רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת

 

ד"ר דוד שחר

כשמלים מנצחות את הצדק: רטוריקה מגונה ולוגיקה מסולפת על פי המחזה "עננים" מאת אריסטופאנס

איך יימלט אב מחובות כבדים שלתוכם שקע בגלל בנו הבזבזן שהסתבך בהימורי סוסים? במחזה "עננים", שכתב המשורר והמחזאי היווני אריסטופאנס (אתונה, 386-446 לפסה"נ) מסופר כיצד רוקם האב סטרפסיאדיס תכנית לשכנע את בנו פידיפידס ללמוד רטוריקה ודרכי טיעון בבית ספרו של סוקרטס. מטרתו היא שבנו ילמד ללהטט בלשונו, להפוך טענה נחותה לטענה מנצחת, לרמות את נושיו ולהשתמט מתשלום חובותיו, ובכך להימנע מלתת על כך את הדין.

לפי מחזהו של אריסטופאנס, בית ההגות של סוקרטס הוא "בית הגות לחכמים, ושם יושבים האנשים, אשר יוכיחו את אחיהם, כי שמי מרום דומים לכבשן, אשר יקיף כולנו ואנו – גחלים. החכמים האלה ילמדונו בכסף נצחון דברים במשפט ונצחון דברים בעוול" (עננים, תרגום: יצחק זילברשלג, הוצאת מסדה, תשי"ט). מדובר ברטוריקה מגונה ובטיעונים מסולפים שבאמצעותם עושים שימוש במה שמוגדר במחזה  "הטיעון הנפסד" (או המסולף). הטיעון הנפסד הוא זה שבעזרתו יוכל הרטוריקן "לדעת לטעון נגד כל טענה צודקת", "לראות את המגונה כהגון ואת ההגון כמגונה" ו"לטעון טענות מנוגדות לצדק ולנצח כל יריב שיתקל בו, גם אם יגן על מעשה נבלה". האב אינו שואף לרכוש ידע מדעי או פילוסופי, אלא רק "שיטת הגות" שעל פיה אפשר יהיה "לסתור את כל טענות הצדק" ו"לעוות את הדין לטובתי, להשמט מכל המלווים".

 כבר מלכתחילה מציג אריסטופאנס את הרטוריקה הזו ככלי המנותק מן האמת ומן הצדק. היא אינה נרתעת ממעשי עוולה, מפנה עורף לערכים של יושר, הגינות וצדק, והופכת את מערכת המשפט לזירה שבה לא בהכרח מנצח מי שבידיו הטיעון הצודק, אלא מי שיודע לתמרן טוב יותר את השפה.

אריסטופאנס אינו מציג במחזה הבחנה ברורה בין חקירה פילוסופית, סופיסטיקה ורטוריקה. דמותו של סוקרטס משמשת אותו כמוקד סאטירי שבו מתרכזים כמה מן המאפיינים המאיימים של "החינוך החדש": חקירת הטבע, ספקנות כלפי המוסכמות והאלים, עיסוק בטיעונים וביכולת השכנוע. הסופיסטים, שפעלו באותה תקופה, היו מורים מקצועיים לרטוריקה, לטיעון ולתחומים אינטלקטואליים שונים, וחלקם לימדו תמורת שכר כיצד להתדיין וכיצד לנצח בוויכוחים. אריסטופאנס אינו מקפיד במחזה על ההבחנות ההיסטוריות בין סוקרטס לבין הסופיסטים, אלא מרכז בדמותו של סוקרטס תופעות אינטלקטואליות שונות שאותן הוא מבקש להציג באופן קומי ומאיים. כך סוקרטס מוצג כמי שמלמד "דברים שבשמים ומתחת לאדמה", כופר באלים המקובלים, מאמץ את העננים כאלים משלו ושהוא מלמד דברי הבל.

בתחילה, פידיפידס, הבן, סולד מהצעתו של אביו ללמוד בבית ההגות של סוקרטס, וסטרפסיאדיס מחליט שבלית ברירה ילך הוא עצמו ללמוד כיצד לטעון בערכאות כדי להיפטר מחובותיו. הוא מתגלה כתלמיד לא-יוצלח, שאינו מסוגל ללמוד אפילו את היסודות הבסיסיים ביותר. לבסוף הוא מצליח לשכנע את בנו שילך ללמוד במקומו, ומזכיר לסוקרטס מה אמור בנו ללמוד: "ילמד נא שתי שתי שיטות הגות הללו: שיטה מכוונת לטוב ושיטה מכוונת לרע, שיש בה כדי לנצח על הטוב בעוול. ילמד שיטה המכוונת לרע מכל מקום".

פידיפידס מגיע לבית ההגות של סוקרטס. את כניסתו ללימודי הרטוריקה ודרכי הטיעון בוחר אריסטופאנס להציג באמצעות סצנת עימות דרמטית, שהיא בעת ובעונה אחת סאטירה ואלגוריה חברתית ופוליטית: שתי שיטות - "שיטת הצדק" ו"שיטת העוול" – מתנצחות ומתחרות על ליבו של פידיפידס, כדי שיבחר באחת מהן, ועל פיה יתנהלו לימודיו.

"שיטת הצדק" מתייצבת בויכוח כשהיא מדברת בשמן של המידות האזרחיות הקלסיות – יושר, מתינות, דרך ארץ, צניעות ומחויבות למוסדותיה של החברה. היא משבחת את התרבות והמוסר שהיו נהוגים באתונה מימים ימימה ומתריעה על הסכנות החברתיות הטמונות בגישתה של יריבתה: "[שיטת העוול] את מלאת זימה וחסרת בושה ובת ליצנות...בגללך לא יאבה נער ללמוד מפי רבו. יבוא יום וידעו בני אתונה מה הורית את חסרי השכל". לאחר מכן היא מתארת את "שיטת החינוך הקדומה וסדריה" שבהם "פרחה הצדקה בחסותי והמתינות נחשבה לתפארת". היא פונה אל פידיפידס ומבקשת ממנו לבחור בה, ומבטיחה לו כי "טובה שיטתי למענך...תלמד לקום ממושב מפני שיבה מתקרבת, ולא תחטא בזלזול הוריך, לא תעשה מעשה קלון, כי אם תשמור לעולם את צורת הצניעות, שצרת בעמקי לבבך. לא תחוש אל בית רקדניות, לא תשגה בזנונים אשר יפרצו פרצות בשמך הטוב, ולא תסתור את דברי אביך לעולם, ולעולם לישיש לא תחשבנו, ולא תזכירנו יגון שיבתו שגידל באהבה ילדותך".

"שיטת העוול", לעומתה, אינה מכחישה את ההאשמות אלא מתרצת אותן ומערערת על עצם התוקף של ההבחנות המוסריות המקובלות. היא משתמשת בגלוי במונחים שליליים וטוענת שהמושגים"טוב" ו"רע" או "צדק" אינם קיימים באמת, אלא בעיקרו של דבר הם כלים המאפשרים מניפולציות רטוריות. היא תוקפת את יריבתה כישישה ומיושנת, ומשבחת את ההנאות ואת חיי השוק: "הן את מגנה חיי השוק ואני משבחת נימוסיו". היא שואלת: "האם ראית אדם אשר בגלל צניעות צמחה טובה לו?". היא מזהירה את פידיפידס:  "אם תבטח בה, נערי, גולם תקרא על ידי מכריך וגם על ידי ידידיך". בהמשך היא מציעה לו דרך שבה יוכל לעשות כאוות נפשו ולהגן על עצמו בטיעונים: "שיטת עוול תפתך לראות דברים נקלים כיפים ויפים כנקלים, והיא תרווך בעוצמת נכליה"; "מכאן אפנה לצרכי טבענו. אם נניח כי חטאת, שקעת באהבים, נאפת מעט ונתפסת – הן תאבד, אם לא תוכל להגן על עצמך...אם תארח לחברה עמי, תעשה כאוות נפשך – תרקוד, תצחק, ולא תראה נקלות כנקלות".

מנקודת המבט האזרחית, הנימוקים של שתי השיטות המתנצחות אינם מייצגים רק תפיסות חינוכיות שונות, אלא גם תפיסות מנוגדות של החיים החברתיים והאזרחיים. "שיטת הצדק" מציעה מודל של אזרח המבוסס על היותו חוליה בשרשרת הדורות ועל מחויבות לערכים של יושר, כבוד, אחריות וטובת הכלל. "שיטת העוול", לעומת זאת, מעמידה את האינטרס וההנאה האישיים מעל המחויבות למוסכמות ולחובות החברתיות. באמצעות היפוך משמעותם של מושגים היא מציגה את הצניעות והיושרה כחולשה וכטיפשות, והופכת את התחבולנות והאנוכיות לסימן של פיקחות.

בהתנצחות שבין שתי השיטות ידה של "שיטת העוול" על העליונה והיא מקבלת לידיה את חינוכו של פידיפידס. הבחירה הזו מעניינת במיוחד משום ש"שיטת העוול" אינה מסתירה את אופייה המניפולטיבי; להפך, היא מציגה אותו בגלוי ואף הופכת אותו ליתרון. היא אינה מבקשת להוכיח שהעוול הוא באמת צדק, אלא מלמדת כיצד אפשר לשנות את נקודת המבט של השומע כך שהעוול ייראה כיתרון והצדק כחולשה. בכך ממחיש אריסטופאנס כיצד טיעון יכול לנצח לא מפני שהוא אמיתי או צודק, אלא מפני שהוא משכנע יותר. מנקודת מבט אזרחית ופוליטית, יש כאן קריאת אזהרה מפני חברה שבה יכולת השכנוע נעשית חשובה יותר מן האמת או מן הצדק.

פידיפידס, שהתקבל לבית הגות של סוקרטס סיים את לימודיו בהצלחה. בעזרת הטיעונים והפלפולים  שלמד, הוא מסייע לאביו להתמודד עם נושיו. דא עקא, דווקא לאחר שהוא סיים את לימודיו בצורה כה "מושלמת", הישגו של האב מתהפך עליו כבומרנג הרסני: השיטה שנועדה לאפשר לו לחמוק מאחריותו לחובותיו חוזרת אליו בתוך ביתו, וכל אותם רעיונות שהבן רכש מתורגמים עתה לאלימות.

בשעת סעודה סטרפסיאדיס ובנו מתווכחים בענייני שירה. פידיפידס מזלזל במשוררים הישנים שעל יצירותיהם גדל וחונך אביו, הריב ביניהם מלווה בגידופים, ופידיפידס מתנפל על אביו ומכה אותו. יחס רע ואלימות מצד ילדים כלפי הוריהם נחשבו באתונה לחטא ולטאבו דתי וחברתי שאין עליו עוררין. אולם פידיפדס משתמש עתה בפלפולים רטוריים ובטיעונים לוגיים לכאורה – כאלה שהאב עצמו מימן עבורו בבית ההגות של סוקרטס, כדי להוכיח שהכאת אביו אינה רק מותרת, אלא יכולה להיות מוצגת כמעשה מוצדק ומוסרי.

באמצעות היקש כוזב טוען פידיפדס כלפי אביו: "האם לא הכית אותי כשהייתי ילד, מתוך אהבה ודאגה לחינוכי?" האב עונה: "בוודאי עשיתי זאת לטובתך". הבן מסיק מכך גזירה שווה ואבסורדית: "אם כן,  מכיוון שגם לי איכפת ממך ומחינוכך כעת כשזקנת, ומכיוון שגם אני אדם חופשי שנולד בזכות, מותר לי להכות אותך, לטובתך שלך. למה שהגוף שלך יהיה חסין ממכות, והגוף שלי כילד לא היה חסין?". בכך הוא לוקח נימוק שנאמר בהקשר מסוים ומעביר אותו להקשר אחר, תוך התעלמות מן ההבדל המהותי בין יחסי הורה וילד לבין יחסי ילד והורה. כאשר האב ההמום צועק לעברו שהחוק אוסר על הכאת הורים, הבן משיב בטיעון הנוגע למהותו של החוק. החוק, לטענתו, הוא יצירה של בני אדם; ואם בני האדם בעבר יכלו  לקבוע חוקים, הרי שגם בהווה יכולים בני אדם לבטל חוקים ישנים ולחוקק חוקים חדשים. כך הופך פידיפידס את עצם קיומו של החוק לעניין הנתון לשינוי באמצעות טיעון. כדי לתת תוקף לדבריו הוא פונה גם אל עולם הטבע ומציין שבעלי חיים, כמו התרנגולים, תוקפים את אבותיהם. אם כך, הוא שואל, במה אנו שונים מהם, מלבד העובדה שהם אינם כותבים חוקים?

השיא מגיע כאשר פידיפידס, שיכור מכוחה של הרטוריקה שהוא מפגין, מסביר שבאותה שיטה הוא יכול להוכיח שמותר להכות גם את אמו. בשלב זה האב נשבר. הוא מבין את גודל האסון שהמיט על עצמו ומכיר גם בכך שהרטוריקה המסולפת מובילה לאנרכיה ולפירוק כל מוסכמה חברתית, "זה, עננים, לקח קשה, אבל מוצדק. לוויתי כסף, ואסור שאשתמט מלשלם".

האירוניה כאן חריפה: האב ביקש שבנו ילמד כיצד להשתמש  במילים כדי להתחמק מן החוק ומחובותיו, והבן למד להשתמש באותה שיטה כדי לערער על סמכותו של האב עצמו. הרטוריקה, שנועדה לשרת אינטרס פרטי, אינה נשארת מוגבלת למטרה שלשמה נרכשה. ברגע שניתן להשתמש בכל טיעון כדי להצדיק כל מעשה, אין כל גבול ברור שבו אפשר לעצור את השיטה.

אולם סטרפסיאדיס אינו חוזר באמת אל מידת ההגינות. הוא מבין שהניסיון להתחמק מחובותיו היה פסול, אך מגיב לאסון שחולל באמצעות אלימות נוספת. הוא תולה את האשם בשיטת החינוך שבה התחנך בנו, ובעזרת אחד מעבדיו הוא מעלה באש את בית ההגות של סוקרטס. בכך אין המחזה מסתיים בחזרה פשוטה אל הסדר המוסרי הישן. להפך: גם לאחר שהאב מבין את טעותו, התגובה שלו היא תגובה אלימה והרסנית.

בחירתו של אריסטופאנס לסיים את המחזה בשריפה ובאלימות יוצרת אפוא מסר חריף ומטריד. מול מנגנונים רטוריים המשחיתים את השפה ואת המוסר, לא קל להשיב את הסדר על כנו. כאשר היכולת לנצח בוויכוח מנותקת מן המחויבות לאמת ולצדק, הטיעונים עלולים לשמש להצדקת כמעט כל מעשה. ואולם גם התגובה האלימה אינה מציעה פתרון אמיתי. מי שמבקש לבלום את הרטוריקה באמצעות כוח אינו בהכרח מחזיר את הצדק; הוא עלול רק להוסיף אלימות לעיוות שכבר נוצר.

יש בסצנת הסיום גם מידה של אירוניה קומית: החכמים שבתוך בית ההגות, העוסקים באופן מופשט בתיאור השמים ובדימויים של כבשן וגחלים, מוצאים את עצמם מול אש ממשית, שסטרפסיאדיס מדליק מתחת לרגליהם. העולם המופשט של המילים והרעיונות הופך לפתע למציאות פיזית והרסנית.

*

מוסר השכל: מבחנו של רטוריקן טוב הוא ביכולתו להפוך טיעונים חלשים לחזקים ומשכנעים. אך האם נכון להשלים עם רטוריקה שעושה שימוש בכל טיעון, גם השפל ביותר, כדי להימנע מעשיית הדבר הנכון? מחזהו של אריסטופאנס "עננים" משיב על כך בשלילה. עם זאת, הוא גם מציב שאלה מורכבת יותר: מה קורה כאשר עצם היכולת לשכנע נעשית חשובה יותר מן השאלה אם הדברים שאנו אומרים הם אמת וצדק?

אפשר לראות בשם המחזה גם מטפורה לכוחה המשתנה והחמקמק של השפה. העננים בשמים משתנים ללא הרף, מקבלים צורות שונות ונראים בכל רגע אחרת. בדומה לכך, גם הלשון מסוגלת לשנות את צורתם של הדברים: להפוך את הצדק לעוול ואת העוול לצדק, את היפה לנקלה ואת הנקלה ליפה. השפה יכולה לשמש כלי לגילוי המציאות, אך היא יכולה גם להפוך ל"עננים של מלים", המסתירים את המציאות ומאפשרים לשרת אינטרסים שונים.

כך, ניצול השפה באופן צבוע ופוגעני, המערבב בין מציאות לבדיה ובין ממשות להתחזות, עלול ליצור תרבות של הולכת שולל והוויה של כזב. כאשר האדם לומד לראות בשפה לא אמצעי לבירור האמת אלא מכשיר להשגת מטרותיו, הגבול בין שכנוע לבין מניפולציה הולך ומיטשטש.

מנקודת מבט בת זמננו, אפשר לקרוא במחזה גם אזהרה מפני חברה שבה המרחב הציבורי נעשה זירה של מאבקי שכנוע, ובהצלחה רטורית יש כוח רב יותר מאשר למחויבות לאמת ולעובדות. רטוריקה מגונה וטיעונים מסולפים עלולים לחדור לחברה דווקא דרך הדלת הראשית של שוק הרעיונות החופשי, אם אין לצדם מחויבות לערכים של אמת, אחריות וצדק. במצב כזה עלולה השפה להפוך מכלי המאפשר לבני אדם להבין זה את זה לכלי המאפשר להם לתמרן זה את זה.

יש באזהרה הזו גם פרדוקס: אריסטופאנס עצמו משתמש בכוחה של השפה כדי להזהיר מפני שפה המנותקת מן האמת. באמצעות הגזמה, היפוך, לעג וסאטירה הוא מראה כיצד אפשר להפוך רעיון לכלי של כוח, אך גם כיצד אפשר להשתמש בכוחו של הרעיון לחשוף את הסכנה שבכך. דווקא משום שהמילים מסוגלות לשנות את האופן שבו אנו רואים את המציאות, האחריות המוטלת על המשתמש בהן גדולה כל כך.

המחזה אינו מלמד אפוא שהרטוריקה עצמה פסולה. הסכנה מתחילה כאשר יכולת השכנוע משתחררת מן המחויבות לאמת, לצדק ולאחריות. ברגע שבו השאלה "האם הטיעון נכון?" מתחלפת בשאלה "האם אני יכול לגרום לאחרים להאמין בו?", נפתח פתח שבו העוול יכול לנצח את הצדק – לא מפני שהפך לצודק, אלא מפני שלמד לדבר בשפה משכנעת יותר.