גל חדש בשירת המחאה האזרחית/מזרחית

גל חדש בשירת המחאה האזרחית/מזרחית בת זמננו

כתב: ד"ר שלמה הרציג

'זהויות של אזרחים וקבוצות במדינה ישראל' הוא תת-נושא מרכזי בפרק 'מדינת ישראל – מדינה יהודית' בספר לימוד באזרחות לחטיבה העליונה – ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית מאת ד"ר דוד שחר (כנרת, 2013). מקומו של הדיון בסוגיית הזהויות בחברה הישראלית, ממש בסמוך לתחילת הספר, מעיד על החשיבות הרבה שיש לנושא זה בתכנית הלימודים באזרחות. וכך כותב מחבר הספר על מהותה של הזהות האזרחית, האישית והקבוצתית: "הזהות היא מכלול מרכיבים, תפיסות ועמדות שבאמצעותם האדם או הקבוצה מגדירים את עצמם ועל פיהם מזהים אותם האחרים. הזהות שיש לאדם או לקבוצה מקנה משמעות לשיוך או לשייכות, מבחינה חברתית, דתית, תרבותית או לאומית." (עמ' 51)

הדיון הנרחב, בהמשך הפרק, באותן זהויות שונות ומגוונות של יחידים וקבוצות במדינת ישראל מטרים פרק מאוחר יותר בספר (פרק 13): 'חיים משותפים בחברה הישראלית (שסעים ודרכים לצמצומם)'. בפרק זה האחרון  – המשקף היטב את משבר הזהויות בחברה הישראלית, ואת המעבר הבלתי נמנע ממדיניות 'כור ההיתוך' לתפיסת ה'רב-תרבותיות' - מוקדש מקום נכבד ל''(ה)שסע העדתי'', וכך נכתב בו: "מדינת ישראל היא "מדינת עליה", ועובדה זו היא הרקע לקיומו של שסע עדתי הנובע ממתיחות על רקע תרבותי-אתני-יהודי הקשור לקבוצות המוצא היהודיות המרכיבות את החברה הישראלית. בעיקרו של דבר מדובר בשסע שנוצר בין "האשכנזים" – יוצאי אירופה ואמריקה, לבין "המזרחים" – יוצאי אסיה ואפריקה." (שם, עמ' 148). להמחשת מקורותיו ומשמעויותיו הפסיכולוגיות והחברתיות של השסע העדתי בישראל מביא ד"ר שחר  קטע מספרו של דן סואן ארץ עברה וזעם, שסעים וזהות בחברה הישראלית (הוצאת אח, 2003, עמ' 245), שנפתח בזו הלשון: "תנאי להבנת המתחים הבין-עדתיים, תחושות הקיפוח וההתפרצויות על רקע זה הוא הכרה בעובדה, שקליטת הגירה או עליה היא תהליך שיש בו שני צדדים: קולט ונקלט. כאשר התהליך נעשה בתנאים של אי שיווין – וכאלה הם פני הדברים בדרך כלל – ההגמוניה היא בידי הקולט, שהינו הגדול והוותיק ולעיתים גם העשיר, המשכיל והמיומן. בנסיבות כאלה נוטה הקולט לכפות את רצונו על הנקלט והתוצאה היא בדרך כלל תחושת קיפוח ותסכול בקרב האחרון." (שם).

בעשורים האחרונים אנו עדים לביטויים הולכים ומחריפים של תהליכי פיצול ופרוק של הזהות הישראלית האחדותית, שאפיינה, במידה רבה, את ראשית הדרך במדינת ישראל ("פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", אמיר גלבוע, שירים בבוקר בבוקר, 1953); לתהליכים אלו מתלווים קולות  של מחאה כנגד הקיפוח על רקע עדתי, ממשי או מדומיין, בעבר ובהווה. מחאה זו מוצאת את ביטויה במגוון ערוצים חברתיים (הרשתות החברתיות), פוליטיים (פעילות מפלגתית) ואסתטיים (יצירות ספרות, הצגות תיאטרון, סרטי קולנוע וטלוויזיה, מיצגים אמנותיים). אחד הביטויים המילוליים המובהקים ביותר של משבר הזהות בחברה הישראלית ושל המחאה על רקע עדתי הקשורה בו – ותודה לפוליטיקה של הזהויות - מצוי בתחום הספרות, ובאופן מובהק, דווקא בחטיבת השירה.

את פריצת הדרך בנושא זה, שהיה מושתק למדי עד לפני כארבעים שנה, בצע המשורר, חתן פרס ישראל לספרות ולשירה עברית לשנת 2015, ארז ביטון. די להביט בשמות ספריו המוקדמים: מנחה מרוקאית  (עקד, 1976) וספר הנענע (עקד, 1979), כמו גם בכמה משמות השירים שבהם (רובם, אגב, מתכנית הלימודים בספרות לחטיבה העליונה בבית הספר הממלכתי והכללי) דוגמת: "שיר זהרה אלפסיה"; "שיר קניה בדיזנגוב"; "חתונה מרוקאית"; "שיר נער שוליים ועובדת סוציאלית" "דברי רקע ראשוניים"; "תיקון הריחות"; "תקציר שיחה", כדי להיווכח עד כמה מסגירים שמות אלה לא רק את עולמות התוכן שלהם, אלא גם מרמזים על זהותו העדתית של מחברם, ומניה וביה על יסוד המחאה הגלום בהם. בשיריו הראשונים, שהתקבלו בהערכה רבה בקהילת קוראי הספרות, נתן ארז ביטון ביטוי לרצון להנכיח את שורשיו היהודיים-צפון-אפריקאים, ללבטי הזהות שלו - המתח בין 'מזרח' ל'מערב' בעולמו הרגשי והתרבותי, לרגשי האשם המפעמים בו על רקע 'נטישת' תרבותו  המזרחית האותנטית, וגם ביטוי, ראשוני בדרך כלל, למחאה כנגד הקיפוח התרבותי של תרבות המזרח (וראו, למשל, שירו המכונן "שיר זהרה אלפסיה", שהפך לדגל במאבק התרבותי-אזרחי לקימום תרבות המזרח). לצדו של ביטון בהתוויית הדרך לשירה המזרחית ניתן לציין משוררים דוגמת שלמה זמיר, שלמה אביו, פרץ דרור בנאי ואחרים, שפעלו (חלקם עדיין פעילים) ברפובליקה הספרותית במחצית השנייה של המאה העשרים, בין אם נתנו בכתיבתם ביטוי ישיר לתודעה ה'מעמדית-אתנית', ובין אם לאו.

אלא שבשנים האחרונות צומח בישראל דור חדש לשירת המחאה האזרחית-מזרחית שהוא שונה במידה רבה מדור 'האבות המייסדים', שהחלו את דרכם בצעדי מחאה מהוססים על רקע אתני-עדתי. המאפיין הבולט בכתיבתם של קבוצה דורית זו, רובם ככולם בשנות השלושים לחייהם, הוא טון תקיף ובלתי מתנצל ואפילו, יש לומר, מיליטנטי כלפי התרבות ההגמונית-האשכנזית. הדמויות הבולטות בקבוצת משוררים זו, רובם ככולם ממוצא מזרחי, המכנה עצמה קבוצת 'ערס פואטיקה' (בעקבות ערבי הקראת שירת מחאה 'מזרחית', שיסדה המשוררת עדי קיסר) הן עדי קיסר עצמה ולצידה המשוררים: רועי חסן, שלומי חתוכה, מתי שמואלוף, שלומי דדון, תהילה חכימי ועוד רבים נוספים. אמנם קבוצה זו אימצה לעצמה את ארז ביטון כאב רוחני, אך, כאמור, המגמה המסתמנת בשיריהם היא לוחמנית לאין שיעור מזו שהתווה להם האב המייסד.

כך למשל שירה של עדי קיסר "אני המזרחית" (שחור על גבי שחור, גרילה תרבות, 2014) – השיר אגב נכנס לתכנית הלימודים בספרות לחט"ע בתשע"ז, בעקבות המלצות ועדת ביטון לקידום מעמדם של משוררי ה'מזרח' - מבטא זעם גלוי, בוטה ומתריס כנגד "אתם" מדומיין המייצג, מן הסתם, את הממסד ההגמוני ה'לבן'. וכך נשמע הבית הראשון בו (השיר נקרא לראשונה באחד מערבי 'ערס פואטיקה'): אֲנִי הַמִּזְרָחִית / שֶׁאַתֶּם לֹא מַכִּירִים /  אֲנִי הַמִּזְרָחִית / שֶׁאַתֶּם לֹא מַזְכִּירִים / שֶׁיּוֹדַעַת לְדַקְלֵם / אֶת כָּל הַשִּׁירִים / שֶׁל זֹהַר אַרְגּוֹב / וְקוֹרֵאת אַלְבֶּר קָאמִי / וְבּוּלְגָּקוֹב / מְעַרְבֶּבֶת הַכֹּל לְאַט לְאַט / עַל אֵשׁ קְטַנָּה / חָלָב וּבָשָׂר / שָׁחֹר וְלָבָן / הָאֵדִים מַרְעִילִים / אֶת הַשָּׁמַיִם כָּחֹל לָבָן / שֶׁלָּכֶם /  מָה תַּעֲשׂוּ לִי? קו האופי המתקומם והגאה  של השיר מלווה אותו לכל אורכו, וכל אחד מארבעת בתיו הראשונים – השיר הוא בן חמישה בתים - נחתם בהיגד המתריס 'מה תעשו לי'? זאת ועוד, פתיחת השיר "אני המזרחית" מחצינה זהות היברידית המערבת, ללא הפרד, בין תרבות 'נמוכה/מזרחית' (זוהר ארגוב) ל'גבוהה/מערבית/רוסית' (אלבר קאמי ובולגאקוב). גם המשך השיר מציג זהות מעורבת של הדוברת בו כחלק ממגמת ההיחלצות מן הסטיגמה שהחברה הישראלית הטילה עליה עוד מילדותה ("אולַי בִּגְלַל זֶה קָרְאו לִי בְבֵית הַסֶפֶר /  כּוּשִית בַּהַפְסָקות"): אֲנִי נוֹשֶׁמֶת בְּעִבְרִית / קוֹנָה בְּאַנְגְּלִית / אוֹהֶבֶת בַּעֲרָבִית / כַּפָּרָה עַל הַסּוּרַכּ / מִתְבַּכְיֶנֶת בְּמִזְרָחִית  בסיום השיר מאמצת עדי קיסר את הזמרת והיוצרת המנוחה אהובה עוזרי כאם רוחנית ואת שירהּ "אני המזרחית" היא  חותמת בארבעת הטורים המסיימים את שירה אהובה עוזרי "אמי, אמי": "אִמִּי אִמִּי פִּתְחִי הַדֶּלֶת / כֹּל גּוּפִי רוֹעֵד מִקֹּר / אִמִּי אִמִּי פִּתְחִי הַדֶּלֶת / עַל כְּתֵפִי מַשָּׂא כָּבֵד."

יוצר צעיר נוסף בן אותה קבוצה הוא המשורר רועי חסן, שפרץ לתודעה הציבורית ב – 31 באוקטובר 2013 עם שיר פרובוקטיבי לא פחות מזה של עדי קיסר - ויש שיאמרו אף יותר - בשם "במדינת אשכנז", שהטור הראשון שבו 'מתכתב' להכעיס עם השיר השני 'משירי ארץ אהבתי' הידועים כל כך של לאה גולדברג. השיר של ''במדינת אשכנז'' ראה אור לראשונה מעל דפי המוסף "ספרים" של עיתון הארץ, וזהו הבית הראשון שבו: בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ / לֹא לְשֻׁתָּף / רוֹחֲצִים יָדַיִם בַּסַּבּוֹן וְגַם אָז / נוֹגְעִים מֵרָחוֹק / לֹא תּוֹקְעִים כַּף / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי אֹכֶל / חָרִיף וּבַיִת חָם / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה / אֲנִי חַפְלָה / אֲנִי כָּבוֹד / אֲנִי עַצְלָן / אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם / כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן / אֲנִי הַהֶרֶס / הַחֻרְבָּן / הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן / הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה / בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט / אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים / וּקְמֵעוֹת / אֲנִי עַרְס /  אֲנִי יָאלְלָה / כַּפַּיִם / וּמוּסִיקָה זוֹלָה / תַּת תַּרְבּוּת / תַּת רָמָה / אֲנִי שֹׁרֶשׁ עִקֵּשׁ / וְקוֹץ בַּתַּחַת / אֲנִי שַׁקְרָן / הָרֵי הַגִּזְעָנוּת הִיא נַחֲלַת הֶעָבָר / וּמֵתָה מִזְּמַן / אֲנִי לָקְחוּ לִי / שָתוּ לִי / אֲנִי סְתָם בַּכְיָן / אֲנִי עֶצֶם / בִּלְתִּי מְזֹהֶה / תָּקוּעַ לְךָ כָּאן...

למותר לציין, שהשיר כתוב במודוס האירוני, והוא מעמיד קטלוג מפורט של כל הסטראוטיפים הידועים של ה'מזרחי', כפי שהוא משתקף בתודעה המערבית-אשכנזית המלעיזה. השיר איננו סובל מעודף תחכום, אבל אולי זהו הדבר שהופך אותו לישיר ואפקטיבי כל כך בהעברת המסרים ה'פוליטיים' שלו. כאמור, רועי חסן משתמש בכל הדימויים המוכרים של המזרחי, כדי 'להכניס להם' על כל מה שעוללו הם ה'אשכנזים' לשבט המזרחי. ב'הפוך על הפוך' מציג המשורר את דמותו – דמות מדומיינת, כמובן, שהיא הייצוג האולטימטיבי של המזרחי המצוי, כפי שהיא מצטיירת בעיניים אשכנזיות טיפוסיות. בדרך זו המשורר מציב מראה אירונית בפני המבט האשכנזי על ה'אובייקט' המזרחי המופיע כאן בשלל מופעים דוחים - עצלן, ערס, פרימיטיבי, חסר מוסר עבודה, תת-רמה וכו' – הלקוחים היישר מן התקשורת הכתובה והאלקטרונית. אגב, כל הדימויים המעוותים הללו מהדהדים את הדרך בה נתפס היהודי בעיני האנטישמיים ואת הסטראוטיפים של ה'שחורים' בעיני הגזענות הלבנה.

אגב, בבית השני בשיר (השיר הוא בן חמישה בתים, לא שווים באורכם) יוצא המשורר חוצץ כנגד מערכת החינוך ה'לבנה' שאיננה 'סופרת' את ה'שחורים', הן באמריקה והן בישראל. שיאו של הבית השני בסירוב לאמץ את הפואטיקה של המשוררים הקאנונים בישראל (אשכנזים כמובן) והצהרה על יציאה לדרך פואטית חדשה: וְלֹא כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי שִׁירָה וּמְשׁוֹרְרִים / כִּי לֹא סִפְּרוּ לִי שֶׁשִׁטְרִית וּבִּיטוֹן וְדָדוֹן וְחָתוּכָּה / גַּם כּוֹתְבִים שִׁירִים / וּבְכָל זֹאת בָּנִיתִי לְעַצְמִי סִפְרִיָּה / שֶׁל שִׁירָה וְסִפְרוּת אַשְׁכְּנַזִּית / וּכְמוֹ אָתֵאִיסְט הַקּוֹרֵא בִּכְתָבִים  קְדוֹשִׁים / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לַחֲשֹב / כָּךְ קָרָאתִי אֵת כֻּלָּם / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לִכְתֹּב

עוד דוגמא לשילוב בין פעילות ספרותית לפעילות אזרחית-פוליטית מצויה בכתיבתו של המשורר שלומי חתוכה הידוע הן בזכות שירתו האיכותית-המיליטנטית, והן בזכות מאבקו החריף להנכחת סיפורם של ילדי תימן החטופים בתודעה הציבורית הישראלית; מאבק שאותו הוא מכיר באופן אישי, שכן דודתו היא אחת הקרבנות של חטיפה זו. את מאבקו של חתוכה על הזיכרון הקולקטיבי בישראל ניתן לזהות, בין היתר, בשיר: "קופסה שחורה" (מזרח ירח, טנג'יר, 2015) וכך נפתח השיר: אֲנִי קֻפְסָה שְׁחוֹרָה / מַקְלִיט טִיסָה 742, 1952, / וְרָשַׁמְתִּי הַכֹּל, / רָשַׁמְתִּי הַכֹּל. / רָשַׁמְתִּי אֶת הוֹרָאוֹת הַסּוֹכְנִים :/ "הוֹתִירוּ לְמַטָּה אֵת סִפְרֵי הַתּוֹרָה / וְהַתַּכְשִׁיטִים / וַעֲלוּ עְרֹמִים כִּי / הַמָּטוֹס לֹא יַמְרִיא / הִקְלַטְתִּי אֶת הַכַּיָּסִים / וְהַטַּיָּיסים:
"זֶהוּ הַפּוֹעֵל הַפָּשׁוּט, הַטִּבְעִי, הַמְּסֻגָּל לַעֲבֹד בְּכָל, בְּלִי בּוּשָׁה, בְּלִי פִילוֹסוֹפְיָה, וּבְלִי שִׁירָה" – הָא..

וכך מסתיים  השיר:

הָרַגְלַיִם רָשְׁמוּ עֲקִירוֹת, / הַיָּדַיִם נִקְּיוֹנוֹת, / הָעֵינַיִם רָשְׁמוּ מַבָּטִים / שֶׁרָשְׁמוּ אוֹתִי, / וְאָזְנָיי רָשְׁמוּ מִלִּים / שֶׁאָבַד פִּשְׁרָן / וּבִמְקוֹמָן הִכְתִּיבוּ לִי / שָׂפָה חֲדָשָׁה: / אָבָק אֲנָשִׁים, / פְרֵענְקִים, / צָ׳חְצָ׳חִים. / אֲנִי קֻפְסָה / שְׁחוֹרָה / מַקְלִיט טִיסָה 742, 1952 / נוֹתַרְתִּי שָׁלֵם / מֻקָּף בִּשְׁבָרִים / קוֹלִי יִשָּׁמַע / אַחֲרֵי הַדְּמָמָה / – וְרָשַׁמְתִּי הַכֹּל, / רָשַׁמְתִּי הַכֹּל.

המשורר בשיר "קופסה שחורה" מדמה עצמו לאותה קופסה ידועה המתעדת ומקליטה את כל הפעילות האנושית והמכנית במטוס, ושפענוחה עשוי לשפוך אור על תאונה אם, חס וחלילה, תתרחש במהלך הטיסה. אלא שבמקרה דנן לא מדובר בתאונה אווירית רגילה, אלא בחבלה זדונית בתהליך הקליטה של הקולטים את הנקלטים במהלך הטיסה מתימן לארץ של אחרוני העולים מתימן בעליית 'מרבד הקסמים', בשנת 1952. המשורר טרם נולד באותה העת (חתוכה הוא יליד שנת 1979), אך הוא מתעד את אירועי אותה עלייה, כפי שסופרו לו, מן הסתם, על ידי הוריו. ובאותה עלייה, כך שלומי חתוכה, נתגבשו היחס המשפיל ונוצרו הסטראוטיפיים השליליים כלפי 'התימנים' כפי שמתאר השיר, לכל אורכו: החילון הכפוי, ההסללה לעבודות פיזיות פשוטות, כפיית השפה והתרבות הקולטת על העולים מתימן, כינויי הגנאי לכל עולי המזרח בפי האשכנזים (אָבָק אֲנָשִׁים, / פְרֵענְקִים, / צָ׳חְצָ׳חִים). בהצהרתו לאורך השיר, ובמיוחד בסיומו הכפול: "רשמתי הכול" טמונה לא רק שבועה שלא לשכוח את כאב הדיכוי, הגזענות וההשפלה, אלא גם הבטחה מרומזת לסגור חשבון עם הקולטים-המשפילים ולנקום בהם בבוא העת.

ואם לקשור את דיוננו האידאולוגיים והספרותיים לשאלות אזרחיות, הרי שאחת מזכויות היסוד במדינה דמוקרטית היא הזכות לחופש הביטוי והדעה ועמה גם חופש ההפגנה והמחאה. וכך אומר דוד שחר בספר לימוד האזרחות שעמו פתחנו את דיוננו הנוכחי, מדינה יהודית ודמוקרטית: "זכות ההפגנה פירושה, הלכה למעשה, שלכל אדם ולכל קבוצת אנשים יש החופש למחות בפומבי, (הדגש במקור – ש.ה) לתמוך ברעיון, להתנגד לרעיון, ולעורר אנשים לפעילות. הזכות להפגין מוכרת כאחד מיסודות הדמוקרטיה ותכליתה לאפשר לאזרחי המדינה ולתושביה להשפיע על מקבלי ההחלטות ועל תהליכי קבלת ההחלטות." (עמ' 231)

בעידן תקשורת ההמונים הכתובה ובעיקר האלקטרונית והדיגיטאלית, הולכת ותופסת המחאה ברשת את מקומה המשמעותי לצד המחאה ה'פיזית' בהפגנות ההמונים. עצומות נחתמות בהמוניהם באינטרנט ו'קולות קוראים' ממלאים את הרשתות החברתיות. אין תמה, אפוא, שגם השירה הפכה להיות 'כלי נשק' אפקטיבי במאבקים חברתיים ואידאולוגיים מימין ומשמאל, ממזרח וממערב. אכן, בשירת המחאה האזרחית/מזרחית לעיתים קרובות הממד הפוליטי משתלט על הממד הפיוטי והשירים – וראו, כל אחד מן השירים בהם דנו במאמר זה – הופכים להיות 'שטוחים', חד ממדיים וחוטאים בהכללות, ואפילו בגזענות, רחמנא ליצלן, (כן, כן, אותה גזענות שכנגדה הם מפנים אצבע מאשימה נוקבת וחריפה). אלא שזו דרכה של ספרות מחאה אזרחית 'מזרחית' או 'מערבית', ומן הסתם היא תמשך כל עוד הפוליטיקה של הזהויות מושלת בכיפה. ובכלל, מי קבע ששירה חייבת להיכתב על פי דפוס אחד קבוע ויציב?! כתיבתם של משוררי הגל החדש בשירה המזרחית מוכיחה, שניתן להרחיב לאין שיעור את מנעד השפה, הפואטיקה, וכלי המחאה החברתית בכיוונים ובדרכים שלא ידענום עד כה.

פרשת דארין טאטור

האם ייתכן 'שיר-הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור'?

כתב: ד"ר שלמה הרציג

באוקטובר 2015 נעצרה דארין טאטור - משוררת וצלמת ערבייה-ישראלית, ילידת 1982 , הכותבת בערבית - על ידי משטרת ישראל, ובנובמבר אותה שנה הוגש נגדה כתב אישום בגין הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור. מקורו של כתב האישום  בשיר שפרסמה טאטור ביוטיוב ובפייסבוק תחת הכותרת "התקומם עמי, התקומם נגדם", וכן בפרסומים בפייסבוק, בהם תמונת פרופיל של המשוררת עם הכיתוב בערבית: "אני השהיד הבא". בצד התמונה הופיע גם פוסט הקורא לאינתיפאדה בתוך הקו הירוק למען מסגד אל אקצא. נכון להיום  טאטור נמצאת במעצר בית בתנאים מגבילים אצל הוריה בכפר ריינה, ומשפטה עדיין מתנהל.

ביוני 2016 נערך בתל אביב אירוע רב משתתפים נגד מעצרה של טאטור, ובו השתתפו כ-20 משוררים, סופרים ומתרגמים, בהם אסתי ג. חיים, ליאת קפלן ואלי הירש. אירוע דומה התקיים בחיפה ובו דיברו, בין היתר, סמי מיכאל וסיגל בן יאיר, וכן נערכה הפגנת הזדהות איתה ביפו .בעיתונות התפרסמו מאמרים הקוראים לשחרורה של טאטור. הסופר סמי מיכאל, כתב באותה עת על מעצרה כי הוא "ביטוי לאוזלת יד וכשל תרבותי של חברה שאינה מסוגלת להתגונן אלא באמצעי השתקה כפויים". באוקטובר 2016, שנה לאחר מעצרה של דארין טאטור, חתמו על עצומה למען שחרורה מעל 180 משוררים, סופרים ואנשי רוח ואקדמיה, בהם: ארבעה חתני פרס ישראל: א.ב. יהושע, טוביה ריבנר, אבישי מרגלית ושמעון זנדבנק. בגילוי הדעת נכתב: "מצב זה שבו משוררת נעצרת ונשפטת בגין כתיבת שיר סותר את יסודות הדמוקרטיה, חופש הביטוי וחופש היצירה האמנותית...היחס לטאטור מבטא מדיניות של אפליה חמורה ביחס לחופש הביטוי של אזרחי ישראל הערבים הפלסטינים. הניסיון להציג באור פלילי מחאה פוליטית לגיטימית מונע אפשרות של שיח כן ונועד לחסום כל אפיק להידברות בין יהודים וערבים במדינה". (בעקבות הערך 'דארין טאטור' באנציקלופדיה המקוונת 'ויקיפדיה')

מסתבר אפוא, שכתב האישום נגד טאטור עורר סערת רוחות בציבוריות הישראלית, ולא מעט אנשי רוח ואמנים התגייסו למען שחרורה ממעצר בטענה, שלא ייתכן להאשים אדם בהסתה ובהמרדה בעקבות שיר - או כל יצירת אמנות אחרת - שכתב, שכן לאמנות ולספרות מעמד ייחודי במרחב הציבורי המעניק להן סוג של חסינות מפני העמדה לדין. מקורה של 'חסינות' זו הוא בתפיסה הליברלית המבחינה בין טקסטים פוליטיים 'שימושיים' העשויים להכיל אלמנטים של הסתה והמרדה, וכתוצאה מכך לסכן את שלום הציבור, לבין טקסטים אמנותיים הממלאים פונקציה שונה לחלוטין, בעיקר אסתטית, גם אם תוכניהם מצטיירים בקריאה ראשונה כטקסטים מסיתים וממרידים. ברמה העקרונית, מובלעת כאן גם הטענה, שאין קיום לאמנות ללא 'חופש יצירה'. כל ניסיון לצנזר ולהגביל את חרות היצירה והמחשבה משמעו הרס האמנות (ומניה וביה, גם הרס הדמוקרטיה).

גם בג"צ נתן דעתו בעבר על סוגיה זו של חופש הביטוי וחופש היצירה, כפי שעולה ממאמר שפרסם בנושא בבלוג זה ד"ר דוד שחר: "אין עוררין ביחס לערכה של תרבות בקיום האנושי, שכן קיום בלי תרבות עלול לעקר ממשמעות את המושג "אדם". פסיקות שונות של בג"ץ הכירו בחופש הביטוי האמנותי כזכות שאינה נופלת בחשיבותה מחופש הביטוי, וייתכן שכוחו אף עולה על כוחם של הביטויים האחרים, שכן בו טמונה זכותו של אדם להגשמה עצמית. כה חזקה היא חירות הביטוי האמנותי עד שכל ניסיון בעשורים האחרונים לפסול יצירות בשל הביטויים הכלולים בהם נפסל על ידי בג"ץ. כך, בהיעדרה של חוקה כתובה ממלא בג"ץ תפקיד של מגן על חירויות האדם והאזרח ובפסיקותיו במשך השנים תרם ליצירתה של מעין מגילת זכויות חוקתיות, שחופש היצירה מהווה בה נדבך חשוב"[1].

הדרמה המובנית בסיטואציה לפיה מוגש כתב אישום חריף נגד משוררת על שיר פוליטי, שפרסמה בפייסבוק ומגוון אירועי המחאה השונים הבאים בעקבות כתב אישום זה, מעידים שלפתחנו מונחת כאן סוגיה אזרחית עקרונית מורכבת ולא פשוטה, שבבסיסה התנגשות בין ערכים סותרים.  מצד אחד, ניצבים שלטונות החוק והמשפט במדינת ישראל האמונים על שמירת בטחון אזרחי מדינת ישראל, יהודים וערבים כאחד, ובמסגרת תפקידם עליהם למנוע כל פעילות שיש בה חשש להסתה לאלימות ולתמיכה בפעילות טרור כנגד מדינת ישראל ואזרחיה, ומצד שני, ניצבים מפגינים האמונים על ערכים נאצלים וחשובים לא פחות של חופש הביטוי, חופש ההתארגנות והתנועה, ובמקרה שלפנינו, גם חופש היצירה האמנותית. שאלת המפתח בסוגיה זו היא: האם ניתן לאזן ולפשר בין ערכים מתנגשים אלה?

כדי להתמודד עם שאלת המפתח דלעיל, כדאי לנו להידרש לפרק 25 של ספר לימוד באזרחות לחטיבה העליונה ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית מאת דוד שחר העוסק ב'גבולות הדמוקרטיה' (עמ' 291 – 295). פרק זה דן בדילמה מרכזית מאוד בלימודי האזרחות: מהם גבולות הערכים הדמוקרטיים הקלאסיים דוגמת חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש התנועה וההפגנה ועוד? זכותה  של מדינה, אומר מחבר הספר, להתגונן בפני גורמים החותרים כנגד עצם קיומה של המדינה, וזכות זו מוכרת גם בקהילה הבינלאומית  (במונח 'דמוקרטיה מתגוננת'). לשון אחר, המדינה למעשה נדרשת להחליט מהו הגבול שהיא רוצה להציב לכל ערך, ומהו שיווי המשקל הנכון בעיניה בין הערכים המתנגשים שתוארו לעיל - הכוללים, בצד הליברלי שלהם, גם את ערכי חופש היצירה האמנותית לסוגיה, ובצד הביטחוני את הזכות לחיים ולביטחון של אזרחי המדינה. ובלשונו של הספר: "הנקודה שבה מתקיים השקלול בין צורכי החברה לצורכי הפרט היא נקודת האיזון. מציאת נקודת האיזון וההקפדה כי ההגבלות מנימוקי שלום הציבור וביטחון הציבור לא יפגעו באופן אנוש בזכויות הפרט ובחרויותיו הן מאמות המידה האמתיות להערכת המערכת הפוליטית המוגדרת כ"דמוקרטיה". (עמ' 291)

כדי להכריע בשאלה אם מעשיה של דארין טאטור חרגו מן הפרקטיקות הלגיטימיות במשטר דמוקרטי, ופגעו בביטחון המדינה באופן כזה, שאיננו מאפשר לה לעבור לסדר היום על פרסום  טקסטים שתוכניהם מסיתים וממרידים, נדרש לנו ידע שלם יותר מזה המצוי בידינו (למשל, מה בדיוק נכתב בטקסטים הנוספים על השיר שפרסמה דארין טאטור בפייסבוק?). אשר על כן, נמקד את דיונינו בשאלה מצומצמת יותר, אך חשובה ועקרונית מאוד: האם ניתן להאשים בהסתה ובפגיעה בביטחון המדינה (ובכלל זה תמיכה בארגון טרור)  אדם שנתן פומבי לעמדותיו הפוליטיות, חריפות ומקוממות ככל שיהיו, ביצירת ספרות (שיר)? האם קיימת בכלל אפשרות ששיר, ויהיו תכניו אשר יהיו, יכול להוות בסיס לעבירת הסתה ופגיעה בביטחון המדינה?

מסתבר, שעל שאלה זו קשה לענות תשובה חד-משמעית, שכן מצד אחד, שיר מעצם הגדרתו כיצירת אמנות, איננו מניפסט פוליטי, ובוודאי שאיננו טקסט הדרכה למחבל המתחיל. שירה ממלאת פונקציות שונות לחלוטין, וכדבריו של פרופ' אריאל הירשפלד: "שירה נחוצה. היא אינה יכולה להיות כלי עיתונאי, החושף מציאות מעשית, והיא אינה רוצה להיות היסטוריון או מספר סיפורים. אבל היא אינה רק לוויית-חן או קישוט. היא עושה דבר שאי-אפשר לעשותו אלא בשירה: היא נותנת שפה לרגשות"[2]. מצד שני, מוסכם על כולנו, ודאי על רובנו, שישנם טקסטים (לאו דווקא שיריים), שעליהם אכן חל חוק איסור הסתה המרדה ופגיעה בביטחון המדינה. ובכן בואו נבצע 'תרגיל מחשבתי' פשוט: ניקח טקסט כזה, שלית מאן דפליג, שיש בתכניו משום הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור, ונכתוב אותו בשורות קצרות ומנוקדות ובריתמוס מסוים, האם מבנה חדש זה יהפוך אותו באחת ל'יצירת אמנות', ויזכה את מחברו בחסינות מלאה בפני העמדה לדין?! אם כך הדבר, הרי שלפנינו פתח אפשרי למניפולציות לא לגיטימיות בעקרון מניעת הסתה לאלימות. יתר על כן, ברור גם לבעלי הגישה האסתטיציסטית בספרות (הטקסט הספרותי כממלא פונקציה אסתטית גרידא) או הרגשית (השיר כנותן שפה לרגשות), שישנם טקסטים ספרותיים, שמטרתם המוצהרת היא מחאה פוליטית ו/או חברתית, והם פונים לנמעניהם מתוך רצון ממשי להניעם לפעולה כדי לשנות את המציאות. (האם שירה, שבמהותה מיועדת בדרך כלל לקהל מצומצם, אכן מצליחה להשפיע, להתסיס ולעורר לפעולה – זו כבר שאלה אחרת...) 

  ואולי כדאי לנו להימנע, ככל האפשר, מספקולציות א-פריוריות, ופשוט להתבונן בטקסט שהוא מושא המחלוקת העקרונית ולבחון אותו לגופו של עניין. ובכן, הנה לפנינו שירה המדובר של דארין טאטור, שנכתב במקור בערבית ותורגם לעברית על ידי תמר גולדשמיד, אילנה המרמן ואיריס בר.

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם
בִּירוּשָׁלַיִם חָבַשְׁתִּי אֶת פְּצָעַי
וְתִנִּיתִי אֶת צָרוֹתַי לֵאלֹהִים
וְשַׂמְתִּי אֶת נַפְשִׁי בְּכַפִּי.
לְמַעַן פָלַסְטִין עֲרָבִית
לֹא דַּי לִי בְּפִתְרוֹן שֶׁל שָׁלוֹם
לֹא אוֹרִיד לְעוֹלָם אֶת דְּגָלַי
עַד אֲשֶׁר אוֹרִידֵם מֵעַל מוֹלַדְתִּי.
הַכְנִיעֵם לַזְּמַן שֶׁיָּבוֹא,
הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם
הִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד שֹׁד הַמִּתְנַחֵל
וְלֵךְ בְּעִקְבוֹת שַׁיֶּרֶת הַחֲלָלִים.
קְרַע אֶת הַמִּסְמָכִים הַמְּבִישִׁים
הַמַּנְצִיחִים אֶת הַדִּכּוּי
הַמּוֹנְעִים מֵאִתָּנוּ לְהָשִׁיב אֶת זְכֻיּוֹתֵינוּ.
שָׂרְפוּ אֶת הַיְּלָדִים הַחַפִּים מִפֶּשַׁע
וּבְהָדִיל צָלְפוּ בְּפֻמְבֵּי
הָרְגוּ אוֹתָהּ לְאוֹר הַיּוֹם.
הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם
הִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד תּוֹקְפָנוּת הַמִּסְתַּעֲרֵב
אַל תַּטֶּה אֹזֶן לִמְשָׁרְתֵי הַשִּׁלְטוֹן
שֶׁקָּשְׁרוּ אוֹתָנוּ בְּאַשְׁלָיַת הַשָּׁלוֹם
אַל תַּחְשֹׁשׁ מִלְּשׁוֹנוֹת הַמֶּרְכָּבָה
כִּי הָאֱמֶת שֶׁבְּלִבְּךָ חֲזָקָה יוֹתֵר
כָּל עוֹד אַתָּה מִתְקוֹמֵם בְּמוֹלֶדֶת
שֶׁחָיְתָה פְּלִישׁוֹת וְלֹא הִתְעַיְּפָה
עָלִי קוֹרֵא מִקִּבְרוֹ
הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם
וּכְתֹב אוֹתִי בִּפְּרוֹזָה אֶל מוּל הַיָּרִיב
הָפַכְתָּ לִתְשׁוּבָה לִשְׂרִידַי
הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם.

ובכן, לאחר קריאת היצירה, ולמרות העובדה שאנו מתבוננים בטקסט מתורגם ולא ביצירת מקור - אין ספק שלפנינו שיר בעל מאפיינים רטוריים של שיר (חזרות, ריתמוס, לשון פיגורטיבית וכד'), בניגוד לניסיונות התביעה במשפטה של דארין טאטור, להטיל ספק ב'שיריותו' של השיר ובהיותה של טאטור אכן משוררת[3]. זהו שיר מחאה פוליטי חריף וקשה מאוד למרבית העיניים היהודיות-ישראליות. הדוברת בשיר שהיא, מן הסתם, בת דמותה של המחברת פונה אל בני עמה בקריאה להתקוממות "נגדם". מושאי ההתקוממות המצווה אמנם אינם מפורשים עד הסוף, אך ברור למדי שמדובר במדינת ישראל, בכוחות הביטחון שלה, ובמתנחלים ביהודה ושומרון, שהם בבחינת 'הכובש' בעיניים ערביות-פלסטיניות. הסלידה מן הכיבוש היא עמדה מקובלת מאד בקרב חלקים ניכרים בציבוריות הישראלית, יהודית כערבית, אך עמדת המשוררת בשיר היא חריפה במיוחד, שכן לא רק שאין היא נושאת סיסמאות של שלום, אלא שהיא מתנגדת חריפה לו, ולמעשה מטרתה המוצהרת בשיר היא סילוקם המוחלט של היהודים מפלסטין, שהיא בעיניה מולדת ערבית בלבד ולא מולדתם של שני עמים, כמקובל בקרב חוגי השמאל הישראלי, למשל: "למען פלסטין ערבית / לא די לי בפתרון של שלום / לא אוריד לעולם את דגלי / עד אשר אורידם מעל מולדתי."

אכן דברים קשים מאוד לעין ולאוזן הישראלית-יהודית, אך יש לזכור, שהשאלה המונחת לפתחנו איננה רגשית, ואפילו לא ערכית-אידאולוגית, אלא שאלה מעשית-ביטחונית: האם הדברים הקשים הללו הם בגדר הסתה שעשויה להוביל לאלימות ממשית (טרור) מצד קוראי השיר ובהשפעתו. וכאן הדברים נראים לי פחות חד-משמעיים. ספק רב בעיניי אם שיר זה, שרובו קינה על מה שנתפס בעיני המשוררת כדיכוי העם הפלסטיני, גזלת ארצו-מולדתו וביצוע הרג בבניו (מוזכרת בשיר הנערה הדיל שתקפה במספריים את חיילי צה"ל בירושלים ונורתה על ידיהם למוות, וכן נרמזים אירועי שריפתם למוות של תינוק פלסטיני בדומא ושריפת נער פלסטיני בירושלים - בידי פורעים יהודים) הוא התרחשות לשונית מסוכנת העלולה בעצם העלאתה על הכתב להוביל להמרדה ולטרור כנגד יהודים. מצד שני, האם יש למישהו אפשרות להתחייב, שהשיר "התקומם עמי, התקומם נגדם" - שזירת פרסומו היא הרשת החברתית הפופולארית ביותר (פייסבוק), שמילת הציווי 'התקומם' חוזרת בו לפחות אחת עשרה פעמים, שמככבים בו במפורש "המתנחל" כשודד "המסתערב" כתוקפן ובנוסף, קוראת בו הדוברת לעמה "..לך בעקבות שיירת החללים" במצב שהוא נפיץ ממילא – שיר כזה לא יתרום תרומה של ממש לליבוי הרגשות והיצרים הלאומניים של צעירים פלסטיניים, וידרבנם לפגיעה בחיילי צה"ל ו/או במתנחלים? גם על כך לא ניתן לחתום. תיקו.

 מה שהוא בעיניי, בכל זאת, 'שובר שוויון' בדילמה הזו הוא התביעה הצודקת ל'שיוויון בפני החוק'. בנסיבות הקיימות של הסכסוך היהודי-ערבי יש מקום לשאול לא רק לגבי ההשפעה של השיר המסוים הזה על קוראיו-נמעניו, אלא גם האם מערכת המשפט הישראלית מפעילה אמות מידה שוויוניות בבואה לשפוט שירים לאומנים מדיחים ומסיתים של ערבים ושל יהודים כאחת? האם למשל, יעלה על הדעת לפסול שיר הסתה אנטי ערבי של המשורר העברי הקנוני אורי צבי גרינברג? או לצנזר את ספר ההלכות 'תורת המלך' המתיר הריגת תינוקות של 'גויים' מחשש שיתנכלו ליהודים בבגרותם? אגב, במהלך משפטה של טאטור הזכיר פרופ' ניסים קלדרון, שהופיע כעד מומחה מטעם ההגנה, את שירת המחאה החריפה של אצ"ג כנגד המנדט הבריטי, וגם את הפיוט 'מעוז צור', שנהוג לזמר בימי החנוכה ובו קריאה יהודית מפורשת ל'מטבח' (טבח) בצר המנבח...

 ולמען הסימטריה הכמעט-מדויקת בין משפט הטקסטים הערביים לזה שלטקסטים העבריים, נבחן את גורלו של השיר הגזעני במופגן של הזמר הנערץ על רבים בציבוריות הישראלית עמיר בניון, שנוהג להגיב בזריזות על אירועים אקטואליים, ועל רקע פעולת חבלה שבצע סטודנט ערבי באוניברסיטה העברית בירושלים, העלה לפני כמה שנים שיר בשם "אחמד אוהב ישראל" לדף הפייסבוק הרשמי שלו. כאן לא מדובר באמת ב'אהבת ישראל', אלא במונולוג שירי  מפוברק, שחלק ממילותיו המושמות בפי ערבי מדומיין בשם אחמד על ידי הפזמונאי בניון, הן: "זה נכון שאני סתם חלאה כפוית טובה", "יבוא הרגע בו תפנה לי את הגב ואני אתקע בך גרזן מושחז, אני אירה בך בגב", מילים המתארות את כוונותיו של אותו סטודנט הערבי, בו עוסק השיר.

אמנם אין בשיר זה קריאה ישירה לפעולה אלימה כנגד הערבים בישראל, אך ממד ההסתה בשיר עולה מעצם העובדה שהשם 'אחמד' הוא שם גנרי, ואיננו מתייחס לערבי מסוים אלא לערביי ישראל בכלל. יתר על כן, הערבים בישראל הם מיעוט, ואפשרות הפגיעה בהם היא קלה יותר מפגיעה ביהודים. אגב, בתגובה לקולות המחאה נגד השיר המכליל הזה נמסר משמו של הזמר, שהשיר מבטא 'תחושות בלבד' ואינו קורא להפעלת אלימות כלפי אף אדם. ואכן, לבד מגינויים מילוליים כנגד השיר ומחברו, איש לא העלה בדעתו להגיש כנגד עמיר בניון כתב אישום. האין מקום לגזור גזירה שווה בין שירו הגזעני של עמיר בניון, לבין 'שיר ההסתה' של דארין טאטור?

---

[1] 'חופש הביטוי וחופש היצירה על פי פסיקות בג"צ' מאת דוד שחר, 7.7.2015

[2] מתוך מאמר של הירשפלד בעיתון הארץ על שירת לאה גולדברג בינואר 2010

[3] כפי שהתפרסם באינטרנט באתרים שונים שציטטו ממהלכי המשפט.

המחאה החברתית של קיץ 2012

על דיאלוג אינטר-טקסטואלי ומשמעותו באחד משירי המחאה החברתית של קיץ 2012  

מאת: ד"ר שלמה הרציג

תחת הכותרת זכות ההפגנה והמחאה, נכתב בספר לימוד האזרחות לחטיבה העליונה "ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית"  מאת דוד שחר, כך: "זכות ההפגנה פירושה הלכה ולמעשה, שלכל אדם ולכל קבוצת אנשים יש החופש למחות בפומבי, לתמוך ברעיון, להתנגד לרעיון ולעורר אנשים לפעילות. הזכות להפגין מוכרת כאחד מיסודות הדמוקרטיה ותכליתה לאפשר לאזרחי המדינה ולתושביה להשפיע על מקבלי ההחלטות ועל תהליכי קבלת ההחלטות." (עמ' 231)

אלא שערוצי ההפגנה והמחאה החוקיים והלגיטימיים במדינה דמוקרטית אינם מתמצים רק בהפגנה ממשית של קבוצת אנשים, כזו או אחרת, המקיימת אסיפה בכיכר העיר או יוצאת לתהלוכה ברחובותיה. אחד מביטויי המחאה הנוקבים ביותר והמרתקים ביותר באופיים הייחודי, גם אם לא תמיד יש לו ביטוי גלוי במרחב הציבורי, הוא המחאה הטקסטואלית. ודוק, אין הכוונה כאן לאותם שלטים הנישאים בגאון בכל הפגנה ראויה לשמה, ובהם טקסטים המוחים כנגד התנהלות הממסד ו/או סיסמאות המבטאות את מטרותיה הפוזיטיביות של ההפגנה, אלא לטקסטים ספרותיים (שירים, בדרך כלל), שהמחאה החברתית ו/או הפוליטית היא עיקר כוחם ומשמעותם.

כידוע, בקיץ 2011 התקיימה מחאה חברתית המונית, שראשיתה ברחובותיה של תל אביב, והמשכה בערים רבות בארץ, כנגד מדיניותה הכלכלית והחברתית של הממשלה (ממשלת נתניהו השנייה). מחאה זו מכונה גם מחאת הדיור ומחאת האוהלים, והיא נמשכה לסירוגין יותר משנה תמימה. המחאה הגורפת החלה למעשה בפעולת מחאה יחידנית של צעירה אנונימית למדי בשם דפני ליף,  כנגד מצב שוק הדיור בישראל, לאחר שזו התקשתה לשכור דירה בתל אביב. אך במהרה התרחבה המחאה, הפכה להיות עממית יותר באפיה, וכללה נושאים  רבים ומגוונים המשקפים את המצוקה החברתית-כלכלית של החברה הישראלית בכלל ושל שכבות הביניים, בפרט. הנושאים העיקריים בהם התמקדה המחאה החברתית היו: הקושי של זוגות צעירים להתפרנס בכבוד ולקיים את משפחתם ומחירי הדיור המאמירים במרכז הארץ, שנבעו במידה רבה ממדיניות הממשלה ששאפה 'לפזר' את האוכלוסייה הישראלית ברחבי הארץ. זאת ועוד, אם בראשית דרכה מצאה מחאת הדיור את ביטויה בעיקר כקבוצת מחאה ברשתות החברתיות המקוונות ,הרי שבהמשך הובילה זו להקמתם של טורי אוהלים ממשיים בשדרות רוטשילד בתל אביב, ואחר-כך בערים נוספות בארץ.  

אחד הפעילים במחאה החברתית היה משה סילמן (26 בנובמבר 1954 – 20 ביולי 2012).  סילמן בן החמישים ושמונה נקלע למצוקה כלכלית ובריאותית ממושכת והתיש עצמו במאבקים רבים מול רשויות המשפט והרווחה, שסירבו להכיר בצדקת טענותיו. בסופו של מאבק ארוך וממושך הצית עצמו משה סילמן מול מצלמות התקשורת כאקט מחאה, במהלך הפגנה לציון שנה למחאת האוהלים ב – 14 ביולי 2012. סילמן נכווה אנושות, אושפז בבית החולים, ונפטר מפצעיו שבוע לאחר מכן.

המשורר, הסופר, המו"ל והפעיל החברתי רון דהן כתב שיר מחאה חריף לזכרו של משה סילמן, ששמו הוא למעשה המועד בו בצע סילמן את ההצתה הגורלית והמוטיב החוזר בו הוא פראפראזה סרקסטית וכואבת על פתיחת שירו הידוע של המשורר אמיר גלבע "שיר בבוקר בבוקר"[1]: "פתאום קם אדם בבוקר" 

14.7.2012

פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבּוֹקֵר

לֹא, לֹא פִּתְאֹם,

בַּעַל כָּרְחוֹ.

בַּעַל כָּרְחוֹ קָם אָדָם בַּבּוֹקֵר

לֹא, לֹא בַּעַל כָּרְחוֹ,

בְּקֹשִׁי.

בְּקֹשִׁי קָם אָדָם בַּבּוֹקֵר

לֹא, לֹא בְּקֹשִׁי,

בְּיִסּוּרִים.

בְּיִסּוּרִים קָם אָדָם בַּבּוֹקֵר

לֹא, לֹא בְּיִסּוּרִים,

לֹא קָם.

לֹא קָם אָדָם בַּבּוֹקֵר

אַל תָּקוּם,

מֹשֶׁה

לָמָּה קַמְתָּ?

ייחודו של שיר מחאה זה של רון דהן הוא אפוא בדיאלוג האינטר-טקסטואלי הגלוי שהוא מנהל עם שירו המכונן של המשורר אמיר גלבע: "שיר בבוקר בבוקר" שירו זה של גלבע הפך למעין המנון שני של מדינת ישראל המבשר את פריצת הדרך של המדינה בראשיתה. זהו שיר שכולו זורח באור של אופטימיות ותקווה. לתהודה נוספת ולפופולריות עצומה זכה השיר לאחר שהולחן על ידי גידי קורן ושלמה ארצי ובוצע על ידי ארצי עצמו בפסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1973 (למרות שזכה במקום השני 'בלבד'). במחאת האוהלים של שנת 2011 זכה "שיר בבוקר בבוקר" לעדנה נוספת, כאשר שלמה ארצי עלה על הבמה וביצע אותו מול עשרות אלפי מפגיני המחאה בתל-אביב.

כאמור, "שיר בבוקר בבוקר" מבטא חוויה אישית וקולקטיבית כאחת של התעוררות פתאומית, של תקומה, של מעין לידה מחדש, הכרוכה בהתרוממות רוח ובתחושת עצמה. החוויה הזאת, כפי שהיא מעוצבת בשיר, מפרקת את הדיכוטומיה המצויה בין יחיד לחברה, בין 'אדם' ל'עם' וכורכת אותם זה בזה ללא הפרד: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". אמנם התחיה המחודשת  מוצגת בשיר קודם כל כחוויה פתאומית של אדם יחיד: "פתאום קם אדם", עם זאת, ברירת המילים בשיר (עם, דורות, מלחמות, שלום, אלף שנים,) מעניק להתרחשות המתוארת בו פרספקטיבה רחבה יותר של מהלך עצום ומקיף הממוקם בתוך רצף ההיסטוריה והמיתולוגיה - בעבר בהווה ובעתיד - של תקומת עם ישראל בארצו. לשון אחר, השיר משקף את תחושת השמחה הקיבוצית שפקדה את אזרחי מדינת ישראל לאחר הקמת המדינה ואת השאיפה האינהרנטית של הקולקטיב הישראלי לשלום. לא זו אף זו, מילות השיר ותמונותיו הן תמהיל מרתק של מילים פשוטות ויומיומיות יחד עם תמונות רבות שגב והוד.

את החיבור האולטימטיבי 'אדם-עם-היסטוריה-מיתולוגיה' ב"שיר בבוקר בבוקר", כמו גם את השמחה, האופטימיות והתקוות האישיות והלאומיות לעתיד מפעים, ניתן להמחיש באמצעות הבית הרביעי בשיר:

                                             וְהוּא צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָּרִים,

וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם,

לְהוֹד אֶלֶף שָׁנִים מְפַכּוֹת בַּמִסְתָּרִים,

אֶלֶף שָׁנִים צְעִירוֹת לְפָנָיו

כְּפֶלֶג צוֹנֵן, כְּשִׁיר רוֹעִים, כְּעָנָף.

דא עקא, שהשיר דלעיל מדחיק, מטשטש ומוחק את מה שמאוחר יותר יהפוך לסימן ההיכר הסוציו-פוליטי של החברה הישראלית, דהיינו, השסעים הלאומיים, החברתיים, הדתיים והעדתיים הקיימים בה (וראו בעניין זה ספרו דלעיל של דוד שחר, עמ' 134 – 151).

מה שעושה בעצם המשורר רון דהן בשירו "14.7.2012" דווקא באמצעות הדיאלוג האינטר-טקסטואלי הוא להפנות זרקור אל המצוקות החברתיות הנוכחות מאד בישראל של העשור השני של המאה העשרים ואחת. זאת ועוד, המגמה החתרנית-מפרקת בשירו, כנגד אידאל האחדות המתרוננת והמזויפת, לטעמו של דהן, ממוקמת לא רק במישור התמטי, אלא גם במישור הפואטי והמבני של השיר. בניגוד לשירו של גלבוע שהזרימה הלשונית בו היא טבעית ואחידה ומשקפת תמונת עולם שמחה, אופטימית, הומוגנית ובהירה, הרי ששירו של דהן כולו ביטוי של מצוקה חריפה המבוטאת בדרך פרגמנטריות ו'הססנית', שכל שורה בו שוברת את ההצהרה של קודמתה: "פתאום קם אדם בבוקר / לא, לא פתאום, /  בעל כורחו. /  בעל כורחו קם אדם בבוקר /  לא, לא בעל כורחו / בקושי." וכך נמשכת המגמה הדה-קונסטרוקטיביסטית בשיר ומנתצת לכאורה כל ניסיון לייצר אמירה בהירה וקוהרנטית אודות משמעות קיומו של אדם בישראל של שנת 2012.
אלא שברור, שבסופו של חשבון האיון וה'מחיקה' של ההיגדים השונים בשיר הוא איון מדומה, שכן כולם יחד מצטרפים למסכת אחדותית הכורכת יחד יחיד וחברה באמצעות שדה חברתי-סמנטי של סבל וייסורים ההולכים ומתעצמים עם כל וריאציה חוזרת על הפתיחה הידועה: "פתאום קם אדם בבוקר": מ"פתאום" ל"בעל כורחו" מ"בעל כורחו" ל"בקושי" מ"בקושי" ל"ביסורים" מ"ביסורים" ל"לא קם אדם בבוקר". זהו מהלך חיים ספיראלי ללא מוצא, עד  שבסיומו הטראגי של השיר הופכת הקימה (התקומה?) ללא אפשרית או למצער, ללא ראויה, כלשונו החריפה של המשורר הפונה ישירות למשה  בתוכחה שכולה צער וכאב: "אל תקום, / משה, / למה קמת?" אגב אורחא, ניתן לזהות כאן מהלך אינטר-טקסטואלי נוסף של התכתבות אירונית-מרירה עם הקביעה הימי ביניימית הידועה "ממשה עד משה – לא קם כמשה".

לסיום, ניתן לומר שהמהלך הספרותי-חברתי של רון דהן הוא אכן מהלך מרתק. למרות העובדה ששירה טובה מצטיינת בדרך כלל במורכבות ובאניגמטיות העשויה לטשטש את ה'מסר' החד משמעי הנדרש מאקט של מחאה, הרי שהשיר המשובח " 14.7.2012" מגלם בחובו מהלך אזרחי אפקטיבי דווקא בשל ישירותו ובשל הדיאלוג האינטר-טקסטואלי שהוא מנהל עם שירו ההמנוני-הגמוני של אמיר גלבוע. כך הופכת המחאה הגלומה בו למשמעותית ומרשימה לא פחות מכל הפגנת המונים בכיכר העיר, ובוודאי מעניינת ומרתקת ממנה.

לכך ניתן להוסיף את העובדה ששירו של רון דהן התפרסם בלא מעט ערוצים, פופולאריים ופחות פופולאריים: השיר ראה אור ברשתות החברתיות וזכה לשיתופים רבים; בעיתונות המודפסת הוא התפרסם לראשונה במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ' ביום ששי  26.07.2012; כתבה אודותיו פרסם אילן ברקוביץ ('משורר בשטח') באותו מוסף  ביום ששי 22.08.2012; תחנות רדיו שונות הפכו אותו ל'אייטם' מרכזי בתכניותיהן; השיר גם נקרא באספות עם נוספות, ואף מעל לקברו של משה סילמן כמספד לזכרו עד שבסופו של דבר הפך לבשר מבשרה של המחאה החברתית. ואולי הדבר החשוב מכל הוא, וכדאי שיאמר, ששיר מחאה, גם אם עצמת התהודה הראשונית שלו היא בדרך כלל פחותה בהרבה מזו של הפגנת המונים, הרי שבטווח הארוך השפעתו של שיר 'חזק' על המרחב הציבורי עשויה להיות משמעותית ואפקטיבית יותר מזו של כל אסיפה או תהלוכה קצרת ימים.

קישורים:
1. שלמה ארצי שר את 'שיר בבוקר בבוקר' במחאה החברתית של קיץ 2011

https://www.youtube.com/watch?v=lcr5lUt6XQQ

2. רון דהן קורא את שירו 14.72012 בכנס של 'גרילה תרבות ' ב'הבימה' חנוכה, 2013

https://www.youtube.com/watch?v=LIBJYmC1_HM

---

[1] מתוך: שירים בבוקר בבוקר, הקיבוץ המאוחד, 1953

קולות

קולות / קריאות אזרחיות

קול שלוח

מגיפים את התריסים

נועלים את הדלתות

מכבים את האורות

איש לנפשו איש לביתו

את הצעקה לא שמעתי

הן בין כך ובין כך הצעקה לא תועיל

הסתר

מה יש לך להגיד להגנתך

יש לי הרבה להגיד, אני אומר

שום דבר, הם אומרים

כאילו הייתי שום דבר

כאילו לא היה בי שום דבר

שערי דמעה

קולות של בכיה, תפילה ותחינה

שיפתחו שערי שערים

שערי אור זרוע

ושערי בינה

ושערי גדולה

ושערי רחמים

ושערי גאולה

ואולם מה כוחה של בכיה, תפילה ותחינה

הן לפי שעה הרשעה עוד רבה