זכות הציבור לדעת וחוק חופש המידע

ד"ר דוד שחר

זכות הציבור לדעת וחוק חופש המידע

חוק חופש המידע אשר נחקק בשנת 1998 קובע בסעיף 1 שבו, את כלל היסוד בדבר חופש מידע: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע בדבר חופש מידע". אף שהזכות לחופש המידע הוכרה בפסיקות של בתי המשפט עוד קודם לחקיקתו של החוק, החוק העמיק וביסס יותר את הזכות הזו כזכות דמוקרטית יסודית של הציבור בישראל. 

בבסיס החוק עומדת התפיסה שהמידע המצוי בידי רשויות ציבוריות הינו קניינו של הציבור, ומכאן שהרשויות הללו משמשות כנאמן המחזיק במידע, בנאמנות עבור הציבור כולו, והן אינן יכולות לנהוג בו כאילו היה קניינן. ומכאן גם זכותו של האזרח לחופש גישה למידע המוחזק בידי הרשויות הציבוריות, ולפי הגדרת החוק בסעיף 2: "כל מידע המצוי ברשות ציבורית, והוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב, לרבות עיון, צפיה, האזנה, העתקה, צילום, קבלת פלט מחשב או קבלת מידע בכל דרך אחרת בהתאם לסוג המידע וצורת החזקתו", וכל זאת לא רק מידע שיש לאזרח נגיעה ישירה אליו או אינטרס אישי בו, אך גם בכפוף לחריגים המוגדרים בחוק. מדובר אפוא בזכות שפרישתה רחבה ואשר משקפת את ההכרה בצורך של הרשויות הציבוריות בשקיפות מלאה.

זכות הציבור לדעת היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי וחוק חופש המידע נועד להגשים ביחס לזכות זו מספר תכליות חשובות:

א.חופש המידע וזכותו של הציבור לדעת הינם הכרחיים לשם הגשמתו של חופש הביטוי. מדובר בזיקה מהותית, שכן ללא הבטחת הנגישות למידע ואם לא ידע האזרח את הנתונים העובדתיים בנוגע למתרחש סביבו, לא יוכל לגבש לעצמו דעה וזכותו להביע דעה תהא חסרת משמעות.

ב. חופש המידע מאפשר פיקוח אפקטיבי וביקורת על השלטון והרשויות הציבוריות לסוגיהן. ידיעתן של הרשויות כי הן חשופות לביקורת מביאה בהכרח מצידן ליתר סדר, בקרה ופיקוח פנימיים, ותרתיע אותן מעשיית מעשים החורגים מן המותר והראוי.

ג. השקיפות של פעולות השלטון והרשויות הציבוריות וידיעת הציבור כי פעולת הרשויות נתונה לביקורתו עשויה להבטיח ולבסס את אמון הציבור בהן.

על אף חשיבותה הרבה, הזכות לחופש המידע, בדומה לזכויות היסוד האחרות במשפט הישראלי, אינה זכות מוחלטת. היא עלולה להתנגש בזכויותיהם של פרטים אחרים ובאינטרסים ציבוריים בעלי משקל. לכן, בגלל היותה זכות יחסית הטעונה איזון אל מול ערכים ואינטרסים מתנגשים, כולל חוק חופש המידע סייגים שונים ומנגנוני איזון השזורים בלשון החוק.

כך, למשל, סעיף 2 לחוק חופש המידע מגדיר את הרשויות הציבוריות שעליהן חל החוק, כגון: משרדי הממשלה, הכנסת, הרשויות המקומיות, תאגידים סטטוטוריים וחברות ממשלתיות, אך לגבי חלק מאותם גופים – התחולה היא חלקית. ולמשל, לא יחול החוק על בתי המשפט בכל הנוגע לתוכנם של הליכים משפטיים. וסעיף 14 לחוק מפרט על אילו גופים ציבוריים, המייצגים למעשה אינטרסים של בטחון המדינה ובטחון הציבור ושלומו, לא יחול החוק: "מערך המודיעין של צבא הגנה לישראל ויחידות צבאיות נוספות אשר שר הבטחון קבע אותן בצו מטעמים של בטחון המדינה; שירות הבטחון הכללי וכן יחידות הבטחון ברשויות ציבוריות; המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים; יחידת הממונה על הבטחון במערכת הבטחון; יחידות במשרד ראש הממשלה ובמשרד הבטחון שעיקר פעילותן בטחון המדינה או יחסי החוץ; הוועדה לאנרגיה אטומית ומרכזי המחקר הגרעיני שבאחריותה; המרכז למחקר מדיני, החטיבה לפירוק נשק והחטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ; כל גוף או רשות שיש להם סמכות חקירה על פי דין, לגבי מידע שנאסף או שנוצר לצורכי חקירה ולגבי מידע מודיעיני; מערכי המודיעין והחקירות של משטרת ישראל; שירות בתי הסוהר – לגבי מערך המודיעין ומערך האבטחה; כל רשות מעין-שיפוטית, שתפקידה לדון במצבו הרפואי של אדם – לגבי הליכים בפניה; נציבות תלונות הציבור על שופטים; הרשות להגנה על עדים; מערך הסייבר הלאומי".

זאת ועוד, חוק חופש המידע כולל סייגים שונים ביחס לחובתה של רשות ציבורית להעביר מידע לאזרח וכן נסיבות מוגדרות שבהן הרשות הציבורית אינה חייבת להיענות לבקשת המידע:

דחיית בקשות במקרים מסוימים

8. רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע באחד מאלה:

(1)הטיפול מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה;

(2)המידע נוצר או נתקבל בידה למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש;

(3)לאחר שנקטה אמצעים סבירים, התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה;

(4)המידע פורסם ועומד לרשות הציבור או לעיונו, בין בתשלום ובין שלא בתשלום; ואולם בדחותה את הבקשה לפי פסקה זו, תודיע הרשות למבקש היכן יוכל לרכוש את המידע המבוקש, לקבלו או לעיין בו;

(5) המידע נוצר בידי רשות ציבורית אחרת, ואין בהפניית המבקש לאותה רשות כדי להכביד הכבדה בלתי סבירה על קבלתו של המידע על ידו; ואולם, בדחותה בקשה לפי פסקה זו, תפנה הרשות הציבורית את המבקש לרשות הציבורית אשר בידיה נוצר המידע.

מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו

9. (א) רשות ציבורית לא תמסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1)מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחס החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם;

(2)מידע בנושאים ששר הבטחון, מטעמים של שמירה על בטחון המדינה, קבע אותם בצו;

(3)מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, במשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין;

(4)מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין.

(ב) רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1)מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקיד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;

(2)מידע על אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב;

(3)מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות;

(4)מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין;

(5)מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור;

(6)מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מסחרי או כלכלי; למעט מידע שהוא אחד מאלה –

(א)מידע על חומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה;

(ב)תוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד.

(7)מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע;

(8)מידע על שיטות עבודה ונהלים של רשות ציבורית העוסקת באכיפת החוק, או שיש לה סמכות חקירה או ביקורת או בירור תלונות על פי דין, אם גילויו עלול לגרום לאחד מאלה:

(א)פגיעה בפעולות האכיפה או הביקורת או בירור התלונות של הרשות;

(ב)פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן;

(ג)גילוי או מתן אפשרות לגלות את קיומו או זהותו של מקור מידע חסוי.

(9)מידע הנוגע לענייני משמעת של עובד של רשות ציבורית, למעט מידע בדבר ההליכים הפומביים על פי החוק;

(10)מידע שיש בגילויו פגיעה בצנעת הפרט של אדם שנפטר;

(11)מידע שיש בגילויו פגיעה מהותית בחופש הפעולה בעניינים האקדמיים והמינהליים של מוסד להשכלה גבוהה במשמעותם בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, פגיעה בהליכי קידום ושיפוט אקדמיים או במחקרים שטרם פורסמו, או גילוי זהותם של תורמים שהביעו את דעתם שאינם מעוניינים בגילוי.

שיקולי הרשות הציבורית

10. בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו- 9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לעניינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה.

מסירת מידע חלקי ומסירת מידע בתנאים

11. היה המידע המבוקש  מידע אשר הרשות הציבורית רשאית או חייבת שלא למסרו כאמור בסעיף 9, וניתן לגלות את המידע, ללא הקצאת משאבים בלתי סבירה או הכבדה ניכרת על פעולתה של הרשות, תוך השמטת פרטים, תוך עריכת שינויים או תוך התניית תנאים בדבר דרך קבלת המידע והשימוש בו, תמסור הרשות את המידע בהשמטות, בשינויים או בתנאים המחויבים, לפי העניין; נעשו השמטות או שינויים כאמור, תציין זאת הרשות, אלא אם כן אין לגלות עובדה זו, מהטעמים המפורטים בסעיף 9(א)(1).

הגנה על צד שלישי

13. (א) נתבקש מידע הכולל פרטים על אודות צד שלישי, אשר מסירתם עלולה לפגוע בצד השלישי, והרשות הציבורית שוקלת לאפשר למבקש המידע לקבל את המידע, תודיע הרשות לצד השלישי, בכתב, על דבר הגשת הבקשה ועל זכותו להתנגד למסירת המידע ותודיע על כך למבקש; קיבל אדם הודעה כאמור, רשאי הוא להודיע לרשות, בתוך 21 ימים, כי הוא מתנגד לבקשה, בנימוק שאין למסור את המידע, כולו או מקצתו, מכוח הוראות סעיף 9 או הוראות כל דין.

(ב)החליטה הרשות הציבורית לדחות את התנגדותו של הצד השלישי, תמציא לו, בכתב, את החלטתה המנומקת, ותודיע לו על זכותו לעתור נגד החלטתה על פי חוק זה.

כפי שעולה מסעיפים אלה של החוק, זכותו של הפרט לקבל מידע אינה זכות מוחלטת והיא עלולה להתנגש בזכויות ובאינטרסים של פרטים אחרים ובאינטרסים ציבוריים בעלי משקל. סעיפים אלה של החוק מבהירים מהם השיקולים או ההצדקות אשר הרשויות הציבוריות צריכות לשקול בבואן להחליט לסרב לבקשה לקבלת מידע או למסור מידע חלקי או בתנאים מסוימים. אולם, אין כוונת החוק לתת בידיה של רשות ציבורית סמכות מוחלטת לסרב לחשוף מידע  המצוי בידיה. על כן, כאשר רשות ציבורית בוחנת בקשה למידע עליה לנהוג בסבירות ובמידתיות ביחס לבקשה להעברת מידע ולערוך איזון  בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים על מנת להגיע להחלטה סבירה וצודקת.

על מנת לוודא שהרשויות הציבוריות אכן עורכות איזון נאות שאין בו בבחינת קיפוח או הפרה של הזכות לקבלת מידע, כולל החוק מנגנון איזון נוסף המצוי לא בידי הרשות הציבורית אלא בידי בית המשפט:

עתירה לבית המשפט

17. (א)עתירה על החלטת רשות ציבורית לפי חוק זה תידון בבית משפט לעניינים מינהליים.

(ב)בדונו בעתירה לפי חוק זה, למעט בעתירה על דחיית בקשה לפי סעיף 8, רשאי בית המשפט לקבל לידיו את כל המידע המבוקש ולעיין בו; בית המשפט רשאי, מהטעמים המנויים בסעיף 9, לשמוע טענות מפי בא-כוח הרשות הציבורית בדלתיים סגורות וללא נוכחות העותר או בא-כוחו.

(ג)לא יורה בית המשפט על מסירת מידע העלול לפגוע בזכויות צד שלישי, אלא לאחר שנתן לצד השלישי הזדמנות להשמיע טענותיו, בדרך שיקבע.

(ד)על אף הוראות סעיף 9, רשאי בית המשפט להורות על מתן מידע מבוקש, כולו או חלקו ובתנאים שיקבע, אם לדעתו העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין.

הנה אפוא, על החלטותיה של רשות ציבורית בבקשות למידע רשאי האזרח שנפגע מהחלטתה של הרשות להגיש תוך 30 ימים עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. מלאכתו של בית המשפט במקרה זה הינה להעמיד מחדש את הערכים והאינטרסים המתנגשים זה לעומת זה, לתת לכל אחד מהם משקל ולאזן ביניהם. כך, בניגוד להחלטת הרשות הציבורית ביחס לבקשת המידע הנדרש ממנה, יכול בית המשפט לאזן באופן שונה בין האינטרסים והערכים השונים ולהורות על מסירת מידע על ידי הרשות הציבורית. 

מכיוון שחופש המידע נועד להגשים אינטרסים וערכים  חשובים הנמנים עם חירויות היסוד של הדמוקרטיה, כמו חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, גישתם של בתי המשפט היא שרק מנימוקים כבדי משקל יכולה רשות ציבורית לסרב למסור מידע. החלטותיהם של בתי המשפט בעתירות של אזרחים שנועדו לחייב את הרשויות למסור מידע ממחישות עד כמה חשוב הוא החוק לחופש המידע ועד כמה חיוני הוא חלקם של בתי המשפט ביישומו של החוק. כך, למשל, הדברים הבאים הנוגעים לעתירות של הארגון "אדם, טבע ודין" הפועל לאיסוף ופרסום מידע סביבתי למען שיפור איכות הסביבה במדינת ישראל:

באדם טבע ודין, עושים שימוש תכוף בחוק חופש המידע, שכן לעתים קרובות הארגון סובל ממחסור בנתונים, המצויים בידי הרשויות. לא מכבר הובילה עתירה שהגשנו לביטול הקמת מלון בעמק ססגון, ערך טבע ייחודי – כשאחת החוליות החשובות במאבק היתה חשיפת קיומו של מענק ממשלתי ליזם המלון, בסך עשרות מיליוני שקלים, כתוצאה מעתירת חופש המידע.

גם בהליך הבוררות בין המדינה למפעלי ים המלח בנוגע לתמלוגים שנדרשת החברה לשלם – סוגיה הנוגעת לשימוש באוצר טבע ולחלוקה צודקת של ההכנסות ממנו – נדרשה בקשת חופש מידע לצורך בקרה על ההליכים. הבקשה הובילה לעתירה, שבמסגרתה חויבו המפעלים לספק מידע בשל חובת השקיפות.

חשיפת מידע סביבתי קריטית גם לבריאות שלנו. עתירה נגד משרדי הממשלה בעקבות הרעלת ילדים בירושלים, כתוצאה מחשיפה לחומרי הדברה, לא היתה יכולה להיות מוגשת לולא היו בידינו הנתונים שהושגו באמצעות בקשת חופש מידע, וחשפו כי חרף המלצות משרד הבריאות, משרד החקלאות לא שינה את ההסדרים הרגולטוריים שיבטיחו הגנה מחומר ההדברה המסוכן פוספין. העתירה הובילה להחמרת הרגולציה, והציבור זכה להגנה מפני חומר מסוכן זה.

בנוסף ליכולת לפעול מכוח החוק עצמו, חקיקתו השפיעה על מעמדה הנורמטיבי של זכות הציבור לדעת. דוגמה לכך היא העתירה נגד המדינה להסרת החיסיון הגורף שניתן לחברת קצא"א, האחראית לאסון דליפת הנפט בערבה ב-2014. מעורבותה של קצא"א במחדלים סביבתיים רבים לאורך השנים הובילה לצורך בפיקוח נרחב על פעילותה, והן על המפקח עצמו, הרגולטור. ואולם, מאחר שמדובר בחברה שהוקמה לשם העברת נפט מאיראן לישראל, סוגיה בעלת היבטים ביטחוניים וסודיים, היא נהנתה מחיסיון רחב היקף. העתירה התבססה על הטענה שיש לפרש את החקיקה שהסדירה את פעילות קצא"א ברוח תכלית חוק חופש המידע. ואכן, בפסיקה תקדימית הוחלט על צמצום צו החיסיון והחרגה של מידע סביבתי, שוב, מתוך תפישה שמידע סביבתי הוא בעל חשיבות מיוחדת לציבור, ולכן יש למסור אותו גם במקרים בהם הוא מתנגש עם עקרונות אחרים. (טל גרנות, "21 שנה לחוק חופש המידע – זכות הציבור לדעת בסכנה", הארץ, 11.6.2019).

פסיקותיהם של בתי המשפט ממלאות אפוא תפקיד חשוב במימושו של חוק חופש המידע. הן מעגנות מחד גיסא מבחינה מינהלית את חובתן של הרשויות הציבוריות להעביר מידע שהאזרחים מבקשים, ומעגנות מאידך גיסא מבחינה חוקתית את חירויות היסוד שחוק זה נועד לבטא. בפסיקות של בתי המשפט בעתירות לקבלת  מידע, נדרשים בתי המשפט לערוך איזון בהתנגשויות שבין הזכות לדעת או הזכות לחופש המידע לבין אינטרסים, זכויות וערכים אחרים שבשמם מתנגדת רשות ציבורית למסור מידע. את האופן שבו עורכים בתי המשפט איזון זה נדגים באמצעות המקרים הבאים שנדונו בבתי המשפט:

א.בשנת 2017 פנתה תושבת ירוחם בבקשה לקבל את כל הפרוטוקולים של ישיבות ועדת המכרזים של המועצה המקומית ירוחם. בקשה זו למידע התייחסה לכ-70 מכרזים שניהלה הרשות המקומית  בין השנים 2017-2012. הממונה על חוק חופש המידע במועצה המקומית ירוחם דחה את הבקשה בנימוק שההצעות המוגשות לוועדת המכרזים הן הצעות חסויות והן מוגשות במסגרת הליך תחרותי ונוכח החובה להבטיח את עצמאות שיקול דעתם של חברי ועדת המכרזים חלה על פי החוק חובת סודיות על עבודתה.

נוכח דחיית הבקשה למידע עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 6115-03-17). העותרת לא נענתה להצעה לצמצם את היקף בקשתה וגם טענה בבית המשפט כי ביקשה את המידע על רקע חשד שהתעורר אצלה למעשי שחיתות בנוגע למכרז מסוים.

בית המשפט דחה את העתירה וקבע שהמידע שגילויו נדרש הוא בגדר "מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין" ושלפי חוק חופש המידע אין מקום למוסרו. כמו כן קבע בית המשפט, שחשדה של העותרת ביחס למעשי שחיתות אינו מהווה עילה שצריכה לחייב את הרשות לשקול את סירובה ומסור את המידע שכן על פי סעיף 10 לחוק חופש המידע, העניין הציבורי בגילוי מידע שעל מועצת ירוחם לשקול מכוח סעיף זה, מוגבל לטעמים המפורטים בסעיף זה – "שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה".  

על פסק דין זה ערערה העותרת  בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים (עע"מ 2416/18). בית המשפט העליון פסק לטובת העותרת. בדיון הביע בית המשפט את דעתו כי בקשת העותרת לקבל את כל הפרוטוקולים של כל המכרזים לאורך כל התקופה האמורה היא בקשה כללית וגורפת מדי, במיוחד לאור הצורך לקבל את תגובות כל משתתפי אותם המכרזים, ובקשה מצומצמת יכולה להיבחן על ידי הרשות המקומית בהתאם לכללים הרגילים של בחינת בקשה למידע. העותרת הסכימה להגיש בקשה חדשה שתוגבל ל-6-5 מכרזים. בפסיקתו של בית המשפט העליון לטובת העותרת, ולהגביל בקשתה למידע למספר מצומצם של מכרזים, קיבל בית המשפט את טענתה של העותרת שהמניע שבגללו ביקשה את המידע היה לשם מניעת מעשי שחיתות, וביחס לכך הדגיש בית המשפט שאין  מניע זה "בגדר שיקול זר אלא הוא אחת התכליות העיקריות של חוק חופש המידע...אין באמור כמובן כדי להטיל כל דופי בתקינות המכרזים אליהם התייחסה הבקשה, אלא אך להבהיר כי ענין ציבורי בגילוי מידע מטעמים של שמירה על טוהר המידות הוא שיקול שעל הרשות הציבורית לתת דעתה אליו בבואה לבחון בקשה למידע לפי חוק חופש המידע". 

ב. במקרה אחר שנדון בבית משפט, במרכזו של הדיון המשפטי עמדה פרשנותה של ההגדרה "הקצאת משאבים בלתי סבירה" כעילה לסירובה של הרשות הציבורית להעביר מידע. ראשיתה של פרשה זו בשנת 2007 בהגשת כתב אישום כנגד אזרח המייחס לו עבירה של העלבת עובד ציבור בגין מאמר שפירסם בו גינה באופן בוטה את תפקודו של הרב הצבאי הראשי. במשפטו העלה טענה של "הגנה מן הצדק", לפיה הגשת כתב האישום נגועה באפליה ונובעת משיקולים זרים. לצורך ביסוס הגנתו פנה למשרד המשפטים בבקשה לפי חוק חופש המידע ובה ביקש לעיין בכל ההחלטות על העמדה לדין ועל אי-העמדה לדין בעבירות המגבילות את חופש הביטוי שהתקבלו על ידי המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה מאז שנת 1995. הממונה על חופש המידע במשרד המשפטים סירבה לבקשה בטענה כי הטיפול בה יחייב הקצאת משאבים בלתי סבירה. על כך הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי (עת"מ 814/07).

בעיקרו של דבר, השאלה המרכזית שעמדה להכרעה לא היתה על עצם  הזכות לגילוי ועיון במידע משפטי המצוי בידי משרד המשפטים, אלא מה היקף הזכות לגילוי המידע ובלשונו של בית המשפט – "מהי נקודת האיזון הראויה בין הזכות לגילוי המידע לבין האינטרס של המדינה שלא להשקיע משאבים בלתי סבירים בגילוי", כאשר לדידו של בית המשפט נקודת האיזון צריכה להיות נסמכת על מבחן הסבירות. בית המשפט פסק לטובת העותר והורה למדינה להעביר לעיונו של המשיב את כל ההחלטות שהתקבלו בעניין העמדה לדין או אי-העמדה לדין בעבירות של העלבת עובד ציבור החל משנת 2000 ועד שנת 2007, וקבע כי "מדובר בהקצאת משאבים סבירה בין היתר בהתחשב בשני השיקולים הבאים: ראשית, האינטרס בגינו ביקש העותר לעיין במידע הינו רב חשיבות הואיל ומדובר במידע הדרוש לו לשם ביסוס הגנתו במשפט הפלילי. שנית, המדינה היא זו שמחזיקה במידע הנוגע לכלל ההחלטות המבוקשות והיא גם זו הטוענת כי לצורך ביסוס טענת ההגנה של העותר, על העותר לעמוד ברף ראייתי גבוה".

המדינה ערערה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (עע"מ 2398/08) וחזרה על טענתה כי מדובר בהקצאת משאבים בלתי סבירה בעליל. בית המשפט העליון פסק כי במקרה זה נקודת האיזון הראויה במבחן הסבירות הינה העברת מידע לעותר משלוש השנים האחרונות בלבד. בהחלטת בית המשפט העליון הובהר כי "יישום נקודת האיזון עשויה להשתנות ממקרה למקרה ואין להסיק מפסק דין זה כי תמיד נקודת האיזון מתגבשת בחלוף שלוש שנים. נקודת האיזון בגדרי מבחן הסבירות היא גמישה". בהחלטה זו נתן בית המשפט ביטוי לכך שבקשת המידע של העותר כרוכה בהכבדה ממשית על הרשות הציבורית, אך היא גם כרוכה באינטרס בעל חשיבות עקרונית ומהותית של העותר "שכן המידע דרוש לצורך ביסוס הגנה מן הצדק במשפט פלילי...והאינטרס האישי בעניינו הינו בעל זיקה לזכות להליך הוגן ולשוויון".

כללו של דבר, חופש המידע נועד להגשים אינטרסים מהותיים שראש וראשון להם הוא האינטרס בדבר חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. ועם זאת, הזכות למידע אינה יכולה ואינה צריכה להיות מוחלטת. גם אם ישנן עילות לחסות או להגביל את המידע, נדרשות למעשה הרשויות הציבוריות לבצע איזון בין האפשרות לפגיעה הנגרמת מחשיפת מידע לבין הזכות והאינטרס של מבקש המידע ושל הציבור. הגבלה של חופש המידע, לפי הגדרתו של בית המשפט העליון, "היא בבחינת אמצעי אחרון וחובה היא על הרשות הציבורית, בטרם תחליט שלא למסור מידע שגילויו מתבקש, לבחון אמצעים שפגיעתם בחופש המידע פחותה". ובעיקרו של דבר, האיזונים המתבקשים - אם נערכים על ידי הרשות הציבורית או על ידי בית המשפט -  מקצתם מושכים בסופו של דבר לכיוון הרחבת הנגישות למידע ומקצתם לכיוון ההצרה.

האם יכולה הספרות להגן על הדמוקרטיה

"אדם יוצר רוע, כשם שדבורה יוצרת דבש",
או האם יכולה הספרות להגן על הדמוקרטיה?
                                                   מאת ד"ר שלמה הרציג

בשעה ששורות אלה נכתבות אנו מצויים פחות משלושה שבועות לבחירות הארציות לכנסת העשרים ואחת. לכאורה, חגיגה לדמוקרטיה בישראל. בפועל, מסתבר, מאיימות לא מעט סכנות על יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית. אם בעבר הלא-רחוק נדמתה זו כחזקה ובלתי ניתנת לערעור, הרי שבשנים האחרונות מתחזקת התחושה בציבוריות הישראלית, שערכי השוויון והחירות העומדים בבסיס המשטר הדמוקרטי בישראל ובעצם, בעולם כולו, אינם איתנים ויציבים כבעבר.

ואם לדייק יותר, הרי שמצד אחד, מתגברים האיומים, מבית ומחוץ, על קיומה של מדינת ישראל כמולדתו של העם היהודי, כולל קריאה נוקבת לביטולו של חוק השבות, ומן העבר האחר בולט בחומרתו שיח הערעור על ערכים דמוקרטיים והומניסטיים מובהקים דוגמת שוויון אזרחי במדינת ישראל, מדיניות כלכלית שיש בה מקום גם ל'צדק חברתי', מניעת גזענות, שמירה על עקרון הפרדת הרשויות ועל עצמאותו של בית המשפט העליון, מתן לגיטימציה לדעות מכל קצוות הקשת הפוליטית ועוד.  במקומם אנו מוצאים רצון ברור לפגוע בלימודי האזרחות בבתי הספר דווקא בשל ערכי החופש והשוויון, שהם מקדמים. בהצהרותיהם של פוליטיקאים לא מעטים, בעיקר מחוגי  הימין התאוקרטי, בולטת גם - ולא לטובה מבחינת עיקרי הדמוקרטיה הישראלית - החתירה הברורה להעדפת זהותה היהודית של מדינת ישראל על חשבון זהותה הדמוקרטית.

אולי לא היה מקום להזדעק כל כך אלמלא התחושה, שבשם קידומם של ערכים זהותיים פרטיקולאריים של הרוב היהודי במדינת ישראל מוקצים מחמת מיאוס ערכים מוסריים אוניברסליים, ויחד עמם מוקרבים למולך הפטריוטיזם ואהבת המולדת, גם ערכיה של הדמוקרטיה המהותית וזכויות האדם בראשם. ובאחת, דומה כי רטוריקה כוחנית-מניפולטיבית, הקרובה (מדי) ברוחה למקובל במשטרים טוטליטריים, הולכת וכובשת את השיח החברתי והפוליטי בישראל. ואם לצטט ממאמרו של רמי לבני הרי ש"החברה הישראלית נעשית אפתית, קהה, משתמטת סדרתית. כפי שאינה מתמודדת עם הגזענות הפושה בה, עם העדר התרבות הדמוקרטית ושקיעת אתוס שלטון החוק, עם העוני ועם פערים חברתיים מהגדולים בעולם המפותח. היא נטשה גם את מידת הסולידריות שלה, ופירקה את המכנה המשותף שחיבר בין אזרחיה, יסודות שבזכותם קמה, וזכתה בהישגים כבירים. היא התפצלה לשבטים מנותקים, במקום הסולידריות והשותפות, היא נשטפה בדת ובאמונות טפלות, בצד בידור זול להמונים" ("מאמרים ומכתבים", הארץ, יום ראשון, 24.03.2019).

אגב, מגמה זו של ערעור על ערכים דמוקרטיים איננה מיחדת את מדינת ישראל, והיא בולטת בעצמתה גם ברחבי העולם המכונה ה'נאור', שאך לפני עשורים אחדים חגג את ניצחונה הסופי, כביכול, של הדמוקרטיה המערבית, הליבראלית-קפיטליסטית, על האידאולוגיות הטוטליטריות ('קץ ההיסטוריה' בלשונו של פוקויאמה). דומה כי בעשורים האחרונים התהפך עלינו הגלגל, דווקא במדינות הדגל של הדמוקרטיה הליבראלית עם הרמת ראשם של הפופוליזם ושל הלאומנות הדורסנית על גרסאותיהן השונות. ובאחת, רוחות אנטי דמוקרטיות מנשבות במדינות בעלות מסורת דמוקרטית ארוכת שנים (ארה"ב, אנגליה, הודו) ועל אחת כמה וכמה במדינות שערכי הדמוקרטיה המהותית עדיין לא הכו בהן שורש (רוסיה, הונגריה, פולין, תורכיה ועוד).

  ומה יש לספרי הלימוד ב'אזרחות' בישראל לומר על היחסים שבין דמוקרטיה לטוטליטריות? נתבונן, למשל, בספר לימוד ה'אזרחות' לחטיבה העליונה ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית מאת ד"ר דוד שחר, שחלק ניכר ממנו מוקדש לדמוקרטיה בישראל. למעשה, כל חלק ג של הספר: " מהי דמוקרטיה? ישראל מדינה דמוקרטית" (עמ' 153 – 301) דן בעקרונות המשטר הדמוקרטי, ובדרכי יישומו במדינת ישראל. בחלק זה עומד המחבר על היות הדמוקרטיה מסגרת מדינית שמקורות הסמכות והריבונות שלה הם העם, או נציגיו הנבחרים (שם, עמ' 155). כך למשל, אליבא דאברהם לינקולן, נשיא ארה"ב בשנים 1861 – 1865 , המצוטט בספר, דמוקרטיה היא שלטון העם באמצעות העם ולמען העם (שם, עמ' 158).

לשון אחר,  בניגוד למשטר הטוטליטארי, שבו יחיד או קבוצה מצומצמת ופריווילגית של אוליגרכים הם הריבון, והם המכתיבים את 'כללי המשחק' במדינה, לאו דווקא לטובת תושביה, כפי שמוכיח הניסיון ההיסטורי והפוליטי רב השנים, במשטר דמוקרטי העם כולו, וליתר דיוק, אזרחי המדינה, הם הריבון ועל פיהם יישק דבר. יתר על כן, כדברי פרופ' עמוס שפירא המלמד סנגוריה על המשטר הדמוקרטי כמשטר של צדק פוליטי, ואף דבריו מובאים בספר הלימוד דלעיל: "דמוקרטיה מהווה משטר צודק, היות שמקופלים בה עקרונות כמו שלטון הרוב, חופש הפרט, שלטון החוק, שוויון, הדדיות, הגינות, טובת הכלל ושלטון המעוגן בהסכמת הנשלטים. לאלו ניתן להוסיף את החתירה לכיבוד ציפיות סבירות, ואת השאיפה לאפשר לכל להעלות את דרישותיהם ולבטא את צורכיהם תוך כדי תהליך מתמיד של איזון בין תביעות נוגדות." (שם, עמ' 159).   

במקביל, ניתן לבחון את הדרך (למצער, אחת הדרכים) בה מתמודדת הספרות עם המתח החריף שבין דמוקרטיה לדיקטטורה. בשל קוצר היריעה תיבחן ברשימה זו יצירה פרדיגמטית אחת בלבד המצויה בתכנית הלימודים בספרות לבית הספר העל-יסודי הכללי בפרק 'רומן ונובלה'. הכוונה לספרו של הסופר וליאם גולדינג "בעל זבוב", שראה אור בשנת 1954. רומן זה אף זיכה את מחברו בפרס נובל לספרות לשנת 1983.

 "בעל זבוב" הוא רומן אלגורי רב אנפין המתאר את קורותיה של קבוצת ילדים אנגלית, כולם בני טובים ובעלי חינוך בריטי הולם (כולם בנים, אגב, ואין ביניהם אף לא נערה אחת),  שככל הנראה נמלטו, באמצע המאה הקודמת  ממלחמה אטומית המתרחשת ברקע. בעקבות התרסקות מטוסם, נקלעו הילדים בעל כורחם לאי בודד כשהם מנותקים מן העולם החיצוני, ומבלי שיימצא בקרבם אף לא מבוגר-אחראי אחד. טייס המטוס אמנם הספיק לצנוח ממנו, אך נהרג בנחיתה, וגופתו שנתלתה על ענפי העצים בפסגת האי תהפוך, מאוחר יותר, ל'מפלצת' בדמיונם החרדתי של הנערים.

 עיקרה של עלילת הספר נסב סביב תהליכי הסתאבותה של חברת הילדים, שמתחילים את דרכם כחברה דמוקרטית ושוויונית למהדרין ומסיימים אותה כפראים צמאי דם. היסוד האלגורי ביצירה הוא דו כיווני. בהיבט אחד שלו - הממד הדיאכרוני-השתלשלותי - מתאר הרומן את ההיסטוריה של האנושות, מן ה'סוף' אל ה'התחלה', כלומר מן התרבות והציוויליזציה אל הפראות והברבריות. ובנוסח אחר, קבוצת הילדים התמימה, כביכול, מאפשרת למחבר הרומן לדמיין באמצעותה, ב'תנאי מעבדה', את תהליכי התפתחותה של החברה האנושית על כל גחמותיה, יצריה ותאוותיה, כולל פולחן האלילות והקרבת הקרבנות המאפיין את ראשית דרכה. ממד אלגורי נוסף, סינכרוני ביסודו, טמון במערכת היחסים בין הילדים באי ובמהלך הטרגי של הפיכתם מחברת מופת שוויונית ודמוקרטית לחברה אלימה ומעוותת, שאף היא יציר כפיהם, אולי אף יותר מזו המוקדמת, שכן הראשונה מייצגת את שרידי החינוך הבריטי הטוב שקיבלו הילדים, ואלו זו האחרונה היא פרי מעלליהם בלבד. אגב, שם הספר מתייחס לאל הכנעני בעל זבוב, שמשמש גם שם נרדף לשטן.

לפי האנציקלופדיה המקוונת 'ויקיפדיה' בתקופה בה נכתב הספר הייתה נפוצה ספרות האיים באירופה. ספרים רבים נכתבו על פי הדפוס בו קבוצת ילדים נקלעת לאי בודד,  מנותקת מהעולם המוכר לה, ומצליחה במשך הזמן ליצור באי חברה אוטופית   המחקה את המודל המוכר של חברה מערבית דמוקרטית-נאורה ומיישמת את ביצועיה. דוגמה מובהקת לכך יכול לשמש ספרה של מירה לובה ''אי הילדים'' משנת 1947 (תורגם ועובד מגרמנית לעברית על ידי ימימה טשרנוביץ). ספרה של לובה מוקע ומושמץ היום בשל הסטריאוטיפים המגדריים והאחרים, שבהם הוא גדוש, אך אין ספק באשר לטוב לבם ולנכונות לסיוע ולשיתוף פעולה חברתי אמיץ של מרבית הילדים (והמבוגרים) המאכלסים את עלילת הספר.
מתוך ראייה פסימית הרבה יותר משל מרבית מחברי ספרות האיים המסורתית, באשר ל'טבע האדם', ויליאם גולדינג, בספרו "בעל זבוב", מתריס כנגד האופטימיזם הנבוב (לדעתו) של ספרות האיים הקלאסית. כאמור, החברה אותה בונים הנערים ברומן שלו שונה עד מאוד מן הדגם הטיפוסי של ספרות זו. חרף חינוכם הטוב מתנתקים הנערים מהחברה התרבותית הנאורה ונסחפים בהדרגה אחר יצריהם עד להפיכתם לחברה פראית ורצחנית בה האדם מתגלה במרעו.

אמנם בתחילת דרכם על האי הבודד פועלים הילדים יחד במטרה לשרוד, ומנהיגים בתוכם כללי התנהגות דמוקרטיים ושוויוניים למדי. כך, למשל, נבחר ראלף למנהיג הילדים על האי בהצבעה חופשית (באורח אירוני, התואם גם מודלים 'דמוקרטיים' בני זמננו, הבחירה בו נבעה בעיקר מחזותו המצודדת). בנוסף, רשות הדיבור באספות הילדים ניתנת רק למי שמחזיק בידו בתורו את הקונכייה שמצאו על החוף;  הקונכייה, משמשת את הילדים גם כשופר הזעקה לאספות ולצרכים נוספים. עוד הישג של התבונה, בהובלתו של ראלף  הוא רעיון הדלקת מדורה בראש ההר, כדי לאותת לספינות מזדמנות, והחלטה לבנות סוכות מגורים להגנה מפני פגעי האקלים בלילה. אגב, שתי החלטות אחרונות אלה (ובעצם, גם ההחלטות הדמוקרטיות הנוספות) אינן צולחות לאורך זמן, כיוון שהן מצריכות סבלנות, אורך רוח ודחיית סיפוקים, תכונות שהילדים (ומבוגרים?) אינם מצטיינים בהן. הסוכות נותרות רק בראשית בנייתן, והאש נכבית בשל הזנחה וחוסר טיפול וכך מוחמצת גם אנייה החולפת לה ליד האי מבלי לגלותם.

בתוך פרק זמן קצר, ובשל ויכוחים וחיכוכים המתגלעים ביניהם, הילדים  מתפצלים לשתי קבוצות: הקבוצה של ראלף, שדמותו כמנהיג משקפת, בדרך כלל, את קול התבונה והסובלנות, גם אם לא באופן מושלם, שכן גם ראלף אינו נקי מחולשות אנוש, וכמנהיג הוא מתאפיין ברכות יתר מצד אחד, ובהתנשאות כלפי ''חזרזיר'' - הילד השמן, הממושקף וחולה הקצרת, ובקצרה, הילד הדחוי, שאיש אינו זוכר את שמו ורק כינוי הגנאי דבק בו - מצד שני. ראלף מנסה בתחילה לקרב את החברה שהילדים בונים על האי לחברה האנגלית-מערבית ממנה הם באו. פעולותיו נשענות על הידע שנטמע בו כנער בוגר-יחסית (הוא בן 12) ומשכיל, הצועד בגאווה בעקבות אביו שלדבריו משמש מפקד בחיל הים הבריטי. ראלף אף מעניק לג'ק מרידיו, במטרה להשקיט את כעסו של זה האחרון על שלא נבחר למנהיג הילדים, את האחריות על קבוצת נערי המקהלה, שבראשם הוא (ג'ק) עמד בעבר. אך זעמו ותסכולו של ג'ק על שלא נבחר להנהגה גדולים מכדי לשאת את הובלתו של ראלף, ובהמשך עלילת הרומן הוא מנהיג את ה'אופוזיציה' הרצחנית לראלף.

  גם "חזרזיר" הילד הדחוי משקף בדבריו את קול השפיות, והוא מנסה תמיד לחשוב באופן הגיוני ושקול, אך חולשתו הגופנית והמנטלית היא בעוכריו והילדים מלגלגים עליו ומתעללים בו, כדרכם של ילדים (ומבוגרים?) כלפי החלש מהם. אפילו העובדה שמשקפיו של "חזרזיר" מאפשרים לילדים להדליק אש על האי איננה מסייעת לו בשיפור מעמדו בקרב הילדים, והוא מושלך אל תחתית הסולם החברתי. יתר על כן, גניבת משקפיו, בהמשך העלילה, וניסיונו להשיבם אליו יובילו בסופו של דבר למותו האכזרי.

קבוצתו של ראלף הולכת ומאבדת מכוחה ככל שמתקדמת עלילת הסיפור. כאמור, ניסיונו של ראלף לממש את ההחלטה לבנות סוכות על החוף כושל אל מול פיתויי הצייד שמניח ג'ק בפני הילדים. סמכותו של ג'ק, היפוכו המחלט-כמעט של ראלף, על האי הולכת ומתחזקת דווקא בשל קשיחותו, ובשל יכולתו לתת דרור ליצרי הקבוצה. ג'ק הוא מנהיג סמכותני, המונע על ידי הצורך בסיפוק מידי ועל ידי רדיפת הכוח והשררה. למרבה האירוניה, ג'ק הוא מי שעמד, לפני האסון, בראש מקהלה כנסייתית באנגליה המתורבתת, אך על האי הוא מתנהג בצורה ברוטאלית וקורא לילדים להצטבע כפראים, להכין לעצמם כלי נשק ולצאת לצייד, כדי לאכול בשר, ולא להסתפק בשפע הירקות והפירות ובמים הטעימים שהאי מציע לשוכניו. בפועל, קבוצתו של ג'ק הולכת ומשתלטת על האי; פיתויי הצייד, הבשר והדם מושכים את לב הילדים הרבה יותר מבשורת השלום התבונית אך האנמית של ראלף. בזה אחר זה הם עורקים מקבוצתו של ראלף לקבוצתו של  ג'ק עד שלקראת סיום עלילת הרומן נותרים יחד ראלף ו"חזרזיר" לבדם אל מול כל היתר.

 בתהליך הדרגתי, אך מהיר למדי, ג'ק הופך לעריץ אכזר, בלתי סובלני וטוטליטרי המייסד לו ממלכה משלו על פסגת האי. המחיר שגובה הפראות והברבריות גבוה מאוד - היא גורמת למותו של סיימון, נער עדין וחולמני, שרצה לספר לחבריו את האמת אודות ה'מפלצת' שזיהו כביכול הילדים על פסגת ההר. סיימון, שירד מן ההר  נקלע, שלא בטובתו, לטקס פגאני של פולחן צייד, שפיתחו הילדים על האי. במהלך הטקס הם דוקרים חזיר מדומיין, ולמעשה דוקרים למוות בכידוני הצייד שלהם את סיימון שפרץ במפתיע לתוך מעגל הרוקדים. אגב, סוגיית ה'מפלצת' שעל האי מעניינת במיוחד, שכן היא משקפת לא רק טעות בזיהוי, קרי, מחשבה שהצנחן המת שמיתרי מצנחו נתפסו בענפי העצים שעל ההר היא בעצם 'מפלצת', אלא אותה נטייה חברתית מובנית בנפש האדם לגלות 'מפלצות' ו'אויבים' בכל מקום, ובכך לממש צורך רצחני לפגוע בהם ו'להציל את המולדת' (מזכיר משהו?). כך הופכת ה'מפלצת' והפולחנים שמקיימים הילדים סביבה לנושא קיומי ופוליטי מרכזי ביצירתו של גולדינג.

בתוך כדי מאבקי הכוח בין שתי קבוצות הילדים - למעשה קבוצת הרוב של ג'ק שעל ההר אל מול שרידי קבוצתו של ראלף שעל החוף - נרצח גם "חזרזיר". קבוצתו של ג'ק גנבה את משקפיו של ''חזרזיר'' כדי להדליק לעצמם אש, וכאשר עלו הוא וראלף אל פסגת האי לדרוש את רכושם בחזרה, רוג'ר, אחד מבני חבורתו המקורית של ג'ק, דחף לעברם סלע ענקי, שפגע ב"חזרזיר" והעיפו לתהום של 40 רגל, שם התרסק אל סלעי הים. הקונכייה שבידו באמצעותה התכוון לעמוד על זכויותיו, התרסקה אף היא לעשרות רסיסים לבנים. ריסוקה של קונכיית-רשות הדיבור היא הסמל המובהק של ריסוקה של הדמוקרטיה שכוננה חבורתו של ראלף על האי.

לקראת סופה של עלילת הרומן, מנהלים חברי הקבוצה של ג'ק - למעשה, הילדים כולם, שכבר זנחו לחלוטין את תרבותם המקורית והפכו לפראים מצובעים, מלוכלכים וצמאי דם - מצוד אחר ראלף במטרה להרוג אותו. תוך כדי כך גורמים הילדים לשרפה המשתוללת באי. עשן השרפה - שמחליפה, באופן סמלי, את המדורה שהתקיימה קודם לכן - מושך את תשומת לבה של ספינה שעוברת במקום, ואנשיה מחלצים את הילדים. הספר מסתיים בנזיפתו של הקצין מפקד הספינה, אשר אומר לילדים, ודבריו מקבלים כמובן ממד אירוני לנוכח כל מה שהתרחש על אדמת האי קודם לכן: "הייתי חושב שחבורת נערים בריטים...תגלה יתר תושייה[1]". לבסוף החבורה כולה עוזבת את האי וחוזרת לציוויליזציה.

לסיכום, האי שבו מתרחשת עלילת הספר יכול היה להיות גן-עדן: לנערים הניצולים היו די מים מתוקים ומזון ולא היו בו חיות טורפות. אך, למרות האפשרות הקסומה של קיום אוטופי ברוח 'ספרות האיים' הקלאסית על האי, הנערים הרסו את האי, שרפו אותו, תוך שהם פוגעים והורגים זה את זה. במובלע, וגם במפורש (חלקה הראשון של כותרת מאמר זה היא למעשה ציטוט מדברי המחבר) טוען גולדינג, שבני האדם גם בנסיבות אידאליות נוטים להחצין את הרוע שבתוכם, ומתקשים לחיות בשלום זה עם זה. המפלצת שאותה רוצים הילדים להרוג בטקסי הפולחן, שהם מקיימים על האי אינה דבר חיצוני להם, אלא היסוד השטני הקיים בתוכם, ומה גם מבוגרים, כפי שמעידה המלחמה המתחוללת במציאות שמחוץ לאי.

בוויכוח אודות "טבע האדם", מתוך הנחה מודרניסטית, שאכן טבע כזה קיים - תמונת העולם הפוסט-מודרנית שוללת את קיומו של 'טבע אדם' אחדותי ואוניברסלי - עמדת מחברו של "בעל זבוב" היא ברורה ורוויה פסימיזם עמוק. בלשונו של ספר בראשית הנתמך על ידי הוגים דוגמת הובס (1588 – 1679) וזיגמונד פרויד (1856 – 1939), היינו אומרים כי "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית, ח' 21). עלילת הרומן חושפת את החינוך, התרבות והיכולת לשתף פעולה בצורה וולונטרית והוגנת, כקליפה דקה על פני אוקיינוס גועש של יצרים ותאוות רצח המוליכות את האדם לעבר ברבריות מסוכנת, או אם תרצו לעבר הפאשיזם והנאציזם, שתוצאותיהם האיומות נחשפו במלחמת העולם השנייה, ואשר בעקבותיה גם נכתב ספרו זה של ויליאם גולדינג.

 אך בצד האפשרות לקרוא את "בעל זבוב" קריאה דטרמיניסטית וחסרת תקווה, ואת מהלכי עלילת הרומן כביטוי עמוק לטבעה המהותי של החיה האנושית - שכוחות האור הדמוקרטיים לעולם ניגפים בה בפני כוחות השחור הטוטליטאריים - ניתן לקרוא בהם גם כבמעין קריאת השכמה וצלצול הזהרה מפני האפשרויות הקשות הצפויות לנו אם לא נתעשת, ובמובן זה, היצירה בת הששים וחמש שנה רלוונטית גם לזמננו ולחברתנו הדמוקרטית בישראל ובעולם כולו.

.

---

[1] ויליאם גולדינג (1965) "בעל זבוב", עם עובד, תל-אביב, תרגמה מאנגלית: אסתר כספי, עמ' 191.  ב – 2011 הספר ראה אור מחדש בתרגומו של אמיר צוקרמן

חוק יסוד: הלאום

ד"ר דוד שחר

חוק יסוד במחלוקת:

'ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי'

במושגים "חוקה", "חוקתיות" ו"חוקי יסוד" נכללים היבטים שונים הנוגעים למבנה, לסמכויות, לתחומי פעולותיהם של מוסדות השלטון וליחסי הגומלין ביניהם, וכן היבטים הנוגעים לאופייה ולדמותה של החברה והמדינה. היבטים אלה מהווים יסודות חוקתיים שהחברה והמדינה אמורות לחיות ולתפקד על פיהם.

הכרזת העצמאות, חוקי היסוד, חוק השבות, חוק האזרחות, חוק הדגל הסמל והמנון המדינה, חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה וחוק יום העצמאות –הם כולם ביטויים בעלי תוכן ומשמעות חוקתיים בדמוקרטיה הישראלית. בתוך מכלול חוקתי זה, לחוקי היסוד יש מעמד מיוחד. בהחלטת הכנסת משנת 1950 ("החלטת הררי") הוצהר על קביעת חוקה למדינת ישראל כיעד שיוגשם בהדרגה – "פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו", היינו ההחלטה תמומש באמצעות חקיקת חוקים הנקראים "חוקי יסוד" אשר יתאגדו בעתיד, באישור הכנסת, לכלל חוקה כתובה ושלמה.

מרבית חוקי היסוד שנחקקו עד כה עוסקים במוסדות המדינה ובתפקודם: הכנסת, הממשלה, נשיא המדינה, השפיטה, מבקר המדינה, הצבא. מקצתם עוסקים בנושאים מרכזיים בחיי המדינה, כמו קרקעות המדינה, מעמדה של ירושלים כבירת ישראל, משק המדינה. שני חוקי יסוד נוספים – חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עוסקים בזכויות אדם (חירויות הפרט).

משנת 2011 הועלו בכנסת (הכנסת ה-18) הצעות לחוק יסוד שיעגן את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי ("חוק לאום"). גרסה ראשונה של החוק הועלתה באותה שנה על ידי חברי הכנסת אבי דיכטר וזאב אלקין. בשנת 2014 (בכנסת ה-19) חודשה היוזמה להעברתו של החוק וחברי הכנסת יריב לוין ואיילת שקד ניסחו גרסה מרוככת של הצעת החוק, שבה נכללה, שלא כמקודם, מחויבות לזכויות אדם, וכן הפניה להכרזת העצמאות. הצעות חוק אלה עוררו מחלוקות רבות בכנסת, ומתוך המודעות והרגישות לבעייתיות של "חוק לאום", הצעות החוק לא קודמו.

בשנת 2017 (בכנסת ה-20) הוקמה בכנסת ועדה משותפת לוועדת הכנסת ולוועדת החוקה חוק ומשפט לשם הכנתה מחדש של הצעת 'חוק לאום' ולאישורה בכנסת. על פי תפיסתם של מקדמי ההצעה לחוק לאום, חוק זה נועד להשלים את המהלך החוקתי של חוקי היסוד שאושרו בשנת 1992- חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק; שני חוקי היסוד הללו דאגו לעגן את אופייה הדמוקרטי של ישראל, ועתה – כך סברו – יש להשלים את המלאכה באמצעות חוק יסוד שישיב את האיזון בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובעיגון אופייה היהודי גם כן.

ביולי 2018 אושר בכנסת (הכנסת ה-20), ברוב של 62 בעד, 55 נגד ושני נמנעים, חוק יסוד חדש – חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: חוק יסוד: הלאום). החוק לפי יוזמיו ועל פי תוכנו נועד לעגן בחקיקת יסוד את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי ולהוסיף למערך החוקתי של המדינה סדרת הוראות ועקרונות העוסקים במאפייניה היסודיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית, המהווים חלק מהחוקה הישראלית העתידית.

חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי

          עקרונות יסוד

1. (א) ארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל.

    (ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את      

    זכותו הטבעית, התרבותית וההיסטורית להגדרה עצמית.

    (ג) מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם    

    היהודי.

סמלי המדינה

2. (א) שם המדינה הוא "ישראל".

             (ב) דגל המדינה הוא לבן, שני פסי תכלת סמוך לשוליו, ומגן דוד תכול במרכזו.

             (ג) סמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים, עלי זית בשני צדדיה והמילה "ישראל"   

             למרגלותיה.                               

    (ד) המנון המדינה הוא "התקווה".

             (ה) פרטים לעניין סמלי המדינה ייקבעו בחוק.

בירת המדינה

3. ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל.

שפה

4. (א) עברית היא שפת המדינה.

    (ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית  

    במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.  

    (ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה  

    הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה.

קיבוץ גלויות

5. המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות.

הקשר עם העם היהודי

6. (א) המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים 

    בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.

    (ב) המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי.

    (ג)המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם 

    היהודי בקרב יהדות התפוצות.

התיישבות יהודית

7. המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם

    הקמה וביסוס שלה.

לוח רשמי

8. הלוח העברי הוא לוח רשמי של המדינה ולצדו ישמש הלוח הלועזי כלוח רשמי;

    השימוש בלוח העברי ובלוח הלועזי ייקבע בחוק.

יום העצמאות וימי זיכרון

9. (א) יום העצמאות הוא יום החג הלאומי הרשמי של המדינה.

    (ב) יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה הם ימי זיכרון

    רשמיים של המדינה.

ימי מנוחה ושבתון

10.שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הקבועים במדינה; למי שאינם יהודים זכות 

    לקיים את ימי המנוחה בשבתם ובחגיהם; פרטים לעניין זה ייקבעו בחוק.

נוקשות

11.אין לשנות חוק יסוד זה אלא בחוק יסוד שהתקבל ברוב של חברי הכנסת.

'חוק יסוד: הלאום' הוא למעשה חוק הצהרתי בעיקרו, שמרבית סעיפיו אינם חורגים מהמורשת הציונית המרכזית. בחוק כלולה אמירה מפורשת אודות היחס הרצוי שבין העם, הארץ והמדינה. החוק מעגן את העובדה שארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ובמובן זה מושג הארץ קודם למושג המדינה, כשם שגם העם קודם למושג המדינה ואינו נגזר מן המדינה. בנוסף לכך נקבעו בחוק זה דברים מקובלים כמו שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושהוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית וההיסטורית להגדרה עצמית; ששם המדינה הוא ישראל; שירושלים היא בירת המדינה; שקיבוץ גלויות כערך ציוני ויהודי פירושו שהמדינה פתוחה לעלייה יהודית; ושהתיישבות יהודית היא ערך לאומי ועל המדינה לקדם אותה.

באופן עקרוני 'חוק יסוד: הלאום' מקבע ברמה של חוק יסוד שורה של עניינים, סמלים ועקרונות בסיסיים אשר עד כה נקבעו והוסדרו במסגרת של חוקים רגילים, ומבלי לשנות בהם דבר הלכה למעשה, אבל מקנה להם כעת עקרונית מעמד חוקתי במסגרת חוק יסוד המגדיר כאמור את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי. כך, למשל, סמלי המדינה – הדגל, הסמל וההמנון – כבר קיבלו ביטוי בחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש"ט – 1949; בירת המדינה – ירושלים השלמה והמאוחדת – קיבלה ביטוי בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל; קיבוץ גלויות – קיבל ביטוי בחוק השבות, תש"י – 1950 ובחוק האזרחות, תשי"ב – 1952; הקשר עם העם היהודי- קיבל ביטוי בחוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית  - הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשי"ג – 1953; יום העצמאות וימי הזיכרון – קיבלו ביטוי בחוק יום העצמאות, תש"ט – 1949, בחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, תשכ"ג – 1963, ובחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט – 1959; ימי מנוחה ושבתון – קיבלו ביטוי בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח - 1948 ובחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951; לוח רשמי – קיבל ביטוי בחוק השימוש בתאריך העברי, תשנ"ח – 1998; העברית כשפת המדינה – קיבלה ביטוי בסעיף 82 לדברי המלך המועצה על ארץ ישראל 1922 עד 1947 (חקיקה בריטית  שעוגנה במשפט של מדינת ישראל והעניקה לעברית ולערבית מעמד של שפות רשמיות במדינה). 'חוק יסוד: הלאום' מקנה אפוא לכל הנושאים והעקרונות שבהם עוסקים החוקים שהוזכרו לעיל מעמד חוקתי במסגרת חוק יסוד המגדיר, כאמור, את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי.

*

מאז שנחקק, 'חוק יסוד: הלאום' מעורר ויכוחים סוערים בין אלה שרואים בו עיגון חשוב של הערכים היהודיים של מדינת ישראל ושל אופייה הלאומי כמדינת לאום של העם היהודי, לבין אלה שרואים בו חקיקה מפלה החותרת תחת האופי הדמוקרטי של מדינת ישראל.

האם 'חוק יסוד: הלאום' אכן מפלה ובעייתי כמו שטוענים מתנגדיו, או להיפך, חוק חשוב וראוי, כדברי מצדדיו?

תומכי החוק הטוענים בזכותו מעלים נימוקים שונים ביחס לחשיבותו ונחיצותו:

א. מקובל לכלול בחוקות של מדינות לאום אתניות שיש בהן מיעוטים אתניים סעיפים המעגנים את הזהות הלאומית של המדינה על פי קבוצת הרוב בה. ישראל הינה מדינת לאום אתנית וביסוס הזהות היהודית-ציונית שלה על ידי קיבוע אופייה הלאומי של המדינה ושימור עצמה כמדינה יהודית (מדינת לאום של העם היהודי) אינם מהווים מהלך חריג ביחס למקובל במדינות לאום רבות בעולם.

ב. 'חוק יסוד: הלאום' אינו מהווה כמובן את כל החוקה העתידית של מדינת ישראל, אלא רק את הפרק הלאומי שלה. יתר על כן, זכויות הפרט כבר מעוגנות ב'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'  וב'חוק יסוד: חופש העיסוק'. אמנם השוויון אינו מוזכר בחוקי יסוד אלה, אך בג"ץ פירש את "כבוד האדם" ככולל גם שוויון, ומשום כך יש בישראל הגנה משפטית על השוויון כנורמה חוקתית. שני חוקי היסוד הללו דאגו לעגן את אופייה הדמוקרטי של ישראל, ועתה 'חוק יסוד: הלאום' משלים את החסר – עיגון אופייה היהודי של המדינה.

ג. במדינת ישראל מובטחות זכויות הפרט לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין, וביחס למיעוטים החיים בה המדינה גם מעניקה להם זכויות קיבוציות החיוניות לשמירה על זהותם וייחודם הלאומי. וראו למשל, המעמד שהיה לשפה הערבית כשפה רשמית וכעת על פי חוק יסוד: הלאום – שפה בעלת מעמד מיוחד, הקמת מערכת חינוך נפרדת במגזר המיעוטים המתנהלת בשפה הערבית, סמכות שיפוטית בלעדית לבתי הדין הדתיים בתחום המעמד האישי, פטור קבוצתי מחובת השירות הצבאי לערביי ישראל. עם זאת, חשוב להבין שמדינת ישראל אינה מדינה דו-לאומית או רב-לאומית ואין לראותה כמדינה דו-לשונית, ולכן אין מקום לעגן ב'חוק יסוד: הלאום' את השוויון בהקשר הלאומי שמשמעותו תהיה למעשה הכרה בקיומה של ישראל כמדינה דו-לאומית או רב-לאומית.

ד. אין בחוק אמירות מפורשות המתירות אפליה של מי שאינו יהודי. כך, למשל, התיישבות מצויה ביסוד החזון הציוני, ולכן קובע 'חוק יסוד: הלאום' ש"המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי ותפעל על מנת לעודד ולקיים הקמה וביסוס שלה". לא נאמר בחוק דבר - ואף אין כל כוונה כזו – על פגיעה בזכויות של המיעוטים בישראל לקבלת סיוע לבניית יישובים שלהם או אף להתגורר ביישובים יהודיים. כך גם ביחס לשפה – העברית הוגדרה ב'חוק יסוד: הלאום'  כשפת המדינה, ובכך ניתן ביטוי למרכזיות השפה באופייה של המדינה כמדינת לאום של העם היהודי . ויחד עם זאת, לצד מתן עדיפות ומעמד של בכורה לשפה העברית, הודגש בחוק שאין בכך "כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה", ונקבע שלשפה הערבית יינתן "מעמד מיוחד במדינה", שיוסדר בחוק.

כאמור, 'חוק יסוד: הלאום' מעורר מחלוקת והפולמוס סביבו נמשך ומלווה בביטויי מחאה שונים ובעתירות לבג"ץ בדרישה לבטל את החוק כולו או חלק מסעיפיו, או לתקנו. לעומת התומכים ב'חוק יסוד: הלאום'  הטוענים נחרצות בזכותו, המתנגדים לחוק רואים בו חוק מזיק או שגוי ולמצער, חוק מיותר. נימוקיהם נוגעים לרוח הכללית העולה לדעתם מן החוק והיא שישראל היא יהודית ושל היהודים בלבד. עוד טוענים הם שבחוק אין אזכור בשום צורה להיותה של מדינת ישראל דמוקרטיה, ובהקשר לכך מוסיפים טיעונים שונים כנגד החוק:

א. החוק מחליש את האיזון העדין בין היסוד היהודי של מדינת ישראל לבין היסוד הדמוקרטי שלה. החוק מציין אחת-עשרה פעמים את המושג "יהודי" לרבות בשם החוק בהקשרים של לאומיות, מולדת היסטורית, התיישבות, מעמד, שפה לאומית ועוד, ובכל מה שקשור ללא-יהודים – אלה נזכרים פעם אחת בלבד בהוראה המתירה להם לחוג את חגיהם לפי אמונתם.

ב. החוק מתעלם מכל היבט דמוקרטי של מדינת ישראל ומחליש כאמור את האיזון בין היסוד היהודי לבין היסוד הדמוקרטי שלה, גם בדברים נוספים: אין בו אזכור לזכויות קבוצתיות של המיעוטים בישראל, ובניגוד להכרזת העצמאות אין בו גם אזכור לערך השוויון. בנוסף, אין בחוק גם התייחסות לחשיבות השמירה על הדמוקרטיה בישראל, ואפילו צמד המלים "יהודית ודמוקרטית" אינו מוזכר.

ג. 'חוק יסוד: הלאום' מבליט משמעותית את הזיקה של העם היהודי למדינה ולארץ ומצהיר כי "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי", ולא מכיר, או אפילו מתעלם מהיותה של ארץ ישראל גם מולדתם של המיעוטים החיים במדינה.

ד. הסעיף "התיישבות יהודית" ב'חוק יסוד: הלאום' עלול לתת לגיטימציה חוקתית להקמת יישובים נפרדים ליהודים.

בשנת 2001 אושר בכנסת חוק ועדות הקבלה המאפשר ליישובים קטנים לקיים ועדות קבלה על בסיס "התאמה למרקם החברתי של היישוב", ועם זאת, נכתב בחוק זה בפירוש, שאסור להפלות אדם בשל גזע, לאום או דת. 'חוק יסוד: הלאום' עלול לקבוע נורמה המאפשרת להקים יישובים של יהודים בלבד המבוססים על לאום ומדירים מתוכם אזרחים בעלי זהות אתנית שונה.

ה. 'חוק יסוד: הלאום' מבוסס על יסודות אתניים, שסביבם מבקשים יוזמי החוק לגבש זהות לאומית משותפת. החוק מדגיש את הזהות הלאומית-אתנית-תרבותית ולא את זו הדתית. כך, אם תתעורר בעיה חדשה או עיון חוזר בנושא דת ומדינה, לא יוכלו העותרים או המשיבים להסתמך על חוק זה, אך אם יתעוררו ויכוחים בנושא השסע הלאומי, יתכן והמחלוקות תתבררנה לאור חוק זה באופן שונה מאשר בתקופה שהוא לא היה קיים, והדבר עלול לבוא על חשבון המיעוטים בישראל ולרעתם.

לפתחנו מונחת אפוא השאלה: כיצד למנוע את המצב שחידוד הזהות הלאומית של המדינה לא יחשב כמהלך פוגעני באזרחיה הלא-יהודיים? כיצד למנוע מצב ש'חוק יסוד: הלאום' יהפוך לחוק מפלג המקצין שסעים אתניים-לאומיים במדינת ישראל?

הכרה בזהות הלאומית של המדינה איננה אמורה לפגוע בהיותה דמוקרטית, וחיזוק הממד הלאומי של המדינה אינו פסול מעיקרו, והרי אין בחוק אמירות מפורשות המתירות אפליה של מי שאינו יהודי. אולם החוק מתמקד בהיות המדינה מדינת לאום של העם היהודי בלי לכלול מרכיב משלים – התייחסות לאופי הדמוקרטי של המדינה.

דומה אפוא שיש מקום לשינוי או תיקון בחוק על מנת להפוך אותו לראוי יותר, המקובל על מרבית חלקיה של החברה הישראלית. כך, למשל, ניתן לכלול בחוק את המשפט ברוח הכרזת העצמאות – "ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ומקיימת שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה", או לכלול את האמירות ש"ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא מדינת הלאום של העם היהודי ומדינתם של כל אזרחיה". עיקרו של דבר, שינוי או תיקון בחוק באמצעות ביטויים משלימים הקבועים בהכרזת העצמאות עשויים לרצות את המיעוטים בישראל ולפחות את חלקם, ולתת ביטוי לממד הדמוקרטי השוויוני, כך ש'חוק יסוד: הלאום' ישקף יותר את מהותה הרצויה של מדינת ישראל.