גל חדש בשירת המחאה האזרחית/מזרחית

גל חדש בשירת המחאה האזרחית/מזרחית בת זמננו

כתב: ד"ר שלמה הרציג

'זהויות של אזרחים וקבוצות במדינה ישראל' הוא תת-נושא מרכזי בפרק 'מדינת ישראל – מדינה יהודית' בספר לימוד באזרחות לחטיבה העליונה – ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית מאת ד"ר דוד שחר (כנרת, 2013). מקומו של הדיון בסוגיית הזהויות בחברה הישראלית, ממש בסמוך לתחילת הספר, מעיד על החשיבות הרבה שיש לנושא זה בתכנית הלימודים באזרחות. וכך כותב מחבר הספר על מהותה של הזהות האזרחית, האישית והקבוצתית: "הזהות היא מכלול מרכיבים, תפיסות ועמדות שבאמצעותם האדם או הקבוצה מגדירים את עצמם ועל פיהם מזהים אותם האחרים. הזהות שיש לאדם או לקבוצה מקנה משמעות לשיוך או לשייכות, מבחינה חברתית, דתית, תרבותית או לאומית." (עמ' 51)

הדיון הנרחב, בהמשך הפרק, באותן זהויות שונות ומגוונות של יחידים וקבוצות במדינת ישראל מטרים פרק מאוחר יותר בספר (פרק 13): 'חיים משותפים בחברה הישראלית (שסעים ודרכים לצמצומם)'. בפרק זה האחרון  – המשקף היטב את משבר הזהויות בחברה הישראלית, ואת המעבר הבלתי נמנע ממדיניות 'כור ההיתוך' לתפיסת ה'רב-תרבותיות' - מוקדש מקום נכבד ל''(ה)שסע העדתי'', וכך נכתב בו: "מדינת ישראל היא "מדינת עליה", ועובדה זו היא הרקע לקיומו של שסע עדתי הנובע ממתיחות על רקע תרבותי-אתני-יהודי הקשור לקבוצות המוצא היהודיות המרכיבות את החברה הישראלית. בעיקרו של דבר מדובר בשסע שנוצר בין "האשכנזים" – יוצאי אירופה ואמריקה, לבין "המזרחים" – יוצאי אסיה ואפריקה." (שם, עמ' 148). להמחשת מקורותיו ומשמעויותיו הפסיכולוגיות והחברתיות של השסע העדתי בישראל מביא ד"ר שחר  קטע מספרו של דן סואן ארץ עברה וזעם, שסעים וזהות בחברה הישראלית (הוצאת אח, 2003, עמ' 245), שנפתח בזו הלשון: "תנאי להבנת המתחים הבין-עדתיים, תחושות הקיפוח וההתפרצויות על רקע זה הוא הכרה בעובדה, שקליטת הגירה או עליה היא תהליך שיש בו שני צדדים: קולט ונקלט. כאשר התהליך נעשה בתנאים של אי שיווין – וכאלה הם פני הדברים בדרך כלל – ההגמוניה היא בידי הקולט, שהינו הגדול והוותיק ולעיתים גם העשיר, המשכיל והמיומן. בנסיבות כאלה נוטה הקולט לכפות את רצונו על הנקלט והתוצאה היא בדרך כלל תחושת קיפוח ותסכול בקרב האחרון." (שם).

בעשורים האחרונים אנו עדים לביטויים הולכים ומחריפים של תהליכי פיצול ופרוק של הזהות הישראלית האחדותית, שאפיינה, במידה רבה, את ראשית הדרך במדינת ישראל ("פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", אמיר גלבוע, שירים בבוקר בבוקר, 1953); לתהליכים אלו מתלווים קולות  של מחאה כנגד הקיפוח על רקע עדתי, ממשי או מדומיין, בעבר ובהווה. מחאה זו מוצאת את ביטויה במגוון ערוצים חברתיים (הרשתות החברתיות), פוליטיים (פעילות מפלגתית) ואסתטיים (יצירות ספרות, הצגות תיאטרון, סרטי קולנוע וטלוויזיה, מיצגים אמנותיים). אחד הביטויים המילוליים המובהקים ביותר של משבר הזהות בחברה הישראלית ושל המחאה על רקע עדתי הקשורה בו – ותודה לפוליטיקה של הזהויות - מצוי בתחום הספרות, ובאופן מובהק, דווקא בחטיבת השירה.

את פריצת הדרך בנושא זה, שהיה מושתק למדי עד לפני כארבעים שנה, בצע המשורר, חתן פרס ישראל לספרות ולשירה עברית לשנת 2015, ארז ביטון. די להביט בשמות ספריו המוקדמים: מנחה מרוקאית  (עקד, 1976) וספר הנענע (עקד, 1979), כמו גם בכמה משמות השירים שבהם (רובם, אגב, מתכנית הלימודים בספרות לחטיבה העליונה בבית הספר הממלכתי והכללי) דוגמת: "שיר זהרה אלפסיה"; "שיר קניה בדיזנגוב"; "חתונה מרוקאית"; "שיר נער שוליים ועובדת סוציאלית" "דברי רקע ראשוניים"; "תיקון הריחות"; "תקציר שיחה", כדי להיווכח עד כמה מסגירים שמות אלה לא רק את עולמות התוכן שלהם, אלא גם מרמזים על זהותו העדתית של מחברם, ומניה וביה על יסוד המחאה הגלום בהם. בשיריו הראשונים, שהתקבלו בהערכה רבה בקהילת קוראי הספרות, נתן ארז ביטון ביטוי לרצון להנכיח את שורשיו היהודיים-צפון-אפריקאים, ללבטי הזהות שלו - המתח בין 'מזרח' ל'מערב' בעולמו הרגשי והתרבותי, לרגשי האשם המפעמים בו על רקע 'נטישת' תרבותו  המזרחית האותנטית, וגם ביטוי, ראשוני בדרך כלל, למחאה כנגד הקיפוח התרבותי של תרבות המזרח (וראו, למשל, שירו המכונן "שיר זהרה אלפסיה", שהפך לדגל במאבק התרבותי-אזרחי לקימום תרבות המזרח). לצדו של ביטון בהתוויית הדרך לשירה המזרחית ניתן לציין משוררים דוגמת שלמה זמיר, שלמה אביו, פרץ דרור בנאי ואחרים, שפעלו (חלקם עדיין פעילים) ברפובליקה הספרותית במחצית השנייה של המאה העשרים, בין אם נתנו בכתיבתם ביטוי ישיר לתודעה ה'מעמדית-אתנית', ובין אם לאו.

אלא שבשנים האחרונות צומח בישראל דור חדש לשירת המחאה האזרחית-מזרחית שהוא שונה במידה רבה מדור 'האבות המייסדים', שהחלו את דרכם בצעדי מחאה מהוססים על רקע אתני-עדתי. המאפיין הבולט בכתיבתם של קבוצה דורית זו, רובם ככולם בשנות השלושים לחייהם, הוא טון תקיף ובלתי מתנצל ואפילו, יש לומר, מיליטנטי כלפי התרבות ההגמונית-האשכנזית. הדמויות הבולטות בקבוצת משוררים זו, רובם ככולם ממוצא מזרחי, המכנה עצמה קבוצת 'ערס פואטיקה' (בעקבות ערבי הקראת שירת מחאה 'מזרחית', שיסדה המשוררת עדי קיסר) הן עדי קיסר עצמה ולצידה המשוררים: רועי חסן, שלומי חתוכה, מתי שמואלוף, שלומי דדון, תהילה חכימי ועוד רבים נוספים. אמנם קבוצה זו אימצה לעצמה את ארז ביטון כאב רוחני, אך, כאמור, המגמה המסתמנת בשיריהם היא לוחמנית לאין שיעור מזו שהתווה להם האב המייסד.

כך למשל שירה של עדי קיסר "אני המזרחית" (שחור על גבי שחור, גרילה תרבות, 2014) – השיר אגב נכנס לתכנית הלימודים בספרות לחט"ע בתשע"ז, בעקבות המלצות ועדת ביטון לקידום מעמדם של משוררי ה'מזרח' - מבטא זעם גלוי, בוטה ומתריס כנגד "אתם" מדומיין המייצג, מן הסתם, את הממסד ההגמוני ה'לבן'. וכך נשמע הבית הראשון בו (השיר נקרא לראשונה באחד מערבי 'ערס פואטיקה'): אֲנִי הַמִּזְרָחִית / שֶׁאַתֶּם לֹא מַכִּירִים /  אֲנִי הַמִּזְרָחִית / שֶׁאַתֶּם לֹא מַזְכִּירִים / שֶׁיּוֹדַעַת לְדַקְלֵם / אֶת כָּל הַשִּׁירִים / שֶׁל זֹהַר אַרְגּוֹב / וְקוֹרֵאת אַלְבֶּר קָאמִי / וְבּוּלְגָּקוֹב / מְעַרְבֶּבֶת הַכֹּל לְאַט לְאַט / עַל אֵשׁ קְטַנָּה / חָלָב וּבָשָׂר / שָׁחֹר וְלָבָן / הָאֵדִים מַרְעִילִים / אֶת הַשָּׁמַיִם כָּחֹל לָבָן / שֶׁלָּכֶם /  מָה תַּעֲשׂוּ לִי? קו האופי המתקומם והגאה  של השיר מלווה אותו לכל אורכו, וכל אחד מארבעת בתיו הראשונים – השיר הוא בן חמישה בתים - נחתם בהיגד המתריס 'מה תעשו לי'? זאת ועוד, פתיחת השיר "אני המזרחית" מחצינה זהות היברידית המערבת, ללא הפרד, בין תרבות 'נמוכה/מזרחית' (זוהר ארגוב) ל'גבוהה/מערבית/רוסית' (אלבר קאמי ובולגאקוב). גם המשך השיר מציג זהות מעורבת של הדוברת בו כחלק ממגמת ההיחלצות מן הסטיגמה שהחברה הישראלית הטילה עליה עוד מילדותה ("אולַי בִּגְלַל זֶה קָרְאו לִי בְבֵית הַסֶפֶר /  כּוּשִית בַּהַפְסָקות"): אֲנִי נוֹשֶׁמֶת בְּעִבְרִית / קוֹנָה בְּאַנְגְּלִית / אוֹהֶבֶת בַּעֲרָבִית / כַּפָּרָה עַל הַסּוּרַכּ / מִתְבַּכְיֶנֶת בְּמִזְרָחִית  בסיום השיר מאמצת עדי קיסר את הזמרת והיוצרת המנוחה אהובה עוזרי כאם רוחנית ואת שירהּ "אני המזרחית" היא  חותמת בארבעת הטורים המסיימים את שירה אהובה עוזרי "אמי, אמי": "אִמִּי אִמִּי פִּתְחִי הַדֶּלֶת / כֹּל גּוּפִי רוֹעֵד מִקֹּר / אִמִּי אִמִּי פִּתְחִי הַדֶּלֶת / עַל כְּתֵפִי מַשָּׂא כָּבֵד."

יוצר צעיר נוסף בן אותה קבוצה הוא המשורר רועי חסן, שפרץ לתודעה הציבורית ב – 31 באוקטובר 2013 עם שיר פרובוקטיבי לא פחות מזה של עדי קיסר - ויש שיאמרו אף יותר - בשם "במדינת אשכנז", שהטור הראשון שבו 'מתכתב' להכעיס עם השיר השני 'משירי ארץ אהבתי' הידועים כל כך של לאה גולדברג. השיר של ''במדינת אשכנז'' ראה אור לראשונה מעל דפי המוסף "ספרים" של עיתון הארץ, וזהו הבית הראשון שבו: בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ / לֹא לְשֻׁתָּף / רוֹחֲצִים יָדַיִם בַּסַּבּוֹן וְגַם אָז / נוֹגְעִים מֵרָחוֹק / לֹא תּוֹקְעִים כַּף / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי אֹכֶל / חָרִיף וּבַיִת חָם / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה / אֲנִי חַפְלָה / אֲנִי כָּבוֹד / אֲנִי עַצְלָן / אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם / כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן / אֲנִי הַהֶרֶס / הַחֻרְבָּן / הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן / הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה / בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט / אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים / וּקְמֵעוֹת / אֲנִי עַרְס /  אֲנִי יָאלְלָה / כַּפַּיִם / וּמוּסִיקָה זוֹלָה / תַּת תַּרְבּוּת / תַּת רָמָה / אֲנִי שֹׁרֶשׁ עִקֵּשׁ / וְקוֹץ בַּתַּחַת / אֲנִי שַׁקְרָן / הָרֵי הַגִּזְעָנוּת הִיא נַחֲלַת הֶעָבָר / וּמֵתָה מִזְּמַן / אֲנִי לָקְחוּ לִי / שָתוּ לִי / אֲנִי סְתָם בַּכְיָן / אֲנִי עֶצֶם / בִּלְתִּי מְזֹהֶה / תָּקוּעַ לְךָ כָּאן...

למותר לציין, שהשיר כתוב במודוס האירוני, והוא מעמיד קטלוג מפורט של כל הסטראוטיפים הידועים של ה'מזרחי', כפי שהוא משתקף בתודעה המערבית-אשכנזית המלעיזה. השיר איננו סובל מעודף תחכום, אבל אולי זהו הדבר שהופך אותו לישיר ואפקטיבי כל כך בהעברת המסרים ה'פוליטיים' שלו. כאמור, רועי חסן משתמש בכל הדימויים המוכרים של המזרחי, כדי 'להכניס להם' על כל מה שעוללו הם ה'אשכנזים' לשבט המזרחי. ב'הפוך על הפוך' מציג המשורר את דמותו – דמות מדומיינת, כמובן, שהיא הייצוג האולטימטיבי של המזרחי המצוי, כפי שהיא מצטיירת בעיניים אשכנזיות טיפוסיות. בדרך זו המשורר מציב מראה אירונית בפני המבט האשכנזי על ה'אובייקט' המזרחי המופיע כאן בשלל מופעים דוחים - עצלן, ערס, פרימיטיבי, חסר מוסר עבודה, תת-רמה וכו' – הלקוחים היישר מן התקשורת הכתובה והאלקטרונית. אגב, כל הדימויים המעוותים הללו מהדהדים את הדרך בה נתפס היהודי בעיני האנטישמיים ואת הסטראוטיפים של ה'שחורים' בעיני הגזענות הלבנה.

אגב, בבית השני בשיר (השיר הוא בן חמישה בתים, לא שווים באורכם) יוצא המשורר חוצץ כנגד מערכת החינוך ה'לבנה' שאיננה 'סופרת' את ה'שחורים', הן באמריקה והן בישראל. שיאו של הבית השני בסירוב לאמץ את הפואטיקה של המשוררים הקאנונים בישראל (אשכנזים כמובן) והצהרה על יציאה לדרך פואטית חדשה: וְלֹא כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי שִׁירָה וּמְשׁוֹרְרִים / כִּי לֹא סִפְּרוּ לִי שֶׁשִׁטְרִית וּבִּיטוֹן וְדָדוֹן וְחָתוּכָּה / גַּם כּוֹתְבִים שִׁירִים / וּבְכָל זֹאת בָּנִיתִי לְעַצְמִי סִפְרִיָּה / שֶׁל שִׁירָה וְסִפְרוּת אַשְׁכְּנַזִּית / וּכְמוֹ אָתֵאִיסְט הַקּוֹרֵא בִּכְתָבִים  קְדוֹשִׁים / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לַחֲשֹב / כָּךְ קָרָאתִי אֵת כֻּלָּם / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לִכְתֹּב

עוד דוגמא לשילוב בין פעילות ספרותית לפעילות אזרחית-פוליטית מצויה בכתיבתו של המשורר שלומי חתוכה הידוע הן בזכות שירתו האיכותית-המיליטנטית, והן בזכות מאבקו החריף להנכחת סיפורם של ילדי תימן החטופים בתודעה הציבורית הישראלית; מאבק שאותו הוא מכיר באופן אישי, שכן דודתו היא אחת הקרבנות של חטיפה זו. את מאבקו של חתוכה על הזיכרון הקולקטיבי בישראל ניתן לזהות, בין היתר, בשיר: "קופסה שחורה" (מזרח ירח, טנג'יר, 2015) וכך נפתח השיר: אֲנִי קֻפְסָה שְׁחוֹרָה / מַקְלִיט טִיסָה 742, 1952, / וְרָשַׁמְתִּי הַכֹּל, / רָשַׁמְתִּי הַכֹּל. / רָשַׁמְתִּי אֶת הוֹרָאוֹת הַסּוֹכְנִים :/ "הוֹתִירוּ לְמַטָּה אֵת סִפְרֵי הַתּוֹרָה / וְהַתַּכְשִׁיטִים / וַעֲלוּ עְרֹמִים כִּי / הַמָּטוֹס לֹא יַמְרִיא / הִקְלַטְתִּי אֶת הַכַּיָּסִים / וְהַטַּיָּיסים:
"זֶהוּ הַפּוֹעֵל הַפָּשׁוּט, הַטִּבְעִי, הַמְּסֻגָּל לַעֲבֹד בְּכָל, בְּלִי בּוּשָׁה, בְּלִי פִילוֹסוֹפְיָה, וּבְלִי שִׁירָה" – הָא..

וכך מסתיים  השיר:

הָרַגְלַיִם רָשְׁמוּ עֲקִירוֹת, / הַיָּדַיִם נִקְּיוֹנוֹת, / הָעֵינַיִם רָשְׁמוּ מַבָּטִים / שֶׁרָשְׁמוּ אוֹתִי, / וְאָזְנָיי רָשְׁמוּ מִלִּים / שֶׁאָבַד פִּשְׁרָן / וּבִמְקוֹמָן הִכְתִּיבוּ לִי / שָׂפָה חֲדָשָׁה: / אָבָק אֲנָשִׁים, / פְרֵענְקִים, / צָ׳חְצָ׳חִים. / אֲנִי קֻפְסָה / שְׁחוֹרָה / מַקְלִיט טִיסָה 742, 1952 / נוֹתַרְתִּי שָׁלֵם / מֻקָּף בִּשְׁבָרִים / קוֹלִי יִשָּׁמַע / אַחֲרֵי הַדְּמָמָה / – וְרָשַׁמְתִּי הַכֹּל, / רָשַׁמְתִּי הַכֹּל.

המשורר בשיר "קופסה שחורה" מדמה עצמו לאותה קופסה ידועה המתעדת ומקליטה את כל הפעילות האנושית והמכנית במטוס, ושפענוחה עשוי לשפוך אור על תאונה אם, חס וחלילה, תתרחש במהלך הטיסה. אלא שבמקרה דנן לא מדובר בתאונה אווירית רגילה, אלא בחבלה זדונית בתהליך הקליטה של הקולטים את הנקלטים במהלך הטיסה מתימן לארץ של אחרוני העולים מתימן בעליית 'מרבד הקסמים', בשנת 1952. המשורר טרם נולד באותה העת (חתוכה הוא יליד שנת 1979), אך הוא מתעד את אירועי אותה עלייה, כפי שסופרו לו, מן הסתם, על ידי הוריו. ובאותה עלייה, כך שלומי חתוכה, נתגבשו היחס המשפיל ונוצרו הסטראוטיפיים השליליים כלפי 'התימנים' כפי שמתאר השיר, לכל אורכו: החילון הכפוי, ההסללה לעבודות פיזיות פשוטות, כפיית השפה והתרבות הקולטת על העולים מתימן, כינויי הגנאי לכל עולי המזרח בפי האשכנזים (אָבָק אֲנָשִׁים, / פְרֵענְקִים, / צָ׳חְצָ׳חִים). בהצהרתו לאורך השיר, ובמיוחד בסיומו הכפול: "רשמתי הכול" טמונה לא רק שבועה שלא לשכוח את כאב הדיכוי, הגזענות וההשפלה, אלא גם הבטחה מרומזת לסגור חשבון עם הקולטים-המשפילים ולנקום בהם בבוא העת.

ואם לקשור את דיוננו האידאולוגיים והספרותיים לשאלות אזרחיות, הרי שאחת מזכויות היסוד במדינה דמוקרטית היא הזכות לחופש הביטוי והדעה ועמה גם חופש ההפגנה והמחאה. וכך אומר דוד שחר בספר לימוד האזרחות שעמו פתחנו את דיוננו הנוכחי, מדינה יהודית ודמוקרטית: "זכות ההפגנה פירושה, הלכה למעשה, שלכל אדם ולכל קבוצת אנשים יש החופש למחות בפומבי, (הדגש במקור – ש.ה) לתמוך ברעיון, להתנגד לרעיון, ולעורר אנשים לפעילות. הזכות להפגין מוכרת כאחד מיסודות הדמוקרטיה ותכליתה לאפשר לאזרחי המדינה ולתושביה להשפיע על מקבלי ההחלטות ועל תהליכי קבלת ההחלטות." (עמ' 231)

בעידן תקשורת ההמונים הכתובה ובעיקר האלקטרונית והדיגיטאלית, הולכת ותופסת המחאה ברשת את מקומה המשמעותי לצד המחאה ה'פיזית' בהפגנות ההמונים. עצומות נחתמות בהמוניהם באינטרנט ו'קולות קוראים' ממלאים את הרשתות החברתיות. אין תמה, אפוא, שגם השירה הפכה להיות 'כלי נשק' אפקטיבי במאבקים חברתיים ואידאולוגיים מימין ומשמאל, ממזרח וממערב. אכן, בשירת המחאה האזרחית/מזרחית לעיתים קרובות הממד הפוליטי משתלט על הממד הפיוטי והשירים – וראו, כל אחד מן השירים בהם דנו במאמר זה – הופכים להיות 'שטוחים', חד ממדיים וחוטאים בהכללות, ואפילו בגזענות, רחמנא ליצלן, (כן, כן, אותה גזענות שכנגדה הם מפנים אצבע מאשימה נוקבת וחריפה). אלא שזו דרכה של ספרות מחאה אזרחית 'מזרחית' או 'מערבית', ומן הסתם היא תמשך כל עוד הפוליטיקה של הזהויות מושלת בכיפה. ובכלל, מי קבע ששירה חייבת להיכתב על פי דפוס אחד קבוע ויציב?! כתיבתם של משוררי הגל החדש בשירה המזרחית מוכיחה, שניתן להרחיב לאין שיעור את מנעד השפה, הפואטיקה, וכלי המחאה החברתית בכיוונים ובדרכים שלא ידענום עד כה.