פוקויאמה). דומה כי בעשורים האחרונים התהפך עלינו הגלגל, דווקא במדינות הדגל של הדמוקרטיה הליבראלית עם הרמת ראשם של הפופוליזם ושל הלאומנות הדורסנית על גרסאותיהן השונות. ובאחת, רוחות אנטי דמוקרטיות מנשבות במדינות בעלות מסורת דמוקרטית ארוכת שנים (ארה"ב, אנגליה, הודו) ועל אחת כמה וכמה במדינות שערכי הדמוקרטיה המהותית עדיין לא הכו בהן שורש (רוסיה, הונגריה, פולין, תורכיה ועוד).

  ומה יש לספרי הלימוד ב'אזרחות' בישראל לומר על היחסים שבין דמוקרטיה לטוטליטריות? נתבונן, למשל, בספר לימוד ה'אזרחות' לחטיבה העליונה ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית מאת ד"ר דוד שחר, שחלק ניכר ממנו מוקדש לדמוקרטיה בישראל. למעשה, כל חלק ג של הספר: " מהי דמוקרטיה? ישראל מדינה דמוקרטית" (עמ' 153 – 301) דן בעקרונות המשטר הדמוקרטי, ובדרכי יישומו במדינת ישראל. בחלק זה עומד המחבר על היות הדמוקרטיה מסגרת מדינית שמקורות הסמכות והריבונות שלה הם העם, או נציגיו הנבחרים (שם, עמ' 155). כך למשל, אליבא דאברהם לינקולן, נשיא ארה"ב בשנים 1861 – 1865 , המצוטט בספר, דמוקרטיה היא שלטון העם באמצעות העם ולמען העם (שם, עמ' 158).

לשון אחר,  בניגוד למשטר הטוטליטארי, שבו יחיד או קבוצה מצומצמת ופריווילגית של אוליגרכים הם הריבון, והם המכתיבים את 'כללי המשחק' במדינה, לאו דווקא לטובת תושביה, כפי שמוכיח הניסיון ההיסטורי והפוליטי רב השנים, במשטר דמוקרטי העם כולו, וליתר דיוק, אזרחי המדינה, הם הריבון ועל פיהם יישק דבר. יתר על כן, כדברי פרופ' עמוס שפירא המלמד סנגוריה על המשטר הדמוקרטי כמשטר של צדק פוליטי, ואף דבריו מובאים בספר הלימוד דלעיל: "דמוקרטיה מהווה משטר צודק, היות שמקופלים בה עקרונות כמו שלטון הרוב, חופש הפרט, שלטון החוק, שוויון, הדדיות, הגינות, טובת הכלל ושלטון המעוגן בהסכמת הנשלטים. לאלו ניתן להוסיף את החתירה לכיבוד ציפיות סבירות, ואת השאיפה לאפשר לכל להעלות את דרישותיהם ולבטא את צורכיהם תוך כדי תהליך מתמיד של איזון בין תביעות נוגדות." (שם, עמ' 159).   

במקביל, ניתן לבחון את הדרך (למצער, אחת הדרכים) בה מתמודדת הספרות עם המתח החריף שבין דמוקרטיה לדיקטטורה. בשל קוצר היריעה תיבחן ברשימה זו יצירה פרדיגמטית אחת בלבד המצויה בתכנית הלימודים בספרות לבית הספר העל-יסודי הכללי בפרק 'רומן ונובלה'. הכוונה לספרו של הסופר וליאם גולדינג "בעל זבוב", שראה אור בשנת 1954. רומן זה אף זיכה את מחברו בפרס נובל לספרות לשנת 1983.

 "בעל זבוב" הוא רומן אלגורי רב אנפין המתאר את קורותיה של קבוצת ילדים אנגלית, כולם בני טובים ובעלי חינוך בריטי הולם (כולם בנים, אגב, ואין ביניהם אף לא נערה אחת),  שככל הנראה נמלטו, באמצע המאה הקודמת  ממלחמה אטומית המתרחשת ברקע. בעקבות התרסקות מטוסם, נקלעו הילדים בעל כורחם לאי בודד כשהם מנותקים מן העולם החיצוני, ומבלי שיימצא בקרבם אף לא מבוגר-אחראי אחד. טייס המטוס אמנם הספיק לצנוח ממנו, אך נהרג בנחיתה, וגופתו שנתלתה על ענפי העצים בפסגת האי תהפוך, מאוחר יותר, ל'מפלצת' בדמיונם החרדתי של הנערים.

 עיקרה של עלילת הספר נסב סביב תהליכי הסתאבותה של חברת הילדים, שמתחילים את דרכם כחברה דמוקרטית ושוויונית למהדרין ומסיימים אותה כפראים צמאי דם. היסוד האלגורי ביצירה הוא דו כיווני. בהיבט אחד שלו - הממד הדיאכרוני-השתלשלותי - מתאר הרומן את ההיסטוריה של האנושות, מן ה'סוף' אל ה'התחלה', כלומר מן התרבות והציוויליזציה אל הפראות והברבריות. ובנוסח אחר, קבוצת הילדים התמימה, כביכול, מאפשרת למחבר הרומן לדמיין באמצעותה, ב'תנאי מעבדה', את תהליכי התפתחותה של החברה האנושית על כל גחמותיה, יצריה ותאוותיה, כולל פולחן האלילות והקרבת הקרבנות המאפיין את ראשית דרכה. ממד אלגורי נוסף, סינכרוני ביסודו, טמון במערכת היחסים בין הילדים באי ובמהלך הטרגי של הפיכתם מחברת מופת שוויונית ודמוקרטית לחברה אלימה ומעוותת, שאף היא יציר כפיהם, אולי אף יותר מזו המוקדמת, שכן הראשונה מייצגת את שרידי החינוך הבריטי הטוב שקיבלו הילדים, ואלו זו האחרונה היא פרי מעלליהם בלבד. אגב, שם הספר מתייחס לאל הכנעני בעל זבוב, שמשמש גם שם נרדף לשטן.

לפי האנציקלופדיה המקוונת 'ויקיפדיה' בתקופה בה נכתב הספר הייתה נפוצה ספרות האיים באירופה. ספרים רבים נכתבו על פי הדפוס בו קבוצת ילדים נקלעת לאי בודד,  מנותקת מהעולם המוכר לה, ומצליחה במשך הזמן ליצור באי חברה אוטופית   המחקה את המודל המוכר של חברה מערבית דמוקרטית-נאורה ומיישמת את ביצועיה. דוגמה מובהקת לכך יכול לשמש ספרה של מירה לובה ''אי הילדים'' משנת 1947 (תורגם ועובד מגרמנית לעברית על ידי ימימה טשרנוביץ). ספרה של לובה מוקע ומושמץ היום בשל הסטריאוטיפים המגדריים והאחרים, שבהם הוא גדוש, אך אין ספק באשר לטוב לבם ולנכונות לסיוע ולשיתוף פעולה חברתי אמיץ של מרבית הילדים (והמבוגרים) המאכלסים את עלילת הספר.
מתוך ראייה פסימית הרבה יותר משל מרבית מחברי ספרות האיים המסורתית, באשר ל'טבע האדם', ויליאם גולדינג, בספרו "בעל זבוב", מתריס כנגד האופטימיזם הנבוב (לדעתו) של ספרות האיים הקלאסית. כאמור, החברה אותה בונים הנערים ברומן שלו שונה עד מאוד מן הדגם הטיפוסי של ספרות זו. חרף חינוכם הטוב מתנתקים הנערים מהחברה התרבותית הנאורה ונסחפים בהדרגה אחר יצריהם עד להפיכתם לחברה פראית ורצחנית בה האדם מתגלה במרעו.

אמנם בתחילת דרכם על האי הבודד פועלים הילדים יחד במטרה לשרוד, ומנהיגים בתוכם כללי התנהגות דמוקרטיים ושוויוניים למדי. כך, למשל, נבחר ראלף למנהיג הילדים על האי בהצבעה חופשית (באורח אירוני, התואם גם מודלים 'דמוקרטיים' בני זמננו, הבחירה בו נבעה בעיקר מחזותו המצודדת). בנוסף, רשות הדיבור באספות הילדים ניתנת רק למי שמחזיק בידו בתורו את הקונכייה שמצאו על החוף;  הקונכייה, משמשת את הילדים גם כשופר הזעקה לאספות ולצרכים נוספים. עוד הישג של התבונה, בהובלתו של ראלף  הוא רעיון הדלקת מדורה בראש ההר, כדי לאותת לספינות מזדמנות, והחלטה לבנות סוכות מגורים להגנה מפני פגעי האקלים בלילה. אגב, שתי החלטות אחרונות אלה (ובעצם, גם ההחלטות הדמוקרטיות הנוספות) אינן צולחות לאורך זמן, כיוון שהן מצריכות סבלנות, אורך רוח ודחיית סיפוקים, תכונות שהילדים (ומבוגרים?) אינם מצטיינים בהן. הסוכות נותרות רק בראשית בנייתן, והאש נכבית בשל הזנחה וחוסר טיפול וכך מוחמצת גם אנייה החולפת לה ליד האי מבלי לגלותם.

בתוך פרק זמן קצר, ובשל ויכוחים וחיכוכים המתגלעים ביניהם, הילדים  מתפצלים לשתי קבוצות: הקבוצה של ראלף, שדמותו כמנהיג משקפת, בדרך כלל, את קול התבונה והסובלנות, גם אם לא באופן מושלם, שכן גם ראלף אינו נקי מחולשות אנוש, וכמנהיג הוא מתאפיין ברכות יתר מצד אחד, ובהתנשאות כלפי ''חזרזיר'' - הילד השמן, הממושקף וחולה הקצרת, ובקצרה, הילד הדחוי, שאיש אינו זוכר את שמו ורק כינוי הגנאי דבק בו - מצד שני. ראלף מנסה בתחילה לקרב את החברה שהילדים בונים על האי לחברה האנגלית-מערבית ממנה הם באו. פעולותיו נשענות על הידע שנטמע בו כנער בוגר-יחסית (הוא בן 12) ומשכיל, הצועד בגאווה בעקבות אביו שלדבריו משמש מפקד בחיל הים הבריטי. ראלף אף מעניק לג'ק מרידיו, במטרה להשקיט את כעסו של זה האחרון על שלא נבחר למנהיג הילדים, את האחריות על קבוצת נערי המקהלה, שבראשם הוא (ג'ק) עמד בעבר. אך זעמו ותסכולו של ג'ק על שלא נבחר להנהגה גדולים מכדי לשאת את הובלתו של ראלף, ובהמשך עלילת הרומן הוא מנהיג את ה'אופוזיציה' הרצחנית לראלף.

  גם "חזרזיר" הילד הדחוי משקף בדבריו את קול השפיות, והוא מנסה תמיד לחשוב באופן הגיוני ושקול, אך חולשתו הגופנית והמנטלית היא בעוכריו והילדים מלגלגים עליו ומתעללים בו, כדרכם של ילדים (ומבוגרים?) כלפי החלש מהם. אפילו העובדה שמשקפיו של "חזרזיר" מאפשרים לילדים להדליק אש על האי איננה מסייעת לו בשיפור מעמדו בקרב הילדים, והוא מושלך אל תחתית הסולם החברתי. יתר על כן, גניבת משקפיו, בהמשך העלילה, וניסיונו להשיבם אליו יובילו בסופו של דבר למותו האכזרי.

קבוצתו של ראלף הולכת ומאבדת מכוחה ככל שמתקדמת עלילת הסיפור. כאמור, ניסיונו של ראלף לממש את ההחלטה לבנות סוכות על החוף כושל אל מול פיתויי הצייד שמניח ג'ק בפני הילדים. סמכותו של ג'ק, היפוכו המחלט-כמעט של ראלף, על האי הולכת ומתחזקת דווקא בשל קשיחותו, ובשל יכולתו לתת דרור ליצרי הקבוצה. ג'ק הוא מנהיג סמכותני, המונע על ידי הצורך בסיפוק מידי ועל ידי רדיפת הכוח והשררה. למרבה האירוניה, ג'ק הוא מי שעמד, לפני האסון, בראש מקהלה כנסייתית באנגליה המתורבתת, אך על האי הוא מתנהג בצורה ברוטאלית וקורא לילדים להצטבע כפראים, להכין לעצמם כלי נשק ולצאת לצייד, כדי לאכול בשר, ולא להסתפק בשפע הירקות והפירות ובמים הטעימים שהאי מציע לשוכניו. בפועל, קבוצתו של ג'ק הולכת ומשתלטת על האי; פיתויי הצייד, הבשר והדם מושכים את לב הילדים הרבה יותר מבשורת השלום התבונית אך האנמית של ראלף. בזה אחר זה הם עורקים מקבוצתו של ראלף לקבוצתו של  ג'ק עד שלקראת סיום עלילת הרומן נותרים יחד ראלף ו"חזרזיר" לבדם אל מול כל היתר.

 בתהליך הדרגתי, אך מהיר למדי, ג'ק הופך לעריץ אכזר, בלתי סובלני וטוטליטרי המייסד לו ממלכה משלו על פסגת האי. המחיר שגובה הפראות והברבריות גבוה מאוד - היא גורמת למותו של סיימון, נער עדין וחולמני, שרצה לספר לחבריו את האמת אודות ה'מפלצת' שזיהו כביכול הילדים על פסגת ההר. סיימון, שירד מן ההר  נקלע, שלא בטובתו, לטקס פגאני של פולחן צייד, שפיתחו הילדים על האי. במהלך הטקס הם דוקרים חזיר מדומיין, ולמעשה דוקרים למוות בכידוני הצייד שלהם את סיימון שפרץ במפתיע לתוך מעגל הרוקדים. אגב, סוגיית ה'מפלצת' שעל האי מעניינת במיוחד, שכן היא משקפת לא רק טעות בזיהוי, קרי, מחשבה שהצנחן המת שמיתרי מצנחו נתפסו בענפי העצים שעל ההר היא בעצם 'מפלצת', אלא אותה נטייה חברתית מובנית בנפש האדם לגלות 'מפלצות' ו'אויבים' בכל מקום, ובכך לממש צורך רצחני לפגוע בהם ו'להציל את המולדת' (מזכיר משהו?). כך הופכת ה'מפלצת' והפולחנים שמקיימים הילדים סביבה לנושא קיומי ופוליטי מרכזי ביצירתו של גולדינג.

בתוך כדי מאבקי הכוח בין שתי קבוצות הילדים - למעשה קבוצת הרוב של ג'ק שעל ההר אל מול שרידי קבוצתו של ראלף שעל החוף - נרצח גם "חזרזיר". קבוצתו של ג'ק גנבה את משקפיו של ''חזרזיר'' כדי להדליק לעצמם אש, וכאשר עלו הוא וראלף אל פסגת האי לדרוש את רכושם בחזרה, רוג'ר, אחד מבני חבורתו המקורית של ג'ק, דחף לעברם סלע ענקי, שפגע ב"חזרזיר" והעיפו לתהום של 40 רגל, שם התרסק אל סלעי הים. הקונכייה שבידו באמצעותה התכוון לעמוד על זכויותיו, התרסקה אף היא לעשרות רסיסים לבנים. ריסוקה של קונכיית-רשות הדיבור היא הסמל המובהק של ריסוקה של הדמוקרטיה שכוננה חבורתו של ראלף על האי.

לקראת סופה של עלילת הרומן, מנהלים חברי הקבוצה של ג'ק - למעשה, הילדים כולם, שכבר זנחו לחלוטין את תרבותם המקורית והפכו לפראים מצובעים, מלוכלכים וצמאי דם - מצוד אחר ראלף במטרה להרוג אותו. תוך כדי כך גורמים הילדים לשרפה המשתוללת באי. עשן השרפה - שמחליפה, באופן סמלי, את המדורה שהתקיימה קודם לכן - מושך את תשומת לבה של ספינה שעוברת במקום, ואנשיה מחלצים את הילדים. הספר מסתיים בנזיפתו של הקצין מפקד הספינה, אשר אומר לילדים, ודבריו מקבלים כמובן ממד אירוני לנוכח כל מה שהתרחש על אדמת האי קודם לכן: "הייתי חושב שחבורת נערים בריטים...תגלה יתר תושייה[1]". לבסוף החבורה כולה עוזבת את האי וחוזרת לציוויליזציה.

לסיכום, האי שבו מתרחשת עלילת הספר יכול היה להיות גן-עדן: לנערים הניצולים היו די מים מתוקים ומזון ולא היו בו חיות טורפות. אך, למרות האפשרות הקסומה של קיום אוטופי ברוח 'ספרות האיים' הקלאסית על האי, הנערים הרסו את האי, שרפו אותו, תוך שהם פוגעים והורגים זה את זה. במובלע, וגם במפורש (חלקה הראשון של כותרת מאמר זה היא למעשה ציטוט מדברי המחבר) טוען גולדינג, שבני האדם גם בנסיבות אידאליות נוטים להחצין את הרוע שבתוכם, ומתקשים לחיות בשלום זה עם זה. המפלצת שאותה רוצים הילדים להרוג בטקסי הפולחן, שהם מקיימים על האי אינה דבר חיצוני להם, אלא היסוד השטני הקיים בתוכם, ומה גם מבוגרים, כפי שמעידה המלחמה המתחוללת במציאות שמחוץ לאי.

בוויכוח אודות "טבע האדם", מתוך הנחה מודרניסטית, שאכן טבע כזה קיים - תמונת העולם הפוסט-מודרנית שוללת את קיומו של 'טבע אדם' אחדותי ואוניברסלי - עמדת מחברו של "בעל זבוב" היא ברורה ורוויה פסימיזם עמוק. בלשונו של ספר בראשית הנתמך על ידי הוגים דוגמת הובס (1588 – 1679) וזיגמונד פרויד (1856 – 1939), היינו אומרים כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית, ח' 21). עלילת הרומן חושפת את החינוך, התרבות והיכולת לשתף פעולה בצורה וולונטרית והוגנת, כקליפה דקה על פני אוקיינוס גועש של יצרים ותאוות רצח המוליכות את האדם לעבר ברבריות מסוכנת, או אם תרצו לעבר הפאשיזם והנאציזם, שתוצאותיהם האיומות נחשפו במלחמת העולם השנייה, ואשר בעקבותיה גם נכתב ספרו זה של ויליאם גולדינג.

 אך בצד האפשרות לקרוא את "בעל זבוב" קריאה דטרמיניסטית וחסרת תקווה, ואת מהלכי עלילת הרומן כביטוי עמוק לטבעה המהותי של החיה האנושית - שכוחות האור הדמוקרטיים לעולם ניגפים בה בפני כוחות השחור הטוטליטאריים - ניתן לקרוא בהם גם כבמעין קריאת השכמה וצלצול הזהרה מפני האפשרויות הקשות הצפויות לנו אם לא נתעשת, ובמובן זה, היצירה בת הששים וחמש שנה רלוונטית גם לזמננו ולחברתנו הדמוקרטית בישראל ובעולם כולו.

.

---

[1] ויליאם גולדינג (1965) "בעל זבוב", עם עובד, תל-אביב, תרגמה מאנגלית: אסתר כספי, עמ' 191.  ב – 2011 הספר ראה אור מחדש בתרגומו של אמיר צוקרמן