הסאטירה כאמצעי ביקורת

הצעת העשרה להוראה: הסאטירה כאמצעי ביקורת על הממסד השלטוני – עיון ודיון במשל "השר" מאת קרילוב

הסאטירה היא סוגה ספרותית או צורת כתיבה השמה ללעג מגרעות שונות באדם יחיד, בקבוצה או בחברה כולה, על ידי הצגתן בהגזמה, באור מגוחך, אירוני או סרקסטי.

הסאטירה עוסקת בבעיות המעסיקות את החברה ואת הציבור, חושפת את המציאות החברתית והפוליטית באור נלעג ומגוחך, יוצאת כנגד תופעות הראויות לגנאי כמו שחיתות, רדיפת בצע, מוסר לקוי וחוסר יעילות. לרוב, שימוש בסאטירה מעורר צחוק, אך מטרתה המרכזית היא ביקורת באמצעים קומיים.

לפנינו כאן משל מאת קרילוב – "השר", שהוא במובהק סאטירה פוליטית. מוצע לקרוא את המשל ולדון בסוגיות האזרחיות הבאות בו לידי ביטוי, בהקשר לנושאים שונים המצויים בתכנית הלימודים באזרחות: מנגנונים בלתי פורמליים של פיקוח, ביקורת והגבלת השלטון (ראו בספר הלימוד: "ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית", פרק 24: עקרון הגבלת השלטון, עמ' 287-286) , המינהל הציבורי ומושג הביורוקרטיה (פרק 34: הרשות המבצעת – הממשלה, עמ' 390-389).

איוון אנדריביץ' קרילוב (1844-1768) היה סופר רוסי. במהלך חייו עבד כפקיד בשירות המדינה ובמסגרת זו נחשף לכל תחלואי הביורוקרטיה של ארצו. לכך היתה השפעה על יצירתו.

כסופר נודע קרילוב בעיקר בזכות המשלים שפירסם. במשליו יצא כנגד הפגמים בחברה הרוסית של זמנו: שוחד, עיוות דין, גאווה ועריצות של אנשי השלטון. במשליו קרילוב גם ליגלג על חולשות שמאפיינות כל חברה ובכל זמן, כמו צביעות, טיפשות, עצלות וחנופה.

הַשַּׂר / א.א.קרילוב

מוֹשֵׁל קַדְמוֹן אֶחָד הִגִּיע

לְשַׁעֲרֵי עוֹלַם-אֱמֶת.

בִּלְשׁוֹן-אָדָם פְּשׁוּטָה: הוּא מֵת.

בְּבֵית-הַדִּין שֶׁבָּרָקִיעַ

מִיָּד נֶחְקַר כַּהֲלָכָה:

"מֵאַיִן בָּאתָ? מַה שִׁמְךָ?"

-"הָיִיתִי בְּפָרַס אֲחַשְׁדַּרְפַּן-הַמֶּלֶךְ,

אַךְ מִהְיוֹתִי חַלָּשׁ וְלֹא כָּל-כָּךְ בָּרִיא,

לֹא בְּעַצְמִי נִהַלְתִּי אֶת הַפֶּלֶךְ –

הִנַחְתִּי זֹאת לְמְזְכִּירִי".

-"וּמַה בְּעַצְמְךָ עָשִׁיתָ שָׁם?"

-"אָכַלְתִּי, שָׁתִיתִי וְיָשַׁנְתִּי וְטִיַּלְתִּי,

וְרַק חָתַמְתִּי מִדֵּי יוֹם

מַה שֶׁעוֹזְרִי הִגִּיש לַחְתֹּם".

-"אִם-כֵּן" – נִשְׁמַע הַצַּו – "קָחוּהוּ חִישׁ גַּן-עֶדְנָה!"

-"מָה? אֵי הַצֶּדֶק כָּאן? הַגֶּד-נָא!"

קָרָא דַיָּן לִנְשִׁיא-הַדִּין.

-"אָחִי" – הֵשִׁיב הַלָּז: "חֲשֹׁב-נָא וְתָבִין,

וְכִי אֵינְךָ רוֹאֶה? טִפֵּשׁ הוּא הַמָּנוֹחַ.

תָּאֵר לְךָ מַה-סוֹף יָכוֹל הָיָה לִצְמֹחַ,

לוּ הַמּוֹשֵׁל חֲסַר-הַמֹּחַ

הָיָה עוֹסֵק בְּעִנְיָנִים

שֶׁל אֶזְרָחָיו הַמִּסְכֵּנִים?

הֲרֵי גָלִיל שָׁלֵם מַחֲזִיר הָיָה לְתֹהוּ.

עַל כֵּן לִפְרָס מֵאֵין כָּמוּהוּ

רָאוּי הַשַׁר הַמְצוּיָּן -

כִּי לֹא עָסַק בְּשׁוּם עִנְיָן".

לדיון:

1.סאטירה עושה שימוש בהומור והקצנה. כיצד בא הדבר לידי ביטוי במשל זה?

2.ממה נובעת, לדעתכם, הנטייה לבקר בצורה חריפה (ואף לתקוף) את מוקדי הכוח בחברה ובמדינה ואת הממסד השלטוני?

3.באיזו מידה, לדעתכם, מסייעת הסאטירה בהשרשת נורמות שלטוניות תקינות? או שמא יוצרת למעשה זילות של הממסד השלטוני?

קישור לדיון בנושא מקומה של הפוליטיקה בהכשרת מורים

קישור לדיון בנושא: מקומה של הפוליטיקה בהכשרת מורים בישראל

גיליון 54 (דצמבר 2014) של ביטאון מכון מופ"ת הוקדש לדיון בשאלת מקומם של חשיבה פוליטית וחינוך פוליטי בחינוך ובהוראה, ובשאלת מקומה של הפוליטיקה בהכשרת מורים. הדיון נסב בכללו על הקשר בין פוליטיקה לחינוך ודרכי העיסוק בפוליטיקה בבית הספר, כבסיס לטיפוח אזרחות של אחריות לצורכי החברה, ושל רצון ליצור מעורבות חברתית ואזרחית של הלומדים.

בסוגיה זו של הקשר בין פוליטיקה וחינוך מובאות עמדותיהם של חוקרים שונים, וכולם תמימי דעים ביחס לחשיבותו של חינוך פוליטי כאמצעי להכשרה לאזרחות מושכלת ופעילה.

קישור: מקומה של הפוליטיקה בהכשרת מורים בישראל, ביטאון מכון מופ"ת, גיליון 54, דצמבר 2014

א.פרופ' מרדכי קרמניצר, "החינוך הפוליטי איננו ניטראלי", עמ'4-3.

המאמר מציג את העמדה שלפיה חינוך פוליטי הוא חובה המוטלת על בתי הספר, בכך שהוא קובע את הנכונות ואת המסוגלות האזרחית-חברתית של בוגרי מערכת החינוך.

על מנת להבטיח את הצלחתו של החינוך הפוליטי הוא צריך להיות מכוון לתכליות מוגדרות: להכשיר הלומדים לניתוח בעיה חברתית על היבטיה השונים, לבחון חלופות שונות להתמודדות עם הבעיה, ולאפשר ללומדים לגבש לעצמם השקפת עולם פוליטית וחברתית. על מנת שחינוך פוליטי ימלא את ייעודו החינוכי במדינה דמוקרטית, הוא נדרש גם להיות מכוון לעדיפות המובהקת של הערכים ההומניסטיים.

ב.ד"ר אריה קיזל, "שיעור אזרחות, הנרטיבים המתנגשים והמורה החושש", עמ' 9-6.

המאמר מציג את לימודי האזרחות כ"שדה מוקשים" של "מאבק בין נרטיבים מתנגשים – אשר בעבר גם כונו שסעים – בתוך רשת הנרטיבים הישראלית". מחד גיסא, נרטיב-העל הציוני עדיין מהווה את היסוד הערכי-המרכזי של המערכת, אך מאידך גיסא הוא מצוי במאבק ובמתח מול הנרטיבים הפוסט-מודרניים. בשדה מוקשים זה של התנגשויות אמורה לבוא לידי ביטוי חשיבותו של מקצוע האזרחות כמסגרת לקיום ולפיתוח של בירורים פתוחים, בעלי אופי פלורליסטי, ותוך מתן לגיטימציה לנרטיבים שכנגד. מכאן תפקידם של המורים לאזרחות "כמייצבים, כמבהירים וכממשיגים וכמובילים פתיחות כלפי שיח שיש בו פלורליזם".

ג.ד"ר ניר מיכאלי, "חינוך ופוליטיקה במערכת החינוך הישראלית", עמ' 15-10.

המאמר מציג מגוון רחב של גישות ביחס להגדרתו ואיפיונו של המושג "חינוך פוליטי" וגישות שונות לעיסוק בתכנים פוליטיים בתוך המרחב הלימודי והחינוכי הבית-ספרי. הדיון בגישות השונות לגבי חינוך פוליטי מתמקד בין אלה הגורסות שעל החינוך להיות א-פוליטי ולהימנע מעיסוק בסוגיות פוליטיות, לעומת אלה הדוגלות בהנחלת עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות קונקרטיות, ולבין אלה הטוענות שיש מקום להכללת סוגיות פוליטיות בבית הספר, אך תוך הקפדה על איזון ואובייקטיביות.

העמדה המבוטאת במאמר שלא ניתן להוציא את הפוליטיקה מהחינוך, והדרך המוצעת לחינוך פוליטי – "דרך אמצע של חינוך פוליטי הניצבת בין הקוטב של חינוך פוליטי ניטרלי וטכנוקרטי לבין הקוטב של חינוך פוליטי אינדוקטריני. חינוך פוליטי כזה אינו מסתפק בחינוך אזרחי פונקציונאלי, כוללני וסטרילי, אך נזהר מלשמש כמנגנון תעמולה צר. הוא מתאפיין בכך שהוא מבקש להגביר את העיסוק בסוגיות פוליטיות קונפליקטואליות, והוא עושה זאת מתוך פריסת מגוון רחב של גישות והזמנה לניתוח ביקורתי של כולן. פעולות אלו נעשות תוך כדי הצגת עמדתו של המחנך כלפי הסוגיה באופן שקוף והוגן, והעמדתה באופן פתוח לביקורת תלמידיו".

ד. ד"ר אודי מנור, "לקראת 'אובייקטיביזציה' של הוראת אזרחות בישראל", עמ' 20-16.

המאמר מבקר את הפרדיגמה הסובייקטיביסטית בלימודי האזרחות, הנשענת על "צידוקים סובייקטיביים" שביסודם כמה עקרונות, כמו: "כל גישה היא לגיטימית", "זהות משקפת שונות" ומבטאת הן הכרה בשונות והן הכרה במשותף. עקב אכילס בפרדיגמה זו על פי המאמר, שאין בה מענה ביחס לגבולות ולמגבלות של "הכול הולך", היינו – "מה קורה אם אחד הגורמים השונים המרכיבים את החברה הישראלית בונה את שונותו על אי הכרה במשותף?". בניגוד לפרדיגמה הסובייקטיביסטית מציע המאמר לבסס את לימודי האזרחות על גישה אובייקטיביסטית שבמרכזה העובדה שכולם תלויים בעצם קיומם בזולת. המאמר מציג שורה של דוגמאות לגישה זו.

ה. ד"ר אמנון יובל, "האם ואיך ניתן לטפח חשיבה פוליטית וביקורתית במערכת החינוך בעידן הלמידה המשמעותית?", עמ' 26-21.

המאמר מציג את קווי המיתאר של המדיניות החדשה שהנהיג משרד החינוך בנוגע לעיסוק בפוליטיקה בבתי הספר שתכליתה לטפח חשיבה פוליטית וביקורתית במערכת החינוך, אך מדגיש באופן ביקורתי שמימושה של מדיניות זו אמור להתבצע תחת שורה של מגבלות המוטלות על המורים.

המאמר מציע שלוש דרכים פדגוגיות "לעקוף באופן רך ולא לעומתי את המגבלות האידיאולוגיות והאחרות" שמציבה מדיניות משרד החינוך: א. קידום חשיבה ביקורתית ופוליטית לא רק דרך נושאים "פוליטיים" אלא גם דרך נושאים הנתפסים "רכים" או "חברתיים", המעוררים לרוב פחות עניין ומחלוקת מבחינה פוליטית, אך טומנים בחובם פוטנציאל ערכי גבוה. ב. הרחבת העיסוק בשאלות אזרחיות בשורה של תחומים ומקצועות ולא רק בשיעורי אזרחות. ג. עידוד התלמידים לתרגל למידה פעילה שתדרוש את מעורבותם ויזמותם – למידה המטילה חלק מן האחריות על התלמידים.

ו. ד"ר שרה זמיר, "האם ניתן להפריד את הפוליטיקה מהחינוך לשלום?", עמ' 29-27.

המאמר מציג את הבעיה הנגזרת מהחינוך לשלום והיא חששם של מורים רבים מאי-יכולתם להפריד בין היותם אזרחים בעלי עמדה פוליטית מגובשת בנושא החינוך לשלום לבין היותם מחנכים. הם חוששים כי הנושא יהווה במה לחשיפת דעותיהם הפוליטיות ולפיכך ייצור סלעי מחלוקת ויביא לידי ניגוח הדדי בינם לבין עמיתיהם ותלמידיהם והורי תלמידיהם. מורים אחרים אף חוששים כי דעותיהם יתקבלו ללא עוררין על ידי תלמידיהם ולו רק בשל העובדה כי הם נמצאים בעמדת כוח וסמכות.

המאמר מציג הסברים על מהות תהליך שלום, הסבר וניתוח של המחלוקת בציבור הישראלי ביחס לתהליך שלום, ומציג מה ראוי להיכלל בחינוך לשלום – "חינוך לשלום המציג את מגוון הדעות הפוליטיות בפני התלמיד ומערב חינוך פוליטי קוגנטיבי ורציונלי בעיקרו, ולא חינוך פוליטי רגשני וסוחף המנסה לקנות את תודעתו של הפרט באמצעות הפתוס".

ז. ד"ר אלון לבקוביץ, "למה לי פוליטיקה עם פרחי הוראה?", עמ' 33-30.

המאמר מציג את העמדה שפוליטיקה חשובה להבנת תהליכים חינוכיים, חברתיים, כלכליים וביטחוניים, וההתעלמות מהסוגיות הפוליטיות משמעותה התעלמות מהמציאות האקטואלית. מטרתו של המאמר לבחון כיצד ניתן לשלב את הפוליטיקה בקורסים הניתנים למורים לעתיד, והנחות היסוד המוצגות ביחס לכך הינן רלוונטיות ביחס לחשיבה פוליטית בכללה.

השוואה בין לאומיות אתנית-היסטורית (או אתנית-תרבותית) לבין לאומיות פוליטית-אזרחית

השוואה בין לאומיות אתנית-היסטורית (או אתנית-תרבותית) לבין לאומיות פוליטית-אזרחית

בספר הלימוד – "ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית" , פרק 4 – "לאום ומדינות לאום – היבטים שונים" נכללות הגדרות וניתנים הסברים ללאומיות אתנית-היסטורית (או אתנית-תרבותית) וללאומיות פוליטית-אזרחית.

לעיבוד הנושא ופיתוח כושר ההבחנה של התלמידים, מוצע לערוך טבלה משווה בין שני הדגמים או הדפוסים של הלאומיות.

מוצעת להלן השוואה באמצעות טבלה. ההשוואה מתבססת על מכלול תבחינים מוגדרים.

	לאומיות פוליטית-אזרחית	לאומיות אתנית-היסטורית (או אתנית-תרבותית)
מטרת בני הלאום	שאיפה להגדרה עצמית ורצון להקים מדינה בטריטוריה משותפת ללא קשר מחייב ליסודות היסטוריים ואתניים כמו מוצא ודת.	שאיפה להגדרה עצמית והרצון להקים מדינה עבור בני הלאום, בזיקה ליסודות היסטוריים ואתניים משותפים.
יסודות משותפים	עקרונות וערכים משותפים שהם פרי בחירה (ללא קשר מחייב ליסודות היסטוריים ואתניים) כמו חירויות וזכויות לסוגיהם, עקרונות אידיאולוגיים, הכרה בשלטון ייצוגי. בסיס הזהות הדומיננטי הוא רעיוני – העקרונות והערכים עמם מסכימים חברי הקבוצה.	קשרים המתבססים על מוצא משותף, עבר ייחודי, ומולדת היסטורית, ועל יסודות תרבותיים כמו שפה, דת ומנהגים. בסיס הזהות הדומיננטי הוא היסטורי ותרבותי.
הרכב בני הלאום	לאומיות פלורליסטית, המורכבת מכמה קבוצות.	לאומיות הומוגנית ואורגנית המתבססת על קבוצה אתנית מוגדרת.
דרך ההצטרפות ללאום	לאומיות פתוחה ווולונטרית המבוססת על תפיסה ליברלית שביסודה חופש הצטרפות לאומה. כדי להיות בן הלאום צריך לרצות בכך ולקבל את המסגרת המדינית וערכי המדינה.	לאומיות סגורה. כדי להיות בן הלאום צריך להיוולד כזה (לעתים מתאפשרת הצטרפות לקולקטיב הלאומי באמצעות תהליכי חיברות וחינוך).
הקשר (או החפיפה) בין אזרחות ללאומיות	יש קשר בין אזרחות לבין לאומיות ומתקיימת חפיפה בין לאומיות לבין אזרחות. יש זהות בין השייכות ללאום הפוליטי לבין האזרחות וכל האזרחים הם בני הלאום המשותף (לאום מבטא שייכות לקולקטיב ואזרחות מבטאת שייכות למדינה).	אין בהכרח קשר בין אזרחות ללאומיות ואין חפיפה מלאה בין השייכות ללאום לבין האזרחות.
סוג המדינה המאפיין	מדינת לאום פוליטית (מדינת כלל אזרחיה)	מדינת לאום אתנית-תרבותית
דוגמא למדינה	ארה"ב, צרפת	ישראל, פולין, יפן, פורטוגל

לדיון:

1.יש הטוענים, שביחס למימד הזמן הלאומיות הפוליטית-אזרחית מתאפיינת בעיקר בזיקה להווה וציפייה לעתיד ואילו הלאומיות האתנית-תרבותית מתאפיינת גם בזיקה עמוקה לעבר הייחודי של בני הלאום. חוו דעתכם על הבחנה זו בהתייחס להסבר בספר הלימוד ובהתייחס לטבלה המשווה.

2.ביחס לקשר בין אזרחות ללאומיות, הסבירו על פי הפרק בספר הלימוד ועל פי הטבלה המשווה מדוע בלאומיות האתנית-תרבותית אין בהכרח קשר בין אזרחות ללאומיות ואין חפיפה מלאה בין השייכות ללאום לבין האזרחות, ואילו בלאומיות הפוליטית-אזרחית יש קשר ומתקיימת חפיפה בין אזרחות ללאומיות (כל האזרחים הם בני הלאום המשותף).

3.עם איזה סוג של לאומיות הנכם מזדהים יותר? נמקו והדגימו באמצעות הטבלה.

הצדקות למדינת לאום - הצעה להוראה

הצדקות למדינת לאום מנקודת המבט הדמוקרטית – הצעה להוראה / ד"ר דוד שחר

אחת הסוגיות הנכללות בפרק "לאום ומדינות לאום – היבטים שונים" (פרק 4 בספר הלימוד - "ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית", עמ' 50-44) היא סוגיית ההצדקות למדינת לאום (עמ' 48-46).

סוגיה זו כרוכה בשאלות שונות בנוגע לצידוק שיש במדינת לאום והצדקת המדינה הזאת, במהלך התפתחותם של מאבקים לאומיים והקמת מדינות לאום, ובמקביל גם במסגרת ההגות הפוליטית והמשפט הבינלאומי.

מוצעת כאן לעיונם של המורים לאזרחות הצעה להוראת סוגיית ההצדקות למדינת לאום מנקודת המבט הדמוקרטית. ההצעה מתבססת על הטקסט שבספר הלימוד.

א.סיעור מוחין על המונח "הצדקה" ומשמעויותיו

את סיעור המוחין ניתן לבסס על הגדרות שונות של המונח "הצדקה": מתן תוקף והכרה לדבר מסוים, הפיכתו לדבר צודק וראוי לתמיכה, הכרה בצדק שבדבר מסוים.

מוצע לתת את הדעת למילות המפתח – "תוקף", "הכרה", "צודק", "ראוי", "צדק", ולכך שמתן תוקף והכרה לדבר מסוים, הפיכתו לדבר צודק וראוי או הכרה בכך שיסודו בצדק, עשויים לשקף מחד גיסא תפיסות ערכיות מסוימות, ומאידך גיסא צרכים או אינטרסים קונקרטיים שונים.

את הפירושים והמשמעויות של המונח "הצדקה" ניתן לשלב בשאלות הבאות שניתן לדון בהן עם התלמידים:

1.ממה נובע הצורך העולה לעתים קרובות בחיי היומיום להצדיק מעשים?

2.אלו צרכים, תכליות או אינטרסים ממלאת ההצדקה במהלך התפתחותם של מאבקים לאומיים והקמת מדינות לאום?

ב.עיבוד תוכני של ההצדקות למדינת לאום באמצעות טבלה

על בסיס עיון בספר הלימוד ניתן לרכז בטבלה את הנתונים הרלוונטיים ביחס להצדקות למדינת לאום מנקודת המבט הדמוקרטית, על פי מספר היבטים בסיסיים, כמוצע להלן.

לפי שיקול הדעת של המורה, ניתן לבצע משימה זו באמצעות עבודה בקבוצות: הכיתה תתחלק לקבוצות, כל קבוצה תתמקד באחת מן ההצדקות, על פי התבחינים המוצעים בטבלה. בסיכום, כל קבוצה תציג את עבודתה בכתב ובע"פ לפני הכיתה.

	הצדקה הנובעת מן הזכות הטבעית (הזכות להגדרה עצמית)	הצדקה הנובעת מן הזכות לתרבות	הצדקה הנובעת מן הזכות לחיים ולביטחון (הגנה מרדיפות)	הצדקה הנובעת מן הצורך בסולידריות
הגדרה	הצדקה המתבססת על הזכות הטבעית שיש לעם (לבני הלאום) לקבוע לעצמו את זהותו ומעמדו הפוליטי ולהקים מדינה עצמאית משלו (מדינת לאום)	הצדקה המתבססת על הזכות שיש לעם (לבני הלאום) להקים ולכונן מדינת לאום שבה יתאפשר קיומם של מאפייני התרבות הייחודיים והערכים המשותפים של העם	הצדקה המבוססת על הזכות לביטחון פיסי ולהגנה מפני רדיפות שמדינת לאום עשויה להעניק לבני הלאום	הצדקה המבוססת על סולידריות בין כלל האזרחים בני הלאום ובינם לבין המדינה כאמצעי התורם לחיזוק שותפות גורל, ערבות הדדית ורגש של אחדות
סוג מדינת הלאום המתאים	מדינת לאום אתנית ומדינת לאום פוליטית	מדינת לאום אתנית ומדינת לאום פוליטית	מדינת לאום אתנית ומדינת לאום פוליטית	מדינת לאום אתנית ומדינת לאום פוליטית
טיעונים לביסוס ההצדקה	הצדקה טבעית למדינת לאום נעוצה בזכויות אדם של יחידים, בהתאם למורשת הליברלית, המתממשת באופן קבוצתי על ידי קיומה של מדינת לאום בעבור כלל בני הקבוצה	א.חיים במסגרת תרבות מסוימת הם תנאי הכרחי ליכולתם של בני הלאום לשמור על ייחודם ולקיים חיים בעלי תוכן ומשמעות; ב.תרבותו של אדם וגם תרבותו של עם מהווים מרכיב מכונן בזהותם העצמית; ג.מדינת לאום כמסגרת מדינתית, מאפשרת הגנה ממוסדת על התרבות הלאומית ומאפשרת את הנחלתה באופן נרחב ומגוון מדור לדור	מדינת לאום היא מסגרת מדינתית שיכולה לספק הגנה לבני קבוצה לאומית הנתונים לרדיפות ומצוקת קיום	א.במדינת לאום עשויה להתקיים רמה גבוהה של סולידריות בין חברי הלאום; ב.סולידריות בין חברי הלאום עשויה להבטיח ולקדם הגנה נרחבת של זכויות אדם וזכויות חברתיות, לכידות ונאמנות לערכי העם והמדינה; ג.סולידריות תורמת ללכידות ויציבות של החברה והמדינה
הנחת יסוד כללית	זכויות אדם המתממשות במסגרת מדינתית של מדינת לאום; "הזכות למדינת לאום נעוצה בזכויות אדם של יחידים, בהתאם למורשת הדמוקרטית הליברלית, אלא שמימושן של זכויות אלה נעשה באופן קבוצתי, על ידי קיומה של מדינת לאום עבור כלל בני הקבוצה הלאומית" (אביעד בקשי, גדעון ספיר)

ג.סיכום

לסיכום הנושא ניתן לקיים מספר דיונים באמצעות השאלות הבאות:

1.עיינו בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל והסבירו אלו הצדקות באות בה לידי ביטוי?

2.מדוע, לדעתכם, הצדקה לקיום מדינת לאום המתבססת על הזכות הטבעית (הזכות להגדרה עצמית) רווחת ומודגשת יותר מאשר שאר ההצדקות בהקמתן של מדינות לאום?

3.מהו, לדעתכם, סדר החשיבות של ההצדקות למדינת לאום? נמקו.

בספר הלימוד מוצעות שאלות נוספות ואפשר לשלבן על פי שיקול הדעת של המורה בסיכום הנושא.