הטוב, הרע והמכוער – אזרחות ומורשת: חינוך אזרחי במיטבו
מאת: ד"ר שלמה הרציג – מפמ"ר ספרות מ"מ
"ספרים תמיד מדברים על ספרים אחרים,
וכל סיפור מספר סיפור שכבר סופר."
אומברטו אקו
העידן הנוכחי המכונה לעיתים העידן הפוסט-מודרני הביא בכנפיו את התפיסה שמשמעותו של טקסט, כל טקסט שהוא, איננה נבנית רק מתוך גבולותיו שלו, אלא מתוך רשת זיקותיו עם אין ספור טקסטים אחרים מכל תחומי הספרות והתרבות (קריאה אינטר-טקסטואלית בטקסט). גישה פרשנית זו תשתמש בידי להבניית אינטר-טקסט (או היפר-טקסט) מרתק המשלב בין אזרחות, תלמוד וחינוך.
כידוע, הכריז שר החינוך הנוכחי הרב שי פירון, שהנושא הרב-שנתי, החל משנת הלימודים הקרובה, תשע"ד, יעמיד במרכזו את הצורך האנושי-חינוכי להתוות דרך לקראת חברה מתוקנת המכילה ומעודדת את ה'אחרים', החריגים והשונים שבקרבה. מגמה הומניסטית זו עולה בקנה אחד עם החינוך האזרחי להכרה בחשיבות 'זכויות האדם' שבתכנית הלימודים באזרחות, כמרכיב בסיסי בחברה דמוקרטית. וראו, בנושא זה, פרק 19: "זכויות אדם ואזרח" בספר לימוד האזרחות ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית (כנרת, 2013, עמ' 206) מאת ד"ר דוד שחר: "בזכויות האדם הכוונה לזכויות שהן נחלתו של כל אדם באשר הוא אדם, בלי תנאים נוספים לקבלת אותן זכויות, כמו הזכות לחיים ולביטחון, הזכות לחירות והזכות לשוויון. הזכויות האלו נתונות לבני האדם לא מפני שהחברה בחרה להעניק להם אותן, אלא מפני שהזכויות האלו מגיעות להם, בשל כבודם האנושי ומעצם היותם בני אדם" (הדגשים במקור – ש.ה).
לצורך המחשת ערך הכבוד לזולת וחשיבותו, מובא בספר האזרחות דלעיל סיפור תלמודי ידוע על מפגש קונפליקטואלי, על שפת נהר, בין רבי שמעון בן אלעזר[1] לבין "אדם אחד שהיה מכוער ביותר" (שם, עמ' 218). סיפור זה הלקוח מאבות דרבי נתן ומצוי גם במסכת תענית (דף כ', עמ' א- ב) מעמיד במרכזו מסכת של התנהגויות אנושיות טיפוסיות שלקח חשוב בצדן. ר' שמעון, שדעתו הייתה גסה עליו (בלשון הדבורה בת זמננו נאמר שהוא פשוט 'עף על עצמו'), בשל העובדה "שלמד תורה הרבה" (שם) אצל רבו, ועל כן הרשה לעצמו להעליב את האיש המכוער וללגלג עליו ועל כל אנשי עירו של המכוער (למעשה, תגובתו של רבי שמעון הייתה התפרצות של זעם בשל העובדה ש'המכוער' לא השיב לברכת השלום שלו). האימפולסיביות של רבי שמעון גררה אחריה את השפלתו שלו לא רק בפני 'המכוער', אלא בפני כל בני עירו (של רבי שמעון), והוא נאלץ להתנצל בפומבי בפני האיש על התפרצותו, שהייתה מכוערת הרבה יותר מכיעורו החיצוני של אותו האיש.
אלא שאין רע בלא טוב, וסופו של הסיפור מחזיר אותנו אל ראשיתו, הלא היא מדרש חז"ל שמקורו, ככל הנראה, באותו אירוע מכונן שתואר לעיל: "תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז."
מה משמעו של לקח זה, וכיצד מתקשר הוא לסיפורו של רבי שמעון והמכוער והחשוב מכל, כיצד מתקשר הוא בחינוך אזרחי ראוי לשמירה על כבוד האדם?
ובכן, הסיפור דלעיל נדרש על ידי גדולי הפרשנים לפנים רבות ורובן יש להם נגיעה של ממש לחינוך האזרחי: החל משלילת ה'היבריס' (מושג הלקוח מתרבות יוון הקדומה ומשמעו גאווה, התנשאות) בו לוקה רבי שמעון, דרך סטירת הלחי המטאפורית, שהוא סופג מן האיש המכוער, שמתגלה כחכם לאין שיעור מרבי שמעון בן אלעזר, כאשר אותו האיש מגיב על העלבון שספג מן הרב – "כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!" - במילים: "אינני יודע (בניגוד ליומרנות הידיעה של רבי שמעון – ש.ה), אלא לך ואמור לאומן שעשאני: "כמה מכוער כלי זה שעשית". מסתבר שרבי שמעון ברוב זחיחותו וחוסר זהירותו פשוט 'הרים להנחתה' ל'מכוער' וזה לימד את הרב לקח בל יישכח.
ומה משמעו של לקח זה? חייב אדם להיזהר בכבודו של זולתו, לא לשפטו על פי מראהו החיצוני או מעמדו (בבחינת 'אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו'), ובוודאי לא להגיב באופן אימפולסיבי ומעליב רק מפני שנדמה לו שפגעו בכבודו.
אם כך, מדוע נפתח הסיפור ומסתיים בלקח אחר ושונה לחלוטין, כאמור לעיל ("לעולם יהא אדם..."וגו')?
פשיטא (פשוט), אין מדובר בלקח אחר כלל וכלל, אלא בלקח חינוכי-אזרחי זהה לחלוטין, ההולם כמובן גם את הנושא הרב-שנתי עליו הכריז השר פירון, לפיו נדרש האדם להיות 'רך כקנה', כלומר שפל וצנוע ומכבד את זולתו (ואולי, את ה'מכוער' במיוחד). לשון אחר, דווקא בעל הדרגה והמעמד הרם נדרש להכיר בשונותו ובצרכיו של ה'אחר' והחריג (הכיעור החיצוני הוא בבחינת מטאפורה ייצוגית למגוון של 'פגמים' המאתגרים סבלנותנו ואת רגישותנו המוסרית). אסור למנהיג הרוחני, ולמעשה לכל אדם, להיות 'קשה כארז', קרי גאה בעצמו ובכוחו הפיזי, המעמדי או הרוחני ולהתנשא על זולתו.
לא זו אף זו, על פי פרשנות מסורתית ידועה הקנה והארז שניהם גדלים על המים, אלא שהראשון שואב מימיו ממי נהר גלויים והשני מעמיק שורשיו אל מים נסתרים; ואין מים אלא – תורה. בסיפורנו זה זוכה דווקא הקנה לשבחים, שבדרך כלל הם מנת חלקו של הארז, שכן בעולם התורה נדרש הקנה לשלילה (למשל, בביטוי 'קנה רצוץ'), ואילו הארז הוא סמל לעוצמה גאיונה באין-ספור דוגמאות מקראיות (למשל, ב'קללת' בלעם את עם ישראל: "כארזים עלי מים", במדבר, כ"ד, 6). לשון אחר, הסיפור התלמודי על רבי שמעון בן אלעזר והמכוער מהפך בלקחו את עולם הדימויים הקונבנציונלי ומאלץ אותנו לחשוב מחדש על יחסנו ל'אחר' ולשונה מאתנו, ועל השפה בה אנו נוקטים בשופטנו את זולתנו ומעריכים אותו.
חן חן על הפניית תשומת הלב למתודה של האינטר-טקסטואליות בלימוד אזרחות ועל הדוגמא היפה והמעניינת ושובת-הנפש המוצגת. בלימודי האזרחות במיוחד נראה שיש מקום חשוב למתודה של האינטר-טקסטואליות, שכן לימוד אזרחות הוא תחום רחב ובינתחומי במהותו.
השבמחקתודה על הקישור המעניין והחשוב בין הסיפור התלמודי לבין הערך המוסרי והאזרחי. בתשעה באב שזה עתה חלף נכחתי בכנס "קהילה כתיקון" שהתקיים במודיעין. ההרצאה המרכזית היתה של ח"כ ד"ר רות קלדרון, שדיברה בדיוק על סיפור זה. אני מבקש להביא כמה נקודות מעניינות נוספות שעלו מדבריה.
השבמחקהסיפור מתחיל כאשר רבי אלעזר בעמדת עליונות – הוא "על הסוס" (או בעצם: על החמור), גבוה יותר מכל האחרים, רם ונישא בשל היותו תלמיד חכם שזה עתה סיים את תלמודו, ומצב רוחו טוב עליו. המכוער (שכלל אינו נזכר בשמו) הוא החלש. אחרי העלבון ואחרי התוכחה, המצב מתהפך לגמרי: המכוער הופך להיות מי ששולט בסיטואציה, ומעביר את רבי אלעזר מסכת ארוכה של קשיים עד שנעתר לבקשת הסליחה שלו. בבת אחת מתהפכים יחסי הכוח ביניהם, והמכוער גורם לרבי אלעזר להבין היטב את טעותו ואף לשלם עליה. המשמעות הראשונית של האמירה "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז" נסובה על המכוער, שרבי אלעזר מצפה ממנו לדעת למחול. לדעתה של קלדרון הסיפור מנסה ללמד לקח את שני הצדדים (שכאמור, כל אחד מהם חזק וחלש במערכת יחסי הכוח לחילופין). לגבי רבי אלעזר, ברור שהוא למד שיעור חשוב על היחס לאחר (בעיקר כאשר האחר נתפס על ידך כנמוך, כמכוער ופחות משכיל ממך). אולם, גם המכוער אינו יוצא נקי לגמרי – הסיפור מבקר אותו על כך ש"התאהב" יותר מדי בעמדה של הקורבן והפגוע, וסירב לעזוב את הפוזיציה הזו כמעט עד סוף הסיפור. נמצאנו למדים שלכל אחד ה"אחר" שלו, וכל אחד צריך להיזהר לא לגלות פטרונות ועליונות כלפי ה"אחר" שלו. אסיים רעיון זה בקישור למובאה מהספר "על הסובלנות" (1997) של הוגה הדעות פרופ' מייקל וולצר (איש מדע המדינה מאוניברסיטת פרינסטון) . וולצר כותב שכיהודי אמריקאי הוא גדל כשהוא אינו תופס את עצמו כמישהו המחוייב מוסרית להיות סובלן לאחרים אלא כמי שאמור להיות מושא לסובלנותם של אחרים, בשל שיוכו לקבוצת מיעוט שפעמים רבות סבלה מרדיפות כלפיה. ובהמשך הוא כותב "It was only much later that I recognized myself as a subject too, an agent called upon to tolerate others..". נמצאנו למדים שכל אחד מאיתנו, בתורו, יכול להיות הרב על החמור ויכול להיות המכוער, וכל אחת משתי הדמויות נקראת להיות "רכה כקנה ולא קשה כארז".
אני אבל תוהה מה הם הגבולות של הגמישות והרכות כלפי האחר. אנחנו יכולים לדבר על ואהבת לרעך כמוך אבל זה הולך ונעשה קשה כאשר רעך הוא רוסי, אתיופי, פלסטיני, סודני וכו'... או אז גם היכולת להכיר בו, לקבל אותו ולהיות רכים כלפיו הולכת ונעשית קשה, בין אם אנחנו רוצים ומכירים בכך ובין אם לאו. אז כאשר שי פירון מדבר על תיקון חברה דרך קבלת ה'אחר' אני תוהה על איזה אחרים הוא מדבר ומה הם הגבולות שלהם.
השבמחק